רב פעלים/א/יורה דעה/יט

רב פעלים ‏ א יורה דעה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. נשאלתי מחכמי המדרש הי"ו, קדרה של חלב שבשלו בה תבשיל של אורז ועדשים, שקורין אותו בערבי כגר"י, והמנהג ידוע דאחר שמתבשל ומתנגב בעודו בקדרה על האש, נותנין לתוכו החמאה כמנהג, וטעו והגיסו בכף של בשר בן יומו אחר שהניחו החמאה, ונפשם לשאל הגיעה אם נחשב זה התבשיל יובש, מפני שנתנגב מן המים כמנהג, וצריכין הכלים ליבון, או"ד אינו נחשב ליובש וסגי להו בהגעלה, ואת"ל דנחשב ליובש וצריך ליבון, אם יש בו ששים כנגד הכף אם מצטרף כל התבשיל לששים, דנחשב לחתיכה אחת, או לאו. יורינו המורה לצדקה, ושכמ"ה:

תשובה. מצינו גבי הכשר מחבת של חמץ, שכתב הרא"ש ז"ל והביא דבריו מר"ן בב"י א"ח סי' תנ"א, וז"ל ויש אומרים דפעמים שמטגנין בה ונתייבש השמן, ונאפה מה שבתוכה בלא שמן, והו"ל כמאפה תנור, ונבלע בתוכה ע"י האור בלי משקה, ולכן צריכין ליבון כמו שפודין ואסכלאות, ולא נהירא, דאם באנו לחוש לזה, א"כ כל קדרות של מתכת פעמים מחסרין המרק ומקדיח, והתבשיל נשרף, ונדבק לדופני הקדרה וצריך ליבון, ולא מצינו מי שחשש לזה, אלא היינו טעמא אע"פ שנשרף ונדבק לדופן הקדרה, לחלוחית משקה יש בתבשיל, אלא שהוא אצל דופני הקדרה, ולא עיקר תשמישו ע"י האור להצריכו ליבון, עכ"ל הרא"ש ז"ל, וכתב מרן ז"ל בב"י שהרשב"א כתב בת"ה דמחבת צריכה ליבון נהגו העולם להכשירה בהגעלה כדברי אבי העזרי והרא"ש, דמסתבר טעמייהו עכ"ל, וכן פסק בש"ע א"ח, וכתב השו"ג ס"ק ל"א בפשטיד"א נמי, אע"פ שנשרף השמן ונדבק הבצק לטסין, א"א בלא לחלוחית במולייתא שלה וכו', וכן נהוג עלמא, ולא ראיתי אפילו במדקדקים במצות ללבן שום מחבת וטסין אלא בהגעלה בלבד סגי, וכן עיקר עכ"ל, וכן הט"ז ס"ק ט"ז הביא דברי הרא"ש ז"ל הן במחבת, הן בקדרה של מתכת שמבשלין בה, ע"ש:

ולפ"ז נידון השאלה נמי סגי ליה בהגעלה, יען כי זה האורז כאשר מבשלים אותו בקדרה מניחין שם מים ואע"פ דיתייבש המים מ"מ נשאר לחלוחית טופח באורז, וגם בקרבו מלא רטיבות, וכמו שטען הר"ש ז"ל, ונידון השאלה עדיף טפי, דהניח החמאה ואח"כ הגיס בכף, דהשתא דנתינת החמאה נעשה בו לחלוחית יותר, ועל כן ודאי סגי בהגעלה. ברם מצינו למרן ז"ל ביו"ד סי' קכ"א ס"ד, שפסק מחבת שמטגנין בה, אע"פ שלענין חמץ בפסח די לה בהגעלה, לענין שאר איסורים צריכה ליבון, וכ"כ בב"י דמחבת של איסור יש להחמיר, כדברי הר' יואל וכדעת הרשב"א להצריכה ליבון, ולפ"ז קדרה דנדון השאלה ג"כ צריכה ליבון. אך מצינו להש"ך ביו"ד סק"ח, שכתב לענין חמץ בפסח די בהגעלה, דהיתרא בלע, וכן משמע הטעם בב"י, ולפ"ז גם מחבת של חלב או בשר סגי בהגעלה, פירוש מחבת של חלב היתר שרוצה להשתמש בה בשר או להפך, כיון דהיתר בלע, אבל בתשובת מנחם עזריה סי' צ"ו כתב הטעם מפני שמחבת של גוים רוב תשמישן בלי מים, אלא ע"י שאר משקין כגון שמן והדומה לו וכו', ולפ"ז גם במחבת של חלב או בשר צריך לבון, כיון דבלע בלי שום אמצעי, עכ"ל הש"ך ע"ש. והרב פר"ח הביא דברי הש"ך הנז' כמו שהם, וכתב דא"א לומר טעמו של מרן בש"ע משוע דהיתרא בלע אלא היותר נכון בזה לומר טעמו כסברת הרמ"ע שהביא הש"ך, לחלק בין היכא דבלע המחבת ע"י אמצעי, ובין היכא דלא בלע ע"י אמצעי ע"ש, והשתא לפי החילוק שהבינו הש"ך ופר"ח מן הרמ"ע, ולפ"ד פר"ח שפירש טעמו של מרן הוא ע"פ סברת הרמ"ע, יוצא לנו בשאלה דנ"ד שהקדרה בלעה ע"י מים שהוא אמצעי, דאע"פ שנתייבש המים נשאר לחלוחית, שורת הדין מחייבת דסגי בהגעלה וכמ"ש הרא"ש גבי מחבת, ומ"ש מרן ז"ל ביו"ד דמחבת לא סגי לה בהגעלה, היינו משום דבלעה בלתי אמצעי, דהבליעה שהיתה שם על ידי משקה לא חשיב אמצעי, וכאשר אבאר בע"ה:

והנה אנחנו רואין, דהש"ך הביא דברי הרמ"ע בקיצור, ומחמת קיצורו שגו כמה גדולים בהבנת דברי הרמ"ע, וגם דברי הש"ך עצמו בדין מחבת חלב או בשר שלמד מדברי הרמ"ע, ג"כ קיצר בדבריו, וצריך לבארם, על כן אכתוב תחלה לשון הרמ"ע כמו שהוא, וז"ל, שאלה למה החמירו במחבת יותר מביורה, כששניהן נקחות מן הנכרי, שהמחבת צריכה ליבון, והיורה בהגעלה סגי לה, ומחבת של ישראל להכשירה לפסח לא הצריכו בה אלא הגעלה וכו'. תשובה, ידוע דכל דיני הכשר כלים מפרשת מדין ילפינן להו, וכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו במים, הרי לא הקפידה תורה אלא על האמצעי המבליע שהוא יהיה מפליט, וביורה בין של גוי בין של ישראל רוב תשמישה על ידי מים, והם והאש יחד אמצעים אסור ולהתיר, שבליעתה ופליטתה הוא ע"י רותחין, אבל מחבת רוב תשמישה בלי מים, אלא על ידי שאר משקין, כגון שמן וכדומה לו, ויש להם לגוים חלב מהותך וקרבי דגים טמאים, וחלב בהמה טמאה ושאר מינים כאלה שמטגנין בהם במחבת, והיא בולעת איסור כל הטיגונים הללו, מלבד בליעת הנבילה וכיוצא בה המתבשלת בה, ומבשלים בכל יום בשר בחלב, ואין כאן אמצעי שאין איסור בגופו אלא האור בלבד, משא"כ במחבת שבשלנו בה חמץ, שכל הטיגונים שלנו מותרים בפסח, וכשהם מרותחים מבלעים החמץ ע"י רותחין, והרי זה נפלט ג"כ ע"י רותחין, ומה שאנו צריכין להזהר בו כל ימות השנה הוא, שאם אירע למחבת חולבת בת יומא שנתבשל בה בשר מטוגן בשומן שגם הוא מין בשר ואסור בחלב, או מחבת של בשר בת יומא ונתבשל בה חלב, אין לו הכשר אלא בליבון, שהאור מפליט בליעה ראשונה, ומשכחת בתבשיל והתערובת חוזרות ונבלעות בכלי, ואין כאן אמצעי מבליע שאינו אסור בגופו אלא האור בלבד, עכ"ל הרמ"ע בסי' צ"ו:

נמצא כונת הרמ"ע ז"ל בחילוקו הנז' הוא, כי הבליעה בכלי אם תהיה ע"י אמצעות האור לבדו, בלתי משקה רותח, זהו שאמרו דאינו פולטו אלא ע"י האור לבדו שצריך ליבון, אבל אם הבליעה היא באמצעות המשקה ג"כ, הן מים, הן שמן, או משקה אחר, יהיה מה שיהיה, הרי זה יכול להפליטו ע"י הגעלה שהוא מים רותחין כיון שהבליעה ג"כ היתה ע"י משקה רותח, ורק יהיה זה המשקה דבר שאין אסור מגופו, וגם שהוא מסוג זה הדבר הנבלע בכלי, כלומר שהוא ממין שאפשר לו להתערב יחד עם זה, ולכן מחבת של חמץ, שבלע המחבת את החמץ ע"י אמצעות השמן שהוא משקה, תועיל ההגעלה, כי השמן שהוא האמצעי הוא דבר היתר בפסח שאין השמן חמץ, אבל מחבת של גוים שמטגנין בה במשקה שהוא אסור בגופו, שהוא חלב מהותך, או קרבי דגים טמאים וכיוצא, דאפילו אם לא יש כאן בשר נבילה מטוגן במשקה זה, עכ"ז המחבת נאסר מגוף זה המשקה שהוא האמצעי של בליעת הבשר, לכן נמצא זה המחבת בלע איסור מגוף זה המשקה עצמו, א"כ אין זה המשקה אמצעי, מאחר שהוא לבדו אוסר ג"כ את הכלי, ונמצא בלע איסור שלא ע"י אמצעי, כי לא היה אמצעי היתר, והרי זאת הבליעה נעשית ע"י האור לבדו, כי אין כאן אמצעי אחר של היתר, ולהכי צריך ליבון דפולטו ע"י האור בלבד:

ועתה אבא לבאר דברי הש"ך ז"ל, מה דיליף מסברת הרמ"ע דין מחבת של חלב דהיתר, שרוצה להשתמש בה בשר דצריכה ליבון, משום דלא הוה ע"י אמצעי הנה הש"ך העלה מדברי הרמ"ע הנז"ל, דס"ל דבעינן שהמשקה שהוא האמצעי הן מים הן שמן וכיוצא, שהוא המבליע את הדבר הזה שאנו דנין בו, צריך שיהיה דבר מותר שאינו אסור מגופו, וגם שהוא מסוג זה הדבר שהוא נבלע על ידו, אבל כל שהוא עצמו אסור, או שאינו מסוג זה הדבר הנבלע על ידו, אין זה חשיב אמצעי, וכיון דליכא אמצעי שהוא משקה חיצוני, נמצא היתר הבליעה ע"י האור בלבד, ולכן אינה נפלטת אלא רק ע"י האור לבדו שהוא ליבון ולכן במחבת של חמץ כיון שהבליעה של חמץ שהוא אסור בפסח היתה ע"י שמן וחלב, שהם דברים שאינם מסוג החמץ שאסור בפסח, אלא הם דברים המותרים בפסח, חשיב זה נבלע ע"י אמצעי שהוא משקה, ולכך פולט החמץ שבה בהגעלה שהוא מים, ואין צריך ליבון:

