רא"ש/הלכות קטנות/ציצית/יז

רא"ש הלכות קטנות ציצית יז

פסקי הרא"ש - הלכות קטנות < סימן קודם · סימן הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ת"ר סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין. פרש"י ב"ש פוטרים מן הציצית משום דלא דרשי סמוכים למשרי כלאים בציצית. והא דנקט לשון פטור ולא נקט לשון איסור והיתר. משום דציצית חובה הוא לבגד ואפילו אינו לובשה. ולב"ש נמי אסור לעשות לבן של פשתן ותכלת של צמר אלא הלבן והתכלת של צמר ולב"ה מותר. והא דנקט פלוגתא בסדין דפסיקא ליה מילתא שאין בו ציצית בלא כלאים שעיקר המצוה היא תכלת ותכלת עמרא הוא. משמע לפי' דסדין חייב במינו וכן פירש בתשובה וכ"פ רבי' יצחק דר' יהודה ז"ל. והא דשרא ר' זירא לסדיניה. תכלת היתה בו ומלאכא דף מא. דאמר לרב קטינא סדינא בקייטא ציצית מה תהא עליה. אעיקר מצות ציצית קפיד דהיינו תכלת. וקשה לפירושו דהא דמבעיא לן אי ציצית חובת גברא הוא או חובת טלית תפשוט מהכא דחובת טלית הוא (ס"א הוא מלישנא דב"ש דנקיט פטורים דגם) דגם בית הלל לא פליגי אב"ש בסברא זו. (ס"א ועוד) ונראה דבה"ג פוסק דחובת גברא הוא מדמברכינן להתעטף בציצית כדדייקינן שבת דף כג. גבי נר חנוכה דהדלקה עושה מצוה מדמברכינן להדליק דאי הנחה עושה מצוה ה"ל לברוכי להניח. וה"נ אי חובת טלית הוא ה"ל לברוכי לעשות ציצית. ועוד הקשה ר"ת ז"ל דבריש יבמות אמר אפילו מ"ד דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה דרש. ובסדר רב עמרם חשיב ו' דברים דהלכה כב"ש והך חדא מינייהו ובכל דוכתי קי"ל דעשה דוחה לא תעשה וילפינן לה מכלאים בציצית. פר"ת דמדאורייתא מחייבי ב"ש אלא מדרבנן גזרי מהנך טעמי דמפרש בפרק התכלת גזרה משום קלא אילן או משום כסות לילה או משום שמא יקרע סדינו בתוך ג' וקפטרי לה אפי' ממינו דילמא אתי למעבד ביה תכלת לפי שהוא עיקר (ס"א עיקר המצוה ואי שרית ליה למיעבד במינו אתי למיעבד בה תכלת וב"ה) וב"ה מחייבין אפילו תכלת דלית להו גזירה דב"ש. וכב"ש קי"ל דר"א בר צדוק דאמר הלא כל המטיל תכלת בסדינו אינו אלא מן המתמיהים סבר כוותייהו ורבי דקאמר א"כ למה אסרוה אב"ה קאי וקאמר רבי א"כ דהלכה כב"ה למה אסרוה אלא כב"ש קיימינן ואסרינן משום שאינן בקיאין אלא (ס"א אבל) ב"ה לית להו הני גזירות והיה אומר ר"ת שהלובש טלית של פשתן ומברך עליו הוי ברכה לבטלה. א"ר אליעזר בר צדוק הלא כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהים דהרואין תמהין ואומרים כלאים הוא לבוש. ופליג אבית הלל. א"ר א"כ למה אסרוה. לפי שאינן בקיאין. אמר רבא הא מילתא אמרי ואיתמר במערבא משמיה דר' זירא כוותי גזירה שמא יקרע סדינו בתוך שלש ויתפרנו והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי (בפסול) שרי רבי זירא לסדיניה. ובעל העיטור ז"ל כתב בשם רב האי שכתב בתשובה ששאלוהו אי עבדי רבנן תקנתא למירמי חוטי דכיתנא בגלימא דכתנא. והשיב שמעולם לא כתבו במתיבתא דמתא מחסיא ודכירנא משום אבא מרי גאון ומשום מר יעקב גאון אחריו ומר אבימי אחריו וכל הגאונים אחריהם ולא היה אחד מהם שהורה כן ואף אתם לא תעשו כן. והאי מאן דרמי חוטי דכיתנא בגלימא דכיתנא עובר משום לא תעשה. וזה לשון הרב אלפסי ז"ל והאידנא דלית לן תכלת רמינן בסדין ציצית ממיניה ושפיר דמי. דאיבעי להו של פשתן מהו שיפטור בשל צמר פי' לשום ב' חוטי פשתן במקום לבן בטלית של צמר. צמר בשל פשתן הוא דפטר כיון דתכלת פטרה לבן נמי פטר. אבל פשתן בצמר לא. או דילמא לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך מהם לא שנא צמר בפשתן ל"ש פשתן בצמר. ת"ש דאמר רחבה א"ר יהודה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן וחוטי פשתן פוטרין בשל צמר. חוטי צמר פשתן פוטרין בכל מקום אפי' בשיראין. ופליגא דר"נ דאמר שיראין פטורין מן הציצית. הא למדת שחוטי פשתן פוטרין בטלית של פשתן ומהא נמי שמעי' דחוטי פשתן פוטרין בשל פשתן דאמרי' אמר ר"א בר צדוק והלא כל המטיל תכלת בסדין בירושלים אינו אלא מן המתמיהים ופרקינן גזירה משום קלא אילן ואקשינן ולא יהא אלא לבן בעלמא והלא צמר הלבן פוטר בפשתן במקום לבן ופרקינן הני מילי היכא דליכא מיניה אבל היכא דאיכא מיניה לא. כלומר לא פטרינן ליה בצמר אלא בפשתים שהוא מיניה הוא דפטרינן. כדר"ל דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה. וכיון דאיכא פשתים לפשתים דמקיים עשה בגויה לא דחינן ליה ללא תעשה למעבד צמר לבן לפשתים וחזינן למקצת רבוואתא דאסרי למרמי חוטי פשתן בטלית של פשתן. ואיתלו בהא דאמרי' סד"א כדרבא דרבא רמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים גדילים תעשה לך מהם הא כיצד צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן. שאר מינן במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין. וקאמרי מדקאמר סד"א כדרבא מכלל דלית הלכתא כרבא דפטר בפשתן אלא צמר בלחוד הוא דפטר וקאסרי ציצית דכיתנא ומינייהו מאן דמחייב להו מלקות. והני רבוותא דסבירא להו הכי לא דייקי בשמעתתא ולא ידעי מאי קאמרי רבנן. ומהא שמעתא דאסרי ליה כיתנא בסדינא מינה גופא גמרי' דעבדינן כיתנא בסדיני. דהכי אמר בגמרא סד"א (נידוק) כי דיוקא דרבא דקאמר רבא הכנף מין כנף ואנן נמי נידוק כי דוקיא ונימא הכנף מין כנף וה"ק רחמנא עביד צמר לצמר ופשתים לפשתים וכי עבדת צמר לצמר צבעיה אבל צמר לפשתים ופשתים לצמר לא. כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. הא סברא דסמכא דסמכי עליה רבנן ושמעת מינה דפשתים בפשתים כשר הוא לד"ה ולית בה פלוגתא ותמיה אני מהיכן אמרי רבוותא דחוטי פשתן לא פטרי בשל פשתן מדאורייתא כיון דכתיב בקרא צמר ופשתים גדילים תעשה לך וכן אי דרשי הכנף מין כנף א"כ כל דבר פוטר במינו וראיתי לבעל העיטור שכתב והשתא דקי"ל כב"ה דסדין חייב בציצית מדאורייתא ורבנן הוא דגזרי גזרה משום כסות לילה כי היכי דתכלת ליכא פשתן נמי ליכא דקי"ל כרבי יוחנן בן נורי דאמר אין לו תכלת מטיל לבן כלומר צמר לבן במקום צמר צבוע תכלת ולבן כדינו ובסדין ליכא למימר הכי הלכך פשתים לא פטר בטלית של פשתן כלל. והא דאמר בשיראים או צמר או פשתים רב נחמן דסבירא ליה דשיראין דרבנן הוא דמתרץ הכי ומשום הכי מיפטרי בכל דהו אבל טלית דאורייתא לא מיפטרי בלא תכלת או צמר לבן במקומו כי היכי דלא מיחסר ציצית אלא צבע חלזון. ורב קטינא דלא רמי ציצית משום האי טעמא הוא ומסתבר לן דהיינו טעמא דרבוותא קמאי דלא רמו ציצית של פשתן בטלית של פשתן. ע"כ לשון בעל העיטור ז"ל. ופירוש זה הוא לפרש אין לו תכלת מטיל לבן דוקא צמר צבוע לבן דר' יוחנן בן נורי היינו רבנן דפליגי ארבי בהך ברייתא וראיתם אותו מלמד שמעכבין זה את זה דברי רבי וחכמים אומרים אין מעכבין ומפרש מאי טעמא דר' דכתיב הכנף מין כנף וכתיב פתיל תכלת ואמר רחמנא וראיתם אותו עד דאיכא תרוייהו כחדא. ורבנן וראיתם אותו האי לחודיה והאי לחודיה אלמא אכל מין כנף אמרי רבנן האי לחודיה והאי לחודיה ואף בטלית של פשתן. ודבר פשוט הוא דמדאורייתא אין לאסור ציצית של פשתן לטלית של פשתן. ואפשר שירדו לדעת ר"ת ואסור מדרבנן. ונראה שהרב אלפסי נמי סובר כר"ת דב"ש דרשי סמוכים ואסרו לתת תכלת בסדין משום הנך גזירות דמפרש תלמודא. מדהביא הך דר' זירא (ס"א זירא גזירה שמא יקרע סדינו וכו' אבל) אבל במינו מחייב. ודייק דסדין בציצית היינו תכלת מדקאמר ר"א בר צדוק והלא כל המטיל תכלת כו'. ומשום דעיקר המצוה היא תכלת קרי ליה ציצית בסתם. אלא דקשיא ליה לישנא דפוטרים דכיון דמחייב במינו ולא אסור אלא תכלת משום גזירה ה"ל למימר אוסרין. ומשום לישנא דפוטרין פר"ת ואפי' במינו. ואפשר דכשאמרו ב"ש וב"ה דבריהם בבה"מ אמרו ב"ה דבריהם תחילה ואמרו מחייבים דאפי' בתכלת מחייבים והשיבו בית שמאי על דבריהם ואמרי דאיסורא איכא בתכלת מדרבנן וכששנו מחלוקתן הקדימו ב"ה דברי ב"ש מפני ענותנותן שמקדימים כל פעם דברי ב"ש לדבריהם ואגב דב"ה שנו מחייבינן שנו גם בדברי ב"ש פוטרין ולעולם במינן מחייבין. וכדאי הוא הרב אלפסי לסמוך עליו. ואפי' לדברי ר"ת גזירה רחוקה היא דגזרו במינו אטו תכלת ותכלת גופי' גזירה שמא יקרע או משום כסות לילה והאידנא דליכא תכלת לא שייכי הנך גזירות. ולכך לא מחיתי באנשי ספרד שמתעטפים בטלית של פשתן שלא להרפות מצות ציצית בידם. ועוד כתב הרב אלפסי ז"ל וחזינן נמי מאן דסבירא להו ציצית של פשתן בטלית של פשתן לא פטרי ואייתי לה ראיה מהא דא"ל מלאכא לרב קטינא משום דאשכחיה דמיכסי בסדינא א"ל קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה א"ל ענשיתו אעשה א"ל בעידן ריתחא ענשינן עליה וקאמרי אם איתא דציצית של פשתן פוטר בסדין אמאי לא רמי לי הרב קטינא בסדיניה דקאמר ליה מלאכא ציצית מה תהא עליה אלא ש"מ דחוטי פשתן לא פטרי בסדין והאי סברא לאו סברא מעליא היא וליכא ראיה מהאי מעשה למיסר חוטי פשתן בסדין של פשתן. דהאי ציצית דקאמר ליה מלאכא לאו בלבן קאי דאפשר למיעבדיה מפשתן אלא אתכלת קאי דלא אפשר למיעבדיה מפשתן דתכלת נמי איקרי ציצית דת"ר סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין וקאמר ר"א בר צדוק עלה והלא כל המטיל תכלת בסדינו כו' ש"מ דהאי דת"ר סדין בציצית אתכלת קיימא דצמר ניהו וגזרו ביה משום כסות לילה או משום תעשה ולא מן העשוי. אבל לענין לבן דפשתים בפשתים ליכא למגזר ואיהו עדיף דקא מקיים בה עשה ולא תעשה וליכא בהא מילתא ספיקא ועוד איהו עדיף מצמר גפנים דצמר גפנים חיובא דרבנן הוא ופשתן בפשתן חיובא דאורייתא:

מעבר לתחילת הדף
< סימן קודם · סימן הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.