רב פעלים/א/אורח חיים/כז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה. חולה שאין ב"ס שנתן לו רופא ארופי מומחה, סמנים לשתות מהם בכל יום שיעור ידוע, ודרכו לתקן לו הסמנים לצורך חמשה או ששה ימים בבת אחת, ונזדמן שעשה לו הסמנים ביום עש"ק לצורך ששה ימים, ושתה החולה ביום שבת בבוקר צורך אותו היום, ואח"כ נשברה הצלוחית של הסמנים וצריך לעשות אחרת במקומה, אך נודע לחולה שהרופא יוצא בו ביום עם מריעיו למקום רחוק מן העיר דרך יום אחד, ויחזור יום שביעי, ואלו הסמנים א'א לעשותם ע"י אחר אלא רק ע"י אותו הרופא, לכן בא השואל לשאול אם מותר שיאמר לרופא ביום שבת קודם שיצא מן העיר, לתקן לו הסמנים, או"ד כיון דאינו שותה מהם בו ביום, יען שכבר שתה בו ביום צורך אותו יום, אסור לעשות לו לצורך חול, יורינו ושכמ"ה:
תשובה דין חולה שאין ב"ס מפורש בסי' שכ"ח סעיף י"ז דמותר לעשות לו מלאכה ע"י גוי, דאמירה לגוי שבות ובמקום חולי הותר שבות זה, וכתב המג"א בשם הרד"ך, שזה דוקא לצורך השבת עצמו, וכ"כ הגאון ר"ז בש"ע, וכ"כ שאר אחרונים ע"ש, ובסימן רע"ו ס"ק ח' הביא המג"א דין שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו, וציין בזה על הגמרא דשבת סוף פרק ט"ו, אך הרב לבושי שרד ז"ל ציין דבר זה על הגמרא דפסחים דף מ"ז, והוכחה זו דפסחים עדיפא מהך דשבת, ועיין אליה רבא סי' רע"ו סוף ס"ק יוד מה שטען על המג"א בהך הוכחה דשבת, אך על הוכחה דפסחים אין טענה, ועיין מג"א סי' תקכ"ז ס"ק י"ג, ומ"ש על דבריו הרב חמד משה, ועיין מחצית השקל שם, ועיין להגאון מחב"ר בסי' תקכ"ז מ"ש על דברי המג"א ומור וקציעה, ומה שטען עליהם מתשובת הריב"ש ז"ל, ובודאי לא נעלם מן המג"א ומו"ק תשובת הריב"ש, שכתב שמקור זה הוא מהירושלמי, ורק הם רצו לעשות סמוכין לזה מתלמוד בבלי ג"כ, והמג"א עשה סמוכין מגמרא דשבת, והמו"ק וחמד משה ועוד שאר גאונים עשו סמוכין מגמרא דפסחים, גם הרב תוספת שבת סי' רע"ז ס"ק י"ג הסכים עם המג"א בדין זה דשבות רחוקה לא התירו, ומכח הראיות דשבת ופסחים הנז', ובסי' שכ"ח ס"ק ע"ה בדין צידת הנחשים שכתב מרן בסעיף מ"ה, סמך על טעם זה סמך גמור, ותירץ בזה קושית הגאון באר שבע יע"ש, ואין צורך להאריך בזה כי טעם זה דשבות רחוקה לא התירו, הוא מוסכם בכל גדולי האחרונים ז"ל:
ולכאורה יש להעיד בזה ממ"ש בסי' ש"ז סעיף ה', דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת, והוא שיש שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה, כיצד אומר ישראל לגוי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה וכו', ויש אוסרין ע"ש, ומרן סתם כמתירין שהיא סברת הרמב"ם. והנה נודע כי בשבת אין תוקעין, וא"כ מ"ש ישראל לגוי בשבת לעלות באילן להביא לו שופר, היינו שרוצה לתקוע בו יום ראשון שהוא יום שני דר"ה, וכגון שחל ר"ה יום שבת ויום ראשון, דא"א לומר דחל ר"ה יום א' ויום ב' דלא אד"ו ראש, והרי נמצא הותר שבות בשבת אפילו שהוא לצורך יום שאחריו, וקשא מאותו הכלל דשבות רחוקה לא התירו. ונ"ל בס"ד דלא אמרינן שבות רחוקה לא התירו אלא באיסור תורה, דליכא אלא חד שבות' דאמירה לגוי, אבל באיסור דרבנן כהא דסי' ש"ז דעליה לאילן היא איסור דרבנן, ואמירה לגוי הוי שבות דשבות, וכה"ג יש להתיר אפילו בשבות רחוקה:
ובזה תרצתי בס"ד קושיא אחת שיש להעיר בדין המג"א ז"ל בסי, רנ"ב ס"ק ך', בענין טחינת החטים ברחיים של גוי, שכתב אבל אם השעה צריכה לכך כגון סמוך לפסח, רשאי הישראל לשמור הרחיים שלא יתחמץ, דהא הוי שבות דשבות שאפילו נותן הישראל להרחיים בשבת, ליכא חיוב חטאת עד שיטחון ברחיים של יד ע"ש, וקשא והלא שבות רחוקה לא התירו, ואיך מתיר לישראל לשמור שלא לצורך היום, כי אם לצורך מחרתו, שהוא פסח, ובזה שכתבתי ניחא, דלא אמרו שבות רחוקה לא התירו אלא רק באיסור תורה, משא"כ כאן דהוא איסור דרבנן. ועוד נ"ל בס"ד דין שמירה שהוא רק יושב לשמור שאני, וכמ"ש הט"ז סי' רמ"ד ס"ק ז', דאם אינו יושב אלא כדי לשמור את הגוי שלא יגנוב מותר, וראיה ממ"ש שמור לי פירות שבתחומך וכו', ותו ראיה מפרק הזהב דף נ"ח, השוכר את הפועל לשמור את הפרה ולשמור הזרעים אין נותנין לו שכר שבת וכו' אבל אם היה שכיר חודש מותר אפילו ליקח שכר שבת ע"ש, וכן כאן ברחיים דעושה שמירה בלבד יש להקל:
הן אמת דראיתי להט"ז ז"ל בסוף סי' תרנ"ה, דגם בשבות דשבות לצורך מצוה בעי שיהיה לצורך אותו היום, והרב מחצית השקל ז"ל בסי' ש"ז ס"ק ח' הביא דבריו, ויצא לחלק בין מצוה דרבים, ויש לעמוד בדבריו, וזה הפך ממה שסתם מרן ז"ל להתיר בסי' ש"ז הנז'. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו אמר, דיש לחלק דבדין דסי' ש"ז גבי שופר התירו, דאם לא נתיר תתבטל מצות שופר אותה שנה, דלא נשאר יום אחר לתקוע בו אחר יום ראשון, משא"כ לולב אם לא בירך ביום הראשון שהוא יום שני של סוכות, יברך יום שלישי או רביעי, דכולהו דרבנן נינהו וליכא מצות תורה אלא בראשון, עכ"ד נר"ו:
וראיתי בסי' של"ד סעיף ד', שפסק מרן ז"ל מצילין מיוה"ך לשבת, אבל לא משבת ליוה"ך ויו"ט וכו', וכתב המג"א ס"ק וא"ו נ"ל אע"ג דלא מקלע יוה"כ ושבת סמוכים להדדי, כתבו דין זה !לאשמעינן דאם יוה"ך ביום ה', וידע שלא ימצא לקנות ביום שישי מצילין, עכ"ל, וכתב המחצית השקל וה"ה איפכא קמ"ל, דאם חל יוה"ך ביום ב', וידע שביום א' לא ימצא לקנות, אפ"ה לא הותר לו להציל בשבת ליוה"ך ע"ש, וכן פסק הגאון ר"ז בש"ע סעיף ד', אם חל יוה"ך בחמישי וידע שלא ימצא לקנות בע"ש, מצילין בו ג' סעודות לשבת ע"ש, ולכאורה י"ל כיון דקי"ל שבות רחוקה לא התירו, איך מצילין ביוה"ך שחל בחמישי לצורך שבת, ומה דמותר להציל ביוה"ך לצורך הלילה היינו משום עגמת נפש, וכן ראיתי להרב תוספת שבת ז"ל שכתב על דין המג"א הנז', אין זה ברור דאפשר דשבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו, וכמ"ש המג"א עצמו סי' תקכ"ז סעיף י"ג ע"כ ע"ש. ונ"ל בס"ד אע"ג דהרמב"ם ז"ל בדין הכבוי פסק כר"י, דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, וכמ"ש בה"ש פרק י"ב ה"ג, עכ"ז אנן קי"ל כרוב הפוסקים, דס"ל מלאכה שאצ"ל אין בה איסור תורה, ולפ"ז אם מציל מן הדליקה הו"ל שבות דשבות, שגזרו שמא יכבה ע"י בהלותו ואפילו אם כיבה אין בזה איסור תורה אלא דרבנן, וכיון דהוי שבות דשבות מותר לצורך מצוה אפילו שבות רחוקה, וכאשר כתבנו לעיל:
ודע כי בדין החרם דשבת איכא שבות, כדאיתא בסי' של"ט דאין מחרימין בשבת, וכתב מור"ם בהגה"ה סימן ט"ו סעיף י"ב דאין מחרימין בשבת כי אם מדבר שהוא צורך השבת, וכתב המג"א ס"ק כ"ד דבציבור אפי' שלא לצורך שבת שרי, ועיין מחצית השקל שם, וקשא איך התירו שבות שלא לצורך היום, ובדין התרת נדרים כתוב להדיה בש"ע סי' שמ"א דמתירין לצורך שבת דוקא, משמע שלא לצורך שבת אסור, וגבי הפרה פסק הש"ע דשרי אפילו שלא לצורך השבת, מפני שאם לא יפר היום לא יוכל להפר עוד, והתם טעמא דאיסורא משום ממצוא חפצך ודבר דבר, ועיין על זה בהגאון מש"ז סימן שמ"א ע"ש, וכן בהיתר חרמים של הקהל כתב מרן ז"ל בסי' שמ"א ס"ג דנהגו היתר אפילו שלא לצורך השבת ע"ש, שמע מינה הקילו בשבות לבדו בהיכא דלא אפשר, מיהו שבות זה דהוא משום ממצוא חפצך ודבר דבר אין לו עיקר מן התורה, דאין אסור כיוצא בו מן התורה, וקיל טפי משאר שבותים:
והשתא לענין הלכה נראה בנידון השאלה, דהרופא עושה מלאכה דאורייתא, שהוא מבשל הסמנים אסור לומר לו לעשות בשביל צורך יום אחד משום דשבות רחוקה לא התירו, ועוד איכא תרי איסורי, חדא מלאכה ועוד מכין משבת לחול, ולכן אע"ג דלא אפשר אסור בזה, מיהו אם הרופא אינו עושה מלאכה דאורייתא אלא דרבנן, דהו"ל שבות דשבות, יש להתיר אפילו בשבות רחוקה, וכדמוכח מכל הנז"ל, ואע"ג דהט"ז החמיר גם בשבות דשבות וכנז' בסימן תרנ"ה שזכרתי לעיל, יש להתיר בכה"ג דנדמה לה להך דהפרה ולהתר חרמים, דנהגו להתיר אפילו שלא לצורך השבת, והמחמיר גם בזה תבא עליו ברכה. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |