רב פעלים/א/אורח חיים/כא

רב פעלים ‏ א אורח חיים

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. נשאלתי מן החכמים הי"ו, שוחט שהוצרך לשחוט בשבת לחולה שיב"ס תרנגול א', אך זה התרנגול שהביאו לו לשחוט הוא גדול, ויש להם עוד תרנגול אחר קטן ממנו, שאם ישחט את הקטן יש בו כדי סיפוק לחולה ויותיר, אם מותר לו לשחוט את הגדול, או"ד שצריך לשחוט את הקטן כי זה יספיק לחולה ויותיר, והם בוחרים בגדול מפני שהקטן שמן הרבה וחביב להם שרוצים לגדלו אצלם, יורנו ושכמ"ה:

תשובה. גרסינן בגמרא דמנחות דף ס"ד ע"א, בעי רבא חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות, ויש שתי גרוגרות בשתי עוקצין ושלש בעוקץ א', הי מנייהו מייתינן, שתים מייתינן דחזו ליה, או"ד שלש מייתינן דקא ממעט קצירה, ומסיק פשיטא שלש מייתינן, דעד כאן לא קאמר רבי ישמעאל התם אלא דכי ממעטא באכילה קא ממעטא קצירה, אבל הכא דכי קא ממעט באכילה קא מפשא קצירה ודאי שלש מייתינן, ע"כ. ולכאורה י"ל למה לא נקט הבעיא בשלשה בעוקץ אחד לבד, ולבעי הכי, אם תולש ב' גרוגרות אחד אחד מן העוקץ, ונשאר העוקץ במקומו, ונמצא שהוא מרבה בבצירה וממעט בשיעורא, או"ד עוקר העוקץ בעצמו שבו השלשה גרוגרות, ונמצא שממעט בבצירה, שאינו בוצר כי אם עוקץ אחד, אבל הוא מרבה בשיעורא, שתולש עוקץ של שלשה גרוגרות. וראיתי להרב הגדול מהר"י מאיו ז"ל, בשיטתו לביצה בדף כ"ה מן הספר, שהקשה קושיא זו והניח בצ"ע ע"ש. ונ"ל בס"ד דאה"ן הוה אפשר למנקט שני צדדי הבעיא בעוקץ אחד, אך רבא דנקט הבעיא בשני עוקצין אורחא דמלתא נקט, דהדרך הוא לתלוש העוקץ כדי שלא יתקלקל הפרי של התאנה, שאם יתלוש הגרוגרות עצמן מן העוקץ יתקלקלו בתלישתם, ובפרט כשהם מבושלים הרבה כי רכים הם, להכי נקיט אופן התלישה בעוקצין בשתי צדדי הבעיא:

ודע דלכאורה הוה אפשר לפרש מ"ש רבא שתי גרוגרות אין הכונה במספר זה על הפרי, דהיינו שלש תאנים ושתי תאנים, אלא על שיעור הצריך להם בשביל החולה, דהם צריך להם שיעור משקל שתי גרוגרות מן הפרי, והיה שתי פירות שהם בשני עוקצים שעולים שיעור שתי גרוגרות, ויש פרי אחד בעוקץ אחד עולה שלש גרוגרות, איזה מהם מביאין, והא דנקיט השיעור בשם גרוגרות מפני ששיעור חיוב שיש בקצירה הוא שעור גרוגרות, וכנז' בהרמב"ם פ"ח. מיהו ראיתי במאירי ז"ל בשיטתו לביצה דף י"ז ע"א, שהבין הכונה שתים ושלש תאנים, ולא קאי על שיעור הצריך להם:

והנה ממ"ש בגמרא דע"כ לא קאמר ר"י התם אלא דכי ממעט בתבואה קא ממעט קצירה, מוכח דכל היכא דליכא מיעוט בקצירה, וכגון שאמדוהו לשתי גרוגרות ויש שתים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחר, דודאי שתים מייתינן, שלש לא מייתינן, דאסור. לרבויי בשיעורא, וכן מוכח מצדדי הבעיא עצמה דבעי רבא, וכ"כ מרן בכ"מ בה"ש פ"ב ה"ז בשם הראשונים וכן הביא בבית יוסף סי' שכ"ח, וכן פסק בש"ע סי' שכ"ח סעיף ט"ז:

מיהו בהאי איסורא דרבויי בשיעורא איכא פלוגתא, דהרשב"א ס"ל לא מתסר אלא מרבנן, והר"ן ס"ל אסור מן התורה, וכמ"ש בהר"ן בפ"ב דביצה והביא דבריהם מרן בב"י סי' של"א, ולפ"ז נראה לכאורה בנדון השאלה, כיון דיספיק לחולה עוף הקטן לא ישחטו הגדול, דהוי מרבה בשיעורא, דלהרשב"א איסור דרבנן ולהר"ן איסור דאורייתא, יען דלכאורא דין זה דומה לדין שנים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד והחולה צריך לשנים, דאסור לתלוש העוקץ של שלשה, וראיתי להרב שלחן עצי שיטים סי' א' סעיף י"ח שכתב, בקציצת פירות אפשר דשייך טפי גזרת ירבה בשבילו, ממה דשייך בשחיטת בהמה, יע"ש:

והנה מצינו בחולין דף ט"ו הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, מ"ט כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה, כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט, ופירש רש"י וז"ל וליכא למגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא, דהא משום זית דחולה בעי למשחט כולה, עכ"ל, ומלשון שמא ירבה בשחיטה משמע, ר"ל שמא ירבה לשחוט עוף גדול כדי שיאכל הבריא ג"כ בו ביום באומצא, או בתחלת הלילה בבישול, דהכי דייק לשון שמא ירבה בשחיטה, אך סיום דבריו שכתב דהא משום זית דחולה בעי למשחט כולה, לא יבא נכון לפירוש זה, ואם נפרש דברי רש"י באופן אחר שרצונו לומר שמא יתכוין בדעתו גם בשביל הבריא, דעל זה יבא נכון סיום דבריו אלו דטען, דהא משום זית דחולה בעי למשחט כולה, לא יבא נכון תחלת לשונו דאמר שמא ירבה בשחיטה, דלשון זה דוחק לפרשו שמא ירבה בכונתו לכוין בשחיטה בשביל הבריא ג"כ:

אמנם בגוף הדין דנקיט תלמודא היתר לשחוט לחולה בשבת אית לן למידק אמאי נקיט היתר זה בסתם, ולא פירשו לן, דאי איכא עוף גדול ועוף קטן ישחוט הקטן, וכאשר לימדו אותנו בגרוגרות, והרואה יראה דכל הראשנים וגם מרן ז"ל בסי' שי"ח שהביא דין זה לא אשתמיט חד מנייהו ללמדינו חילוק זה בפירוש, והרמב"ם ז"ל בפ"ב מה"ש ה"ט כתב וז"ל, אבל השוחט לחולה בשבת מותר לבריא לאכול ממנו בשר חי, שאין בדבר תוספת כדי שנגזור שמא ירבה בשבילו עכ"ל. הרי החליט הדבר שבשחיטה אין חשש שמא ירבה בשביל הבריא בתוספת, ואמאי, והלא משכחת לה בין עוף גדול לקטן, ובין בהמה גדולה לקטנה, והדבר יפלא אמאי אסרו בתבשיל את המותר לבריא גזרה שמא ירבה בשבילו, ולא אסרו לבריא את מותר של בשר השחיטה, שמא ירבה לשחוט עוף גדול כדי לאכול הבריא אחר החולה:

ועוד לפי הבנת הרב אשל אברהם בכונת המג"א בסי' שי"ח ס"ק וא"ו, שפירש כונתו, דגם למ"ד אם מרבה בתבשיל איכא איסורא דרבנן נמי איכא למגזר ע"ש, א"כ לפ"ז בדין השחיטה גם לסברת הרשב"א דס"ל מרבה בשיעורא איכא איסורא דרבנן דוקא, נמי תקשי לן אמאי לא גזרו לאסור המותר של בשר השחיטה, שמא ירבה בשחיטה לשחוט עוף גדול:

ודע דרמ"א בסי' שי"ח ס"ב כתב, ואם קצץ פירות מן המחובר לחולה בשבת, אפילו היה חולה מבע"י אסור לבריא בשבת, משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה, ע"ש. וקשא והלא בלא"ה אסור לבריא שמא ירבה בשבילו, ועוד נמי י"ל לפי מה דדייק מיניה המג"א בס"ק ח', דאם הוא פרי שנגמר בישולו דשרי לבריא, ע"ש, ואמאי מותר, והלא איכא למגזר שמא ירבה בשבילו. אך על זה כבר בא חכם הוא הרב אשל אברהם ופירש, דרמ"א ז"ל שהביא דין זה ס"ל כהרשב"א, דרבוי בשיעורא הוא איסור דרבנן, ולכן ליכא למגזר בזה שמא ירבה בשבילו, ע"ש. ונ"ל דבר זה הוא מוכרח לאומרו, ועיין מש"ז סוף סי' שי"ח בד"ה אמר ההדיוט וכו' יע"ש:

והנה חכם אחד נר"ו אמר לי, דאיכא חילוק בין השחיטה לקצירה, משום דחיוב השחיטה אין בו שיעור, יען דהחיוב הוא משום נטילת נשמה, ומשו"ה לא אכפת לן אם שחט הגדול אע"פ דדי לו בקטן, דחיובא חדא הוא בקטון ובגדול הכל שוה, משא"כ גבי קצירה דאיכא שיעורא בחיוב סקילה שהוא שיעור גרוגרת, לכן מאחר דחיוב שלה ניתן לשיעורין איכא איסורא היכא דמרבה בשיעורין, עכ"ד נר"ו. ונומיתי לו חילוק זה לא ניתן להאמר, חדא דהר"ן ז"ל דמקשינן לפי סברתו הכא ס"ל בחולין דף י"ד גם בשחיטה יש שיעור, דהיינו עד שישחוט רוב שנים בבהמה ורוב אחד בעוף, שכתב שם וז"ל, ואין זה כלום אצלי, דבשבת נמי לא מחייב עד גמר השחיטה, דמקמי הכי הו"ל מקלקל בחבורה, דקי"ל דפטור ע"כ. וכ"כ מהרימ"ט ח"א סי' קל"ח. והן אמת דהרמב"ם בפירוש המשנה לא ס"ל כן, אנן מקשינן כאן לפי סברת הר"ן ז"ל, ונמצא לפ"ז דין השוחט ודין הקצירה שוה, דבקצירה כיון שהוא תולש הכל בבת אחת שהם בעוקץ אחד אין כאן אלא חיוב אחד, וכמ"ש בכריתות דף ט"ו ע"א קצר וקצר היכי משכחת לה כגון שקצר שתי גרוגרות בבת אחת, אבל קצר כגרוגרות וחזר וקצר כגרוגרות חייב, וכן תמצא מפורש בתוספות דמכות דף כ' ע"ב בד"ה לא צריכה, וכן מתבאר מדבר הרמב"ם ז"ל:

נמצא בין קצר גרוגרת אחת בין קצר שלשה, כל שקצרם בבת אחת הכל שוה ואינו אלא אחת, ודכוותא גבי שחיטה בין אם שחט עוף אחד קטן בין שחט בהמה הכל שוה, דאינו חייב אלא אחת, אך אם קצר השלש תאנים בזא"ז יתחייב על כל או"א, מפני שהם מלאכות מחולקים, ודכוותא גבי שחיטה נמי אם שחט שלשה בהמות זא"ז, ג"כ יתחייב על כל או"א, וא"כ כמו דלא משכחת לה בשחיטת בהמה אחת שיתחייב עליה כמה חטאות, כן נמי לא משכחת לה בקוצר שלשה גרוגרות בבת אחת שיתחייב עליה יותר מחטאת אחת, ונמצא שחיטת בהמה אחת דומה לקצירת כמה תאנים בבת אחת:

ואין לומר דגבי קצירה דשלש בעוקץ אחד, כיון דאפשר שיבא לידי חיוב בכל או"א, היכא דקוצר אותם בזא"ז, להכי חמירא ואסרינן בה רבויי בשיעורא היכא דקצרם בבת אחת, אבל בבהמה אחת כיון דלא אפשר שיבא לידי חיוב יותר מאחת, לא נאסר בה רבויי בשיעורא, היכא שהיא גדולה, דזה אינו, יען דהא דלא שייך להתחייב בבהמה אחת יותר מחיוב אחד, אין זה נוגע בגוף האיסור, אלא זה הוא מכח סיבה טבעית, דא"א לשחוט בהמה אחת שני פעמים, ולכן לא שייך למתלי טעמא בדבר זה:

ועוד יש לדחות החלוק של אותו חכם נר"ו, דאפילו אם נניח במונח שבשחיטה ליכא שיעורא, עכ"ז חילוק זה לא ניתן להאמר, יען כי הכא אין אנחנו דנים ומדברים בחיוב סקילה וחטאת דתלויי בשיעורא, אלא אנחנו מדברים באיסור רבויי בשיעורא הנעשה בבת אחת, שגם להר"ן ז"ל דס"ל יש בזה איסור תורה אין בזה איסור סקילה וחטאת, אלא איסורא גרידה, וכמ"ש במ"א, ובאמת כל איסורא גרידא ליתיה בשיעורים, דהא קי"ל חצי שיעור אסור מן התורה, ועל כן לא נשאר טעם לחלק בהכי:

והנה בדרוש שדרשתי בס"ד ביום יאהר צייט של עט"ר אבא מארי זלה"ה, עשיתי חילוק בין השחיטה לבין הקצירה והבישול, דהתם גבי גרוגרות מנכרא מילתא ביתרון השיעורא, דהחולה צריך לשנים ומביאים לו שלשה, אבל גבי שחיטה אע"ג דאיכא עוף קטן אם שחט עוף גדול לא מנכרא מילתא, וכן במבשל לחולה כיון דכל חתיכה עומדת בפ"ע בקדרה מנכרה מלתא, ולכן חששו שמא ירבה בחתיכות לצורך הבריא, ואסרו מה שנותר מן החולה. ועוד עשיתי שם בס"ד חילוק אחר, דבשחיטה א"א לצמצם לשחוט כדי צרכו של חולה דוקא, דהא בע"כ איכא איברים מוחלקים ועומדים בפ"ע שהם ניתרים בשחיטה זו, כגון כבד וקרקבן ומעיים וכיוצא שאין החולה צריך להם, ולא אפשר שיאכילו אותו מהם כלל, ואלו מוכרח שיהיו נשחטים בכלל העוף, והא איכא רבוי בשיעורא בעל כרחין, ולכן גם בכימות הבשר לא דייקינן בין עוף גדול שיש בו בשר הרבה, לבין עוף קטן שאין בו בשר הרבה, משא"כ בקצירה אפשר לנו לצמצם לקצור כדי צרכו דוקא ולמה נרבה בשיעורא, לכך גזרו ברבויי שיעורא, וכן אפשר לנו לבשל לצורך החולה דוקא, ולכן אם בשלו לצרכו ועכ"ז הותיר החולה אסרו את המותר לבריא, כן עשיתי חילוק בדרוש הנז' בס"ד. והנה בני ידידי כה"ר יעקב נר"ו עשה חילוק קרוב לזה, ולא כתבתיו פה, מפני שהוא נכלל בחילוק. שלי הנז':

העולה מכל האמור, אם כינים אנחנו בחלוקים אלו לחלק בין דין השחיטה לבין דין הקצירה, צריך להורות לכאורה אם היה לפניו עוף קטן המספיק לחולה, ושחט עוף גדול, לית כאן איסורא משום דלא שייך בשחיטה ענין זה של רבויי בשיעורא, מיהו לא כאשר אנו מדמין נעשה מעשה, דודאי אין לסמוך על זה להתיר, דהא אחר החיפוש בס"ד ראיתי להגאון מחנה חנוך ז"ל בביאורו על ספר החנוך דף נ"ג ע"א, דפשיטא ליה דגם בכה"ג דשחיטה איכא איסור רבויי בשיעורא, שכתב וז"ל, הנה ק"ל על הר"ן דסובר רבוייא בשיעורא הוא איסור דאורייתא, א"כ זה פשוט לכ"ע אם אמדוהו לחולה שצריך בשר ויהיה די לו בכך וכך, אם נשחט לו עוף או בהמה קטנה והיה די לו, שבודאי אסור לשחוט לו בהמה גדולה, דהוי רבויי בשיעורא כמו שלשה בעוקץ אחד דהוי חד מלאכה וכו', והנה השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, והמבשל לחולה בשבת אסור לבריא, והטעם דמבשל חיישינן שמא ירבה, משא"כ בשוחט, והנה לדעת הרשב"א דסובר הרבוי כשיעיר אסור מדרבנן, וחשש במבשל שמא ירבה בשבילו היינו לאחר שיתן הקדרה על האש דהוא איסור סקילה, אבל קודם נתינה על האש דהוא איסור דרבנן לא גזרו חז"ל, א"כ ניחא דבמבשל שייך גזרה זו, אבל בשוחט לא שייך גזרה זו, דאפילו אם ישחוט בהמה גדולה היכא דאיכא קטנה, עכ"ז אין בזה איסור תורה כי אם דרבנן, ולא גזרינן שמא ירבה באיסור דרבנן, אבל לפ"ד הר"ן ז"ל דרבוייא בשיעורא הוא איסור תורה, א"כ למה השוחט בשבת מותר לבריא, יגזור שמא ירבה בשבילו, דהיינו שישחוט בהמה גדולה, והוי רבוי בשיעורא, והוא איסור תורה, והניח בצ"ע ע"ש. נמצא הגאון הנז' גם הוא נתעורר בהערה דידן, ופשיטא ליה בדין השחיטה דנ"ד היכא דאיכא עוף קטן המספיק לחולה, ושחט עוף גדול, יש בזה איסור תורה להר"ן, ואיסור דרבנן להרשב"א, דמדמי לה לדין הקצירה, ולית ליה חילוקים הנז' שכתבנו:

וכן אחר החיפוש ראיתי להרב קרית מלך רב ח"א דף ח' ע"ג שכתב וז"ל, לפי דברי הר"ן אפשר דכאן הגזרה היא שמא ירבה בקדרה קודם שיתן אותה על האש, וכ"כ בספר מג"א בסי' הנז' ס"ק וא"ו, ולכאורה קשא דא"כ גבי שוחט לחולה בשבת אמאי לא גזרו שמא ירבה בשבילו, דהיינו שאינו צריך לחולה אלא עוף קטן, ומרבה בשבילו ושוחט עוף גדול, שהרי הר"ן למד כן מההיא דאבעיא להו בגמרא, היו שני תאנים בעוקץ אחד ושלשה. בעוקץ אחד, אע"ג דגוף הקציצה הוא אחד, מ"מ כל המרבה בשיעורא אסור מדאורייתא, וצ"ע עכ"ל. הרי גם הרב הנז' דעתו נוטה בנ"ד, דאיכא איסירא ברבוי שיעורא:

עוד ראה ראיתי להריטב"א בעירובין דף ס"ח, דמשמע מדבריו דס"ל כהר"ן דברבוי שיעורא יש איסור תורה, גם מבואר בדבריו דמפרש שמא ירבה היינו ר"ל שמא ירבה בקדרה קודם האש, דאי מפרש שירבה אחר שנתן הקדרה על האש ונתבשל צורך החולה, א"כ הו"ל כמבשל בקדרה אחרת, ועל זה כתב דאלו בקדרה אחרת ליכא למיחש, גם משמע מדבריו דלית ליה סברא לחלק בין גוף אחד לתרי גופי כלל, וא"כ השתא תקשי להריטב"א קושיא עצומה, אמאי לא אסרו הנשאר בשחיטה לבריא משום גזרה דשמא ירבה בשבילו לשחוט עוף גדול אע"פ שיש לו קטן המספיק. ונ"ל בס"ד, להריטב"א דיש לחלק כאשר כתבתי לעיל, דבשחיטה בע"כ איכא רבוי שלא לצורך החולה, דאיכא ראש וכבד וקורקבן ובני מעים וכיוצא, דאלו אין מאכילין אותם לחולה בודאי, וכיון דמוכרח דאיכא רבוי שאינו צריך לחולה, לכן גם דאיכא רבוי בבשר דאינו צריך, לא קפדינן לאסרו על הבריא, שמא יתכוין להרבות בשביל הבריא, לשחוט עוף גדול שישתייר ממנו בשר הרבה לבריא, משא"כ בקצירה, בידינו הוא לקצור בצמצום מה שצריך לחולה דוקא, ולכן קפדינן על רבוי בשיעורא, וכן בבישול בידינו לבשל כדי צורך החולה דוקא, ועל כן אם נזדמן שאכל החולה ונשתייר, אסור השיור לבריא, שאם נתיר אותו אז יתכוין לבשל יותר מצורך החולה, כדי שיאכל הבריא את הנותר:

ושוב אחרי כותבי כל זה, ראיתי להגאון אמרי בינה בדיני שבת סי' י"ז דף כ"ב ע"ד, שכתב לדעת הר"ן דס"ל רבויי בשיעורא אסור מן התורה, ואף לזה חיישינן שיוסיף בקדרה קודם שיתן אותה על האש, א"כ בשחיטה נמי אם די לו בעוף קטן ושחט גדול, אז מהראוי לומר ג"כ דאסור מדאורייתא, וא"כ למה לא גזרינן בשוחט ג"כ שמא ירבה בשבילו, וכתב על זה, דצריך לחלק ולומר, דדוקא שם בקצירה, כיון דהענבים נפרדים על העוקץ נקראת הבצירה על כל או"א בפ"ע, אף דעושה ע"י שתולש העוקץ ביחד, מ"מ כיון דנפרדים זמ"ז אסור מדאורייתא רבויי בשיעורא, וכן אם מוסף חתיכות בקדרה אף דליכא רק בישול אחד, מ"מ נקרא שם מלאכה על כל פרט ופרט, אבל בשחיטה לא אכפת לן אם מרבה בשיעורא, אף אם די לו בעוף קטן ושוחט גדול אינו עושה איסור דאורייתא ברבויי. עכ"ל:

ואחה"מ מכבוד תורתו חילוק זה אין בו טעם, דמה לנו בגרוגרות אם הם נפרדים הלא הוא אינו תולש אלא רק העוקץ שהוא עצם אחד, ודמי זה ממש לשחיטת בהמה או עוף דהוא שוחט הסימנים בלבד, ובזה מחקן כל איברים של הבהמה, דהתם נמי כל אברים שלה הם נפרדים ועומדים בפ"ע, זה ראש, וזה יד, וזה רגל, וכן איברים הפנימיים כל אחד מובדל ועומד בפ"ע, ורק העור מחבר וקושר כולן יחד, כאשר מתחברים השלשה גרוגרות והעוקץ ביחד. עוד ראיתי שם הביא סייעתא לחילוק שלו, מדברי הרא"ה ז"ל, ואחה"מ לא קרב זה אל זה, דאפילו אם נאמר כונת הרא"ה כאשר חשב, הנה הרא"ה אינו מחלק בהכי, אלא בין גרוגרות ג' בעוקץ אחד, ובין המים שממלא הנחתום, שהם באמת גוף אחד ממש, אבל ענין השחיטה יודה הרא"ה דדמי לשלשה בעוקץ אחד, מטעם שכתבתי, דגם בבהמה נראין בה איברים ניכרים וחלוקין זמ"ז, ורק תלוים זב"ז ע"י העור, וכמו שלשה בעוקץ אחד, אע"פ שהם ניכרים וחלוקים הנה הם תלוים זב"ז ע"י קליפת הפרי שהם תלוים בה. וגם בשארית דבריו יש לגמגם, ואין צורך להאריך בזה, כי לא באנו לערוך קושיות בדברי האחרונים:

והעולה מכל האמור לענין הלכה, נ"ל בס"ד, דאם יש לפני השוחט תרנגולים אחד גדול ואחד קטן המספיק לחולה והותר, דודאי אינו רשאי לשחוט הגדול, אלא ישחט הקטן, אבל אם אין השוחט רואה תרנגול קטן לפניו, ורק הביאו לו תרנגול אחד לשחטו, אינו חייב, לחקור ולדרוש מהם, אם יש להם קטן או לא, כדי שלא יהיה עכבה, דהזריז ה"ז משובח, אך הם כשיביאו לו עוף אחד מן המצויים בביתם, ודאי יש להם להביא הקטן ביותר, אם יש בו כדי סיפוק לחולה, ואם אין להם קטן מצוי בביתם אין מחויבין לחזר עליו ולהביאו מבחוץ, אלא ישחטו המצוי, דהזריז הרי זה משובח. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו בתורתו, אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.