ר"ש/פאה/ז

ר"ש ‏ פאה ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הנטופה. מפרש בירושלמי (הל' א) נוטף שמן:

שפכוני. שהוא עושה שמן הרבה:

במעשיו. שהוא עושה זיתים הרבה:

בישני. אית דבעי מימר בישני ממש כלומר יבשין שאין עושין שמן אית דבעי מימר דמבעית לחבריה כלומר שמבייש שאר אילנות מרוב זיתים שהוא עושה דמכיון שעושה יותר מחבירו כמו שהוא מסויים ובעו בירושלמי (שם) עד דעביד כל שנה ושנה ומסיק מכיון שעושה רובן של שנים כמו שהוא מסויים והתם דריש מקרא אמר רבי לא כתיב ושכחת עומר בשדה עומר שאתה שוכחו לעולם יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן:

שנים שכחה. באילן עצמו קאמר ששכח שני זיתי אילן וסתמא כב"ה בפרקין דלעיל (משנה ה) דאמרי שנים לעניים:

אין לזיתים שכחה. בירושלמי (שם) אמרי' אמר רבי שמעון בר יקים לא אמר רבי יוסי אלא בראשונה שלא היו זיתים מצוין שבא אנדריאנוס המלך והחריב הארץ אבל עכשיו שזיתים מצוין יש להם שכחה ומדקדק מתוך כך דהיתה כל שדה נטופה יש להן שכחה דנטופין מצוין:

ב

בין ג' שורות של שני מלבנים. שכל שורה רחוקה מחברתה שיעור ב' לבינים דהיינו ו' טפחים שכל לבינה שלשה טפחים כדאיתא בב"ב בפ"ק (דף ב.) ומלבנים לשון לבינה אי נמי כגון מלבנות תבואה ומלבנות בצלים דלעיל בפ"ג (משנה א וד) ומיירי כשאורך השורה כשיעור ב' מלבנים וידוע היה להם שיעור המלבן ולא באויר שבין שורה איירי:

אינו שכחה. כיון דעומד בין השורות [והיו מקיפין אותו מג' רוחותיו כזה הוי כמו דבר מסוים] והאי דנקט בין ג' שורות לאשמעי' דאע"פ דג' השורות מקיפות אותו כל סביביו וליקטן לא הוי שכחה (דדמי) [דלא דמי] לשדה שעומריה מעורבבין דתניא אין שכחה עד שיעמר כל סביביו כדפרשינן לעיל בפרקין ומהאי טעמא נמי בעי שתהא אורך השורה כשיעור שני מלבנים דאז חשיבא שורה ואינו נחשב שזיתיה מעורבבין ולא מסתבר כלל לפרש טעמא לפי שהשורות מכסות את הזית והוי כחיפוהו בקש או עמדו עניים כנגדו דלעיל בפ"ה (משנה ז):

במה דברים אמורים שלא התחיל בו. כלומר שעדיין לא התחיל ללקט בו ושכחו ומשמע ממתני' דכל זית שלא התחיל ללקט בין נטופה בין שאינו נטופה אם יש בו סאתים אינו שכחה ואם התחיל ללקט בו בין נטופה בין אין נטופה בין יש בו סאתים בין אין בו סאתים הוי שכחה ומה שמחלק ברישא דמתני' בין נטופה לשאין נטופה היינו שאין בו סאתים ולא התחיל בו דנטופה לא הוי שכחה ובתוספתא לא משמע הכי דתניא כל זית שיש לו שם בשדה כזית נטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה בד"א בזמן שלא התחיל בו אבל התחיל בו ושכחו הרי זו שכחה עד שיהא בו סאתים משמע דאם יש בו סאתים אפי' התחיל בו לא הוי שכחה בזית הנטופה ושמא הך ברייתא פליגא אמתני' ואם באנו ליישב צריך לומר דבמה דברים אמורים דמתני' לאו אזית שיש בו סאתים קאי אלא אמה שחילקנו בין נטופה לשאינה נטופה קאי דהני מילי בלא התחיל אבל התחיל שניהם שוין באין בו סאתים דהיכא דיש בו סאתים אדרבה חלוקים בהתחיל ובלא התחיל שוין:

שיש לו תחתיו זיתים יש לו זיתים בראשו ולא חשיב שכחה כיון דנזכר בעוד שיש זיתים תחתיו אבל אם אין זיתים תחתיו הרי הם של עניים:

משתלך המחבא. מלשון אשר יחבא שם כלומר משבדק המלקט בכל מחבואי זיתים של עניים כשאין לו תחתיו:

תביא בסיפרי בפ' כי תצא כי תחבוט זיתך בראשונה היו חובטין זיתיהם והיו נותנים בעין יפה מיכן אמרו הזית שהוא עומד על שלש שורות של שני מלבנים פירוש כיון שהיו נוהגים עין יפה בזיתים בפאה ובשכחה הם עליהן כגרגרים של זיתים ואמרו דזה שעומד על שלש שורות אינו שכחה:

ג

איזהו פרט. אקרא קאי דכתיב (ויקרא י״ט:י׳) ופרט כרמך לא תלקט:

עקץ. חתך מלשון עקוץ תאנה מתאנתי:

הוסבך בעלים. כלומר נקשר בעלים:

של בעה"ב. דאין זה דרך בצירה:

גוזל את העניים. בירושלמי (הל' ג) דייקי הדא אמרה פרט בנשירתו קדש:

גבול עולם. פירשתי לעיל בפרק ה' (משנה ו):

ד

איזהו עוללת. אקרא קאי דכתיב (ויקרא י״ט:י׳) וכרמך לא תעולל:

כתף. בירו' (שם) אמרי' איזהו כתף פסיגין זה על גב זה איזהו נטף תלויות בשדרה ויורדות ובתוספתא תני איזהו כתף פסיגין המחוברות בשדרה זו על גב זו נטף ענבים המחוברות בשדרה ויורדות פירוש שרביט האמצעי שבאשכול הוא קרוי שדרה ואשכלות קטנים הרבה מחוברים בו שבהן הגרגרים של ענבים לכן קרי ליה [שדרה דדמי] לשדרה שהצלעות מחוברות בה ולאותן אשכלות קטנים קרי פסיגים בירושלמי ובתוספתא כההיא דתנן בריש עוקצין (מ"ה) פסיגה של אשכול שריקנה טהור' דאין נחשב עוד יד לאשכול לקבל טומאה על ידו פסיגי מלשון נתחים דכתיב (ויקרא א׳:י״ב) ונתח אותו לנתחיו ומתרגמינן בירושלמי ופסג יתיה לפסיגייהו שהן נתחי' של אשכול וכשהפסיגי' שוכבים זה על זה כמשאוי שעל כתפו של אדם נקרא כתף אבל מפוזרין בשדרה אין כאן כתף ונטף הן גרגרים של ענבים המחוברים בשדרה עצמה מלמטה בסופה שתלוין שם ענבים הרבה ועל שם שענביו נוטפין מלמטה קרוי נטף א"נ על שענביו נוטפין זה על זה למעוטי מפוזרות ונקרא שם אותו אשכול עולל לפי שהוא לפני שאר האשכלות כעולל לפני האיש ועוד יש לפרש דיש באשכול סמוך לעוקצה פסיגין גדולים ומכל פסיגה ופסיגה יוצאין כמה פסיגין והיינו פסיגין זה על גב זה וקרי ליה כתף במתניתין דדמי לכתף הטעון משאוי אבל ללשון זה לא יתכן לפרש אם ספק דללישנא קמא ניחא טפי דקרי ספק נראים כשוכבין על שתחתיהן ואין שוכבין יפה דאי אפשר לומר כגון שנמצאת עוללות בגת ולא ידיע אם ניטלו פסיגיה לאחר בצירה אי לא דספק כזה אינו כדמוכח בירושל' (שם) דאמרי' בן לוי שנתמנה לו מעשר טבל ומצא בו עוללות עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר ופריך עוללות לאו של עניים הוא ומשני רבי אבהו בשם רבנין דתמן אני אומר מן הנקרצות עם האשכולות:

ולא נטף. בירושלמי (שם) אמרינן יש לה כתף ולא נטף נטף ולא כתף לבעל הבית ואם ספק לעניים:

שבארכובה. יחור שבזמורה שתלוין בו אשכלות הרבה והבוצר קוצצה והיא נקראת רכובה ופעמים שגם עוללות תלויות בה עמהם ובירושלמי (שם) מפ' שיעור הרחקתם רבי בא בשם רבי יודא והן שיהו כולן נוגעו' בפס ידו ופריך לא כן א"ר חייא מעשה ששקלו עוללו' שבע ליטרות בציפורי פירוש עוללות שנמצאו בגת ובשיעור מועט בפס ידו לא שכיח כולי האי א"ר חנינא שאם נתנה ע"ג טבלא והן שיהיו כולן נוגעות בטבלא כלומר טבלא קטנה מלשון טבלא ופינקס:

נקרצת [פירוש נחתכת] מל' קרץ מצפון בא (ירמיהו מ״ו:כ׳):

גרגר יחידי. כגון אשכול שאין בו פסיגין ומלא גרגרים וגרגרים שלו מחוברין בשדרה עצמה וקסבר רבי יהודה דכיון שיש בו יותר משלשה גרגרים לא חשיב עוללות אלא אשכול כדפרשינן טעמא בירושלמי (שם) א"ר סימון טעמא דרבי יהודה ונשאר בו עוללות כנוקף זית שנים שלשה גרגרים בראש אמיר (ישעיהו י״ז:ו׳) יותר מכאן אשכול וכגון שהגרגרים זה על גב זה ועשוין כעין כתף ונטף:

ה

המדל בגפנים. בפרק קמא דמועד קטן (ד:) מייתי לה ובפ' ד' דשביעית (משנה ד) איזהו המדל אחד או שנים והכא נמי כשהגפנים רצופים עוקר את האמצעים והאחרים מתקנים בכך ואע"פ שיש בהן פאה או עוללות של עניים מדל בשלהן כמו בשלו שלא היה להם לעניים לאחר מללקט ור' מאיר סבר דאין רשאי בשל עניים לפי שיכול להמתין עד שילקטו העניים:

ירושלמי (הל' ה) הכל מודים במוכר לחבירו י' אשכלות שאסור ליגע בהן והכל מודים בשותף כשם שהוא מדל בתוך שלו כך הוא מדל בתוך של חבירו רבי יהודה עבד ליה כשותף ורבי מאיר עבד ליה כמוכר:

ו

כרם רבעי. בריש כיצד מברכין (ברכות דף לה.) אמרינן רבי חייא ורבי שמעון ברבי חד תני כרם רבעי דאין רבעי נוהג אלא בכרם וחד תני נטע רבעי דנוהג רבעי בכל האילנות:

אין לו חומש. מודו בית שמאי דטעון חילול או מעלהו לירושלים ומפרש התם טעמא קדש הלולים אחליה לקדושתיה והדר אכליה דהלולים כמו חילולים כדאמר עלה בירושלמי (שם) לא מתמנעין רבנן בין ה' לח' אלא קסברי בית שמאי דאין מוסיף חומש ולא הוי כפודה מעשר שני דמוסיף חומש:

ואין לו ביעור. דאינו חייב לבערו בשנת הביעור דתנן במס' מעשר שני פרק ה' (משנה ו) ערב יו"ט ראשון של פסח ברביעית ובשביעית היה ביעור:

ובית הלל אומרים יש לו ביעור. בפרק האיש מקדש (קידושין נד:) אמרינן דבית הלל ילפי קדש קדש ממעשר מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור ובית שמאי לא ילפי קדש קדש ותימה לבית הלל למה לן קדש הלולים למשמע דאתליה והדר אכליה ויש לומר דאי לאו הלולים נילף קדש קדש משביעית דלא מהני חילול ועוד יש לומר דמהני האי הלולים באותן שנים שאין מעשר שני נוהג כגון בשנה שלישית וששית ופלוגתא דתנאי היא בירושלמי (שם) דתניא רבי אומר לא אמרו ב"ש אלא בשביעית אבל בשני שבוע בית שמאי אומרים יש לו חומש ויש לו ביעור על דעתיה דהדין תנא לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית ודכוותיה אין נטע רבעי בשביעית מעתה אל יהו לו קדושה וקדושתו מאליו ולמדו קודש הלולים הרי הוא כקודש שאומר עליו הלל והדר קאמר תני רשב"ג אומר אחד שביעית ואחד שאר שני שבוע בית שמאי אומרים אין לו חומש ואין לו ביעור והשתא סוגיא דקדושין כרשב"ג ותו פריך בירושל' אליבא דרבי שמואל בר בא בעי הא בית שמאי אמרי לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית ודכוותיה [אין נטע רבעי בשביעית דכוותיה נמי] שלישית וששית הואיל ואין בהן מעשר שני [לא יהא בהן נטע רבעי אמר רבי יוסי שלישית וששית אף על גב דאין בהן מעשר שני] יש בהן מעשרות שביעית אין בהן מעשר כל עיקר:

יש לו פרט ויש לו עוללות. דכחולין חשיבי ליה:

ובית הלל אומרים כולו לגת. משום דילפי ממעשר וסבירא להו כרבי מאיר דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא כדאי' בפ' האיש מקדש (קידושין נד:):

ז

שכולו עוללות שאין בכרם אשכול שיהא לו כתף או נטף:

אם אין בציר. בירושלמי (הל' ו) אמרינן כמה הוא בציר דבי ר' שילא אמרי שלשה אשכלות שעושין רביע ופריך [והא ר' עקיבא מקיים תרי קראי] ומה דרבי אליעזר ופריק לא תעולל שלא תאמר הואיל ואין לעניים בעוללות קודם לבציר יזכה בהן בעל הבית לפיכך צריך לומר וכרמך לא תעולל:

ח

אין העוללות לעניים. מפרש בירושלמי (הל' ז) כהדא דתני הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה ומרבעי ומעוללות וחייב בשביעית:

משנודעו העוללות. שיודע מהו עוללות ומהו אשכול:

העוללות לעניים. מפורש בירושלמי (שם) ובתוספתא שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:

יתנו שכר גידולין להקדש. מה שמשביחין בקרקע כל שעה ושעה שהקרקע של הקדש ותנא קמא סבר דאין צריכין ליתן כיון דכבר נתחייב הכרם בעוללות:

בעריס. כרם הגבוה המודלית על גבי עצים מלשון אף ערשנו רעננה (שיר השירים א׳:ט״ז):

כל שאינו יכול לפשוט וליטול קרינא ביה לא תשוב לקחתו אבל רוגלית משיעבור הימנה דכל רוגלית ורוגלית חשיב אומן בפני עצמו ואסור לשוב מאומן לאומן כך הוא בירושל' (שם):

תניא בתוספתא איזה שכחה בעריסין קטנים משיעבור הימנו בדלית ובדקל משירד מהן ושאר כל האילן משיפנה וילך לו בד"א בזמן שלא התחיל בו אבל התחיל בו ושכחו אינו שכחה עד שיבצור כל סביביו וטעות סופר הוא אדרבה כל הני דרישא מיירי בהתחיל אלא איפכא גרסינן בד"א בזמן שהתחיל בו אבל אם לא התחיל בו אינו שכחה עד שיבצור כל סביביו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף