רב פעלים/א/אבן העזר/ט

רב פעלים ‏ א אבן העזר

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. נשאלתי מן מעלת החכמים הב"ד יכב"ץ, במעשה שהיה פה עירינו יע"א. סלימאן מרדכי מיכאל קידש את האשה הגרושה מסעודה בת צאלח עידא, ואחר כמה ימים קדש את הבתולה תפאחה בת יעקב ריחאנה, ואח"כ שמעו קרובי תפאחה הנז' שכבר קדש את הגרושה הנז', ונתקוטטו עמו, ובאו לפנינו ואמרו לנו כי סלימאן הנז' חשוד עם הגרושה מסעודה הנז' כשהיתה א"א קודם שנתגרשה מבעלה, ובא סלימאן הנז' והודה בפנינו ובפני חכמי המדרש הי"ו, שקודם שנתגרשה מסעודה הנז' בהיותה א"א, בעל אותה ארבעה וחמשה פעמים, והנה בעתה חזר ובא לפנינו וחזר מדבריו הראשונים, ואומר שלא בעל אותה ולא קרב אליה, ומה שאמר כן קודם בשביל שהיה רוצה לגרשה, וקרוביו לימדו אותו לומר כן כדי שתאסר עליו ויגרשנה. והנה אנן ב"ד בשעה שאמר בפנינו שבעל אותה, אמרנו לו שאסור לישא אותה ולא נכתוב לו כתובה, ואעפ"כ לא שמע ועבר על דברינו, ולקח אותה בלא כתובה ונתעברה ממנו, ועתה בא לפנינו ורוצה לכתוב לה כתובה, יורינו המורה אם נאמן לומר בא עליה ולאוסרה עליו, או נימא אין אדם משים עצמו רשע ואין נאמן לאסרה עליו, ואת"ל שנאמן לאסרה עליו, אם מהני האי אמתלא שאומר בשביל שהיה רוצה לגרשה, לכך אמר כן בשקר, או לא מהני אמתלא זו, ושכמ"ה:

תשובה. ספק הא' הנז' בשאלה אי נאמן לאסרה בהודאתו שבא עליה או לאו משום דאין אדם מע"ר, הנה דבר זה מפורש יוצא בתשובת הגאון חכם צבי סי' ג' דף וא"ו ע"ד, בד"ה ועוד, שכתב דנאמן במכאן ולהבא לשוויי אנפשיה חתיכא דאיסורא, אפילו במקום שעושה עצמו רשע, והביא הוכחה לזה מן הגמרא ע"ש. גם הגאון מהר"ם הובאה תשובתו בס' שב יעקב אה"ע סי' וא"ו כתב בפשיטות, אע"ג דאין אמע"ר מ"מ שווייא אנפשיה חתיכה דאיסורא, והביא הוכחות לזה מן התוס' בשתים ושלש מקומות, וגם מהר"ן ז"ל, וכתב שיש לו חבילות ראיות ברורות על זה, ותמה מאד על מהר"י טייטאצק בתומת ישרים סי' ל"ג יע"ש, ובאמת טעם זה מפורש גם כן בדברי הרשב"ש ז"ל סי' ר"ז, ובסי' תקל"ב יע"ש, והוא מוסכם מאד:

גם עוד מצינו חילוק אחר בהאי כללא דאין אמע"ר, שהביאו הרב קהלת יעקב ז"ל דף ד' אות י"ז ע"פ מ"ש התוספות בריש פרק אמרו לו, דכל דיש זכות תולה, לומר דהודאתו הוא כדי שלא לעשות איסור להביא חולין לעזרה נאמן, ולא שייך לומר אין אמע"ר, ומינה דק מהרלב"ח בסי' קי"ז, דכהן שאמר שהרג את הנפש נאמן ואינו עולה לדוכן, ולא אמרינן אין אמע"ר, שאם לא נאמין לדבריו הרי הוא עושה איסור, וכל כה"ג דהודאתו היא כדי שלא לעשות איסור נאמן. ודכוותא בהא דאומרת טמאה אני לך, דהודאתה היא כדי שלא לעשות איסור, דכל שנבעלה ברצון אסורה לבעל, תו לא שייך אין אמע"ר עכ"ל, וכתב שבזה נתרצה קושיית מחנה אפרים בהגהותיו על הרמב"ם פכ"ד מה"א הי"ח יע"ש, ולפ"ז בנ"ד נמי י"ל דהוא מודה בהכי כדי שיגרשוה ב"ד ממנו ולא ישאוה באיסור, דאם לא יודה בכך מוכרח שישאנה ויעשה איסור כל ימיו:

הנה כי כן, בין לטעם דשוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא דכתבו כל הנך רבוותא הנז' בין לטעם מהרלב"ח וקהלת יעקב הנז', אין לפקפק בהודאת סלימאן הנז' מכח הכלל דאין אמע"ר והדין הוא דאסור לישא אותה. ברם מה שיש היתר בזה, הוא משום האמתלא שנתן, והוא דאמר מתחלה היה ברצונו לגרשה, וא"ל הקרובים שיאמר כן כדי שתאסר עליו ויגרשוה ב"ד ממנו:

והנה באמת מצינו בכמה דוכתי דמהני האמתלא לחזור מדבריו הראשונים, אע"פ שכבר שוי' אנפשיה חתיכא דאיסורא בהודאתו הראשונה, והוא הא' מ"ש מרן ז"ל בש"ע אה"ע סי' מ"ז סעיף ד', אמרה נתקדשתי וחזרה ואמרה פנויה אני וכו', וזו היא גמרא ערוכה בכתובות דף כ"ב בלי חולק, והב' בש"ע יו"ד סי' קפ"ה, אם אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, אם נתנה אמתלא נאמנת ע"ש, והג' ביו"ד סי' א' סעיף י"ג בטבח שעשה סימן בראש הכבש וכו', ומקור דין זה מהרשב"ץ. ומה שיש להקשות מזה על דין הנדה, דאם לבשה בגדי נדה דלא מהני אמתלא, כבר תירצו האחרונים בכמה פנים ע"ש. גם עוד מצינו בש"ע אה"ע סי' ד' ס"ק כ"ט בהגהה, האב שאמר על בנו שהוא ממזר, וחזר בו אח"כ ונתן אמתלא לדבריו דנאמן:

ועוד מצינו למרן בש"ע אה"ע סי' קע"ח סעיף יו"ד, שפסק מי שהוציא קול על אשתו שזינתה, ואמר שנתברר לו הדבר, ואח"כ אמר אינו אמת ומחמת כעס שהכעיסתו הוציא קול זה, אם נתן אמתלה לדבריו מותרת, ואם לאו אסורה לו ע"ש, ומקור דין זה מהרא"ש ז"ל, ועיין פתחי תשובה ס"ק כ"ד מה שהביא מגבעת שאול, ומן חתם סופר ח"ב סי' קי"א, בענין האמתלא שאומר מתוך כעס שהכעסתו אמר כן יע"ש, וגם עוד מצינו תשובה שלמה לרבינו הרא"ש, שהביאה מרן בב"י אה"ע סוף סי' מ"ו, שכתב כיון שהיא עומדת בדבריה הראשונים, ואומרת שמעולם לא נתקדשה, ויש אמתלא טובה למה שצוו לכתוב הגט לא משוינן לה חתיכה דאיסורא ע"ש, וכן כיוצא בזה כתב הגאון מהר"י ז"ל בפסקים וכתבים סי' רכ"ו, ונסתייע מדברי הרא"ש ז"ל הנז', ועיין מהרשד"ם אה"ע סי' ל"ג מ"ש מתשובת הרא"ש ז"ל הנז' יע"ש:

והנה מרן ז"ל בש"ע סי' וא"ו פסק, אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אע"פ שהיא מותרת לבעלה כמו שנתבאר, הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה, שהרי הודית שהיא זונה שאסרה עצמה ונעשית כחתיכה דאיסורא, וכתב ב"ש ס"ק כ"ו, דהראב"ד כתב אם נותנת אמתלא לדבריה נאמנת, והמגיד חולק עליו, ולפ"ז אף באשת ישראל שאמרה טמאה ונתנה אמתלא זו אינה נאמנת, מיהו בשאר אמתלות אף הרב המגיד יודה, וכמ"ש בסי' קט"ו וכו' ע"ש, נמצא דוקא אמתלא זו של עיניה נתנה באחר הוא דאית בה פלוגתא בין הרמב"ם ובין הראב"ד, אבל שאר אמתלות מהני לכ"ע, וכ"כ האחרונים, ועיין נו"ב מ"ק אה"ע סי' ח' מ"ש על דברי הב"ש הנז', ועיין שואל ומשיב קמא ח"ג סי' מ"ז מה שפלפל בזה, ועיין עוד שם בסי, מ"ד, ועיין להגאון מהר"ח מצאנז ז"ל בדברי חיים אה"ע סי' ב', ועוד יש אריכות בזה בספרי האחרונים, ואין צורך להאריך בהם כאן:

ולפ"ז נמצינו למידין מכל מקומות הנז"ל, דמהני אמתלא לחזור מדבריו הראשונים, וה"ה בנ"ד דמהני האמתלא הנז' בשאלה שאמר סלימאן הנז' ולא תיאסר עליו הגרושה מסעודה הנז'. ודע דאין סתירה לנ"ד מדין הריב"ש ז"ל סי' קצ"ג שפסק דלא מהני האמתלא, דהתם שאני שלא היתה האמתלא מספקת להאמינו, וכמו שטען הריב"ש ז"ל בזה שם בדף קכ"ב ע"ג, וטענתו ההיא לא שייכה בנ"ד, ופשוט:

ברם הגאון צמח צדק סי' ק"ד חידש סברה אחת, דלא מהני האמתלא אלא רק אם נותן אמתלא על דבריו הראשונים למה אמר כן, ועל החזרה שחזר בו ליכא בעינינו איזה אמתלא, אבל אם גם על החזרה איכא אמתלא לעינינו, והוא דאית לן למימר משום דמשחדי ליה בממון הדר ביה, א"כ מאי אולמא דהאי אמתלא מהאי אמתלא, ע"ש. וראיתי להגאון חתם סופר אה"ע סי' כ"ח, שהביא דברי צ"צ הנז' וחש להם, וא"כ גם בנ"ד איכא אמתלא לעינינו על החזרה דאית לן למימר לעולם דבריו הראשונים אינם שקר, והא דהדר ביה משום דנתראו זע"ז, וקשטה עצמה לפניו ודברה עמו דברים המושכים את לבו לאהבה וחיבה, ויצריה אלבישיה להכחיש דבריו הראשנים ולומר שקר הם כדי לישא אותה:

מיהו ראיתי להגאון אמרי אש אה"ע סי' פ', שהביא בנ"ד דברי צמח צדק סי' ק"ד הנז', וכתב וז"ל ואולם ראיתי בזכרון יוסף אה"ע סי' ב' שתמה על דבריו, דא"כ אף באומרת טהורה אני ונתנה אמתלא לדבריה, וכן באמתלא דבני אדם שאינם מהוגנים נאמר דיצרה אלבשה. ולפענ"ד נראה, דהצ"צ לא אמר רק היכא דאיכא למתלי שהאמתלא לסיבה ידועה, אין כח באמתלא לאמת היפוך דבריו הראשונים, כגון התם שאנו יודעים שהיא מעוברת ואסורה לכל העולם בתוך כ"ד חודש, רק לבעלה מותרת, אנו באים להתירה לו מפני שהודה, והרי מתחילה כיחש ומכח האמתלא אנו באים להתיר, ולזה כיון שיש לומר שדבריו האחרונים הה לסיבה ידועה, סלק דבריו ראשונים ואחרונים כמו שאינם, והרי היא מעוברת ואינו נודע ממי וממילא אסורה עליו, אבל באשה שמן הסתם היא בחזקת טהרה ובחזקת פנויה, ורק מכח דבריה שאמרה טמאה אני באים לאוסרה והרי נתנה אמתלא לדבריה, ואף שיש לומר שהאמתלא לסיבה זה, מ"מ סליק דבריה הראשונים והאחרונים והרי היא מותרת, עכ"ל ע"ש, ודבריו נכונים דפח"ח. ולפ"ז גם בנ"ד ליכא פקפוק מדברי הצ"צ ז"ל, דגם בנ"ד נימא הכי, דמן הסתם אשה זו בחזקת טהרה היא, ורק מכח דבריו של זה שאמר מתחלה שבא עליה בהיותה א"א, אנו באין לאוסרה עליו, והרי נתן אמתלא לדבריו, ואף שיש לומר שאמתלא זו היתה לסיבה שנתן עיניו בה לישאנה, ולכן חוזר מדבריו הראשונים, מ"מ סליק דבריו הראשונים והאחרונים והרי היא מותרת מצד עצמה. ושו"ר דברי טעם אלו שחידש הגאון אמרי אש הנז' הובאו ג"כ בדברי הגאון מהר"ם בנעט ז"ל בהר המור סי' כ"ט ע"ש:

אמנם עדיין צריכין אנחנו לבאר בענין האמתלא דנ"ד דבר אחד, דמצינו להכנה"ג אה"ע סי' מ"ז בהגה"ט אות ס' שכתב בשם רש"ל וז"ל, נ"ל דשום אדם לא יוכל לסמוך על האמתלא דידיה עד שישאל לחכם שבעירו שיוכל להשיג שהאמתלא ראויה היא, דאי אמרה אמתלא שהיא רחוקה מן הדעת אסור לקבלה ע"ש, ומדברי הגאון צ"צ סי' ק"ד הנז' משמע דצריכה להיות האמתלא ברורה וגלויה לעין, שהיא אמתלא טובה ע"ש, וכ"כ הגאון גבעת פנחס ז"ל סי' י"ד, ודייק לה מדברי הרמב"ם, וכתב שכן מוכח מדברי רש"י ז"ל בפירוש האמתלא ע"ש. ובאמת מצאתי דבר זה מפורש הוא בספר התשב"ץ ח"ד, בתשובות מהר"ש צרור ז"ל סי' ט"ו, דדייק מדברי הרמב"ם ורש"י ז"ל לצריך שיהיה באמתלא טעם מוטעם שתהא ניכרת שהיא אמת, ואז אנחנו סומכין על האמתלא, ולמדו זה מההוא עובדא דההיא איתתא, שלא האמינו חז"ל אלא מצד שהיתה גדולה בנוי, ומצד זה קפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים, ונודע בבירור שהיו אותם בני אדם אינם מהוגנים, ולמי שקדשה עצמה היה הגון, וכשנתנה אמתלא זו לדבריה וראו שכנים דבריה ואמתלתה שרירה וקיימת, אז סמכו על דבריה ואמתלתה שראו שהיה אמת. וקצת סיוע יש לדברים אלה מדברי הריב"ש בתשובה סי' קצ"ג דף קכ"ג, שכתב וגם אנחנו ידענו באמתלא ההיא שיש ממש בדבריה, דומיא דההיא עובדא דמייתי התם בברייתא שקפצו עליה בני אדם, שלשון אמתלא משמע טענה הניכרת שהיא כדי לסמוך עליה, והאריך הרב שם בזה, יע"ש:

עוד נראה כן מדברי הרשב"א והרא"ה, שהביא דבריהם הרב קרית מלך רב הלכות אישות דף ס"ח ע"ב, דבעינן שתהיה האמתלא ניכרת לנו קצת ע"ש, ולפ"ז גם ענין השוחט בש"ע סי' א' דנאמן באמתלא איירי ג"כ שניכרת האמתלא לפנינו, דידענו שהיה השוחט ההוא נצרך לבשר הרבה, והיה דוחק בבשר שנמכר בו ביום, וכן ראיתי באמת לשמלה חדשה שכתב והיינו דוקא שנאמין לשוחט אם בשעה שהחזיקה בטריפה היה מקום אמתלא, כגון שיש דוחק בבשר, ולשוחט צריך לו בשר, או שהבהמה של גוי והשוחט אינו מפוייס עמו וכו' ע"ש:

והשתא נחזי אנן בהאי אמתלא דנ"ד, מה טעם מוטעם יש לפנינו על אמיתות שלה. ונראה שיש טעם מוטעם לזה, כי ענין הודאה כזו שיודה שבא על א"א ארבע וחמש פעמים, הוא חרפה וכלימה שמשיא שם רע ומר לו ולה, ומי הכריחו שיודה, וכי לעשות תשובה הוא צריך, לא כן ולית ביה כהאי סימנא כלל, ואדרבה היה לו לצעוק מר על הלעז הזה שהוציאו עליו קרובי הבתולה, הנה כי כן נמצא דניכר אצלינו דאמתלא שלו שהוא אומר ששנאה וכדי שיהא יכול לגרשה בנחת ולא בצער שהב"ד יכריחו ויסכימו לגרשה, על כן אמר שבא עליה, הנה זה ניכר שהאמתלא אמת ואינו משקר, ומה שהמתין עד שיצא הלעז מקרובי אשתו בב"ד ויבואו ב"ד לחקרו ולדרשו על זאת ואז יודה, הנה עשה כן בערמה כדי שיהיו דבריו נאמנים בעיני ב"ד, ולא יאמרו זה מוציא דבה כדי לגרש, וא"כ בזה יהיה חוזק לאמתלא. וכה"ג מצינו בנדרים דף צ"א בההיא איתתא דכל יומא דמשמש בעלה עמה היתה באה אחר תשמיש ומביאה לו מים לבעלה לטהר ידיו, והנה יומא חד הביאה לו מים לנטול ידיו כדרכה שמביאה אחר תשמיש, א"ל בעלה לא עשיתי תשמיש עמך עתה ולמה הבאר מים ליטול ידים, אמרה אם אתה לא שמשת עמי א"כ ודאי חד מאלו הנכרים מוכרי בשמים שלנו אצלינו בבית בא ושכב עמי, וחשבתי דאתה הוא, והיא היתה אשת כהן דאסורה על בעלה אפילו באונס, וא"ר נחמן אין ממש בדבריה, דאמרינן עיניה נתנה באחר, שרוצה להתגרש מבעלה ולהנשא לו, ולכך הערימה לעשות כך כדי שיגרשנה, וקשה אם היא משקרת למה הוצרכה לעשות המצאה שתביא מים ליטול ידיו כדרכה אחר תשמיש, תאמר לו שאחד מאלו הנכרים בא עליה באונס, אלא ודאי אמרינן המצאה זו עשתה בערמה כדי שיהיו דבריה נאמנים, וכן הענין בנ"ד חשב זה אם יבא ויודה מאיליו לא יאמינו לו, לכך הערים בכך שאמר לקרובי הבתולה שיוציאו עליו לעז בכך, כדי שיביאוהו ב"ד ויחקרו ממנו, והוא יודה אחר החקירה שחוקרים ממנו שבזה יהיו דבריו נאמנים:

ודע דאע"פ שיש יותר משלושים יום מעת שהודה בב"ד שבא עליה עד עת שחזר בו ונתן האמתלא, אין בזה מיחוש, ועיין בזה בספרי האחרונים, ועיין שו"ת פני יאושע אה"ע סי' א' שכתב, אם לא הוחזק הדבר ע"י מעשה אלא על ידי אמירה בלבד, אפילו אם חזר ואמרה אחר שלושים יום מהני אמתלא ע"ש, וכ"כ הריב"ש סי' תצ"ח, דאמתלא מועלת על דבריה אפילו לאחר זמן מרובה, ומוכח לה ממעשה דההיא אשה שאמרה תחלה שהיא מקודשת, ואח"ז הרבה קדשה עצמה לשני ואמרה האמתלא ע"ש, ועיין חתם סופר אה"ע סי' ע"ז, ודברי חיים אה"ע סי' ב' מ"ש בזה ע"ש:

ועוד דע דאין לעשות רעותא באמתלא דנ"ד מחמת הקול שיצא על זה שהוא חשוד עם האשה מסעודה הנז' בהיותה א"א, וכנז' בשאלה שבאו קרובי הבתולה תפאחה ואמרו לב"ד שהוא חשוד עם הגרושה, דזה אינו, חדא הקול יצא אחר אירוסין, וקי"ל בסי' מ"ו סעיף ח' קול היוצא אחר נישואין, או אפילו אחר אירוסין, אין חוששין לו, ועוד זה הקול יצא מן הקרובים של הבתולה שאירס שנית, והם נוגעים בדבר שרוצים לגרש את האשה הגרושה, כדי שתשאר אצלו הבתולה קרובתם בלבד, ועיין מהריב"ל ח"א סי' י"א בסוף התשובה בענין הקול כזה ע"ש, ועיין שו"ת שב יעקב אה"ע תשובה וא"ו דף י"ד ע"ד, דמשמע מן הגמרא אפילו לא נודע דאוייבים אפקוהו, כיון שידוע שיש אוייבים תלינן לומר מסתמא אוייבים אפקוהו לקלא, וכ"ש היכא דאיכא למתלי דע"י הקול ירצו להתנקם בדבר וכו' ע"ש, ועיין משפט צדק ח"ב סי' ס' מ"ש בענין הקול יע"ש:

וחזי הוית להגאון חוט השני סי' י"ז דף י"ד ע"א, שיצא לחלק מדעתו חילוק חדש בדין האמתלא, דכ"מ שאמרו חכמים דמהני האמתלא היינו כשהאמתלא היא לסלק את ההזק, כגון שאמרה טמאה אני מפני אחותך ואמך שלא יראו אותנו, או שלא היה לה כח, או שהיתה סבורה להיות נדה ויראה שמא תפרוס נדה בשעת תשמיש, וכן באמרה א"א אני שהאמתלא היא שקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים אבל אם אמרה שעשתה כן לשום תועלת, לא מהני אמתלא וכו', וטעמו של דבר דכל אמתלא הוא בטענת אינם, כאלו אמרה שלא עשתה מתחלה כן אלא מפני האונס, דאתי ליה מעלמא, ואם הוא מפני שירא שמא לא יגיע לו התועלת שהוא מבקש הוי אונסא דאתי ליה מנפשיה, ומבואר בגמרא דפרק חזקת הבתים דף מ' בדין האונס, דכל אונסא דאתי מחמת נפשיה לא חשיב אונס, משום דאי בעי הוה מיכף ליצריה, וא"כ דין האמתלאות הוא כיוצא בו, דכל שאומר שעשה כן כדי לקבל תועלת היינו אונסא דאתי ליה מחמתיה, שהרי אי בעי מצי כייף ליצריה ואין מקבלין ממנו, עכ"ד יע"ש:

ולפ"ד הגאון הנז', גם אמתלא דנ"ד איכא למשדא בה נרגא, דהאמתלא היא לתועלת עצמו שהוא שונאה ורוצה לגרשה, ולכך אמר שבא עליה כדי שיגרשנה עתה בהכרח ב"ד, ואי מצי כייף ליצריה שלא ישנאה ותשאר אצלו, אך זה אינו, חדא דהוכחות שעשה הגאון הנז' לחילוק זה אחר המחילה מכבוד תורתו אין בהם טעם, ויוכל הדוחה לדחות הכל בפשיטות כאשר יראה המעיין, ועוד הך דינא דפסק מרן ז"ל בסי' קע"ח סעיף יו"ד שהבאתי לעיל הוא תיובתיה, דהתם נמי הוא אונס דאתי מחמתיה, דאי בעי כייף ליצריה ולא יבא לידי כעס כדי שיגרש אשתו מחמת כעסו. גם עוד יש אמתלאות בספרי הפוסקים שהוא ג"כ אונסא דאתי מחמתיה, וזהו הפך חילוק הגאון הנז', על כן אין לנו לחוש בנ"ד לסברא הנז':

גם דע דאין לפקפק באמתלא זו דנ"ד. ממ"ש מהרימ"ט ז"ל ח"ב באה"ע סי' א' דף ל"ג ע"ג, מסתברא שאין מקבלים אמתלא אלא כשהוא אומר ומודה מעצמו, אבל היכא דהיה שם מי שמעיד והוא מודה לדבריו, אי לאו דידע רגלים לדבר לא היה מודה לו, וכההיא שאמרה א"א אני אילו היה שם עד אחד שהיה מעיד עליה, אי שא"ל ולאו א"א את ואמרה הן, לא מהני לה אמתלא, דאין אדם עשוי להודות בדבר שאינו, אלא עשוי הוא להכחישו, שכל שיודעת שיש מי שיעיד עליה לא יאמנו דברי האמתלא שלה ע"ש. ולפ"ז גם באמתלא דנ"ד יש לטעון, דלא מהני האמתלא על הודאתו, כיון שלא בא מעצמו והודה בב"ד, אלא הודה אחר שנתבע בב"ד בדבר זה, שקראו אותו ואמרו לו דברי המגידים החשד עליו באותה אשה, ואז הודה ואמר כדבריהם כן הוא שבא עליה בהיותה א"א. אך באמת נראה דאין לפקפק בנ"ד כלל מחמת זה, כי בנ"ד י"ל בערמה עשה שלא הודה מעצמו בב"ד, והערים הוא עם קרובי הבתולה להוציא קול ולקבול עליו בב"ד, כדי שיחקרוהו ויודה ואז יאמינו לדבריו וכמ"ש לעיל, וא"כ בנ"ד גם מהרימ"ט ז"ל יודה כיון דאיכא טעם בדבר:

ועוד אעיקרא דדינא סברה שחידש מהרימ"ט ז"ל, יש לפקפק בה, והוכחה שעשה לדבריו מן הודאת ממון אחר המחילה מכבוד תורתו אין הוכחה מזה, ורב המרחק ביניהם כאשר יראה המעיין בפשיטות, ועוד ראיתי להרב אורים גדולים ז"ל דף מ"ה שהביא דברי מהרימ"ט ז"ל הנז' וכתב ראיתי בפסקים וכתבים למהר"ר ישראל ז"ל שכתב בסי' רכ"ב סברה זו ודחה אותה ע"ש, ושו"ר להרב יד אהרן ז"ל בסי' קט"ו הגה"ט אות ל"ב, שהביא בשם מהר"י הלוי אחיו של הט"ז בסי' ט"ל, דאזיל בתר סברת מהרימ"ט ז"ל הנז' ע"ש. וראיתי להרב באר מים חיים ח"ב אה"ע סי' ב' דף יו"ד שהביא דברי י"א הנז', מ"ש בשם מהר"י הלוי הנז' וכתב דסברא זו אתי הפך תה"ד ומהר"י מברונא ומהרי"ו, ועוד נראה דאשתמיט מניה הני תרי עובדי דשלהי נדרים, בהנהו תרי נשי דמיירי ע"י שאלת הבעל ע"ש. ואחה"מ אין מעובדי הנז' סתירה לסברא הנז', דשאלת הבעל היא בענין אחר ודוק. ואיך שיהיה מצינו סברא הנז' דמהרימ"ט ומהר"י הלוי איכא גדולים דפליגי עלה, וכתבו באחרונים שגם מהריק"ו ז"ל סי' פ"ב נראה דלא סבר הכי, וא"כ אין לחוש בנ"ד, וכבר הסברתי לעיל דבנ"ד גם מהרימ"ט ז"ל יודה:

וגם עוד אין לפקפק באמתלא דנ"ד, ממ"ש הרב אורים גדולים הנז' בדף מ"ו ע"א, בטעם שהוסיפה להודות על בועל אחר ע"ש, וא"כ גם זה לא היה לו לומר אלא שבעל פעם אחת, ולמה אמר שבעל ארבע וחמשה פעמים, אלא ודאי קושטא הוא דזה אינו, חדא זו הסברא שחידש הרב אין בה טעם, ואדרבה איכא לאידך גיסא, כי הוסיפה בועלים לומר שיש בני אדם הרבה שעברו חק כמוה באיסור ערוה, ועוד י"ל הוסיפה כדי לחזק דבריה שלא יאמרו משקרת, דאין מעיזה פניה לשקר על זה האיש ועל זה האיש, אם לא כי האמת הכי הוה, וא"כ הסברא דייקא להפך. ועוד גם הרב הנז' לא עשה דיוק שלו אלא מחמת שהוסיפה בהודאתה בועל אחר בועל, ונ"ד הוא אמר ארבעה בעילות, וכי אותם שהיו אומרים חשוד זה עם הגרושה אמרו פעם אחת, הלא בסתם אמרו. ולפ"ד אפשר לומר שנחשד בעשרה או עשרים פעמים, מאחר כי היה נכנס ויוצא אצלה, ועל כן אין רעותא מצד סברא להאמתלא דנ"ד כלל ועיקר, והרי עומדת בכל תוקף:

ואחרי כל זאת אברר דבר אחד הנוגע לנ"ד, כי מצאתי דבר חדש להגאון מהרי"ש בשואל ומשיב תניינא ח"ד סי' ע"ו, שנשאל באחד שנתקוטט עם א"א, ובתוך הקטטה אמר לה שהיא זונה, ושאלו ממנו מאין הוא יודע זה, והשיב שהוא בעצמו זונה עמה, ואחר שעבר זמן מה מת בעלה של האשה והלך זה ונשאה, ושאלו אותו על ככה, והשיב ששקר הגיד בתחילה, ולא אמר כן אלא לבזותה על בעלה. ונסתפק הרב השואל אי שייך שוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא במקום דשייך לומר אין אמע"ר, והשיב הגאון מהרי"ש ז"ל, שהגאון חכם צבי העלה הלכה זו וכו', ובסו"ד כתב ולפענ"ד נראה דלא שייך שוייא אנפשיה ח"ד בזה, דכל האיסור הוא בשביל שאמר שזינה עם האשה ונאסרה על בעלה, והרי על הבעל אינו נאמן לאוסרה, דאין האשה נאסרת אלא ע"פ עדים, או בקינוי וסתירה, וכדאמרו בכתובות דף ט' ע"ש, גבי דוד, והרי בח"מ וב"ש סי' י"א כתבו דכל דלא נאסרה על בעלה כגון באונס גם לבועל לא נאסרה, דלא שייך כשם שנאסרה לבעל וכו', ומקורו מכתובות דף ט' דאמרינן התם אונס הוה, ולפ"ז כאן שלא נאסרה על בעלה שוב לא נאסרה על הבועל, ולא שייך שויא אנפשיה ח"ד עכ"ל ע"ש, ולפ"ד גם בנ"ד לא שייך האי דינא דשויא אנפשיה ח"ד, כיון דליכא עדים שבא עליה, ואם היה אומר ד"ז בחיי בעלה לא היתה נאסרת על בעלה, ואז גם עליו אינה נאסרת ומותרת לו:

אמנם סברה זו של הגאון מהרי"ש הנז', נראה היא הפך דברי הרא"ש ז"ל כלל ל"ב סי' ט"ו, שהביאו מרן בב"י סי' י"א, על לאה שהלך בעלה למה"י ועד אחד העיד עליו שמת, והלכה וחלצה מיבמה ונשאת, ומת הבעל השני, ואח"כ נכנסה בבית בעל בית אחד לשרתו, ויצא קול שנתייחדה עמו, ואחר כל זה בא בעלה הראשון וגרשה, אם יכולה לדור בבית בעה"ב ההוא לשרתו כאשר בתחלה, והשיב נראה לי שמותרת להיות עמו בבית, דמה שיצא עליה קול שנתייחדה עמו בעודה אשת איש לא נאסרה עליו אחר שגרשה בעלה בשביל אותו הקול, דאף על בעלה לא היתה נאסרת בשביל קול, כדאמרינן בפ"ק דכתובות, דאין האשה נאסרת על בעלה אלא בעידי זנות, או בעד אחד אחר קינוי וסתירה, ואמר נמי בשילהי גיטין דלא חיישינן לקלא דבתר נשואין, וכיון דלא נאסרה לבעל אף לבועל לא נאסרה, וזהו הדין אם אומרת שלא בא עליה, אבל יש להזהירו ולומר לו הוי יודע שאם באת עליה אסורה, דלגבי דידיה הוי בעדים אע"פ שלא נאסרה על הבעל בידיעתו, מ"מ הויא חתיכה דאיסורה גביה דידיה, וראיה מכתובות וכו', ולגבי דידיה בעדים מעידים בדבר, ואם הוא יודע שבא עליה אסור שתדור בביתו כאשה שנתגרשה ונשאת לאחר עכ"ל ע"ש, הרי הרא"ש ז"ל ס"ל להדיא דאסורה על הבועל, כיון דיודע שבא עליה, וזה הפך דברי הגאון מהרי"ש ז"ל:

ועוד מצינו למהריט"ץ ז"ל סי' ק"ל, שנשאל בראובן שבא על א"א ברצונה, ולא נודע הדבר, ואחר ימים מת בעלה, אם יוכל ראובן לקחתה, די"ל לא אמרו אסורה לבועל אלא דוקא כשהיה הדבר ע"פ עדים, אמנם כשלא נודע הדבר אין כאן בית מיחוש, והביא הרב ז"ל תשובת הרא"ש ז"ל הנז', ומכח זה העלה להלכה דאסורה עליו, כיון שהוא יודע שבא עליה, וכל זה הפך סברת מהרי"ש ז"ל, נמצא אשתמיט מיניה דמהרי"ש ז"ל דברי הרא"ש הנז' שהביאם מרן בב"י, ודברי הרב מהריט"ץ ז"ל הנז', ומאד יגדל התימה על מהרי"ש ז"ל, דמדמי ענין זה דבא עליה ברצון וליכא עדים, להיכא דבא עליה באונס, שכתב בב"ש כיון דבאונס לא נאסרה על הבעל לא נאסרה על הבועל, ובאמת רב המרחק ביניהם, כי ברצון איכא איסור של מעלה מעל באשה, ובאונס ליכא מעלה מעל באישה, ויפלא עוד יותר על מהרי"ש, איך לא ראה דברי הב"ש באותו הסעיף עצמו שהביא שם דברי הרא"ש ז"ל הנז', ואני תמיה איך דברים כאלה שיש להם מקור ומוצא בדברי הראשונים ז"ל ברחבה ואופנים שונים יכתוב בהם דין מחודש מסברה דנפשיה, ולא יחתור אחר דברי הראשונים ז"ל תחלה:

ושו"ר להרב בגדי שש, שהביא תשובה מספר בשמים ראש המתייחס להרא"ש, או לאחד מן הראשונים שהוא דכוותיה שכתב בסי' רפ"ב וז"ל, מה ששאל מר אשה זינתה משני בני אדם זא"ז, אם מותרת להאחרון, שלא אסרה על בעלה באותה שאמרו פ"א דכתובות, וא"ת מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה על דוד, התם אונס הוה, פירש רש"י ולא אסרה על בעלה ולפיכך הותרה לו, ואף שיש תירוץ אחר, הנה רבינו יצחק ז"ל בתוספות דהחולץ פסק כהאי פירוקא. אמנם קשיא לך מהא דאמרינן בסנהדרין, מעידי נערה המאורסה שהוזמו וכו', אלא אשה חבירה דקי"ל דמקטלא המ"ל, ופריק בזינתה וחזרה וזינתה, ופריך דילמא לאוסרה על בועל השני באנו, הרי דאע"ג דאסורה על בעלה בלא"ה מן הראשון, מ"מ נאסרה על בועל השני. ותרצת זה דגמרא בעי לאוקמא ככ"ע, ואף כתירוץ הב' שם בשמעתא דפתח פתוח דדוד רצון הוי, זה אינו, דאי סתם גמרא כהאי תירוצא, והני מפלג פליגי, ודאי דהלכה בהאי תירוצא. אמנם האמת לא נחלקו כלל לדינא, אלא דהאי איבעית אימא גט כריתות כותב קשיא ליה לאשוויי אונס, שבודאי אילו לא היתה רוצה לא נחשד דוד הע"ה לכוף אשה ולאנסה, לכך אמר האמת דהוה גט כריתות אבל לדינא מודה דאנוסה מותרת לבועל, אבל אין זה ענין לבועל ברצון פעם שנית, דסוף סוף אסרה גם במעשהו ועשה בה מעשה איסור, שנאמר עליו ונטמאה, ויש מועל אחר מועל באשה, עכ"ל:

ובא וראה כמה מילי דמעליותא אית לן למילף מתשובה ההיא, בין אם היא מן הרא"ש עצמו, בין אם היא מאחד מן הראשונים דכוותיה, חדא דמחלק להדיא בין דין בועל באונס לבין דין בועל ברצון, כי בועל שני שבעל ברצון, אע"ג דלא אסרה על בעלה מכח בעילתו עכ"ז אסורה עליו משום דעשה בה איסור של מעל דברצון נבעלה, ולפ"ז ה"ה ענין נ"ד ונידון מהרי"ש ז"ל, כיון דבעל ברצון אע"ג דלא נודע הדבר נאסרה על הבועל, ועוד למדנו דס"ל לבעל התשובה הנז' דתרי תירוצי של הגמרא לא פליגי, ותירוץ אב"א מודה לתירוצא קמא בעיקר הדין, ובזה ניחא טפי דלא נצטריך לתירוץ מהריט"ץ, שתירץ דהרא"ש ס"ל תירוץ אב"א עיקר, שכתב הרב יד אהרון סי' י"א הגהב"י ל"ז, שזה דוחק, דהא קי"ל אב"א וסתמא דתלמודא הלכה כסתמא דתלמודא, ועוד כל כהאי הו"ל להרא"ש לפרש ע"ש, ובדברי התשובה הנז' נתיישב הדבר היטב:

ובאמת בלא"ה יש להוכיח מדברי הרא"ש עצמו, דאיכא לחלק בין בעל באונס לבין בעל ברצון, ולא נודע כלל, דהא הרא"ש בתשובה הנז' כלל י"ב סי' ט"ו שהביאה מרן ז"ל בב"י מסיק להדיה ברצון ולא נודע, דלא נאסרה לבעל עכ"ז נאסרה לבועל, ואילו בבעל באונס כתב בפסקיו פ"ו דיבמות על דף נ"ו וז"ל, מיהו ונטמאה דאיסור בועל יש חילוק בין אונס לרצון, דלא מסתבר לאוסרה לבועל כשהיא מותרת לבעל עכ"ל, ותקשי דברי הרא"ש, ומוכרח לומר דמחלק בין בעל באונס, דלא עבד בה איסירא דמעלה בו מעל, לבין בעל ברצון דעבד בה איסורא דמעלה בו מעל, ורק שלא נודע הדבר. וראיתי לרבינו חיד"א ז"ל בברכ"י אה"ע סי' י"א, שהביא דברי הרא"ש בפסקיו הנז', גם הביא תשובת ר"ת אשר הובאה בשו"ת מהר"ם הארוכות סי' ר"מ, שהביאה מרן בב"י וז"ל, אלמלא לא היה האונס לבת שבע היתה אסורה לדוד, אבל האונס התירה דלגברא נמי שריא, אבל היכא דלגברא אסירא אלו היה יודע בעלה לבועל נמי אסירה עכ"ל ע"ש, ורבינו חיד"א ז"ל האריך בענין זה, והביא דברי ב"ש וי"א יפ"מ דכתבו תרי תרוצי דהגמרא פליגי, והוא ז"ל הסכימה דעתו דלא פליגי ע"ש, והנך רואה דאשתמיט דברי התשובה הנז' דבשמים ראש מרבינו חיד"א ז"ל, אע"ג דאיהו בספריו הקדושים מייתי מתשובות הנז', וראה אותם:

ודע כי הרב גן המלך שבס"ס גו"ר סי' ט"ז, והרב שב יעקב סי' וא"ו, והרב אורים גדולים דף מ"ה ע"ב, אזלי בתר סברת הגאון מהרי"ש ז"ל, וכאשר הביא דבריהם הרב יד אהרן ח"ב סי' י"א הגהב"י אות כ"ו, אך כולם אשתמיט מנייהו תשובת הרא"ש שהביאה מרן בב"י, ותשובת מהריט"ץ, ותשובת בשמים ראש הנז"ל. וראיתי להגאון חתם סופר אה"ע סי' כ"ו, דמוכח מדבריו בהיכא דהבועל בעל בצניעות, ולא נודע הדבר ולא יצא קול ועידי כיעור כלל, גם הוא הולך בזה אחר סברת מהרי"ש ז"ל הנז', דלא נאסרה על הבועל, ואנן בדידן בנ"ד אחר שנגלו לנו דברי הראשונים ז"ל הנז', אין לנו לחוש לדברי האחרונים, דאי חזו להו הוו הדרי בהו בודאי:

אשר על כן לענין הלכה בנ"ד, יש לסמוך על האמתלא של סלימאן הנז' ועל צד יותר טוב ישאלו ב"ד את קרוביו, אם כנים דבריו של סלימאן הנז' שאמר הם יעצוהו לומר כן כדי שיגרשוה, כי לפ"ד בשאלה הוא אמר להב"ד שקרוביו לימדוהו לומר כן, ויעשו להם איום וגיזום שיאמרו האמת אם כנים דבריו או לאו, ואז יתנו רשות להסופר לכתוב להם כתובה. גם עוד יאמרו הב"ד יכב"ץ לזה האיש סלימאן הנז', הוי יודע אם אתה משקר והאמת שבאת עליה בהיותה א"א, הרי זו אסורה עליך, ואתה עובר על איסור תורה בכל ביאה וביאה, ויחרידו לבו בדברים אלו, ואנחנו את נפשינו הצלנו. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.