ומזה יליף הש"ך במחבת של חלב שרוצה להשתמש בה בשר דצריכה ליבון, כיון דהחלב שהוא דבר האסור בתערובת הבשר נבלע במחבת שלא ע"י אמצעי, כלומר לא בלעתו המחבת ע"י דבר אחר שאינו לא בשר ולא חלב, אלא זה המשקה הוא עצמו חלב שאוסר את המחבת בתערובת הבשר, וכיון דאין כאן משקה אמצעי שאינו מסוג זה, הרי זו המחבת בלעה החלב שלא ע"י אמצעי, ולכן אינו נפלט זה החלב ממנה אלא ע"י האור. וכן מחבת של בשר, כיון דמטגנין בה בשר בשומן שלו, אע"פ שזה השומן שלו נמוח בטיגון ונעשה משקה, עכ"ז כיון שהוא עצמו מסוג הבשר, והוא עצמו בתערובת החלב, שאם לא היתה בולעת כי אם רק מן השומן הזה ג"כ היתה נאסרת בחלב, לכן חשיב זו הבליעה במחבת שלא ע"י אמצעי, ולהכי גם זו צריכה ליבון, אם ירצה להשתמש בה בחלב, מפני שאין כאן משקה אמצעי שאינו לא בשר ולא חלב:

מיהו ודאי גם לדברי הש"ך, אם המחבת הזאת של בשר ידענו בה בבירור שלא טיגנו בה בשר בשומנו, אלא טגנו אותו במים או בשמן זית או בשמן שומשמין, שמשקין אלו הם לא בשר ולא חלב, יודה הש"ך דחשיב זה בלוע ע"י אמצעי, כיון שזה השמן או המים אינו לא בשר ולא חלב, דכן זה מפורש יוצא בדברי הרמ"ע, שכתב בסוף דבריו שהעתקנו לעיל וז"ל, ומה שאנחנו צריכין ליזהר בו כל ימות השנה הוא, שאם אירע למחבת חולבת בת יומא שנתבשל בה בשר מטוגן בשומן, שגם הוא מין בשר ואסור בחלב וכו' אין לו הכשר אלא בליבון ע"כ, הרי כתב להדיה דדין זה אינו אלא בהיכא דנתבשל בה בשר מטוגן בשומן, שגם הוא מין בשר ואסור בחלב, אבל אם מטוגן בשמן זית וכיוצא, דאינו לא בשר ולא חלב, חשיב זה בלע ע"י משקה אמצעי וסגי בהגעלה. ועיין להרב מחצית השקל בסי' תנ"א ס"ק כ"א, שביאר דברי הרמ"ע, אך לא הרחיב לבאר דברי הש"ך, ועיין מ"ש בסי' תק"ט ס"ק יו"ד, דנראה שגם הוא מסכים כסברה זו דהרמ"ע להלכה:

וראיתי להרב פר"ת ז"ל ס"ק וא"ו, שכתב מה שהביא הש"ך ופר"ח בשם הרמ"ע, דלא חשיב השמן משקה, סברה זו אין לה יסוד בשום ראשון מהראשונים, זולת אבי העזרי שכתב ששמע וכו' ע"ש, והרב לא ראה דברי הרמ"ע במקומן, ומחמת כן לא ירד לסוף דעתם של הש"ך ופר"ח, וחשב להם כונה אחרת בדברי הרמ"ע, שחשב דכונת הרמ"ע לחלק בין מים לשמן משום דשמן לא חשיב משקה, ובאמת אין זו כונת הרמ"ע, גם הרב נהר שלום בא"ח סי' תנ"א הלך בזה אחר הבנת הפר"ת ז"ל, שגם הוא לא ראה גוף התשובה של הרמ"ע, גם הגאון מש"ז בא"ח סי' תנ"א ס"ק וא"ו, הביא דברי הרמ"ע ופירש דבריו, וגם הוא לא ראה גוף תשובת הרמ"ע, ועיין בהגהות רע"א ז"ל על יו"ד בסי' קכ"א שהשיג את המש"ז, שאין כונת הרמ"ע כן, וראיתי שם שכתב על דין שלמד הש"ך מדברי הרמ"ע, דאינו מוכח ע"ש, ואני רואה דהש"ך דייק להאי דינא ממ"ש הרמ"ע, טעם לקדרה של פסח, משום דאין טיגונים שלנו אסורים בפסח, והרואה יראה להגאון מש"ז ז"ל שעשה שם מיני ספיקות כדרכו הטוב, ולדידי כולם מתבררים מתשובת הרמ"ע הנז', וראיתי שסיים וז"ל ושו"ר דמשמע כל שבלע מים או שאר משקין, אף שהם גוף האיסור שרי בהגעלה ע"ש, ובאמת דבר זה מפורש בתשובת הרמ"ע הנז', להפך, אך הוא לא ראה גוף התשובה של הרמ"ע:

איך שיהיה, לפ"ד הפר"ח שפירש טעמו של מרן ז"ל ע"פ סברת הרמ"ע, נמצא מודה מרן ז"ל בקדרה דנידון השאלה, דסגי לה בהגעלה כדין מחבת של חמץ, ואע"ג דאיכא רבים דלא פירשו טעמו של מרן ביו"ד בהכי, ולדידהו דין הקדרה דנ"ד הוי כדין המחבת של איסור, שפסק מרן ביו"ד דצריכה ליבון, עכ"ז כיון דאין עושין הגעלה אלא אחר כ"ד שעות, דאז הוא נותן טעם לפגם, דאיסורו לכתחלה דוקא לכך יש לסמוך בזה על הפר"ח ודעמיה, ולומר שגם בקדרה דנ"ד ס"ל למרן דסגי בהגעלה. והנה כי כן לענין הלכה נראה, דהמקל להורות בנידון השאלה בהגעלה, היכא דאיכא טרחא גדולה בליבון יש לו על מה לסמוך, אבל ודאי המחמיר תבא עליו ברכה:

שוב עיינתי בדברי מור"ם ז"ל בהגהה, בסי' צ"ד סעיף ז' בדין בשר רותח שתחבו בסכין חולבת, שכתב אם אין הסכין בן יומו ואין ששים בבשר הכל אסור, ואף הסכין צריך הגעלה ע"כ, וקשא והלא אין כאן רוטב אלא חתיכת בשר, והול"ל הסכין צריכה ליבון, וכמ"ש בסי' קכ"א סעיף ז' בסכין של גוים, דאם רוצה להשתמש בה בחמין צריכה ליבון, מפני שפעמים מהפך בו הגוי בשר אצל האש, או מתקן בו נר חלב וכנז' בלבוש ע"ש, וא"כ כאן דלא עשה בה ברוטב אלא רק ביובש, צריכה ליבון. ואמרתי לתרץ בס"ד, ע"פ מ"ש הרב כנפי יונה ז"ל לתרץ קושית פר"ח שתמה על מרן ז"ל, שכתב הפך הרשב"א וכמה גדולים, דס"ל דסגי בנטילת מקום בין דאיכא ס' בין דליכא ס', וכתב הרב ז"ל לחלק, שבדין סעיף ז' מיירי מרן ז"ל בחתיכה שהיה נוטל מתוך הרוטב, דמבלע הרוטב בכל החתיכה, ומוליך בליעתו בכולו בעת החתוך, שהרי הרוטב נבלע בהם, ולא בעינן שיהא כל זמן בתוך הרוטב, אבל אם מקצתו חוץ לרוטב, בעת שעמד על האש נתייבש לחותו שבתוכו, אפילו אם מקצתו התחתון בתוך הרוטב, דינו כצלי שאינו אוסר מכדי נטילה עכ"ל ע"ש, ולפ"ז להכי כתב רמ"א דסגי בהגעלה, כיון דאיירי בחתיכה שנוטלה מתוך הרוטב, וקודם שנתייבשה חתך אותה, דעדיין הרוטב מובלע בתוכה ולא נתייבש, דחשיב זה דבר לח לענין הגעלה, וכמ"ש הרא"ש ז"ל בדין מחבת דאע"פ דנתייבש המשקה, עכ"ז עדיין לחלוחית שלו קיימת דבכהאי גוונא תסגי בהגעלה, ולא חשיב בולע ע"י האור לבדו:

גם מדברי ההג"ה שם שכתב הכל אסור, דהיינו הקדרה והבשר ואף הסכין צריכה הגעלה, משמע דגם הקדרה שיש בה חתיכת הבשר דינה בהגעלה, ולא בעי ליבון. אך חזרתי ואמרתי, דעדיין דבר זה צריך ישוב, דזה הוא רק לפי סברת הרא"ש ז"ל, דחשיב למעט לחלוחית כמו משקה לענין זה דתסגי ליה בהגעלה, משא"כ לדעת החולקים ומצינו דרמ"א ז"ל נטה אחר סברת החולקים. ולכאורה אמרתי ליישב זה ע"פ מ"ש פתחי תשובה סי' תנ"א ס"ק כ"ז, וז"ל אך נראה דבכה"ג לא מקרי תשמישו ע"י האור, וכגון קדרה או קערה שעמדה על האור עד שהוחמה הרבה שהיס"ב, והושם בה דבר איסור בלי משקה, מ"מ אין דינו כנבלע ע"י האור ממש ובהגעלה סגי, דאל"כ בקדרות של מתכות וכיוצא בה, אם אירע איזה קלקלה שנאסר התבשיל והקדרה מצריכין לקדרה הגעלה, אע"פ שרוב הפעמים שופכים המרק מהבשר והקדרה עדיין רותחת שהיס"ב מחמת חמימות, ואעפ"כ אין מצריכין לה ליבון, אלא על כרחיך כיון שאחר שפיכת המרק מרחיקין אותו מן האש, להכי מה שהיא רותחת בעצמה ששלט בה החום מכח האור, אין זה עושה פעולת האש ממש להצריך ליבון וכו' ע"ש, נמצא שעושה סברה לומר אע"פ שהחתיכה שאין בה רוטב עודנה בכלי ראשון, שהיה על האש ועדיין היס"ב אלא שהסירו אותה מעל האש ונפל או נתחב שם דבר איסור דסגי בהגעלה, כי אין זה החום עושה פעולת האש ממש לענין זה להצריכה ליבון, וא"כ י"ל דגם הכא מ"ש רמ"א ז"ל, וכל זה בבשר רותח בכלי ראשון, היינו שהסירו אותו מעל האש ורק שהוא עודנו רותח שהיס"ב, ולהכי לא מצריך לסכין ליבון אלא סגי לה בהגעלה:

וראיתי לרמ"א ז"ל בספרו תורת חטאת, כלל ס"א סעיף ז' שהביא הדין הנז' בזה"ל, ונ"ל דדוקא אם חותך בשר רותח שהוא על האש, או שהסירו מן האש ועדיין בכלי ראשון, אבל אם הניחו בכלי שני וכו' ע"ש, נקיט כאן שתי חלוקות, הא' בחותך בשר רותח שהוא על האש, והב' שהסירו מן האש ועדיין הוא בכלי ראשון, ולא זכר כאן דין זה של הגעלה, ולכן בדבריו כאן אין לנו שום קושיא, ונראה כי מ"ש בש"ע וכל זה בבשר רותח בכלי ראשון איירי כפי מה דנקיט בת"ח בחלוקה הב' שהסירו מן האש, ועדיין הוא בכלי ראשון, וכאשר פירשתי, והשתא ליכא קושיא על מ"ש דצריך הגעלה, די"ל חלוקא זו שאנו מפני שהסירו אותו מעל האש, וכאשר הסביר בזה הרב פתחי תשובה הנז', אבל אה"ן אי הוה עובדא כמו חלוקה הראשונה שחתך בשר רותח כשהוא על האש, אז הסכין צריכה ליבון:

ועל הספק הב' הנזכר בשאלה, י"ל כי לעיל הבאתי דברי מרן בסי' צ"ד ס"ז בחתך בסכין חולבת בשר רותח בכלי ראשון, דבעי ששים והחתיכה כולה מצטרפת לששים, וכבר הקשו האחרונים מסימן ק"ה דסגי בנ"ט, ותירצו דהכא שאני דאיכא דוחקא דסכינא ע"ש. וכבר הבאתי לעיל דברי הגאון כנפי יונה ז"ל, דמפרש דהכא איירי בחתיכה שנטלה מן הרוטב, ועדיין הרוטב בלוע פה, ועכ"ז לא אמרינן שהרוטב הבלוע מפשט הבליעה בכולה, אלא משום דאיכא נמי דוחקא דסכינא, וא"כ בנ"ד יש להסתפק אם הגסה זו שמגיס בכף את האורז כדי לערב בו החמאה, חשיב כמו דוחקא דסכינא, כיון שהוא צריך לדחוק בחוזק כדי לערב החמאה היטב, או"ד עכ"ז לא חשיב כדוחקא דסכינא, וצ"ע בזה:

ודע דאם רק תחב את הכף בקדרה זו, אע"פ דהתבשיל הוא אורז שהוא דבר גוש, בהא לא מספקא לי דודאי לא חשיב התחיבה הזאת כמו דוחקא דסכינא, ועיין להט"ז סי' צ"ד סוף ס"ק י"ד שכתב, אבל באין דוחקא דסכינא כההיא דתחב כף שזכר רש"ל, בזה יש להקל עכ"ל, והתם הוי התחיבה בדבר גוש כאורז וכיוצא וכאשר יראה הרואה שם, אך לא נסתפקתי אלא בהנחה זו דנידון השאלה, שהוא מגיס כדי לערב החמאה היטב באורז, שדרכו לדחוק הכף באורז כדי לערב בו החמאה היטב. גם דע דאע"ג דיש כאן לצדד ולומר, כיון דהתבשיל הזה הוא מונח בתוך הקדרה על האש, ודאי איכא הבל בקדרה אע"פ שהיא מגולה, וההבל מוליך הפליטה בכוליה תבשיל, ובדין הוא שיצטרף הכל, וסברא זו כבר נמצאת בפוסקים אע"פ שהקדרה מגולה, עכ"ז איני סומך על זה לומר שיצטרף הכל לבטל פליטת הכף מעת תחיבה הראשונה:

והנה נודע, דהאורז אע"פ שהוא מבושל מקרי תערובת שלו בחמאה יבש בלח, וכמ"ש הרב חכמת אדם כלל נ"א סעיף כ"א, וז"ל איזהו דבר שנקרא יבש כל שאינו נכלל, והאיסור עומד בעצמו, אלא שנתערב עם ההיתר עד שאינו מכירו, כגון חיטים בחיטים ואפילו באורז ושומשמין, שהרי אינם נכללים, וחתיכת איסור שנתבשלה עם חתיכת היתר אפילו ע"י משקין או מים, אע"ג דהרוטב מקרי לח בלח, שהרי נתערב יפה, מ"מ החתיכות נקראו יבש, אפילו יהיו קטנים שבקטנים והחתיכות עם הרוטב נקרא לח ביבש עכ"ל, ועיין מנחת כהן בספר התערובות ח"ב פ"א דף פ"ג ע"ג יע"ש. ובנ"ד מספקא לן אם זאת הלחלוחית שיש באורז חשיב כמו רוטב שיש בו חתיכות שנפל שם איסור, דאמרינן הרוטב מוליך פליטת האיסור בכל מה שיש בקדרה, ואז הכל יצטרף לששים, או"ד אין זה חשיב רוטב כלל, והאורז הזה יש לו דין יבש שאין בו רוטב, והוי כדין שתי חתיכות, דכל חלק ממנו שנגע בו הכף נאסר:

על כן לענין הלכה נראה, דכל היכא דהגיס בכף אנה ואנה, ולא נודע באיזה מקום נתחב הכף ונגע יש להחמיר, ולא נסמוך על לחלוחית ההיא לדון אותה כדין רוטב, אבל אם לא הגיס בכף אלא תחב אותו כדי להוציא בו מעט, ויודע הוא באיזה מקום, יסיר מאותו מקום שיעור לפי אומד הדעת ויזרקנו, והשאר מותר. ואם שכח באיזה מקום תחבו, והשטח של הקדרה הוא גדול, דודאי נשאר רוב שלא נתחב שם הכף, יש להתיר הכל ממה נפשך, אם זה התבשיל כולו יש לו דין יובש גמור, הרי אותו האורז שנגע בו הכף בטל ברוב, ואם יש לו דין תבשיל לח שיש בו רוטב מחמת אותו הלחלוחית שבו, אז יצטרף כל האורז שבקדרה לבטל הכף, והא איכא ששים בכלי, ואפילו אם הגיס אנה ואנה שאמרתי להחמיר, אם ברור לו דאיכא רוב בזה האורז שלא נגע בו הכף, יש להתיר ממ"נ, אם מחמת הלחלוחית אתה דן התבשיל כאלו יש בו רוטב גמור שמוליך הפליטה בכילו, הרי יש ששים בכולו, ואם אתה חושבו יבש גמור, שאין בו רוטב כלל, א"כ לא נאסר אלא רק אותו האורז שנגע בו הכף, וכיון דאיכא רוב שלא נגע בו הכף, הרי המועט בטל ברוב, כיון דאין מכירו לזרקו, ולכן הכל מותר. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

אחר ששלחתי תשובה הנז' לחכמים הי"ו ששאלו ממנו על פתגמא דנא, כתבו לי דבריהם אחר עיונם בתשובתי הנז', ואין צורך להעתיק דבריהם כי נכרים הם מדברים שהשבתי להם.

וזאת התשובה שכתבתי להם:

מה שכתבתם למה אני מדמה הקדרה דנידון השאלה לדין המחבת, והלא דין פשוט הוא בסי' קכ"א ס"ב דקדרה של איסור די לה בהגעלה, והארכתם בזה להוכיח שקדרה של איסור די לה בהגעלה, משום שהוא דרך בישול, וזו דנ"ד נתבשל בה התבשיל דרך בישול, ושניא מדין המחבת שנתבשל בה דרך טיגון וכו', תמהני מאד על דבריכם, מה צורך באריכות זו, הלא זה ודאי ופשוט דקדרה של איסור די לה בהגעלה, משום דאזלינן בתר רוב תשמישה, אך הקדרה דנידון השאלה דאנו דנין עליה עשה בה מעשה מחבת, ואנחנו דנין על תבשיל זה שנתבשל בה כמעשה מחבת, יען שזה התבשיל של אורז ועדשים הדרך הוא להניח באורז ועדשים מים הרבה בקדרה שעל האש עד שיתרככו, ואח"כ מורידין אותו מעל האש ומסננין אותו מן המים, וחוזרין ומניחין אותו בקדרה על האש לגמור בישולו, ובהנחה זו השנית של גמר בישולו מניחין בו מים מעט, ובגמר הבישול מתייבש המים ומתנגב כולו, וידוע דמים אלו מחמת מיעוטן מתייבשים במהרה, ולא ישאר מהם כלום בעין, והרי זה דומה למעשה המחבת, יען כי מקור הדין של חומרת המחבת הוא בהרשב"א, בתורת הבית בבית רביעי שער רביעי דף קכ"ה ע"א, ושם מפורש הטעם וז"ל, אלא שפעמים מטגנין בה בשמן מועט, ורוב הפעמים שמן שבה כלה וחוזרין ומוספין, ופעמים שהשמן אינו מהלך ע"פ כולה, והיא בולעת איסור ממקום שאין השמן צף עליו, והוי לה כתשמישה ע"י האש, ולכך צריכה כאסכלה עכ"ל, הרי תלה הטעם להצריכה ליבון חדא משום דרוב הפעמים השמן שבה כלה, ועוד דלפעמים אין השמן מהלך ע"פ כולה, והיא בולעת איסור ממקום שאין שמן צף עליו, וכל טעם משני טעמים אלו מספיק לתת לה דין תשמיש ע"י האור כאסכלה הצריכה ליבון, וכ"כ הרב חמד משה וז"ל, דעת היש מחמירים הוא הרשב"א דס"ל דצריכה ליבון, משום דעל הרוב כשמטגנין בה נשארה העיסה בלא שמן וחוזרין ומוספין, או שע"פ הרוב אין השמן מהלך ע"פ כולה, והו"ל תשמישה ע"י האור עכ"ל, וכן העתיקו שאר אחרונים הטעמים של חומרת הרשב"א במחבת. והנה הטעם הראשון שתלה הדין משום דהשמן כלה ונשארה העיסה בלא שמן, הנה טעם זה ישנו בזה התבשיל של אורז ועדשים שאנו דנין עליו כמו שכתבנו, דאחר שמסננין האורז מן המים וחוזרים ומניחים אותו בקדרה על האש לגמור בישולו, אין מניחין בו מים אלא מעט, שברור הוא דמתייבש מהרה ונשארה הקדרה בלי מים כלל, ונמצא תבשיל זה דומה למעשה המחבת, לפי טעם הראשון דנקיט הרשב"א לחשוב המחבת כאסכלה מטעם זה לבדו, ועוד גם טעם השני שייך נמי כאן, כי המים מחמת מיעוטן אין מהלכין וצפין בשולי הקדרה מעבר לעבר ממש, שאין מגיעים גם בסביבות השוליים להיות שם מים צפים בעין, ולכן אנו מסתפקים בקדרה זו דנידון השאלה שהיתה בליעתה בכך, דאולי צריכה ליבון כמו המחבת, משום דמעשה זו דאנו דנין עליה היא כמעשה המחבת, שזהו עיקר הספק הנזכר בשאלה, ועל זה הבאתי סברת הרמ"ע, שעלה בידינו ע"פ סברתו לחלק בין קדרה דנ"ד, לבין דין המחבת, מפני שהאמצעי הוא מים שאין גופו אסור, וגם אינו אוסר בתערובותו בבשר או בחלב. וסו"ד העלתי דהמיקל להגעיל האי קדרה דנ"ד יש לו על מה לסמוך, וסמכתי בזה ג"כ על סברת הגאון ח"ס סי' קי"א, שכתב שיש לחלק בין מים ושאר משקים, לבין שומן וחלב ע"ש, וגם כי חילוק זה אינו מוסכם להלכה, ויש לדחות, עכ"ז גברא רבא אמר מילתא, ראיתי לעשות זה לסניף ג"כ, והעליתי דהמיקל להגעיל הקדרה דנ"ד אחר כ"ד שעות יש לו על מה לסמוך, וכל דברים אלו שאני כותב עתה הם פשוטים, ולא ידעתי מה היה לכם בזה, שהזקקתוני להאריך עתה ולפרש דברי יותר:

עוד כתבתם למה שביקנא כל הפוסקים, וסמיכנא על סברה יחידית של הפר"ח, אשר נדחה קרו לה הפר"ת וערך השלחן וחק יעקב וזרע אמת, תמהני על דבריכם הלא עיקר סמיכתינו היתה על סברת הרמ"ע, דהסכימו עלה כמה גדולים, אך כדי שלא יהא ד"ז נגד דעתו של מרן ז"ל, כתבתי דאית לן נמי סברת הפר"ח שפירש דעתו של מרן כמו סברת הרמ"ע, והנחלקים על פר"ח לא דחו סברת הרמ"ע, אלא רק לא הודו להפר"ח במה שפירש. כונת מרן ז"ל כסברת הרמ"ע, והרב חק יעקב נראה מדבריו מסכים לסברת הרמ"ע ורק פירש כונת מרן דלא כהפר"ח, וכן הרב זרע אמת לא דחה סברת הרמ"ע, ורק חלק על דברי פר"ח שפסק מחבת של פסח צריכה ליבון הפך כל הפוסקים, וכן הרב ערך השלחן פירש כונת מרן ז"ל דלא כהפר"ח, ולא נגע בסברת הרמ"ע, והגם דהרב פר"ת כתב לדחות דברי הרמ"ע כבר כתבתי שכתב כן מפני שלא ראה דברי הרמ"ע במקומן, והבינם באופן אחר, ויש עוד אחרונים דשגו בדברי הרמ"ע מחמת כן וכנז"ל, והקשיות שהקשה הרב מקור חיים על הרמ"ע תירצו אותם האחרונים, ואע"ג דהגאון חתם סופר ביו"ד כתב דברי הרמ"ע מפוקפקים, אין נדחין דברי הרמ"ע מחמת זה, ובפרט שיש גדולים שהלכו אחר סברתו:

ואשר חשבתם שהעלתי מדברי הרמ"ע דתרתי בעינן, ואתם הבנתם דלא בעי הרמ"ע אלא תנאי אחד בלבד, לא הבנתם דברי כראוי, כי באמת שתי חלוקות שכתבתי הם דבר אחד, דהעיקר הוא שצריך שיהיה זה האמצעי דבר שאינו אסור, דהיינו שאין הכלי נאסר מחמת זה האמצעי אם היה בו לבדו, אך בזה יש תרי גווני מתחלפים כפי המציאות המזדמן לפנינו, הא' שהוא אסור מגופו, ד"מ שהוא דם או חלב מהותך, או קרבי דגים טמאים, או חלב בהמה טמאה וכיוצא, שגוף האמצעי עצמו אסור, והב' שאין גופו אסור אלא הוא דבר היתר, ורק שאינו מסוג זה הדבר השני המתבשל בכלי הזה, אלא הוא נגדיי אליו כלומר שהוא אסור בתערובתו עמו, כגון שזה האמצעי הוא שומן בשר, וזה השני חלב דתערובתם אסורה משום בשר בחלב, נמצא אלו שתי החלוקות שכתבתי ענין אחד הם, שהצד השוה שבהם הוא מטעם כדי שלא יהיה איסור זה הכלי בא ומתהווה מחמת זה המשקה האמצעי לבדו, והנה כי כן בין תבין כי שתי חלוקות אלו שכתבתי אין ביניהם הפרש לדינא בעיקר הטעם, אלא טעם אחד הם ודין אחד להם, ורק חלוקים ונפרדים כפי המציאות של המעשים המזדמנים לפנינו, כי יש כלי נאסר מדבר אחד שגופו אסור, ועל זה יפול חלוקה הראשונה, ויש כלי נאסר מדבר שגופו היתר, ורק האיסור מתהווה מחמת שזה הדבר הבלוע בכלי הוא נגדיי אליו, כגון שזה בשר וזה חלב אע"ג דתרווייהו היתר אסורים בתערובתן, ובזה דברי הרמ"ע בסוף תשובתו יבואו על נכון שכתב, וז"ל, ומה שאנחנו צריכין ליזהר כל ימות השנה, הוא שאם אירע למחבת חולבת בת יומא שנתבשל בה בשר מטוגן, שגם הוא מין בשר ואסור בחלב וכו', אין לה הכשר אלא בליבון עכ"ל, ראה הגוונא שתפס הרב, והוצרך נמי לפרש לדבריו שהוא סוג האוסר תערובתו בחלב, וזו היא חלוקה הב' אשר כתבתי, כי בזאת הגוונא דנקיט הרמ"ע א"א לתפוס חלוקה הא' שהוא דבר שגופו אסור מצד עצמו:

והא דנקיט הרמ"ע דין הנז' במחבת בת יומא, ולא נקיט דין זה גם על מחבת שאינה בת יומא שבשלו בה בשר בשומן שלו שהוא ג"כ מין בשר, דג"כ נמי צריכה ליבון, היינו משום דאם אינה בת יומא הטעם של החלב שבלוע בה פגום, ואין כאן תערובת איסור בזו המחבת, לא מחמת השומן שהוא המשקה, ולא מחמת הבשר, ורק לכתחילה צריך להכשירה, ולכן די לה בהגעלה, וכן תמצא סברה זו להדיה בדברי הגאון חתם סופר ביו"ד סי' ק"י, יע"ש:

ובאמת מדברי הרמ"ע הנז' יש ללמוד, דאם יש לאדם מחבת חולבת של בשר, אע"פ שטגנו בה בשר בשומנו ועודנה היתר, ורוצה להשתמש בה חלב, שיוכל להגעילה אחר כ"ד שעות, ואין צריכה ליבון, אע"פ שהטיגון היה באמצע, שהוא עצמו אסור בתערובת החלב, והיינו טעמא משום דלא אמר הרמ"ע אותו הכלל, אלא בהיכא שבא להפליט ממנו בליעה שנאסרה כבר, אבל אם מפליט בליעה המותרת באשר הוא שם, אע"פ שזו הבליעה היא מסוג שאוסר תערובתו, אין בזה חשש, מפני כי בעת שמפליטו לא חל האיסור, שעדיין לא נשתמש בנגדיי, והכי מדוייק מסוף דבריו, שכתב שאנחנו צריכין ליזהר בו כל ימות השנה, שאם אירע למחבת וכו' ע"ש, דתפס הענין במחבת שנאסרה, ולא כתב המציאות בהיכא דרוצה לעשות מחבת של חלב לשמוש בשר או להפך. אמנם הש"ך ז"ל לא כן יחשוב, ודייק מדברי הרמ"ע, דגם ברוצה לתת מחבת חלב דהיתר להשתמש בה בבשר צריך ליבון, ואפשר לומר דדייק לה הש"ך מטעמו של הרמ"ע, שכתב על מחבת של פסח דסגי לה בהגעלה, משום דכל הטיגונים שלנו מותרים בפסח וכו', דתלה הדבר משום דמותרים בפסח, אך הרואה יראה מה שלמדנו להפך, ולסמוך אסוף דבריו הוא יותר מוסכם:

ואמור מעתה לפי הבנתינו בדברי הרמ"ע, דדייקנו מדבריו הפך דברי הש"ך הנז', אנחנו יכולין להעמיס שפיר בדעתו של מרן ז"ל הסברה של הרמ"ע ואע"ג דמשמע מדבריו בב"י במחבת של פסח דסגי בהגעלה, משום דעתה עודנה היתר, אין זה מנגד לדברינו, יען די"ל גם הרמ"ע יודה בהאי טעמא, ולא כתב הטעם משום דהטיגונים שלנו מותרים בפסח אלא לרווחא דמילתא, ואה"ן אפילו אי הוו טיגונים שלנו אסורים בפסח מודה הרמ"ע דסגי בהגעלה, ונמצא בענין המחבת של פסח אין נפקותא לדינא בין שני הטעמים הנז', ורק במחבת דשאר ימות השנה יש נפקותא לפי הבנתינו בדברי הרמ"ע, וכאשר דיינו מסוף דבריו. ושו"ר בספר משכן בצלאל סי' רט"ו דהקשה על הש"ך, דמבואר להדיה בדברי הרמ"ע דלא איירי אלא בהיכא דבישל בשר במחבת של חלב באיסורא, אבל במחבת בשר של היתר שרוצה להכשירה כדי לבשל בה חלב לא אמר כן ע"ש, הרי הרב הנז' דייק מדברי הרמ"ע ז"ל כאשר כתבתי, והוא הנכון:

ודע דעולה לנו מסברת הרמ"ע, דאם טגנו ביצים בשמן שומשמין כנהוג פה עירינו, והיה באחת מהם דם, דיש להכשיר בהגעלה, ואעפ"כ דרכינו להורות להם לעשות ליבון לכתחילה, ובשעת הדחק דקשה לעשות ליבון, נתיר בהגעלה:

ואשר חשבתם שאני דנתי שצריך ב' תנאים להתפשט הבליעה בכולה, זה אינו, ומעולם לא כתבתי ולא חשבתי בכך, כי האחרונים שכתבו האי טעמא דדוחקא דסכינא לא תלו זה ברטיבות קצת, ורק הרב כנפי יונה ז"ל הוא שהוסיף טעם זה של רטיבות קצת. ומה שהוצרכתי להביא דין חתיכה אחת, היינו מפני שאנו באים לדון על פליטת הכף באורז עצמו, ודין השאלה נשאל בסתמא, דאיירי גם באם היתה הקדרה של החלב בת יומא, דאז נעשה האורז בלוע מחלב קודם שהגיסו בכף של בשר, ואפילו אם אין הקדרה בת יומא, הנה מפורש בשאלה דתחלה הניחו החמאה בקדרה, ואח"כ הגיסו בכף של בשר, א"כ נמצא תכף כשהגיסו החמאה בלע האורז החלב, ונעשה תבשיל של חלב, ואח"כ כשהגיס האורז בכף בלע האורז עצמו מן הכף, דעיקר תחיבת הכף הוא באורז, והוא והחמאה בלעו מן הכף ביחד, דכשנגע הכף בחמאה נגע באורז ביחד, וצריכין אנחנו לדון על ביטול פליטת הכף באורז. ועיין ש"ך ס"ק כ"ב מ"ש בשם רש"ל, תבשיל אורז וכיוצא שנבלע בו בשר או חלב אינו חשוב בלוע, ואם תחב בהם כף של בשר או חלב בן יומו נאסרו שניהם ע"ש, וכל האחרונים הביאו דין זה, ולכן נצרכתי לבאר. ולומר דאם כל האורז חשוב חתיכה אחת, ונחשוב תחיבת הכף כמו דוחקא דסכינא, אז הוי דין זה של התבשיל כדין חתיכת בשר שחתך בסכין חולבת, דאמרינן משום דוחקא דסכינא מתפשטת פליטת הסכין בכל החתיכה, ותצטרף כל החתיכה לבטל פליטת הסכין, וכן כאן מצטרף כל האורז לבטל פליטת הכף, משא"כ אם נאמר לא חשיבה תחיבת הכף באורז כמו דוחקא דסכינא, א"כ לא דמי דין זה לדין דסי' צ"ד הנז'. הנה זאת היתה כונתי, במה שהבאתי בתשובתי הנ"ז ענין זה של חתיכה אחת. והשי"ת יאיר עינינו, באור תורתו, אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.