רב פעלים/א/אורח חיים/יב

רב פעלים ‏ א אורח חיים

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. אם בירר בשבת אוכל מתוך פסולת בידו, כדי לאוכלו' בסעודת בין הערבים, דקי"ל חייב חטאת ואח"כ נמלך ואכלו לאלתר, אם חייב חטאת או לאו. ונ"מ בספק זה גם בזה"ז היכא דבירר להניחו לסעודת בין הערבים, אם יהיה אוכלו לאלתר פטור נאמר לו שיאכלנו לאלתר, כדי להצילו מאיסור תורה:

תשובה. ספק זה נסתפק בו הרב קרית מלך רב בפ"ח מה' שבת דף למ"ד ע"ב, ועוד נסתפק שם ספק אחר אם בירר לאכול לאלתר ונמלך והניחו לסעודת בין הערבים, אם חייב חטאת, או לאו, ובספק הראשון ס"ל חייב חטאת ובספק השני ס"ל פטור, משום דאזלינן בתר מחשבתו בשעת הבירור, אך לא הביא הרב ראיה גמורה על זה, אלא רק דיוקא בעלמא דייק מלשון הרמב"ם ז"ל, ע"ש:

והנה כדי לברר ספק הראשון אקדים לבאר תחלה דבר אחד, והוא דהטעם שהתירו חז"ל לברור אוכל מתוך פסולת כדי לאכול לאלתר, לאו משום דהותרה מלאכת הבורר לאלתר, אלא מטעם כל שהוא בורר לאלתר דרך אכילה הוא זה, והרי הוא מתעסק באכילה, דא"א לאכול הפסולת עם האוכל ביחד, ואין זה בכלל מלאכה, וכמפורש בלבוש ובש"ע לרבינו זלמן, וכן תמצא דבר זה מפורש בדברי הר"ן בחידושיו:

ולכאורא היה אפשר לומר בבורר להניח דחייב לא חל עליו החיוב בגמר ברירתו, אלא עד שיעבור שיעור זמן של לאלתר הנז' בפוסקים ואז יתחייב, יען כי מאחר דאם בורר לאכול לאלתר אמרינן דרך אכילה הוא זה ואינו מלאכה, לכן כל זמן שלא עבר שיעור של לאלתר לא הובררו מעשיו שהם דרך ברירה, דאולי אוכלם לאלתר שהוא דרך אכילה, אע"פ שבאמת מחשבתו היא כדי להניח לבין הערבים דזהו דרך ברירה, עכ"ז אין בירור למחשבתו זאת מצד מעשיו, ולכן לא יתחייב אלא עד שיעבור זמן של לאלתר, דאז הוברר דמחשבתו היתה באיסור:

אך באמת זה אינו, דודאי כל דמחשבתו היתה באמת באסור, אע"פ שמעשיו סתומין אנו דנין אותו כפי מחשבתו וחייב תכף. ונראה להביא ראיה לזה בס"ד, מהא דאיתא בשבת דף צ' ע"ב, גבי הוצאה בשבת, דאם הוציא כל שהוא וחשב לזריעה חייב, ואם אחר שגמר ההוצאה בעקירה והנחה נמלך וחשב על אותו דבר המועט לאכילה, וזרקו לאוצר וחזר והוציאו, אינו חייב על הוצאה השניה, מפני שאין בו שיעור לאכילה, אבל על הוצאה ראשונה חייב, אע"פ שאח"ך לא זרעו ונמלך ואכלו, ע"ש:

ועוד עולה לנו משם, שאם לא כיון בהוצאתו את דבר המועט בעבור לזרעו, כי אם הוא מטלטלו ממקום למקום בסתם, ולא כיון לזרעו כלל, דאינו חייב בזה אא"כ הצניע דבר מועט זה מקודם בעבור הזרע, אז אותה המחשבה תחייבו בהוצאה זו, אע"פ שלא עלתה על לבו עתה כלל, ולא עוד אלא אפילו אם שכח בעת ההוצאה למה הצניעו, ועתה מוציאו סתם, ולא עלה על לבו ענין זריעה כלל, עכ"ז חייב, דאמרינן על דעת ראשונה הוא עושה. ודברים אלו מבוארים שם בגמרא, ועיין על זה בהרמב"ם פרק י"ח הלכה כ"א ועוד עיין בהלכה כ"ו, יע"ש:

הרי מפורש יוצא, דכל שהוא הוציא בכונה לזרוע, אע"פ שלא זרע אח"כ כלל, אלא אדרבה נמלך לאכילה וזרקו לאוצר, או שאכלו אחר שעשה ההנחה תיכף ומיד, אפ"ה החיוב של ההוצאה חל עליו מכח מחשבתו תכף ומיד בגמר מעשיו, ולא אמרינן יהיה חיובו תלוי עד שנראה איך יפול דבר בזה הגרעין שהוציא, אם יזרענו או יאכלנו, אלא מתחייב בזה תכף ומיד, משום דתלינן הדבר במחשבה דוקא, ואין אנחנו צריכין לברר מאיזה ענין שיהיה, אלא רק דנין את מעשיו ע"פ מחשבתו בלבד, דאיסורי שבת שאני משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וא"כ השתא ה"ה הכא בנ"ד, בבורר להניח, חל עליו החיוב תכף ומיד בעת שבורר, ואע"ג דמשכחת לה ברירה בהיתר בכה"ג אם אוכלו מיד, עכ"ז אנן בתר מחשבתו אזלינן, וכיון דחשב להניח נתחייב במעשיו, דהא גבי הוצאה נמי היה יכול להוציא גרעין זה בלתי איסור תורה, אם היה מחשב עליו בהוצאתו לאכילה, ועכ"ז אמרינן כל שחשב לזריעה מחייבין אותו, והא נמי דכוותה. והשתא בזה נפשט הספק הראשון הנז', דאם בירר כדי להניח ונמלך ואכלו לאלתר חייב, דאזלינן בתר מחשבתו, וכמו הך דהוצאה:

ודע דהא דאיתא במנחות דף ס"ד, בנתכוון להעלות דגים והעלה דגים ותינוק, דקי"ל כרבא דפטור אע"פ שלא שמע שטבע תינוק, משום דס"ל אזלינן בתר מעשיו, התם שאני, דגוף המעשה נעשית באופן ההיתר לפנינו, שבאמת יצא תינוק עם הדגים ולא עלו דגים לבדם, משא"כ גבי הוראה וגבי ברירה, אין במעשה ניכר היתר, אלא היא מעשה איסור שנעשית במחשבה של איסור, ומה שנמלך אח"כ לאכילה זה היה אחר שגמר המעשה כולה במחשבה של איסור, וה"ז פנים חדשות, ואין תיקון זה יועיל אחר שכבר נגמר הקלקול, ולכן תראה גבי הוצאה שאם חשב לאכילה בין עקירה להנחה ה"ז פטור, וכמ"ש הרמב"ם בהלכה כ"ו, וכן נמי בהא דהדביק פת בתנור, שמורין לו לרדות קודם שיאפה, כמ"ש בסי' רנ"ד, אע"ג דכונתו היתה באיסור והוא הלך ובאו אחרים והסירו הפת קודם שיאפה, הרי זה ניצול מחיוב סקילה, מפני שעדיין לא נגמרה מעשה האיסור, כי לא נאפה הפת וזה פשוט:

והנה בזה יש לתרץ קושיא חזקה, והוא דהבורר כדי להניח איך יתחייב בזה, והלא באופה מיו"ט לחול קי"ל כרבה דאית ליה הואיל ופטור, וכמ"ש בגמרא דפסחים דף מ"ז, ומבואר שם בהר"ן ובהרז"ה ז"ל דמשום הואיל פקע איסור דאורייתא לגמרי וליכא אלא איסור דרבנן ע"ש, וא"כ השתא בורר כדי להניח אמאי חייב, והלא איכא למימר הואיל וחזי ליה לאכול לאלתר. וכן יש להקשות קושיא זו בדין ההוצאה שהוציא כל שהוא שחשב לזריעה דחייב, ואמאי חייב, והלא י"ל הואיל ונמלך לחשוב עליו לאכילה. וראיתי בתוספות בפסחים שם בד"ה רבה, שהקשו וא"ת אי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת, הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה, ותירצו כיון דלא שכיח לא אמרינן הואיל ע"ש, וקושיא דאנו מקשים כאן א"א לתרוצי בהכי, דבאמת הבורר להניח לבין הערבים שכיח ושכיח שיהיה נמלך לאכלו לאלתר, וכן המוציא לזרע שכיח שיהיה נמלך לאכלו, וא"כ קשא אמאי חייב. וכפי האמור אין כאן קושיא כלל, משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואיסור המעשה נגמר על ידי המחשבה, ולכן כל שעשה מעשה במחשבת איסור, אע"פ שהיה יכול לעשות אותה מעשה עצמה במחשבת היתר, עכ"ז כיון שגמר המעשה במחשבה של איסור נתחייב, ואין לו תקנה, כי בגמר המעשה נגמר החיוב שלו, משא"כ ביו"ט לית לן האי כללא דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ולהכי אע"פ שבישל בכונה להניח לחול, אמרינן הואיל ואפשר שתהיה מלאכה זו בהיתר, שיבואו אורחים ויאכלו התבשיל ביו"ט בו ביום, הרי זה לא נשלם חיוב שלו בגמר מלאכה של הבישול, וגם אין למעשה הבישול קשר עם מחשבתו כמו מלאכות שבת שהמעשה תלויה במחשבה. והא דלא תרצו התוספות לקושיא דידהו דא"כ בטלת כל מלאכת שבת מטעם זה, אה"ן היו יכולים לתרץ, ורק הם כתבו תירוץ דלא שכיחא, ללמדנו דאין אומרים הואיל אלא במילתא דשכיחא:

ועוד נ"ל בס"ד להביא ראיה לנ"ד, מגמרא דמנחות דף ס"ד ע"א, שחט שתי חטאות של ציבור ואינו צריך אלא אחת, אמר רבא ואיתימא רבי אמי חייב על השניה ופטור על הראשונה, ואפילו נתכפר לו בשניה, ועיין רש"י ומ"שב תוספות בד"ה ואפילו נתכפר וכו', ועיין צאן קדשים בביאור דבריהם יע"ש. הרי מוכח מהכא, כל שגמר המעשה במחשבת איסור, אין לו תקנה עוד לפטרו, דהא הכא אחר שנשפך דם הראשונה, נמצא הוצרכה לו שחיטת השניה לבו ביום, ועכ"ז חייב על שחיטתה מפני שגמר השחיטה במחשבת איסור קודם שנשפך הדם על הראשונה, וא"כ ה"ה נמי הכא בנ"ד, כיון שברר במחשבת איסור שחשב להניח לבין הערבים ונשלמה מלאכתו במחשבה זו, אפילו שנמלך אח"כ ורוצה לאכול לאלתר לא מפטר בהכי, יען שכבר נתחייב תכף בגמר מעשיו קודם שנמלך:

וחשבתי עוד להוכיח לספק זה שאין לו תקנה אם חושב אח"כ לאכול לאלתר, דאם תועיל תקנה זו לפטרו איך אפשר שיבא הבורר לידי חיוב סקילה, והלא צריך להתרות בו תחלה, ואם יתרו בו הו"ל התראת ספק, דשמא אח"כ נמלך ויאכלנו לאלתר, וכן נמי בדין הוצאה הנז' אם הוציא כל שהוא וחשב לזריעה דחייב, איך אפשר לבא לידי חיוב, והא הו"ל התראת ספק, דשמא יהיה נמלך אח"כ ויזרקינו לאוצר או יאכלנו תכף דפטור, אלא ודאי דאין לו תקנה של פיטור בהכי, ולכן לא הו"ל התראת ספק:

מיהו ראיתי בס"ד שאין זו הוכחה, דהא כתבו התוס' ז"ל בשבת דף ד' גבי מדביק פת בתנור, וא"ת היכי אתי לידי חיוב סקילה והא התראת ספק היא זו, דבשעת שהדביק פת בתנור שמא היה בדעתו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה, ותירצו כיון שהדביק תוך כדי דיבור של התראה, ובודאי תאפה אם לא ירדנה, לאו התראת ספק היא, ולא הוי התראת ספק אלא כההיא דשבועה שלא אוכל ככר זו, אם אוכל זו, ואכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה, דכשמתרין בו בשעת אכילת איסור עדיין מחוסר מעשה אכילה של תנאי קודם שיתחייב מלקות, אבל הכא כשמדביק פת בתנור, אין האפיה מחוסרת מעשה, עכ"ד. והשתא ה"ה בנ"ד, כיון שבשעה שבורר לבין הערבים לא תהיה מעשה שלו בהיתר אא"כ אוכל לאלתר, לא חשיב התראת ספק, כיון דהוא מחוסר מעשה דאכילה לאלתר, וכן במוציא כל שהוא לזריעה כיון דלא מפטר בהוצאה זו אא"כ יזרקינו לאוצר או יאכלנו, ה"ז מחוסר מעשה ותועיל ההתראה:

והנה מענין לענין נולד לנו חקירה אחת בס"ד בדין הבורר שלא נזכרה בשאלה, דאיך יתרו בזה הבורר לבין הערבים ודילמא הוא בורר לאכול לאלתר, ואם נאמר כגון שאומר בפיו שהוא בורר להניח לבין הערבים, דילמא משקר הוא, וידוע נמי דאין אדם משים עצמו רשע בהודאת פיו. ואחר החיפוש מצאתי חקירה כזאת בחק"ל א"ח סי' ס' דף ק"ו, בדין הקושר קשר, אשר לדעת הט"ז הדבר תלוי בדעתו, שאם דעתו לקיימו שבת או חודש פטור ואם לעולם חייב, דאיך יתרו בו כיון דהחיוב תלוי בדעתו, ואם אומר שבדעתו לעולם דילמא משקר, והניח בצ"ע. נמצא חקירה זו שחקר הרב לדעת הט"ז בדין הקשר, היא עצמה חקירה דידן הנז', ותירוץ התוספות ז"ל שתירצו על ענין ההתראה במדביק פת לתנור, שכתבו משום דחזינן ליה דמדביק הפת והרי נאפה ממילא ובודאי שתאפה, אמרינן בודאי שלא היה בדעתו לרדות קודם אפיה ע"ש, הנה אומדנא כזו ליכא בנ"ד, דמאי אומדנא רבה איכא בהיכא דבורר ביד, דאמרינן בודאי דדעתו להניחו לבין הערבים, והא רבים בוררין כדי לאכול לאלתר, וכן בענין הקשר ליכא אומדנא שדעתו לקשור לעולם, וא"כ איך יתרו בו. ונ"ל בס"ד דאפשר דגם בבורר משכחת לה דאיכא אומדנא רבא כהאי אומדנא שכתבו התוספות במדביק הפת, והוא כגון שהוא בורר אוכל שאינו נאכל אפילו ע"י הדחק בלא שרייה במים משך שלש וארבע שעות וא"כ זה אומדנא רבא דאינו בורר לאלתר, דכל דהוי אחר שעה אין זה לאלתר כנז' בפוסקים ז"ל. ואין לומר שמא דעתו לאכלו לאלתר ע"י בישול שיבשלו על ידי גוי, זו רחוקה מן השכל, ולא עדיפא הך אומדנא שעשו התוספות במדביק הפת מהאי אומדנא של מציאות זו. או נ"ל דאיירי כגון שהוא בורר מאכל שהוא של ראובן, שאסרו ראובן בהנאה על עצמו ועל כל העולם עד שתגיע שעה שביעית באותו שבת, וזה בירר בשחרית, דודאי הוא בורר להניח, כיון דא"א לאכול ממנו לאלתר דאסור בהנאה, ואפילו אם ירצה למעבד איסורא ולאכלו לאלתר, לא ירצה ראובן בעל המאכל ליתן לו. אי נמי איירי שראובן אמר לשמעון בערב שבת קודם חשיכה, שיברור לו מאכל פ' לצורך סעודת מנחת שבת, שיש לו אורחים באותה סעודה, ושמעון נתרשל ולא בירר קודם חשיכה, ובא לברור אחר חשיכה, שבודאי אינו בורר לאכול לאלתר, דאין זה שלו אלא של ראובן, שרוצה אותו בשביל מנחת שבת בהביאו האורחים כי כן אמר לו בפירוש, ובודאי שזה בורר אדעתא דהכי ולכן יכולים להתרות בו. וכן הענין בקשר, שצוהו ראובן בע"ש לעשות לו קשר שיהיה נשאר לעולם, והוא קשרו בשבת, דודאי אדעתא דראובן בעל הקשר שהוא צריך לו שישאר לעולם, וכן צוהו ואמר לו בפירוש, דהשתא יכולים להתרות בו:

ונשובה לנידון השאלה, הנה זאת תורת העולה מכל הנך ראיות, ובפרט ראיה שהבאתי מדין ההוצאה בשבת, נראה דנפשט ספק הראשון דאם בירר כדי להניח הרי זה נתחייב, ואין לו תקנה לפטור עצמו, על ידי שיאכל אותו לאלתר, וכאמור לעיל בס"ד:

ועתה נדבר בס"ד בספק השני של הרב קרית מלך רב ז"ל, שהוא בירר כדי לאכול לאלתר, ואח"כ נמלך והניח מה שבירר לסעודת בין הערביים, אם חייב או לאו. ולכאורה נראה דאין כאן חיוב תורה, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, וכאן מחשבתו במעשה הברירה היתה בהיתר כדי לאכול לאלתר, שזהו דרך אכילה ואינה מלאכה. אמנם מצינו למרן ז"ל בב"י שכתב, אם בירר קודם צריך לאכלם בתוך סעודה הראשונה, ואם השהה מהם עד אחר שעומד מסעודתו לא מקרי לאלתר וחייב יע"ש, והשתא לפ"ז מאחר דאפילו בהשהה מהם חייב, כ"ש אם נמלך ולא אכל מהם כלל, שהניח הכל לסעודה אחרת דחייב. מיהו הדבר יפלא, איך יהיה חייב בזה, מאחר דבדיני שבת מלאכת מחשבת בעינן. ועיין להגאון מש"ז שכתב אם בירר לאכול לאלתר ואח"כ נמלך והשהה בין הערבים, לא אריך למעבד הכין, הא חיוב חטאת למפרע יראה דמלאכת מחשבת אסרה תורה ע"כ ע"ש, וא"כ צריך ליישב דברי מרן ז"ל שכתב חייב, ודברי הלבוש שכתב אם ישיירו הרי עושה אב מלאכה, יש לפרש דאיירי שכיון מעת שברר כדי לשייר מהם לסעודת בין הערבים, וכאשר פירש דבריו הכי הרב טל אורות, אך דברי מרן קשה לפרשם כן ואם נפרש דברי מרן דקאמר חייב מדרבנן, זה דוחק עצום:

ואפשר לצדד ולומר, דמרן ז"ל איירי כגון שבירר בסתם, ולא כיון בדעתו כלום לא כדי לאכול לאלתר ולא כדי להניח, דנמצא בשעת מעשה לא היה לו מחשבת היתר, וגם מחשבת איסור ג"כ לא היה לו, ורק אחר גמר המעשה אכל ממנו לאלתר, ושייר ממנו לסעודת בין הערבים, וס"ל כל כהאי גוונא דהשהה מהם לסעודת בין הערבים, אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, וכאלו מתחלה בעת הברירה היתה כונתו להניח זה הנשאר לסעודת בין הערבים, וכל זה אני אומר בדרך אפשר:

ודע, כי בין אם נאמר כדעת מרן ז"ל דס"ל איכא חיוב תורה, בין אם נאמר חיוב דרבנן, אין להקשות בזה ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות יו"ט ה"ט, עשה כדי לאכול ביו"ט והותיר מותר לאכול המותר בחול, וכן פסק בהלכה י"א המבשל או האופה ביו"ט כדי לאכול בו ביום, או שזימן אורחים ולא באו ונשאר התבשיל או הפת, ה"ז מותר לאכלו למחר בין בחול בין בשבת ע"ש, נמצא אם נשתייר מותר, ורק שלא יהיה בדרך ערמה, וא"כ מאי שנא הכא דאם בירר לאותה סעודה דמחייבין אותו שלא ישייר ממנו, דנ"ל התם שאני, דהותרה מלאכה גמורה ביו"ט לצורך אוכל נפש, ולכן אם נתחדש איזה סיבה ולא אכל כל מה שאפה ובישל בו ביום, לא נאסר השיור שנשתייר, דאם נאסור לו אתי לאמנועי משמחת יו"ט, שחושש אולי ישאר מחמת איזה סיבה והכרח ומה יעשה, אך בשבת מלאכת הבורר אסורה, ורק אם בורר לאוכל לאלתר, אמרינן כיון דאוכל לאלתר אגלאי מילתא מה שבירר לא היה דרך מלאכה אלא דרך אכילה, ולכן אם נשתייר לסעודת בין הערבים שלא אכלו לאלתר, לא איגלאי מילתא באותו השיור שהיתה ברירתו דרך אכילה, מאחר דלא נאכל לאלתר, ולכן איכא איסורא בזה:

נמצא לפ"ז דעת מרן ז"ל לא נתברר אצלינו, בהיכא דבורר לאלתר ונמלך והניח לסעודת בין הערבים, אם ס"ל חייב מן התורה או אם אסור מדרבנן דוקא, מיהו לכ"ע ודאי איכא איסור דרבנן בזה, וכמ"ש הגאון מש"ז, וגם הרב קרית מלך רב לא פטר אלא מאיסור תורה, ודלא כהרב טל אורות דס"ל מאחר דליכא מחשבת איסור מותר לגמרי, דזה אינו, דהא מצינו בהרמב"ם פ"א מה"ש הלכה ח', נתכוון לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר, כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, אינו חייב כלום, וכל כיוצא בזה, וכתב באותו פרק דכ"מ שנאמר אינו חייב כלום אין מכין אותו כלל, וכתב שם מרן בכ"מ, נראה מדברי רבינו כשאומר כן אינו מותר לכתחילה, אבל יש צד איסור בעשייתו, ועיין לחם משנה ומעשה רוקח, נמצא נתכוון לעשות דבר המותר ועשה דבר האסור דליכא מחשבת איסור, אפ"ה איכא איסורא בזה, וה"ה בנ"ד דודאי איכא איסורא אע"ג דליכא מחשבת איסור כלל:

וראיתי להגאון רבינו זלמן ז"ל בש"ע סעיף ג' שכתב, אם נשתייר מברירתו עד לאחר סעודה אין בכך כלום, כיון שבירר בהיתר ובלבד שלא יערים עכ"ל. ונראה דיש תרי גווגי בשיור הא', כגון שבירר בתוך הסעודה עשרה חתיכות כדי לאכול לאלתר את כולם, ואח"כ נמלך ונטל מן הנברר חמש חתיכות לאכלם לאלתר, וחמש הניחם לבין הערבים, דבזה האופן גם ר"ז ז"ל יודה דאסור למעבד הכי, ואופן הב' שבירר עשרה חתיכות כדי לאכול לאלתר, והניח את כולם לפניו כדי לאכלם, אך לא היה יכול לאכול את כולם, ובהכרח נשתייר מהם בגמר הסעודה, ובאופן זה התיר הגאון ר"ז ז"ל להניח לסעודה אחרת, כיון דבאמת הוא לא נמלך ולא חזר בו מדעתו הראשונה, ואדרבה הניח הכל לפניו כדי לאכלם, ואם היה יכול לאכול את כולם היה אוכל, ונשתייר בהכרח, ולכך כתב דמותר, ובלבד שלא יערים לברר מתחלה הרבה שיעור שאינו יכול לאכלו לאלתר, ובאופן זה נראה כ"ע מודים דמותר וליכא איסורא:

ודע, כי נסתפקתי בבורר שיעור למלאת הקערה כדי להניחה לפני האורחין לאלתר, ויודע הוא שאין האורחים אוכלים כל מה שמניח בקערה ובודאי ישאר, אך הוא בורר שיעור למלא הקערה מפני הכבוד, דגנאי להביא לפני האורחין קערות חסרים, שאין זה שורת דרך ארץ, אי שרי בכה"ג או לאו. וברור אצלי מסברא כל כהא לית לן בה, דגם זה נחשב צורך אותה סעודה דלאלתר, ואע"פ שהוא מביא הקערה מלאה מפני הכבוד דוקא מה בכך, הנה גם זה צורך כמו אכילה. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.