ר"ש/נגעים/א

ר"ש ‏ נגעים א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שנים שהן ד'. מראות לשון זכר להכי תנן להו בלשון זכר כדכתיב (שמות ג׳:ג׳) המראה הגדול הזה שנים כתובים בקרא (ויקרא יג) שאת ובהרת. וספחת אינו שם נגע אלא לשון טפלה לאחרים כדדרשינן בפ"ק דשבועות (דף ו:) אין ספחת אלא טפלה וכן הוא אומר (שמואל א ב׳:ל״ו) ספחני נא אל אחת הכהונות וכתיב (ויקרא י״ד:נ״ו) לשאת ולספחת ולבהרת הטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שיש טפילה לשאת כלומר שיש לה תולדה דפשטיה דקרא ספחת אשאת קאי כך טפלה לבהרת והיינו דקתני שהן ארבעה שיש לך לרבות להן שני תולדות מריבויא דספחת:

בהרת עזה כשלג. עזה לבנה ביותר ואמרינן בפרק קמא דשבועות (שם) מנא לן דבהרת עזה היא אמר אביי אמר קרא אם בהרת לבנה היא היא לבנה ואין אחרת לבנה וסדר לבנותם שלג צמר לבן סיד היכל וקרום ביצה כן מוכיח בפרק קמא דשבועות והיה נראה לומר דכל למעלה משלג בכלל שלג ולמטה משלג עד צמר בכלל צמר ולמטה מצמר עד סיד בכלל סיד ולמטה מסיד עד קרום בכלל קרום אבל קשה דבפ"ק דשבועות (שם.) תניא שאמר לו רבי יהושע בנו של רבי עקיבא לרבי עקיבא יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה ומשמע התם דר"ע סבר מראות נגעים זו למעלה מזו דעם שאצלו מצטרף ולא עם הגבוה ממנו שתי מעלות ואם כן לא הוה מצי למתני מקרום ביצה ולמעלה טמא דהיאך הייתי מחלקם לד' מראות הללו והיאך הייתי יודע סדר צרופם אם לא שמנאום וצריך לומר דאין דרך נגע לבא אלא בד' מראות הללו ואין מראות אחרים בינתים ומיהו אפשר שבכל אחד ואחד יש כמה מראות כגון שלג שיש שלגים שמשתנים שזה לבן מזה וכולן מראה שלג הן וכן צמר לבן דמפרש בפ"ק דשבועות (שם:) כצמר נקי בן יומו שמכבסין אותו למילת ושאר צמר אינו לבן כל כך וכולן מראה צמר הן וכן סיד יש סיד שזה לבן מזה והכל מראה סיד וכן קרום אין כולן שוין אלא זה לבן מזה וזה לבן מזה והכל מראה קרום אבל לעולם לא יבא נגע כי אם בד' מראות הללו וכן משמע בפ"ק דשבועות (שם.) דאמרינן למה"ד לארבע כוסות של חלב אחד נפל לתוכו שתי טיפות של דם ואחד נפל לתוכו ארבע טיפות ואחד נפל לתוכו שמונה טיפות ואחד נפל לתוכו י"ב טיפות ואמרי לה ט"ז טיפות משמע שיש בפתוך מראות לובן בינתים והשתא טעמא דרבנן ניחא שנותנין שתים הלבנות לשתי האבות שלג לבהרת וצמר לבן שלאחריה לשאת והשנים שאחריהן שהן תולדות נותנין הלבנה לאב [הלבן] כגון סיד ההיכל לבהרת והגבוה לאב גבוה כגון קרום ביצה לשאת ונפקא מינה לענין צירוף דאב ותולדה דידיה מצטרפין כגון חצי גריס שלג וחצי גריס סיד וכן חצי גריס צמר לבן וחצי גריס קרום ואע"פ שהאב למעלה מתולדתו שתי מעלות וכן שאת ובהרת נמי מצטרפין כדדרשינן בת"כ מלמד שמצטרפין זה עם זה מדכתיב והיה ולא כתיב והיו שעשה לכל הנגעים אחד אבל שני התולדות אין מצטרפות דתולדה דבהרת אין מצטרפת עם תולדה דשאת דלא קאי והיה אלא אשאת ובהרת דכתיבי בהדיא במקרא ולאו אתולדות דאתו מריבויא אבל על סוף דעתו של ר"מ דהוא ת"ק כדמוכח בת"כ לא יכולני לעמוד על דקאמר שאת כקרום ביצה שניה לה כצמר לבן היאך עושה אב מקרום ביצה דמנחתא מכולהו וצמר לבן דעדיפא מינה ב' מעלות היא תולדה ועוד תולדתה דשאת עדיפא מתולדתה דבהרת וזהו תימה לומר דסדר לבנינותם לר"מ שלג וקרום ביצה סיד ההיכל וצמר לבן דאיך היתה סברתם חלוקה כל כך זו מזו שלא יוכלו לברר דבר התלוי בראיית העין ושמא קראי קא דריש ר"מ משום דתניא בפ"ק דשבועו' (דף ו:)בהרת עמוקה וכן הוא אומר (ויקרא י״ג:כ״ה.) עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל שאת אין שאת אלא גבוה וכן הוא אומר (ישעיהו ב׳:י״ד) על הגבעות הנשאות והשתא קסבר ר"מ מדקרייא רחמנא שאת שמע מינה שהיא הגבוהה שבארבע' המראות דהיינו כקרום ביצה כמו שהצל גבוהה מן החמה וקצת משמע כן בת"כ כמו שאפרש והא דיהיב צמר לבן שאחר שלג תולדה לשאת ולא תולדה לבהרת משום דכתיב (ויקרא י״ג:י׳) שאת לבנה ולענין מאי קרייה רחמנא לבנה על כרחין לתולדתה דלבנה טפי מתולדתה דבהרת ונפקא מינה דפלוגתייהו דרבנן ור"מ לענין צירוף האבות דלר"מ שלג וקרום ביצה מצטרפין ולא שלג וצמר לבן ולרבנן שלג וצמר לבן מצטרפין ולא שלג וקרום ביצה:

תניא בתורת כהנים בהרת לבנה (שם) אין לי אלא בהרת לבנה מנין לרבות השאת תלמוד לומר למטה (שם) שאת לבנה מנין לרבות שאר המראות תלמוד לומר אם בהרת יכול כשם שהיא שלישית לכתוב כך תהא שלישית למראות תלמוד לומר לבנה היא ואין למעלה הימנה כמה תהא לבנוניתה כשלג שנאמר (במדבר י״ב:י׳) והנה מרים מצורעת כשלג יכול כל מראה השלג יהו טמאים ושאר כל המראות יהיו טהורים ת"ל (ויקרא י״ג:מ״ד) בהק הבהק טהור הימנו ולמעלה טמא מכאן אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כקרום ביצה שניה לה כצמר לבן דברי ר' מאיר וחכמים אומרים השאת כצמר לבן ושניה לה כקרום ביצה. פירוש תלמוד לומר למטה בפרשה שאחריה כתוב שאת לבנה. שלישית לכתוב. דכתיב שאת או ספחת או בהרת:

עוד תניא התם לעיל בתורת כהנים שאת זו השאת בהרת זו הבהרת. ספחת שני לבהרת. ומראה הנגע עמוק שני לשאת מה לשון שאת מגבהת כמראה הצל שגבוהה ממראה החמה מה לשון עמוק עמוקה כמראה חמה שעמוקה ממראה הצל מה לשון ספחת טפלה שנאמר (שמואל א ב׳:ל״ו) ספחני נא אל אחת הכהונות לאכול פת לחם. פירוש ומראה עמוק שני לשאת למה לי הך דרשה דמספחת דרשינן בפרק קמא דשבועות (דף ו:) תולדה לבהרת ולשאת ואדרבה פשטיה דקרא דספחת אשאת קאי כדדריש התם ר' זירא מה לבנה האמורה בשאת ספחת טפילה לו אף לבנה האמורה בבהרת ספחת טפילה לו ובמתניתא תנא הטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שטפילה לזו כך טפילה לזו ועל כרחין לר"מ איצטריך לאשמועינן דתולדה דשאת עזה ועמוקה ממנה כמראה תמה עמוקה מן הצל:

תניא בתוספתא [רפ"א] אמר ר' יוסי שאל ר' יהושע בנו של ר"ע את ר"ע מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבע אמר לו ואם לאו מה יאמרו אמר לו יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא אמר לו ללמדך שמצטרפין זה עם זה א"ל ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה אמר לו ללמדך שכל כהן שאינו בקי בהם ובשמותיהם אינו רואה את הנגעים ר' אליעזר בן יעקב אומר משום ר' חנינא בן חכינאי שאמר משום ר"ע מנין אתה אומר כהן שהוא בקי בנגעים ולא בנתקים בנתקים ולא בקרחות באדם ולא בבגדים בבגדים ולא בבתים במראה ראשון ולא במראה שני במראה שני ולא במראה שלישי לא יראה את הנגעים עד שיהיה בקי בהן ובשמותיהן תלמוד לומר (ויקרא י״ד:נ״ד-נ״ו) זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית ולשאת ולספחת ולבהרת. פי' ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין (ומסיד ולמעלה טמא ומצטרפין) ובפ"ק דשבועות (דף ו.) דייק מהכא מדלא קאמר ליה ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרף ומסיד ולמעלה טמא ומצטרף ש"מ שמיע ליה מיניה דאבוהי כולהו בהדי שאת מצטרפי עליון אחד לשני תולדות וס"ל לר"ע דלשאת רבי ולבהרת לא רבי דהא בשאת הוא דכתיבא הילכך שאת מצטרפת לבהרת דסמוכה היא לה וכתיב והיה מלמד שמצטרפין זה עם זה וסיד לשאת ממילא דהא דמיא לה וכן קרום לשאת דספחת כתיב בשאת ורבי ליה רחמנא טפי תולדות וזו למעלה מזו דר"ע בסיד ושאת ובהרת מתוקם:

שאינו בקי בהם ובשמותיהם. בשאין עמו ישראל בקי קאמר דאם יש עמו ישראל בקי אומר לו ישראל לכהן אמור טמא והוא אומר כדאיתא בריש ערכין ואפילו כהן שוטה כדאיתא בתורת כהנים:

ירושלמי בפ"ק דשבועות אמר רבי יוסי שאל ר' יהושע בן ר"ע את ר"ע אמר לו מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה אמר לו אם לאו מה יאמרו אמר לו יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא אמר לו לומר שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן אין רואה ומנין שמצטרפין זה עם זה אמר ר' מנו אותן חכמים שנים ומנו אותן ארבעה מה שנים מצטרפין זה עם זה אף ארבעה מצטרפין זה עם זה ר' אליעזר בשם ר' אבין אם בשאינו מינו מצטרף במינו לא כל שכן אמר ר' יוסי ב"ר אבין והא אין כתוב כאן אלא והי' מלמד שאין מצטרפין זה עם זה תני חזקיה לנגעי צרעת אין כתיב כאן אלא לנגע צרעת מלמד שאין מצטרפין זה עם זה א"ל ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין ואל יאמרו מראות נגעים ב' שהן ד' אמר לו מלמד שאין זה למעלה מזה ויהא זה למעלה מזה אם אומר את כן נמצאת אומר הכהה טמא והכהה מן הכהה טמא והתורה אמרה והנה כהה הנגע הכהה טמא והכהה מן הכהה טהור עד כאן ירושלמי. ואין שיטה זו שוה עם הש"ס שלנו ולא לתוספתא ולא לתורת כהנים ולפי שיטתו הכי פירושה אם בשאינו מינו מצטרף. כגון שאת ובהרת שהאבות מצטרפין כדפרישית לעיל כל שכן מין במינו כגון עם תולדתה:

שאין מצטרפין. טעות סופר הוא ושהן גרסינן כדמוכת בתורת כהנים דמוהיה נפקא לן דמצטרפין וחזקיה נפקא ליה מלנגע שעשה כל הנגעים אחד דמצטרפי וא"ת ומאי שנא דבפרק קמא דחולין (דף ח.) גבי שחין ומכוה בעי קרא דאין מצטרפין דלכך חלקן הכתוב והכא בעי קרא דמצטרפין לא דמי דהכא שני מראות נגעים הן שמיטמא בהן אבל שחין ומכוה אינן מראות נגעים ובעו ארבע מראות לסימני טומאה ולמה לא יצטרף מראה שבשחין למראה שבמכוה אם שניהם מראה אחד אי לאו דמיעטיה קרא אי נמי משום דכתיב שאת או ספחת או בהרת הוה אמינא דלא מצטרפי כדתניא בתורת כהנים גבי בראש או בזקן לכך צריך והיה לומר דמצטרפי:

שאינו זה למעלה מזה. חולק על הגמרא שלנו א"נ משום קרום דמצטרף בהדי שאת:

הכהה טמא כגון משלג לצמר ולקרום דנקראת כהה כמו שאפרש לקמן דטמא להסגיר בלא שער לבן ומחיה ולהחליט בשער לבן או מחיה:

וכהה מן הכהה. דהיינו למטה מארבעה מראות טהור:

ב

הפתוך שבשלג. אע"ג דלא תני הכא אלא בהרת מכל מקום איכא נמי פתוך בשאת כדמוכח בפרק קמא דשבועות דמדמה הדבר לארבעה כוסות ובתורת כהנים יליף לה מקראי דתניא שאת לבנה מלמד שמטמאה חלקה בהרת לבנה אדמדמת מלמד שמטמאה בפתוך יכול שאת תטמא חלקה ובהרת בפתוך מנין ליתן האמור בשאת בבהרת ואת האמור בבהרת בשאת תלמוד לומר נגע צרעת:

שבזה ושבזה. שבשלג ושבסיד:

ושל סיד דיהה הימנה. בפ"ק דשבועות אמרינן דבפתוך לא אמר ר"ע זו למעלה מזו מדלא קאמר של צמר דיהה הימנה ומסיק דאפי' בפתוך אמר דתניא ר' נתן אומר לא שאמר ר"ע של סיד דיהה הימנה אלא של צמר דיהה הימנה:

ג

ד' מראות הללו מצטרפין זה עם זה לפטור ולהחליט ולהסגיר. כדדרשינן בת"כ מדכתיב והיה מלמד שמצטרפין זה עם זה מדלא כתב והיו משמע שעושה כל הנגעים אחד דאי איכא חצי גריס מזה וכחצי גריס מזה מצטרפין לכגריס ולא שיהיו כל ד' המראות מצטרפין דאין התולדה מצטרפת אלא עם אב שלה ולא עם אב של חבירתה אלא מצטרפי כדפרישית לעיל לר"ע כדאית ליה ולר"מ כדאית ליה ולרבנן כדאית לה ו:

לפטור ולהחליט ולהסגיר. לכל הנך מילי מצטרפי וכולהו מפרש להו ומפרש הסגר ברישא דאדסליק מיניה נקט:

להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון. בתחילת ראיית הנגע אם יש בו בהרת כגריס בלא שער לבן ומחיה מסגירו ז' ימים ואם בסוף השבוע עמד בעיניו במראהו וכשיעורו הראשון שלא פשה חוזר ומסגירו שבעת ימים אחרים כדכתיב (ויקרא י״ג:ה׳) וראה הכהן ביום השביעי והנה הנגע עמד בעיניו לא פשה הנגע בעור והסגירו הכהן ז' ימים שנית:

לפטור את העומד בסוף שבוע שני. האי עומד בין עומד בשיעורו שלא פשה בין בעומד במראהו והא דכתיב (שם) בסוף שבוע שני וראה הכהן אותו ביום השביעי שנית והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטהרו הכהן ופרש"י בפי' חומש אם כהה הוכהה מראיתו הא אם עמד במראיתו ולא פשה טמא פשטיה דקרא ודאי כוותיה משמע אבל אי אפשר דהא מוכח לקמן בת"כ שאפי' היתה מתחלה כהה כגון כסיד ולבסוף עזה שנעשית כשלג מטהרין כ"ש תחלה וסופה כסיד וכן בסוף שבוע ראשון דכתיב (שם) אם עמד והסגיר ועוד תנן לקמן בפרק רביעי היתה עזה ונעשית כהה כהה ונעשית עזה הרי היא כמו שהיתה והא דכתיב בסוף שבוע שני והנה כהה הנגע וטהרו לאו משום דאין מטהרין אא"כ כהה אלא דאשמועינן קרא דאפי' נשתנה משלג לסיד או מסיד לשלג לא אמרינן נגע אחר הוא וחוזר ומסגירו כתחל' אלא כעומד דמי ומטהרו כדדריש בת"כ ובקונט' נמי פירש כך בפ"ק דמגילה (דף ח:) גבי מצורע מוסגר דאמרי' בגמרא שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים שאם לא ימצא בשביעי סימני טומאה שער לבן או פסיון יטהרנו ואע"פ שנגעו עומד בעינו כגון בסוף שבוע שני:

להחליט את שנולד בו מחיה או שער לבן בתחלה. כשהובא מתחלתו לכהן ויש בו בהרת כגריס ומחית בשר חי שיעור כעדש' באמצעה שלא היה שם נגע א"נ היה וחזר ונתגלה מחליטו מיד וכן נמי שער לבן אם היה שחור ולא הספיק להסגירו עד שהפך לבן מחליטו מיד ובהדיא כתב קרא במחיה ושער אבל פסיון לא מטמא בתחלה אפילו פושה והולך עד שלא הסגיר כדמוכח בתורת כהנים:

בסוף שבוע ראשון. שמתחלה לא היו בו סימנים הללו והסגירו ובסוף שבוע ראשון מצא בו מחיה או שער לבן מחליטו:

או בסוף שבוע שני לאחר הפטור. כגון דבסוף שבוע ראשון עמד הנגע בעיניו ולא נולד בו לא מחיה ולא שער לבן והסגירו פעם שנית ובסוף שבוע שני כהה אלא שעומד עדיין באחת מד' מראות הללו ופטרו ואחר הפטור נולד בו מחיה או שער לבן מחליטו מיד:

להחליט את שנולד לו פסיון בסוף שבוע ראשון. כגון בהרת כגריס שאין בה מחיה ושער לבן והסגירה אם פשתה בסוף שבוע ראשון מחליטו או בסוף שבוע שני לאחר הפטור שפטרו כדפרישית אלא שעדיין עומד באחת מד' המראות אם לאחר שפטרו פשתה מחליטו בפסיון ותימה דבתורת כהנים קתני אין לי (אלא) פריחה מטהרת אלא לאחר החלט מחיה בתחלה. מנין אחר החלט מחיה בסוף שבוע א' בסוף שבוע ב' לאחר הפטור [וכו'.] אלמא מרבה פריחה לטהרה לאחר הפטור דבסוף ב' שבועות כשפטרו חזרה ונולדה מחיה בו והחליטו ובהדיא תנן (לקמן פ"ח מ"א) מטמא טהור מטהור טמא:

לפטור את ההופך כולו לבן מתוך החלט. אם החליטו ע"י אחד מסימני מחיה או שער לבן או פסיון ואחר כך פרחה בכולו פוטרו:

או מתוך הסגר. אם מתוך הסגר פרחה בכולו כמו כן פוטר:

שכל הנגעים תלויין בהן. לא כל הנגעים ממש דהא איכא נתקים דמיטמאין בכל מראות אלא בנגעים של עור הבשר קאמר כדקתני בתוספ' ארבע מראות שעור הבשר נטמא בהן השחין והמכוה והקרחת והגבחת:

תניא בתורת כהנים והנה כהה יכול משהו מארבע מראות תלמוד לומר הנגע אי הנגע יכול במראיו תלמוד לומר והנה כהה הנגע הא כיצד כהה מן הכהה ולא למטה מארבע מראות והנה כהה שאם העז וכהה כאילו לא העז הנגע שאם כהה והעז כאילו לא כהה לא פשה שאם פשה וכבס כאילו לא פשה הנגע שאם כבס ופשה כאילו לא כבס אם נאמר בשבוע ראשון למה נאמר בשבוע שני מפני שבגדים עומד בראשון מסגיר ובשני שורף ובאדם עומד בראשון מסגיר ובשני פוטר צריך לומר בשבוע ראשון וצריך לומר בשבוע שני וטהרו הכהן מספחת היא אע"פ שלא נשתנה מראה יכול אע"פ שהלכה לה וחזרה ת"ל היא מה יעשה ר' יהודה אומר תראה כתחלה וחכמים מטהרין. פי' יכול משהו מד' מראות כלומר דאין מטהר אלא א"כ הוא למטה מארבע מראות. ת"ל הנגע דמשמע שאע"פ שיש בו עדיין מראה נגע אפ"ה טהור. אי הנגע יכול במראיו שעומד במראה הראשון אם שלג שלג ואם סיד סיד אבל נשתנה מזה לזה כנגע אחר דמי ומסגירו כתחלה ת"ל (ויקרא י״ג:ו׳) והנה כהה הא כיצד כהה מן כהה דאפי' ירד מן שלג לקרום מטהרו ואין נחשב כנגע אחר אע"ג דמתתאי משלג טובא. ולא למטה מד' מראות דאע"פ שעודנו עומד במראות נגעים מטהרו. שאם העז מלשון עזה כשלג. וכהה. כקרום:

כאילו לא העז. כלומר שאם היתה עזה מתחלתה ונעשית כהה כאילו לא היתה עזה מתחלתה אלא כהה כמו שהיא כהה עכשיו. ואם היתה כהה מתחלתה והעז שנעשית עזה כאילו לא היתה כהה מעולם אלא עזה מתחלתה. שאם פשה כלומר באמצע השבוע ובסוף השבוע כבס אותו פסיון כאילו לא פשה שאם כבס באמצע השבוע ופשה בסוף השבוע מה שכבס כאילו לא כבס ופוטרו. אם נאמר בשבוע ראשון כי האי גוונא דריש בשבוע ראשון אלא שאין שבוע ראשון כשבוע שני דמה שמסגיר בסוף הראשון פוטר בסוף השני. אע"פ שלא נשתנה מראה והיינו עומד ממש שלא נשתנה כלל ובכל ענין טהור:

עוד תניא בת"כ יכול יהא הפסיון מטמא בתחלה ת"ל (ויקרא י״ג:ז׳) אחרי הראותו אל הכהן יכול אם ראהו הכהן שהוא פושה והולך יזקק לו תלמוד לומר לטהרתו אינו נזקק לו אלא בשע' שהוא רואה אותו. אם לטומאה אם לטהרה. פי' אם לטומאה כגון בסוף הסגר ראשון שנקרא עליו שם טומאה. אם לטהרה כגון בסוף הסגר שני לאחר הפטור כדפרי' לעיל ועוד יש לפרש לאחר הפטור כדתניא בתוספתא (פ"א) א"א לפסיון שיטמא בתחלה אבל אפשר לפסיון שיטמא בן יומו כיצד בהרת ובה סימני טומאה החליטו והלכו להן סימני טומאה ובא לו אצל כהן ופוטרו ואח"כ נולד לו הפסיון זהו (ספק) פסיון שמטמא בן יומו:

עוד תניא בת"כ וטהר את הנגע טהור הוא (שם) מה ת"ל שיכול אין לי (לאחר) פריחה מטהרת אלא לאחר החלט מחיה בתחלה. מנין אחר החלט מחיה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור לאחר החלט שער לבן בתחלה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור לאחר החלט הפסיון בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטו' ופריחת (הבגד)[הסגר] ת"ל וטהר את הנגע טהור לרבות את כולן יכול הבא כולו לבן בתחלה יהא טהור תלמוד לומר הוא הוא טהור ואין הבא כולו לבן בתחלה טהור אלא טמא:

ד

ששה עשר. הני תנאי חשבי פתוכים של לבן אדמדם ולבנים של נתקי ראש וזקן ושל נגעי בתים ובגדים כך פירש בקונט' בסוף המזבח מקדש (זבחים דף פח.) ועוד תניא בתוספתא (שם) רבי ישמעאל אומר מראות נגעי' שנים עשר ויש מדקדקים לכוין את החשבון דרבי ישמעאל כמתני' שיש ד' חלקים ושנים בצירוף שהתולדה מצטרפת לאב שלה וקסבר דאין האבות מצטרפין הא שיתא וכנגדן פתוכין הרי שנים עשר ורבי חנינא סגן הכהנים דאמר ששה עשר כר"ע דאמר בפ"ק דשבועות (דף ו.) כולהו לבהדי שאת מצטרפין דשאת מצטרפת עם בהרת ועם סיד ועם קרום וקרום נמי וסיד מצטרפין אהדדי הרי ארבעה צרופים וארבעה חלקים הא תמניא ופתוכים כנגדם הרי ששה עשר ועקביא נמי דאמר שבעים ושנים כר"ע ואמרינן בפרק קמא דשבועות משל דר"ע למה הדבר דומה לארבעה כוסות של חלב אחד נפל לתוכו שתי טיפות של דם ואחד נפל לתוכו ארבע טיפות של דם ואחד נפל לתוכו שמנה טיפות ואחד נפל לתוכו שתים עשר' טיפו' ואמרי לה שש עשרה שכולן מראה לבן הן ועקביא סבר לה כמ"ד שש עשרה וכי מנית מטיפה אחת עד שש עשרה לארבע מראו' הרי לך לכל מראה ט"ז דהיינו ששים וארבע פתוכים לארבע מראות וארבעה חלקים וארבעה צרופים הרי שבעים ושנים ודברי רבי דוסא שלשים וששה אי אפשר ליישב לפי שיטה זו אפילו למ"ד כוס רביעי שתים עשרה טיפות ועוד דדברי עקביא נמי לא יתכנו דהני ארבעה כוסות חד כנגד שלג וחד כנגד צמר וחד כנגד סיד וחד כנגד קרום ואנו מנינו לכל אחד מטיפה אחת עד שש עשרה אין לנו למנות לשלג אלא מטיפה אחת עד שתים ולשל צמר מג' עד ארבע ולשל סיד מחמש עד שמנה ולשל קרום מתשע ועד שש עשרה ויש לפרש דרבי דוסא חשיב נגעי הגוף כגון דעור הבשר ושחין ומכוה בכל אחד שנים עשר כר' ישמעאל דתוספתא הרי שלשים ושש ועקביא חשיב נמי דראש בקרחתו או בגבחתו כמראה צרעת עור בשר בכל אחד שנים עשר הרי ששים וקא חשיב נמי נגעי בגדים של צמר ופשתים ושתי וערב דצמר ופשתים ונגעי עורות ובתים והנך ששה כל אחד בשני מראות ירקרק ואדמדם הרי שנים עשר סך הכל שבעים ושנים אי נמי קרחת וגבחת חדא חשיב להו ויש להוסיף עוד י"ב דהנך ששה שמיטמאין בשני מראות ירקרק ואדמדם פושין מזה לזה נמצא בכל אחד ארבע מראות עם פסיון ונתקים ולא מצינו דמיטמאי בכל מראות ולא כפי' הקונטרס דזבחים (דף פח:):

שששבוע שני שלו חל בשבת. דשתי הסגרות שלשה עשר יום דיום שביעי של שבוע ראשון עולה לכאן ולכאן כדתניא בת"כ והסגירו שבעת ימים שנית מלמד שיום שביעי עולה לו מן המנין מלפניו ומאחריו וכן שלש' שבועו' דנגעי בתים תשע עשרה יום דראשון ושביעי של שבוע אמצעי עולים מלפניהם ומלאחריהם:

חל להיות בתוך השבת. שביום השבת חל ז' אין רואין אותו בשבת אלא ממתין עד לאחר השבת:

ה

היה בו שער לבן. ביום השבת ואם היה רואהו היה מחליטו ולאחר השבת הלך לו הרי זה להקל דאי קאי בסוף שבוע שני פוטרו ואע"ג דאי נמי חלטו בשבת כשהלך לו לאחר השבת היה מטהרו מ"מ צריך להביא קרבן כדין מצורע מוחלט שנתרפא ועכשיו פטור:

היו לבנות. כלומר אי נמי היו לבנות ביום השבת שהיה ראוי להחליט ולמחר השחירו הרי זה להקל להכי נקט לשון רבים משום דתניא בת"כ מיעוט שער שתי שערות:

אחת לבנה ואחת שחורה והשחירו שתיהם. כדי נסבא דאין כאן להקל דבין כך ובין כך טהור ואגב סיפא דלהחמיר נקטא דקתני והלבינו שתיהן:

ארוכות והקצירו. היו השערות ארוכות ביום השבת כדי לקרוץ בזוג דהיינו שיעור טומאה ולמחר הקצירו הרי זה להקל:

אחת ארוכה ואחת קצרה. כדי נסבה דבין כך ובין כך טהור ואגב סיפא דלהחמיר נקטא דקתני והאריכו שתיהן:

נסמך השחין לשתי שערות. לאחר השבת ובשבת לא היה בו שחין ואילו בשבת ראהו היה מחליטו מחמת השערות לבנות שבתוך הבהרת ועכשיו לאחר השבת שבא השחין וסמך את שתיהן או אחת מהן תראה כתחלה כדתניא לקמן בס"פ התולש הסגירו בשחין ובסוף השבוע נעשה עור הבשר כעור הבשר או הסגירו בעור הבשר ובסוף השבוע נעשה שחין יראה כתחלה:

הקיף השחין. כלומר נסמך או שהקיף ב' השערות הלבנות או אחת מהן:

או חלקן השחין ומחית השחין והמכוה ומחית המכוה והבוהק. כלומר שבא השחין בין שער לשער מחית השחין או המכוה או מחית המכוה או הבוהק כל הני איירי דבשבת לא הוי ולאחר השבת באו ה"ז להקל:

היתה בו מחיה. בשבת והלכה לה לאחר השבת א"נ היתה מרובעת בשבת והיה ראוי להחליטו ונעשה עגולה או ארוכה א"נ היתה מבוצרת המחיה בשבת באמצע הבהרת כמין מבצר שבעיר שבאמצע העיר שהוא ראוי להחליטו ולאחר השבת נעשה מן הצד א"נ היתה מכונסת כעדשה במקום אחד בשבת ולאחר השבת נתפזרה:

ובא השחין ונכנס לתוכה. כלומר בשבת לא היה שם שחין ומכוה ומחיה סימן טומאה ובא השחין המורד ונכנס לתוכה:

הקיפה חלקה או מיעטה. כלומר או שלא בא השחין על כל הנגע אלא על קצת המחיה ופחתה מכעדשה:

השחין ומחית השחין המכוה ומחית המכוה והבוהק. כל הני אמיעוטא קיימי שמיעטה השחין או מחית השחין דהיינו כשנעשית הקרום כקליפת השום או המכוה או מחית המכוה כל הני דבשבת לא היו ולאחר השבת באו וכן הבוהק שבשבת היה מד' מראות הללו ונעשה בוהק למחרתו ומיעט המחיה דשחין ובוהק ממעטין מחיה כדתניא בת"כ בשר חי ולא השחין בשר חי ולא הבוהק. היה בו פסיון. בשבת:

והלך לו פסיון. לאחר השבת דמה שפשה בשבת כנס למחרתו:

או שהלכה האום. עיקר הנגע נקרא אום והלכה האום ונשאר הפסיון. או שנתמעטה. האום ואין בין שניהן כגריס:

השחין ומחית השחין. כלומר אי נמי בשבת פשה ולא היה מפסיק בשבת בין האום לפסיון לא שחין ולא מחית שחין ולא מכוה ולא מחית מכוה ולא בוהק ולאחר השבת הפסיק אחד מאלו ה"ז להקל:

ו

כיצד להחמיר. פשוטה היא:

נסמך השחין. בשבת לשתי השערות או לאחת מהן או הקיף לשתיהן או לאחת מהן או בין שער לשער דהיינו חלקן השחין ומחית השחין כלומר שחלקן השחין או מחית השחין וכן המכוה או מחית המכוה וכן הבוהק דאם ראה בשבת לא היה מחליט:

והלכו להם. לאחר השבת שנעשה מקום השחין והמכוה צלקת והרי הוא כעור הבשר ונשאר עור הבשר עם הנגע כבתחלה ועם שער לבן ומחליטו הרי זה להחמיר:

ובא השחין. בשבת ונכנס לתוך המחיה:

או הקיפה או חלקה או מיעטה השחין או מחית השחין או המכוה או מחית המכוה או הבוהק. דאם ראה בשבת לא היה מחליטו ולאחר השבת הלכו להם ונשאר עור הבשר בנגע עם המחיה והחליטו:

השחין או מחית השחין או המכוה או מחית המכוה או הבוהק. היו מפסיקין בשבת בין האום לפסיון:

והלכו להם. לאחר השבת ואין דבר מפסיק הרי אלו להחמיר:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף