רב פעלים/א/אורח חיים/יד

רב פעלים ‏ א אורח חיים

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. בעה"ב היה לו אוכל מעורב עם הפסולת, ואמר לשלוחו בשבת לברר לו האוכל מתוך הפסולת, והיה השליח יושב ובורר בידו לפני בעה"ב, אך השליח חשב שזה האוכל רוצה בעה"ב לאכלו לאלתר, ואדעתא דהכי היה השליח בורר, אבל זה הבעה"ב לא כן חושב בדעתו, אלא בדעתו היה רוצה להניח האוכל לסעודת בין הערבים, או בשביל הלילה, ולכן י"ל אם בעה"ב עובר ע"פ מחשבתו דחשב באיסורא, כיון דזה הוא שלוחו ובורר לפניו, או"ד כיון דאין בעה"ב עושה בידו כלום, והשליח שעושה בידים מחשבתו היתה בהיתר כדי לאכול לאלתר, אין חיוב בזה על בעה"ב. ואת"ל כיון דהשליח הבורר מחשבתו להיתר, לא משגחינן על מחשבתו של בעה"ב, ולא יתחייב בעה"ב בכה"ג, הנה עדיין י"ל אם בעה"ב חושב באיסור, והשליח אינו חושב לא לאיסור ולא להיתר, דלא ידע אם בעה"ב רוצה לאכול לאלתר או כדי להניח, ורק הוא עביד שליחות הבעה"ב שצוהו לברור ולא עלה על דעתו מעיקרא למאי בעי ליה בעה"ב אבל הבעה"ב שיושב ורואה מעשה השליח כונתו לאיסור, שרוצה להניח לסעודת בין הערבים או בשביל הלילה, אם בכה"ג לא יתחייב בעה"ב, או"ד הבעה"ב חייב בכה"ג, כיון דהשליח בורר בסתם ולא כיון כלום, אמרינן זה עביד אדעתא דבעה"ב דמתכוין לאיסורא, ובזה יתחייבו שניהם. ואת"ל בעה"ב יתחייב, אם נאסר זה המאכל עליו כדין המבשל בשבת, כיון דאתעביד ביה איסורא. יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה:

תשובה. בהיכא דהשליח בורר בסתם לעשות רצון בעה"ב, ולא כיון לא לאלתר ולא לאח"ז, שהסברא נוטה שזה עשה אדעתא דבעה"ב דכונתו לאיסורא, דלכאורה נראה דאין בעה"ב מתחייב בזה, יען דהשליח הוא דעביד איסורא, ואין שליח לדבר עבירה, אך אחר הישוב נ"ל דזה אינו, יען דלא אמרינן אין שליח לד"ע אלא בהיכא דהשליח ידע שהוא דבר עבירה, דהשתא יש לומר דברי הרב ודברי התלמיד וכו', אבל היכא דלא ידע השליח שיש בזה ד"ע, לא בטיל השליחות, וכמ"ש בקידושין, וכן הביא הרב מחנה אפרים בהלכות שלוחין סוף סי' ט' יע"ש. והכא כיון דלא ידע השליח דכונת בעה"ב באיסורא דאולי רוצה לאכלו לאלתר, א"כ יש בזה דין שליחות, וכיון דאכוון בעה"ב הרי מתחייב בעה"ב בזה, וכ"ש אם השליח כיון בהיתר לאכול לאלתר, דלא הוי עבירה לגביה, ואז ממילא לא נתבטלה השליחות, דאז ודאי בעה"ב יתחייב בזה, מחמת דזה שלוחו, והו"ל כאלו עשה בידו ע"פ מחשבה של איסור שהיה לו, יען שזה מברר לפניו בשליחתו:

מיהו צריך לזה הוכחה וראיה, לומר שבעה"ב יתחייב בעבור כונתו שהיתה באיסור, אע"פ שלא בירר בידו ממש. ונ"ל בס"ד מהא דאיתא בגמרא דשבת דף קל"ג ע"א, א"ר משרשייא באומר אבי הבן לקוץ בהרתו הוא קא מתכוין ואי איכא אחר לעביד אחר, ופירש רש"י ז"ל אי איכא אחר שאינו חושש לטהרו לעביד אחר ולא ליקו אב להתם ע"ש. וראיתי להגאון מש"ל ז"ל בפרק יו"ד מהלכות צרעת הלכה א' שכתב משמע מדבריו דאי קאי אב התם, אף שהמל אינו מתכוין לטהרו, אפ"ה עובר בלאו, וטעמא דמלתא כיון דהמצוה מוטלת על האב, אז המוהל שליחותיה דאב קעביד, וכיון דכונת האב לטהרו הרי עובר בלאו וכו' ע"ש:

וראיתי להגאון מוהרי"ש ביד שאול בה' מילה סי' ר"ס, שהביא דברי רש"י ז"ל הנ"ז, והביא ג"כ ביאור הגאון מש"ל שביאר בכונת רש"י, וכתב הוא דנראה לו בכונת רש"י, דכל דאב קאי התם הוי כעושה בעצמו, ולכך היכא דכיון לקוץ בהרתו חייב, משא"כ אי לא קאי אב התם א"כ פטור האב, דאפילו אם הוא שלוחו אין שליח לד"ע. ועל מה שתמה בדברי המש"ל ז"ל יש להשיב על דבריו, גם ראיתי להגאון בית אפרים בח"מ סי' ט"ז דף פ"ד ריש ע"ג, שהביא דברי הגאון מש"ל ז"ל הנ"ז, וכתב מ"ש הגאון מש"ל דהתם בדרך שליחות והוי כאלו הוא העושה המצוה הוא תמוה לפענ"ד, שאם נאמר שמדין שליחות האב נגעו בה א"כ הרי הוא נעשה שליח גם לבטל הל"ת דבהרת, שהרי האב מתכוין בשליחות זה לקוץ בהרת בנו, ואם שהשליח אינו מתכוין לקציצת הבהרת אנן לאו בתר מעשה השליח בעינן, דלאו אדעתא דנפשיה קעביד רק על דעת המשלח, וא"כ אם לא היה כאן מ"ע דמילה המוטל על האב, היה השליחות בטל דאין שליח לד"ע, רק כיון דיש כאן דבר מצוה, שהרי מקיים בשליחות זה מ"ע שעליו למול את בנו, אז העשה דוחה ל"ת, ואין זה שליח לד"ע, וא"כ אין חילוק בין איכא אחר או לאו וכו', אלא ודאי דהא דאמרינן לעביד אחר דהיינו שלא בתורת שליחות האב וכו', ואי קאי אב התם נראה כעושה בשליחותו, וכדאמרינן בשבת דף ק"ב בקטן העושה לדעת אביו עכ"ד ע"ש. ונ"ל דשפיר מצינן לפרש דברי הגאון מש"ל ז"ל דעושה בזה דין שליחות, משום דעבדיה שליח למצות מילה, ואע"ג דאיכא בזה עבירה מצד קציצת הבהרת, לא בטיל השליחות, דכל כה"ג אית בה דין שליחות:

והשתא לכאורה עולה מדברי רש"י ז"ל לפ"ד הגאון מש"ל, דבעה"ב מתחייב במחשבה דידיה, וממילא האוכל הזה הוא אסור לו משום דנעשה ברירתו באיסור:

ובהיותי מתבונן בזה נזכרתי בס"ד מ"ש במשנה בזבחים דף ט"ו, אין המחשבה הולכת אלא אחר העובר, וקאמר בגמרא מתניתין דלא כר"א בר"י דאמר שמעתי שהבעלים מפגלים, ואמר אביי ראב"י ור"א ורשב"א כולהו ס"ל זה מחשב וזה עובד הויא מחשבה, והגמרא מחלק ביניהם יע"ש. והנה בדין הפיגול קי"ל כר"י, וכן פסק הרמב"ם בפרק י"ד מה' פסולי המוקדשין, אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד, אבל מחשבת בעל הקרבן אינה מועלת כלום, אפילו שמענו מן הבעלים שפגלו והיתה מחשבת העובד בכונה ה"ז כשר ע"ש, ועיין כ"מ שם:

ולפ"ז קשה דזה הוא הפך מ"ש לעיל מדברי הגאון מש"ל ובית אפרים ויד שאול. ונ"ל בס"ד לחלק דדין קרבנות שאני, דקי"ל הני כהני שלוחי דרחמנא, כנז' בגמרא דקדושין ונדרים, וכן פסק הרמב"ם בה' נדרים פרק וא"ו, ועיין בכ"מ שם, וא"כ מאחר דהכהן הוא שליחא דרחמנא ומחשב כראוי, אין מחשבה של בעל הקרבן מעלה ומורדת:

והנה בדין ישראל ששחט בהמה של גוי, קי"ל בש"ע יו"ד סי' ד' ס"ג אפילו חשב הגוי לע"ז כשרה, והסכימו כל הפוסקים דכשרה גם באכילה, ודלא כהב"ח דאוסר באכילה, ואפילו יודע השוחט בבירור שהבעלים חושבין לע"ז, ואומרים בפיהם כך עכ"ז כיון שהשוחט אינו מסכים למחשבתם, אלא שוחט לאכילה שמכוין לשחיטה הכשרה, אין מחשבת הבעלים כלום אלא אזלינן בתר מחשבת השוחט, דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן, וכנז' בש"ך ופר"ח וש"ח ושאר אחרונים:

וכתב הגאון הלבוש ז"ל וז"ל, ישראל ששוחט בהמתו של גוי, אפילו חשב הגוי לע"ז, ואפילו שמענו בפירוש שרוצה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ז כשרה, אע"ג דגבי ישראל כה"ג מפגל, שאני גוי דלית ליה שליחות, ואין הישראל נעשה שלוחו בכך, הילכך לא אזלינן אלא אחר מחשבת השוחט עכ"ל. ולכאורה יש ללמוד מדברי הלבוש ז"ל לנ"ד, דבעה"ב והשליח ששניהם ישראל הם דאם בעה"ב כיון לאיסורא, והשליח שעושה המעשה להתירא, הו"ל כאלו השליח כיון ג"כ לאיסורא, ונאסר זה המאכל שבירר. מיהו נ"ל דאין הוכחה מדין זה, דאיירי כמחשב לע"ז, דמשום חומרא דע"ז דאפילו מחשבה בלבד בלי מעשה חייבין עליה, כמ"ש רז"ל בע"ז מחשבה מצרפה למעשה דכתיב למען תפוש ישראל בלבם, לכך המחשב לע"ז אפילו לא עשה בה מעשה ה"ז פיגול, ואוסר הבהמה שהיא שלו, משא"כ בשאר איסורים לא אזלינן בתר המחשב בלבד שאינו עושה מעשה כלל. אע"פ שהוא מחשב בשלו, אלא אזלינן בתר המחשב שהוא עושה מעשה, ולכן בנ"ד אינו נאסר המאכל, מאחר שהשליח העושה מעשה הבורר כונתו בהיתר כדי לאכול לאלתר. ומה שנתעורר הגאון שפ"ד שם ס"ק ג' להקשות על הלבוש ז"ל, דגבי ישראל בישראל נמי קי"ל אין שליח לד"ע, ואמאי פיגל וכו' ע"ש, הנה לזה י"ל כדכתיבנא, דלא אמר הלבוש ז"ל דין זה אלא גבי ע"ז דחמירא, ולהכי אין להתיר מטעם דאין שליח לד"ע דקלוש הוא, מפני שבאמת מצינו בעלמא כמה קולות של היתר בדין זה דאין שליח לד"ע, אבל משום דאין שליחות לגוי יש להתיר, כי כלל זה ילפי ליה רז"ל מקרא להדיא, ואלים טובא מכלל ההוא דאין שליח לד"ע:

וראיתי להרב דעת קדושים סי' ה' סעיף י"ג וז"ל, ראובן השוחט בהמת שמעון, ואמר שמעון בשעת שחיטה זו לעולה, נ"ל דכשרה, כי כיון שאמר בשחיטה זו תיעשה עולה ולשם כך תשחט, והרי השוחט אינו מקיים מחשבתו וכו' יע"ש, ומזה יש הוכחה אם השליח שהוא הבורר הוא מכוין להיתר, ובעה"ב מכוין לאיסור, אינו אוסר המאכל ההוא שנברר:

ואביטה ואראה להגאון רבינו חיים בן רבינו אור זרוע בתשובה סי' ל"ה שכתב וז"ל, פרק השוחט חולין דף ל"א מייתי מתניתין דמקואות, דתנן התם כל שנתלש וכו' ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורין, ומוקי לה ביושב ומצפה אימתי יתלש הגל ויפול על הכלים, וכלים דומיא דאדם, מה אדם בר כונה אף כלים דקא מכוון להו אדם, אלמא אע"פ שהאדם אינו מטבילן בידו אלא רואה ומכוין קרי לה כונה ומהני. ובנדה שנאנסה וטבלה פליגי התם רב ורבי יוחנן, דרב אמר טהורה לביתה וכו' ואמר התם היכי דמי נדה שנאנסה וטבלה אלימא שנאנסה מחברתה ואטבלה כונה דחברתה כונה מעלייתא היא. ואין הפירוש דוקא שחברתה איימה עליה וגוזמה לה עד שטבלה אלא משמע אפילו כה"ג הוי כונת חברתה כונה מעלייתא. מכאן נראה לי דאם אשה לשה מצה של מצוה בפסח דבעי שימור לשם מצוה, ואדם העומד שם מתכוין שימור זה לשם מצוה דמהני דומיא דטבילה. וגבי גט דתנן הכל כשרין לכתוב הגט חוץ מחש"ו, ולא מהני אחר עומד אגביו, התם משום דכתיב וכתב לה לשמה, שהכותב יתכוין לשמה עכ"ל:

ובסימן קמ"ג כתב הגאון הנז' וז"ל, אני שאלתי את מורי הר"ר יצחק זצ"ל, אם הלש מצת מצוה

ואינו מתכוין לשומרה לשם מצוה והעומד עליו מתכוין, אם תועיל כונתו, כי דמתיו ליושב ומצפה דפרק השוחט, והשבני וכו', ואחר שכתב לשון תשובת רבינו יצחק כתב עליו וז"ל, ולפום חורפיה לא חש להבין דעתי, כי לא שאלתי אם יועיל עומד על גביו ויזהיר את הלש וכו', כי אם כך שאלתי אע"פ שהלש בודאי אינו מתכוין לשם מצת מצוה, מ"מ כיון שהעומד שם מתכוין לכך שפיר דמי, דלא בעינן כונת העושה אלא כונת השומר, כמו גבי טבילת כלים דאמרינן בפרק השוחט דיושב ומצפה אמתי יתלש גל של ארבעים סאה ויפול על הכלים, והוי כונה מעלייא, וכן בטבילת נדה אמרינן התם אילימא דאנסתה חברתה וטבלה כונת חברתה כונה מעלייתא היא, עכ"ל ע"ש:

והנה באמת דין זה דיליף רבינו חיים ז"ל מגמרא דחולין, דכונה של הרואה בלבד אפילו אם אינו עושה מעשה כלל שתועיל כונתו לבעל המעשה, הוא דין חידוש. ובדרוש יאר צייט אמרתי בס"ד, דהכריח אשר עשה הרב ז"ל לדין זה מן הגמרא, אינו נראה הכרח חזק, דאפשר לומר האי שינוייא דנקיט תלמודא הוא לרבותא, הן לרבי נתן הן לרבנן, ומה שהביא הוכחה לדין המצה מן מתניתין דגל הנתלש, יש לחלק ולומר, דוקא גבי כלים שאין בהם דעת לכוין מהני בהו כונת האדם הרואה, אבל אדם שיש בו דעת לכוין והוא עושה את המעשה ואינו מכוין לא מהני ביה כונת חבירו הרואה אותו. ואפשר דסמך רבינו חיים בראייה זו ע"ד הש"ס, דקאמר ועוד בתרומה נמי אכלה דתנן החרשת וכו', ולפי חילוק זה דחלקנו קשא, מאי מדמי הש"ס הא להא, ולהכי גם הוא לא חש לחילוק זה ויליף לנ"ד מדין דטבילת כלים הנז':

איך שיהיה, הנה מצינו לרבינו חיים ז"ל שהבין דברי הש"ס בנדה שנאנסה וטבלה דמועלת כונת חברתה אפילו שלא הטבילתה בידים, ומה שיש להעיר בזה מהא דאמרו זה מחשב וזה עובד לא אמרינן, תירצתי בזה בדרוש יאר צייט תירוץ נכון, ומדברי הירושלמי בריש פ"ק דתרומות יוצא לנו דברים לפלפל בדין זה של רבינו חיים ז"ל, ועיין להרב אמרות טהורות אה"ע סי' קכ"ג דף קמ"ט ע"ב מ"ש בביאור דברי הירושלמי, ועיין להרב שואל ומשיב קמא בח"ב סי' קמ"ב, ועתה אין פנאי להאריך בדברים אלו כאן. ועכ"פ מסברת רבינו חיים ז"ל בביאור הגמרא דחולין, מסייעא ליה להגאון מש"ל ז"ל עמ"ש בביאור רש"י ז"ל בשבת דף קל"ג, שכתב משמע מדבריו דאי קאי אב התם אף שהמל אינו מתכוין לטהרו, אפ"ה עובר בלאו וכו', דהא כאן פשיטא ליה דמהניא כונת חברתה הרואה אותה בלבד, ודן מזה את הדין גם לענין לישת מצת מצוה, וכאמור:

והעולה לנו מזה לנידון השאלה דאם השליח אינו מתכוין לא להיתר ולא לאיסור, ורק עושה רצון בעה"ב ובורר לפניו והבעה"ב מחשב להניח לסעודת בין הערבים, וחשיב זה השליח בעל המעשה בירר כדי להניח כאשר חשב בעה"ב דאדעתיה קעביד, ואז המאכל נאסר והשליח והבעה"ב תרווייהו עבדי איסורא, אבל אם השליח כונתו בהיתר שבורר כדי לאכול לאלתר, אע"פ שבעה"ב מתכוין להניח אין המאכל נאסר, ואין השליח עובר בזה, וכמ"ש הרב דעת קדושים בראובן שוחט בהמת שמעון, ואמר שמעון שחיטה זו לעולה, דאין מחשבת שמעון כלום, ואזלינן בתר מחשבת השוחט וכנז"ל. ומ"ש הלבוש בראובן שוחט בהמת שמעון וכיון בה לשחיטה כשרה, ושמעון כיון לע"ז דפיגל, כבר כתבתי לעיל דאיסור ע"ז שאני דחמיר טפי, ולכך גם בכה"ג פיגל, אבל בשאר דברים לא אמרינן כן. ורק גבי בעה"ב בנ"ד יש לי עדיין ספק אם עביד איסורא או לאו, וכל זה אם השליח שבורר בכונה של היתר לא ידע כונת בעה"ב שרוצה להניח, אבל אם ידע שכונת בעה"ב להניח לסעודת בין הערבים, מה תועיל כונתו בזה מאחר דהמאכל אינו שלו אלא של בעה"ב, והוא בורר ונותן לו, וזה מניחו לסעודת בין הערבים או עד הלילה, ה"ז מחזיק ידי עוברי עבירה ועובר על לפני עיור לא תתן מכשול, ואין השליח יכול לומר אפילו הבעה"ב אומר שרוצה להניח שמא משקר הוא, ולא נחזיקו לרשע אלא גזים ולא עביד, דזה אינו, כיון דנראה לו כך איך יסמוך למתלי בהכי ויברור לו לכתחלה. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.