ר"ש/שביעית/ו

ר"ש ‏ שביעית ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ארצות חלוקות בדין שביעית:

עולי בבל. עזרא וסיעתו ובירושלמי (הל' א) מפרש להו:

לא נאכל. לאחר שביעית בלא ביעור ולא נעבד בשביעית:

עולי מצרים. יהושע וסיעתו והרבה כרכים כיבשו עולי מצרים ולא כיבשו עולי בבל וקסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא:

מכזיב ועד נהר אמנה. מפרש בירושל' (שם) א"ר הונא כן היא מתני' מכזיב עד הנהר מכזיב עד אמנום כלומר זה לצד מזרח וזה לצד מערב נהר הוא נהר מצרים וכן משמע קצת בירושל' (שם) דמייתי לה בגמ' ומייתי לה נמי (ברייתא דפ"ק) [בפ"ק] דגיטין (דף ח.) דטורי אמנון ונהר מצרים וכזיב משמע התם דלצפונה דא"י קיימא ונהרי אמנום היינו ראש אמנה דקרא כדאי' בירושל' (שם) א"ר יוסטא בר שונם לכשיגיעו הגליות לטורי אמנון הן עתידות לומר שירה שנא' (שיר השירים ד ח) תשורי מראש אמנה והוא הר ההר דהר ההר תרגום ירושלמי טורי אמנום וגם הוא בצפונה של א"י דכתיב (במדבר לד ז) וזה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר ועל זה שניהן בצפונה של א"י וצריך לומר דהא דמפרש מכזיב עד הנהר ומכזיב עד אמנום חד למזרח כזיב וחד למערבו ומיהו בפרשת אלה מסעי כשמנה גבולי א"י משמע דנחל מצרים במקצוע דרומית מערבית ומחובר לים הגדול דעומד במערב א"י וטור אמנום דהוא הר ההר הוא לצפון א"י במקצוע צפונית מערבית נמצא דא"י בין הר ההר לנחל מצרים זה מצפונית מערבית וזה מדרומית מערבית והים במערב ויש מקום שהים נכנס לא"י בין הר ההר לנחל מצרים כדמוכח בפ"ק דגיטין (שם) דעכו לצפונה של א"י וכזיב רחוק יותר דהא המהלך [מעכו] לכזיב תני מימינו למזרח אלמא פניו לצפון וכל שעה מתרחק והולך מריבוע של א"י אלא רצועה נפקא שהיא למערב הדרך ההולך מעכו לכזיב כדמשמע התם (דף ז:) ועוד אמנום לצפונה של א"י סמוך לעיקר יותר מכזיב ועוד דכי קתני מכזיב עד הנהר דאדרבה הוה ליה למימר מאמנום עד הנהר דאמנום בין כזיב לנהר שהרי הנהר לדרום א"י ואמנום לצפון ועדיין כזיב רחוק יותר ושמא נהר דתנן הכא לא נחל מצרים הוא אלא נהר אחר לצפון א"י כדפרשינן דאמנום ונהר זה למזרח כזיב וזה למערבו וכן ההוא דתנן בפ"ד דחלה (משנה ח) ואמנום דהכא הוא הר ההר האמור בגבולין בפרשת אלה מסעי ואין זה הר ההר שמת בו אהרן דהוא בגבול ארץ אדום ודרום א"י במקצוע דרומית מזרחית של א"י ששם היתה ארץ אדום:

נאכל לאחר הביעור וקסבר קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא ומ"מ לענין עבודה החמירו דלא נעבד ודוקא במחובר אבל בתלוש עושין [כמו] בסוריא דבסמוך דאי לא תימא הכי אם כן ליתני ד' ארצות לשביעית דיש לסוריא דין לעצמה:

מהנהר ומאמנום ולפנים. בכל הספרים כתוב ולפנים וטפי ניחא לגרוס ולחוץ ושמא קרי ליה לפנים משום דהתחלת הנהר ולפנים הימנו ומתחלת אמנום ולפנים הימנו ח"ל דנהר עצמו ואמנום עצמו ח"ל ומיהו אמנום עצמו אמרינן בפ"ק דגיטין (שם) דכל ששופע מטורי אמנום ולפנים ארץ ישראל לכך נראה דגרסינן ולחוץ כאן ובפרק בתרא דחלה (שם): אומר נאכל ונעבד כדדריש בירושל' (שם) אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ (דברים יב א) בארץ אתם חייבין לעשות ואי אתם חייבין בח"ל עדיין אני אומר מצות התלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ יכול אפילו מצות שאינן תלויות בארץ לא יהו נוהגות אלא בארץ ת"ל (שם יא) השמרו לכם פן יפתה וגו' ושמתם את דברי אלה אפילו אתם גולים ושמתם את דברי אלה מה אית לך כגון תפילין ותלמוד תורה מה תפילין ותלמוד תורה שאינן תלוין בארץ נוהגין בארץ ובחו"ל אף כל דבר שאין תלוי בארץ יהא נוהג בארץ ובח"ל ובפ"ק דקידושין (דף לז.) יליף לה מע"ג:

ירוש' (שם) משגלו יהו פטורין כתיב (נחמיה ח יז) ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וגו' כי לא עשו סוכות וגו' מימי ישוע בן נון [ולמה ישוע רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמן] פגם הכתוב כבוד צדיק בקבר מפני כבוד צדיק בשעתו הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע מה ביאתן בימי יהושע פטורים היו ונתחייבו אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו רבי יוסי בר' חנינא אמר מדבר תורה נתחייבו הדא הוא דכתיב (דברים יא כט) והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה הקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך מדבר תורה אף ירושתך מדבר תורה והיטבך והרבך מאבותיך אבותיך פטורין היו ונתחייבו ואתם פטורים הייתם ונתחייבתם אבותיכם לא היה להם עול מלכות ואתם אע"פ שעליכם עול מלכות אבותיכם לא נתחייבו עד לאחר י"ד ז' שכיבשו וז' שחילקו ואתם כיון שנכנסתם נתחייבתם אבותיכם לא נתחייבו עד דקנו כולה ואתם ראשון ראשון קנה וחייב א"ר אליעזר מאליהן קבלו עליהן את המעשרות. מ"ט ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום שרינו לוינו כהנינו (נחמיה יא) מה מקיים ר' אליעזר ואת בכורי צאננו ובקרנו מכיון שקיבלו עליהם דברים שלא היו חייבים עליהן אפילו דברים שהיו חייבין עליהם העלה עליהם כאילו מאליהן קיבלו מה קיים ר' יוסי ובכל זאת מכיון שקיבלו עליהם בסבר פנים יפות העלה עליהם המקום כאילו מאליהם קיבלו מה מקיים רבי אליעזר מאבותיך פתר לה לעתיד לבוא דא"ר חלבו בשם ר' יוחנן אבותיך ירשו ארץ ז' אומות ואתם עתידין לירש ארץ י' אומות. פי' ובכל זאת אנחנו כורתים וכתב באותה פרשה ולהביא את בכורי אדמתנו ובכורי כל עץ שנה בשנה וכתיב בההיא פרשה חלות תרומות ומעשרות משמע דכל זאת קבלו עליהם מדעתן בברית שכרתו אבל מדאורייתא פטורין ולהכי פריך לר' אליעזר דהכי נמי כתב באותה פרשה בכורות בנינו ובהמתנו ובכורות בקרנו וצאננו דכולהו חשיב בהדייהו אע"פ שהיו מחוייבין ועומדין משמע מתוך אותה שיטה דבבית שני לא נתחייבו מדאורייתא בתרומות ומעשרות לר"א וכן משמע בירושלמי דפ"ק דתרומות (הל' ג') ובירושלמי דיבמות פרק בית שמאי (הל' ב') דפליגי רבי יהודה ורבנן בקטן שלא הביא שתי שערות דרבי יהודה אומר תרומתו תרומה וקאמר מהו שיהו חייבין על הקדשים מבחוץ כלומר דאם קטן הקדיש בהמה ובא גדול ושחטה בחוץ כהנא אמר אין חייבין על הקדשים בחוץ ר' יוחנן וריש לקיש תרוייהו אמרין חייבין על הקדשים מבחוץ וקשיא דכהנא על דר' יהודה דר' יהודה פוטר טבלו דבר תורה ואתה כן כלומר בקטן פוטר טבלו מאיסור ותרומתו תרומה לר' יהודה וא"כ הקדישו נמי יהא הקדש להתחייב עליו משום שחוטי חוץ וכעין שיטה זו בסוף יוצא דופן (נדה מז:) אלא דפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי מיתניא התם איפכא ומשני בירושלמי (שם) כמאן דאמר מאליהם קבלו עליהם את המעשרות כלומר דלא אמר ר' יהודה תרומתן תרומה אלא משום דתרומה דרבנן דמאליהן קבלו וכן מוכיח בירושלמי בפרק בתרא דתרומות (הל' ד') דתני ר' חלפתא בן שאול קדירה שבישל בה תרומה מגעילה ג' פעמים בחמין ודיו א"ר בא אין למדין ממנה לענין נבלה א"ר יוסי קשייתא קומי ר' בא תרומה בעון מיתה היא ונבלה בלא תעשה ואת אמרת הכין א"ל כמאן דאמר מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות כלומר ולכך מיקל בתרומה משום דלאו דאורייתא וכן מסוף פ"ג דדמאי (משנה ד) גבי הא דתנן אצל הנכרי כפירותיו משמע דאיכא פלוגתא דאיכא למאן דאמר מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות וכן בפ"ק דמכילתין ואמרי' אפילו למאן דאמר מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהן ובימי הלל איירי התם וכן בריש פ"ב דמעשרות ואמרינן במגלת רות בשם ר' יהושע בן לוי שלשה דברים גזרו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על שאלת שלום בשם ועל מגילת אסתר ועל המעשרות ומפרש במסכת מעשרות שמעון בר בא בשם ר' יוחנן אמר בעון מעשרות ותרומות גלו וכיון שגלו נפטרו מן התרומות ומן המעשרות והן חייבו עליהן מאליהן והפרישו תרומות ומעשרות ואמרינן בבראשית רבה בפרשת ויחי ג' דברים עשו בית דין של מטה ואלו הן אחד בימי עזרא בשעה שעלו מבבל וביקש להם הקב"ה להתיר המעשרות מה עשו הלכו וגזרו על עצמן שיהיו מעשרין שנאמר ואת ראשית עריסותינו סיפא דקרא מפרש תרומות ומעשרות וכתב בפרשה דבכל זאת דמייתי בירושלמי מכל הני משמע דלא נהגו מדאורייתא בבית שני תרומות ומעשרות ואע"ג דר' יוחנן במגילת רות אשכחן בסוף הערל (יבמות דף פב:) דאמר אנא דאמרי כרבי יוסי דסדר עולם דירושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להם התם פליגי ר' יוחנן וריש לקיש אליבא דר' דמתני' דהתם דאמר אנדרוגינוס שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה דסבר ריש לקיש דמשום דתרומה דרבנן הוא דמאכילה דקתני ר' יוסי התם בברייתא דאנדרוגינוס ספיקא הוא וברייתא דסדר עולם ר' יוסי תני ולא סבר לה כדאמרינן בפרק יוצא דופן (נדה דף מז:) ור' יוחנן סבר דההיא דסדר עולם עיקר וליתא לברייתא דחשיב אנדרוגינוס ספקא מקמי מתני' ולא משום דר' יוחנן סבר כר' יוסי דהא בברייתא דב' קופות (יבמות דף פב.) קאמר ר' יוחנן דלא בעינן רבייה כרבנן דאמרי תרומה בזמן הזה דרבנן ומיהו תימה הוא לומר שיאמר שום אדם דבבית שני לא נהגו מדאורייתא תרומות ומעשרות אלא ודאי מדאורייתא נהגו והא דקאמר שקיבלו מאליהן על תרומות פירות קאמר דמדאורייתא דגן תירוש ויצהר והן החמירו עליהן בבית שני לגזור אף בשאר פירות מה שלא עשו בבית ראשון וההיא דב"ר ומגילת רות היינו ההיא דפרק בתרא דמכות (דף כג:) דמייתי התם קרא דכתיב ובפרוץ הדבר שהבאת מעשר עשו ב"ד של מטה ובכל פירות משתעי קרא כדמוכח בריש פרק הנודר מן הירק (נדרים דף נה.) ועוד כדאמרינן בדגן תירוש ויצהר חשיב מאליהן לפי שיהושע נצטוה לקדש כל מה שבתוך תחומין אבל בימי עזרא לא קידשו אלא מה שרצו כדאמרינן הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא קידשו עולי בבל ועל זה אמרינן בבראשית רבה שביקש להתיר להם הקב"ה את המעשר שלא היה מענישן אם היו נמנעין מלקדש והם הלכו וקידשו ונתחייבו מן התורה ולהכי קאמר רבי אליעזר דמאליהן קבלו אבל ר' יוסי אמר מדבר תורה נתחייבו שנצטוו לקדש ונפקא מינה דלר' יוסי דקדושה במצות הקב"ה קיימת אפילו בזמן הזה אע"פ שחרב הבית אבל לר"א דאמר מאליהן קבלו בטלה עכשיו קדושת הארץ דסתמא לא היה בלבן אלא בזמן שהבית קיים הואיל והדבר תלוי בהם ואפי' אית ליה לר' יוחנן בטלה קדושת הארץ דתרומות ומעשרות לא קשה מידי הא דשמעינן ליה בפ' השוחט והמעלה (בזבחים דף קז:) דמעלה בזמן הזה דלא בטלה קדושת הארץ ואע"ג דבחורבן בית ראשון לא בטלה קדושת הבית קדושת הארץ דתרומה ומעשר בטלה דאין זה תלוי במחיצות דקדושת מחיצות מילתא אחריתי ויתכן דנפקא לן כדדרשי' אשר לו חומה (ויקרא כה) אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן א"נ מדכתיב (תהילים קלב יד) זאת מנוחתי עדי עד דהני קראי מוכחי דירושלים אין אחריה היתר:

ב

עושין בתלוש בסוריא. אפילו אצל החשודין אע"ג דבארץ תנן לא תבור ולא תטחון עמה:

אבל לא במחובר. כגון חרישה וקצירה ודוקא בשמור אבל לא במופקר אפילו בארץ מותר כדתניא בת"כ את ענבי נזירך לא תבצור מן השמור אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר ודייקינן בירושל' (הל' ב') מה אנן קיימין אם בפירות ששית שנכנסו לשביעית אפילו בארץ מותר אם בפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית לחרוש מותר ולקצור אסור אלא כי אנן קיימין בפירות שביעית בשביעית כלומר דבסוריא בתלוש מותר במחובר אסור ואמרינן בירושלמי (שם) ר' אסי בעי קומי ר' מנא מהו לטחון עם הנכרי בארץ א"ל מתני' אמרה שהוא אסור דתנן עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר הא בארץ אפילו בתלוש אסור וסבר האי תנא כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש מדמיקל בסוריא טפי מבארץ ישראל והאי דגזור במחובר אמרינן בירושל' (שם) א"ר אבהו שלא יהו תקועין ומשתקעין שם כלומר משום דחמיר עלייהו איסור שביעית בארץ והדר קאמר בתלוש למה הוא מותר מן גודו חמי רווחא קרי לא נפיק כלומר כיון שימצא לו בקרוב ריוח מועט בשביעית לא יצא מארץ ישראל להשתקע בחוצה לארץ:

ג

בצלים. של ששית שנכנסו בשביעית וירדו עליהן גשמים וצמחו אם הושחרו העלים בידוע שהן גדלין ומוסיפין ואתו גידולי שביעית ומבטלין העיקר אע"פ שהוא מרובה טובא אבל הוריקו העלים צמחו ולא מארעא רבו:

אם יכולין להתלש בעלין שלהן. דרך הבצלים כשנגמרים יוצאים מעצמן מן הארץ וכשאוחז בעלין נתלשין אם חזקים הן מעט:

וכנגד כן למוצאי שביעית מותרין. לא יתכן לפרש בבצלים של שביעית דהנהו לא משתרו למוצאי שביעית כדמוכח בפרק הנודר מן הירק (נדרים דף נח.) ומה מועיל מה שעליהן שחורין ומה שיכולין ליתלש בעליהן דילמא אכתי לא רבו גידולין על עיקרו אלא סיפא נמי בבצלין של ששית איירי שעקרן בששית וחזר ונטען בשביעית ועקרן לאחר שגדלו מעט וחזר ונטען בשמינית ומתוך שכבר גדלו בששית לא הוסיפו כי אם מעט בשביעית ונאסרו וכשחזרו והוסיפו מעט בשמינית חזר אותו היתר וביטל האיסור המועט שגם של ששית מסייע לבטל אחרי שסוף גידולן בהיתר:

ירושלמי (הל' ג') עקרן בשביעית ושתלן במוצאי שביעית ר' זעירא אמר מכיון שרבה עליו החדש מותר ר' לא ור' אמי אמרי תרויהון אסורין מתני' פליגא על רבי לא ועל ר' אמי דתני זה הכלל שהיה ר"ש אומר משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני וחדש והקדש לא נתנו להם חכמים שיעור אלא מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה חלה וערלה וכלאי הכרם נתנו לו חכמים שיעור בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם התיבון הרי שביעית שאין לה היתר ולא נתנו חכמים שיעור אמר להם לא אם אמרתם בשביעית שאינה אוסרת כל שהוא אלא בביעור אבל לאכילה בנותן טעם מהו עבדן לה ר' לא ור' אמי פתרין לה בעירובין אבל בגידולין חמור הוא בגידולין דא"ר זעירא בשם ר' יוחנן בצל של כלאי הכרם שעקרו אפילו מוסיף כמה אסור שאין גידולי היתר מעלין האיסור מתניתין פליגא על ר"ז דתנן (תרומות פ"ט מ"ד) גידולי תרומה תרומה גידולי גידוליו חולין אבל טבל ומעשר ראשון וספיחי שביעית ותרומת חו"ל המדומע והביכורים גידוליהן חולין ותני עלה בד"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין מה עביד לה ר' זעירא פתר לה בקדושת שביעית וביעור אבל באכילה כיון שרבה עלה החדש מותר. בסוף הנודר מן הירק (נדרים דף נט:) פליגא בהך מילתא נתנו לו חכמים שיעור בכל הספרים כתוב מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם [כמו] ברישא וטעות סופר הוא והגירסא נכונה כמו שכתבתי ומיהו יכולים להניח סיפא כדאיתא ולהגיה ברישא גבי דבר שיש לו מתירין בין מין במינו בין שלא במינו בכל שהוא אבל לא יתכן מדפריך הרי שביעית דלא נתנו חכמים שיעור כדתנן לקמן בפ"ז (מ"ז) השביעית אוסרת כל שהוא במינה שלא במינה בנותן טעם ש"מ דגרסינן בדבר שאין לו מתירין בין במינה בין שלא במינה בנותן טעם ומשני דהא דאמר כל שהוא במינה היינו לענין בעור דאם לאחר ביעור נתערב בה כל שהוא במינה חייב לבער אבל לאכילה כגון קודם הביעור אין בו קדושת שביעית אפילו במינו עד שיהא בו בנותן טעם ועוד יש לדקדק מדפריך עליה דר' לא ורבי אמי דאיירי בגידולין דהיינו מין במינו ואמרינן אסור והכא שרי באכילה בנותן טעם והא דאמרינן בסוף ביצה (דף לח.) גבי אשה ששאלה מים ומלח לעיסתה כו' ופריך וליבטלו מים לעיסה ומשני (דף לט.) דהוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל והתם מין בשאינו מינו הוא לא דמי כלל דהא על כורחין התם איכא טעם ואפילו הכי פריך ליבטיל משום דתחומים תלויין בשם הבעלים ואין שם בעלת המלח והמים על העיסה [ומה] דמחמירין הכא משום דבעלמא אין דבר שיש לו מתירין בטל במינו וכן הוא טעם דתבלים ושאר טעמא דהתם אמר להם לא אם אמרתם בשביעית שאינה אוסרת כל שהוא אלא בביעור כלומר דאם לאחר הביעור נתערב כל שהוא במינה חייב לבער אבל לאכילה קודם הביעור אין בו קדושת שביעית אפי' במינו עד שיהא בו נותן טעם כן ראוי לפרש לכאורה אבל אי אפשר לומר כן כדמוכח בשילהי הנודר מן הירק (שם) דמייתי לה אההוא דרבו גידולין על עיקרן ורוצה לדקדק מכאן שהגידולין מבטלין את העיקר דבתר תוספת אזלינן ולא בתר עיקר מדאוסרת בכל שהו הלכך צריך לפרש דאינה אוסרת בכל שהוא אלא בביעור היינו כדרך גדילתה כגון של ששית שנכנסה לשביעית והוסיפה כל שהוא אבל באכילה כגון בתערובת שלא כדרך גדילתה אינה אוסרת אלא בנותן טעם ואף על גב דר' שמעון לא אסר בכל שהוא אלא בתוספת מ"מ מתני' בפ"ז (שם) אוסרת בכל שהוא מדקתני אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנותן טעם דלא מיתוקמא אלא בתערובת מדקתני שלא במינה ומה עבדין לה ר' לא ור' אמי דאמרי שאין הגידולין מבטלין העיקר ופתרין לה בעירובין אבל בגידולין חמור הוא בגידולין כלומר ודילמא הני מילי לחומרא הוא דאמרי דגידולין מבטלי העיקר כגון בצל של ששית ששתלו בשביעית אבל להקל כגון של שביעית ששתלו בשמינית אע"ג שרבו גידולין אין מבטלין העיקר והכי מסיק בנדרים ול' הירושל' אריכות לשון הוא ורוצה לומר בעירובין דבר המתערב בתולש איסור והיתר שלא כדרך גידולו ועל חנם האריך דהא בהדיא קתני לה אבל באכילה בנותן טעם ואין ענין זה לקושיא דאקשי לרבי לא ור' אמי [דאמר] ר' זעירא בשם ר' יוחנן סייעתא מייתי ליה לרבי לא ולר' אמי ולא קשיא דר' זעירא אדר' זעירא שר' זעירא היה מחלק בין שביעית לכלאי הכרם כדמשנינן בנדרים (נח:) שניא שביעית הואיל ואיסורה ע"י קרקע בטלתה ע"י קרקע דחשיב איסורה ע"י קרקע מה שאוסר הכתוב כל גדולי שביעית ולא דמי לכלאי הכרם דתלי בתערובת (ודלא) [ובלא] תערובת שרי וכן ערלה דלא אסר רחמנא אלא ילדה ואילו זקנה שריא ובנדרים מדקדק ממתני' דהכא דקא תני וכנגדן למוצאי שביעית מותרים אלמא גידולי היתר מעלין את האיסור ומשני ודילמא במדוכנין כגון שעקרן ודכן יחד במדוכה ונתערב יחד האיסור וההיתר וביטל היתר המרובה האיסור המועט אבל לא דכן ועקרן וגידולי כל חד וחד לחודיה קאי אע"פ שהן מחוברים אין ההיתר מבטל האיסור משום דקאי באנפי נפשיה וא"ת אם כן אמאי נקט כנגדן למוצאי שביעית מותרים אפילו בשביעית עצמה אם דיכנן לישתרו וי"ל כיון דגמרו באיסור לא שרי לה ע"י דיכון:

ד

משיעשה כיוצא בו. ממה שנזרע במוצאי שביעית דתלינן בדהיתר אי נמי מפני שריבה ההיתר על האיסור ונתבטל ואע"ג דבירק אזלינן בתר לקיטה מכל מקום חיישינן שלא יהא מן הנלקט בשביעית ועוד דבירק שנגמר גידולו בשביעית לא אזלינן בתר לקיטה כמו שאפרש לקמן בפ"ט:

הבכיר יש מקום שממהר לבכר ולגדל משאר מקומות:

הותר האפיל. אע"פ שלא עשה כיוצא בו מ"מ אי אפשר שלא ריבה ההיתר:

מיד. לפי שהיו מביאין ירק מחוצה לארץ והיה רבה על של א"י ומתוך סוגיא דירושלמי משמע שזהו הטעם ובפ' קמא דסנהדרין (דף יב.) פליגי דתניא אין מביאין ירק מחו"ל לארץ ורבותינו התירו ואמרינן א"ר ירמיה חוששין לגושיהן איכא בינייהו ובתוספתא (פ"ד) משמע דאפי' בידועין של שביעית שהרי כשעשו כיוצא בהן דתניא בצלים שנכנסו מערב שביעית לשביעית או שיצאו משביעית למוצאי שביעית אם עשו כיוצא בהן מותרין ואם לאו אסורין אמר ר' יוסי מעשה שזרעו כרם גריד בצלים למוצאי שביעית זרעוהו שעורים והיו פועלים יורדין ומנכשין בתוכו ומביאין ירק לתוך קופותיהן ובא ושאלו את רבי יוחנן בן נורי ואמר אם עשו כיוצא בהן מותרים ואם לאו אסורים ויש לישבה כפי שטת ירושלמי וכרם גריד שם מקום ולא כרם ממש ודכוותה בבבא בתרא ואיירי בירק שהוסיפו הבצלים:

ירושלמי (הל' ד') בראשונה היה ירק אסור בספרי ארץ ישראל התקינו שיהא ירק מותר בספרי א"י אעפ"כ היה אסור להביא ירק מחו"ל לארץ התקינו שיהא מותר להביא ירק מחו"ל לארץ אעפ"כ היה אסור ליקח ירק במוצאי שביעית מיד התיר ר' ליקח ירק במוצאי שביעית מיד בר ההן קפלוטאי מה עבדי ליה ציפוראי אלבשינו שקא וקטמא ואייתוניה קומי ר' אמרו ליה מה חטאה דדין מן כל ירקא ושרא לון פי' בספרי ארץ ישראל עיירות העומדות על הגבולין דאי אפשר ליזהר שלא יביאו שם ירק מחוצה לארץ ואפשר שגם בני העיר היו להם שדות בחוצה לארץ:

ה

שמן שרפה. שמן תרומה שנטמא ולשריפה עומד כדאמר בפ' במה מדליקין (שבת דף כג:) ואשאר שנים קאי דבעי שריפתו בארץ ומעלה בעלמא משום דאשכחן גבי קדשים דשריפתן במקומן וכן פירות שביעית בעינן ביעור בארץ וסתמא כר"ש בן אלעזר דתניא פירות שביעית שיצאו מחו"ל לארץ מתבערין במקום שהן דברי רבי ר"ש בן אלעזר אומר מביאן בארץ ומבערן שנא' (ויקרא כה ז) בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ודבר תימה למאן דפסק בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נב:) הלכה כר' שמעון בן אלעזר היכי שביק מתני' ושמא לכתחלה אפילו לר' שמעון בן אלעזר מודה דאין מוציאין אפילו קודם הביעור ורב ספרא דאפיק גרבא דחמרא בשביעית מא"י לחוצה לארץ שוגג היה וברוב ספרים גרסי' רב ספרא נפק מא"י לחוצה לארץ הוה בהדיה גרבא דחמרא דשביעית משמע דלאו אדעתיה:

ו

אין מביאין תרומות. בירושלמי (חלה פ"ד ה"ה) פריך תמן תנינן בן אנטיגנוס הביא בכורים מאספמיא וקבלו ממנו ויביא תרומתו אמר ר' אושעיא בכורים באחריות בעלים תרומה אינה באחריות בעלים אם אומר את כן אף הם מרדפין אחריה לשם כלומר ויצאו כהנים מארץ ישראל לחו"ל להביא תרומה שאין על הבעלים להביא [כמו] בכורים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף