ר"ש/זבים/ה

ר"ש ‏ זבים ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וכלי שטף במגע. דכי היכי דאדם הנוגע בזב מטמא בגדים בשעת מגעו כך מטמא כל כלים בשעת מגעו חוץ מאדם וכלי חרס כדתניא בתורת כהנים גבי משכב מנין לעשות שאר כלים כבגדים תלמוד לומר (ויקרא טו) וטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס תלמוד לומר בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס ודוקא בשעת מגעו אבל פירש לא כדתניא נמי בתורת כהנים ואיש אשר יגע במשכבו (שם) בשעת מגעו מטמא בגדים פירש אינו מטמא בגדים:

אבל לא במשא. אם בשעת מגעו בזב נשא בגדים ולא נגע בהן טהורין:

כל המטמא בגדים בשעת מגעו. כגון נוגע בזב ובזבה ויולדת ובמעיינותיהן במשכבן ובמושבן מטמא אוכלין להיות תחלה דנחשב כאב הטומאה בשעת מגעו כיון דמטמא בגדים והידים להיות שניות אבל גופו טהור כדקתני סיפא דאין מטמא אדם וכלי חרס:

מטמא את המשקין להיות תחלה. דאפילו שני מטמא משקין להיות תחלה:

והאוכלין והידים להיות שניות. דכיון דפירש ולא מטמא בגדים אינו אלא ראשון בעלמא:

תניא בתוספתא (פ"ה) כלים הנוגעים בזב וזבה ונדה ויולדת ומצורע ומשכב ומושב מטמאין שנים ופוסלין אחד פרשו מטמאין אחד ופוסלין אחד והנוגע נושא ומסיט ומשום הנושא אין להם בזובו של זב וברוקו ושכבת זרעו ובמימי רגליו ובדם הנדה מטמאין שנים ופוסלין אחד פרשו מטמאין אחד ופוסלין אחד והנוגע משום הנישא נושא ומסיט אין בהם אין לך דבר שאין בו רוח חיים מטמא בהיסט שאין מטמא בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים. פי' כלים הנוגעים בזב דוקא נוגעים אבל נושאים ומסיטים בלא נגיעה לא כיון שאינם בני משכב כדקתני סיפא דאין היסט לדבר שאין בו רוח חיים. מטמאין שנים ופוסלין אחד דבשעת מגעו חשובין הכלים כאב הטומאה לגבי אוכלין ומשקין ועושין ראשון שני ושלישי אע"פ שאין חשובין כאב הטומאה לגבי כלים אחרים ואדם אפילו בשעת מגעו כדפרישית לעיל בריש פרק רביעי מתוך מתני' דעריבה מליאה בגדים והא דתנן בסוף פירקין דלעיל זה הכלל כל הנוגע באחד מכל האבות שבתורה מטמא אחד ופוסל אחד חוץ מן האדם ההוא כללא מדאורייתא דאילו מדרבנן כלים כאדם לאוכלין ומשקין והא דקתני מתניתין כלל אמר ר' יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלים להיות תחלה לאו למידק הא אינו מטמא בגדים בשעת מגעו אינו מטמא אוכלין להיות תחלה דהא איכא כלים דאין מטמאין בגדים בשעת מגען ומטמאין אוכלים להיות תחלה אלא כוליה כללא משום סיפא נקטיה א"נ כל אדם קאמר ולמעוטי אדם הנוגע בשרץ ובנבילה דאין מטמאין בגדים בשעת מגען כדתנן בריש מסכת כלים ואין מטמאין אוכלים להיות תחלה. פרשו הכלים מנגיעתם אינם אלא ראשונים אף לאוכלין ועושין שני ושלישי בתרומה והיינו מטמאין אחד ופוסלין אחד. והנוגע נושא ומסיט כלומר ואדם הנוגע בזב או נושאו או מסיטו דינו ככלים הנוגעים בזב דבשעת מגעו מטמא שנים ופוסל אחד או בשעת משאו והסיטו ואם פירש מטמא אחד ופוסל אחד. ומשום הנושא אין להם כלומר משום נושא האוכלין אין להם דאדם נמי אם בשעה שמסיט את הזב או נוגע נושא את האוכלין לא נטמאו מאחר שלא נגע בהן כדקתני במתניתין אבל לא במשא והא דקתני אין להם לשון רבים משום דאנוגע ואנושא ומסיט את הזב קאי. בזובו של זב הך סיפא דומיא דרישא דמעיקרא איירי בכלים הנוגעים בזובו של זב וחביריו והדר איירי באדם הנוגע בהן והיינו דקתני בסיפא והנוגע כלומר ואדם הנוגע. משום הנישא נושא ומסיט אין בהן כלומר אם נישא על גבי זובו של זב וחביריו לא נטמא כיון שלא נגע כדקתני סיפא דאין היסט לדבר שאין בו רוח חיים וכמו כן אין בו משום נושא ומסיט את האוכלין ואפי' אם בשעה שנגע בהן נשא או הסיט את האוכלין לא נטמאו והא דנקט בהן לשון רבים אגב רישא נקטי' והא דתני משכב ומושב גבי זב וזבה משום דשוין לטמא הנושאם משא"כ בזובו של זב וחביריו כדמוכח לקמן. אלא א"כ הסיט רוח חיים בין ליטמא בין לטמא אין מועיל היסט אלא לדבר שיש בו רוח חיים:

ב

כל הנישא על גבי הזב. עליונו של זב דכתיב (ויקרא ט״ו:י׳) בכל אשר יהיה תחתיו ואמרינן בפרק בנות כותים (נדה דף לג.) מאי תחתיו אי נימא תחתיו דזב היינו משכב אלא בכל אשר יהיה הזב תחתיו דהיינו עליונו של זב וצריך לומר דעליונו נוהג בכל דבר אפילו במידי דאין רגילות להיות עליו דלהוי כל דווקא ולא הוי כעין תחתונו דאין נוהג אלא במידי דחזי ליה ואי מיירי האי נישא בהיסט ניחא דהוי בכל דבר:

וכל שהזב נישא עליו טהור. כי ההיא דתניא לעיל דאין היסט אלא לדבר שיש בו רוח חיים:

חוץ מן הראוי למשכב ומושב. אבל שאין ראוי למשכב טהור כדאמרינן בפרק חומר בקדש (דף כג:) יכול כפה סאה וישב עליה יהא טמא ת"ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ובריש בכל מערבין דייקינן מהכא דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ דהא איכא נמי מרכב:

נדבך. שורת בנין החומה כדכתיב (עזרא ו׳:ד׳) נדבכין די אבן גלל:

הטהור מלמעלה. על הנדבך ומכביד על אצבעו של זב דהשתא הוי נישא על גבי הזב ונחשב אב הטומאה דמטמא בגדים כדפרישית לעיל ולפיכך מטמא שנים ופוסל אחד דעושה ראשון ושני ושלישי בתרומה:

פירש. שירד הטהור מן הנדבך:

מטמא אחד ופוסל אחד. דאין הטהור אלא ראשון מכיון שפירש דתו לא מטמא בגדים ועושה שני ושלישי בתרומה:

הטמא מלמעלה. על הנדבך:

והטהור מלמטה. אצבעו תחת הנדבך ומכביד הטמא עליו הרי הזב נישא עליו ובין שהזב מסיט את הטהור בין שהטהור מסיטו מטמא בגדים לפיכך כולן מטמאין שנים ופוסלין אחד וכולהו דמטמו בגדים ילפינן בק"ו ממשכבו כדפרישית בפ"ק דכלים:

והמדף. כל כלים שאינן משכב ומושב מדף קרי להו:

מלמעלן. של נדבך ואצבע הזב מלמטה אינן אלא ראשון ומטמאין אחד ופוסלין אחד ולאחר שפירשו נמי כך דינם:

פירשו מטמאין שנים ופוסלין אחד. דמשכב ומושב לעולם הם אב הטומאה אע"פ שפרשו:

טהורין. כדאמרן דכל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם:

ג

מפני שאמרו. משמע דקאי אדלעיל ולעיל לא איירי כלל בנושא ונישא על גבי משכב ועל גבי נבילה ויש לפרש דקאי אטמא למעלה ואוכלין למטה טהורין לפי שהמסיט אין בו רוח חיים אהכי קתני מפני שאמרו גבי משכב דנושא ונישא על גביו טהור כגון כלים ואוכלין:

חוץ מן האדם. שיש בו רוח חיים וגבי נבילה דלא קתני חוץ מן האדם איירי באדם כלומר וכל אדם הנושא ונישא על גבי נבילה טהור חוץ מן המסיט דנושא את הנבילה ולא זז ממקומו גם לא הניעה ממקומה אלא שהונחה על גביו שבא חבירו והניחה עליו טהור עד שיסיטנה וכן פירש בקונטרס בפ"ק דחולין (דף כ:) גבי מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה וכן צריך לומר בפרק שני דחולין (דף כז:) גבי באיזו תורה שוותה תורה בהמה לעוף בהמה אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה ולרבא דאמר בפרק יוצא דופן (נדה דף מב:) מקום נבלת עוף טהור בית הסתרים הוי נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא ליטמא אלא ודאי איכא לאוקומי בשתחב לו חבירו בבית הבליעה ולא זז ממקומו שלא הסיט והא דאמר אביי בפרק יוצא דופן (שם) מנא אמינא לה דבלוע הוי ומייתי מברייתא דממעט נבלת בהמה דלא מטמאה אבית הבליעה רבא הוי משני לה כדפרישית בשלא זז ממקומו ומיהו גבי משכב דקתני חוץ מן האדם ולא קתני חוץ מן המסיט כדקתני גבי נבילה ש"מ דלא בעי היסט וצריך ליתן טעם מ"ש זה מזה הא בתרוייהו והנושא כתיב בהו ושמא משום דאחמיר רחמנא במשכב דאפילו הנוגע מטמא בגדים ואילו גבי נבילה תנן בפ"ק דכלים וחשוכי בגדים במגע:

ר"א אומר אף הנושא. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכד:) מוכח דלאו נושא ממש קאמר אלא כלומר והוא דנישא כמו שאפרש:

חוץ מן המאהיל. (ואי) אפשר להיות נישא ונושא שלא יאהיל כדפרי' בפירקין דלעיל אמתניתין דמה שאין המת מטמא והא דאמרינן בפרק בתרא דנדה (דף סט:) אטו מת מי לא מטמא במשא ואפילו עצם כשעורה תנן בפרק שני דאהלות דמטמא במשא וכן בפ' העור והרוטב (חולין דף קכד:) כל הנהו בשהסיט אבל נושא ולא זז טהור וא"ת ומאי קשיא ליה בפרק תינוקת (נדה דף סט:) אטו מת מי לא מטמא במשא הא איצטריך להיכא דלא זז ממקומו דאילו גבי זב וזבה טמא דלא גריעי ממשכבם ובמת טהור וי"ל דהיינו דקא משני התם מאי משא אבן מסמא כדכתיב והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא דמעיקרא ס"ד דאיירי בסתם משא דמשמע נושא ממקום למקום ומשני מאי משא אבן מסמא שלא עקרו ממקומו מלשון ושומת על פום גובא שלא זזה ממקומה דבזב חי טמא כדפרי' ובמת טהור כיון שלא הסיט ואיירי התם כשאצבע הטהור תחת האבן והמת על גבה זה שלא כנגד זה דליכא לא היסט ולא אהל דמשום זב טמא דמכביד ומשום מת טהור ויש מסמא שהטהור למעלה והטומאה למטה דשני עניינים יש וכולהו לאו דוקא אבן כבידה דכך שוה דף או אפילו נייר מפסיק אלא שיהא משא בלא היסט אבן מסמא מיקרי ובכך מתיישבת ההיא דרבי עקיבא (דף פב:) ובפרק דם הנדה (נדה דף נה.) ועיקר הדבר פירשתי בפ"ק דכלים אמתני' דלמעלה מהן מרכב שמטמא תחת אבן מסמא:

ד

מקצת טמא. כגון אצבעו של זב על הטהור או אצבעו של טהור על הזב או חיבורי טמא כגון שערו של זב על הטהור או שערו של טהור על הזב טמא אף על גב דליכא אלא מיעוט ורבי שמעון מטהר במקצת טהור על הטמא דבעי רובו:

תני"א בתוספת"א [פ"ה] ואלו הן חיבורין השיניים והצפרנים והשיער שלהן ואלו הן מקצתיים ראשי אצבעות ידים ורגלים:

ה

הטמא. רובו של טמא על מיעוטו של משכב נטמא המשכב וכן רובו של טהור על מיעוטו של משכב טמא נטמא הטהור דלא חיישינן במיעוט משכב כיון דרובא דטמא ורובא דטהור יושב עליו דבמיעוטו של משכב טומאה נכנסת ובמיעוטו יוצא כדקתני דעלה קאי נמצאת אתה אומר מקצת הטמא על המשכב כיון דמיעוטו של טמא הוא אע"פ שנשען על כל המשכב טהור כל המשכב עד שינשא עליו רובו של זב כדתנן בפירקין דלעיל וכן טהור על המשכב לא יטמא עד שישען רובו:

מקצת טהור על המשכב. כלומר או מקצת טהור אפילו על משכב טמא טהור עד שישען עליו רובו של טהור:

וכן ככר של תרומה. האי דקתני וכן לאו משום שיהא דינו כיוצא באלו דככר אפילו יהא כולו נשען על כל המשכב טהור או שהמשכב כולו נשען עליו אלא שהנייר דהיינו דבר שאינו מקבל טומאה מפסיק בנתים דלא נגעי בהדדי טהור הככר כדאמרן לעיל דאינו מטמא בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים:

תניא בתוספתא [שם] רוב טמא על מקצת הטהור או רוב טהור על מקצת הטמא בין בזב בין במשכב טמא מקצת טהור על הטמא ועל מקצתו בזב טמא ובמשכב טהור ר"ש אומר מקצת הטהור על הטמא אף בזב טהור:

תני"א בתור"ת כהני"ם אם על המשכב הוא עד שינשא רובו עליו או על הכלי אשר היא יושבת עליו או על מקצתו מכאן אמרו רוב טמא על הטהור או על מקצתו בזב טהור על הטמא או על מקצתו אחד זב ואחד משכב טמא מקצת טמא על הטהור או על מקצתו מקצת טהור על הטמא או על מקצתו בזב טמא במשכב טהור ר"ש אומר אף מקצת טמא על הטהור אף בזב טהור:

ו

הנוגע בזב או בזבה. כל הני שוה משאן למגען דמטמו אדם לטמא בגדים כדפרישית בפ"ק דכלים ולכך חשיבי אב הטומאה כל זמן שלא פירשו מאחר דמטמו בגדים ולכך עושה הנוגע ראשון ושני ושלישי:

אחד הנושא ואחד הנישא. אין מצורע מטמא כלי חרס בהיסט כדאמרינן בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף סז:) וכן משכב ומושב נמי המסיטים את הטהרה כגון ע"י כף מאזנים לא מטמאו כדתניא במסכת שבת בפ' אמר ר"ע (שבת דף פג:) דכל טומאות המסיטות טהורות חוץ מהיסטו של זב והכא לא מכח היסט דהאי נושא ונישא הוי בלא הסטה כדפרישית לעיל ומדאתרבו לענין אבן מסמא נפקא לן דנושא ונישא בלא הסטה דמסיט ונושא ונישא דהכא היינו אתרי גווני אבן מסמא דפרישית בפ"ק דכלים אבל זובו של זב וחביריו דאימעוט בפרק דם הנדה (נדה דף נה.) מאבן מסמא כדפרישית בפ"ק דכלים משום הכי אמר נוגע ומסיט אין נושא לא ור' אליעזר דאמר הכא אף הנושא לטעמיה דמוקי לה לדרשה אחרינא כדפרישית בפרק קמא דכלים ומתוך סוגיא דפרק העור והרוטב (חולין דף קכד:) הוה משמע דבמילתא אחריתי פליגי גבי הא דאמר עולא שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם אפי' הוליך והביא כל היום כולו טהור מאי טעמא דכתיב נישא וקרינן נושא בעינן נושא והוא דנישא ואמרינן כתנאי אחד הנוגע ואחד המסיט רבי אליעזר אומר אף הנושא אטו נושא לאו מסיט הוא אלא לאו הכי קאמר אחד הנוגע ואחד המסיט בלא נישא ואתא ר' אליעזר למימר והוא דנישא ומאי אף אימא והוא דנישא ולכאורה היינו פלוגתא דר' אליעזר ורבנן דמתניתין דמייתי התם אבל אי אפשר לומר כן דקרא דעולא גבי נבילה כתיב והכא פליגי בזובו של זב ושכבת זרעו ומימי רגליו דלא שייך בהו והוא דנישא דכמים בעלמא הם ועוד דמטמו בכל שהוא כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה דף מ.) אלא היינו פלוגתא דלעיל דפליגי גבי נבילה והא דקשיא ליה אטו נושא לאו מסיט הוא ולא קאמר דפליגי גבי נבילה בנושא ולא מסיט כדפליגי הכא משום דהכא איכא טעמא דמוקי אותם לרבות דמה לטומאה ולא למעט ממשא כדפרישית בפ"ק דכלים אבל גבי נבילה פשיטא ליה דמההוא טעמא דממעטי רבנן נושא בלא מסיט ממעט ליה נמי רבי אליעזר משום הכי פריך אטו אף הנושא דקאמר ר' אליעזר לאו מסיט הוא וכי יטמא נושא בלא מסיט ומסיק כן הוא דנישא קאמר למעוטי שני חצאי זיתים של נבילה שתחבן בקיסם:

ח

הנושא את המרכב. כתיב כבוס בגדי' ולא בנוגע ואין נוגע אלא ראשון בעלמא:

הנושא את הנבילה היינו מסיט כדתנן לעיל דנושא בלא מסיט טהור ונוגע נמי בנבילה אע"פ שהוא טמא כיון דלא מטמא בגדים כדתנן בפ"ק דכלים אין מטמא שנים ופוסל אחד דראשון בעלמא הוא ומטמא אחד ופוסל אחד:

מי חטאת שיש בהם כדי הזייה. מטמאין בגדים במשא אבל לא במגע כדתנן בפ"ק דכלים:

והיא בבית הבליעה. כל זמן שהיא בבית הבליעה מטמאה בגדים וכיון דמטמא בגדים מטמא שנים ופוסל אחד כדפרישית בכולהו:

הכניס ראשו לאויר התנור טהור. הוה מצי למיתני נגע בתנור אלא רבותא אשמועינן דאע"פ שהכניס ראשו וקיימא נבלת עוף טהור עם בית הבליעה שלו הכל באויר התנור אפי' הכי טהור דמחמת האדם לא מיטמא דכל המטמאין בגדים אין מטמאין אדם וכלי חרס כדתנן בריש פירקין ומחמת נבלת העוף לא מיטמא דאין לה טומאה אלא לאדם בבית הבליעה:

הקיאח או בלעה. היינו פירש דמשירדה לבטן אין לה טומאה. וכשהיא בתוך פיו אין לה טומאה דלא יאכל כתיב (ויקרא כב) דהיינו שעת אכילה בבית הבליעה:

תני"א בתוספת"א [פ"ה] הנוגע בצמר נבילה ובנימי מרכב ובמי חטאת שיש בהן כדי הזייה מטמא שנים ופוסל אחד שאי אפשר לנגוע שלא יסיט פירש מטמא אחד ופוסל אחד בקרן נבילה ובעץ של מרכב ובמי חטאת שאין בהן כדי הזייה מטמא אחד ופוסל אחד:

י

ובנבילח ובמרכב. במשא דוקא מטמאין בגדים ולא במגע לפיכך אדם הנוגע בהן אע"פ שלא פירש אינו אלא ראשון ומטמא אחד ופוסל אחד:

כל הנוגע. כגון אוכלים וכלים דאפילו באותם שאדם הנוגע בהן מטמא שנים ופוסל אחד כלים הנוגעים בהן מטמאין א' ופוסלין א' חוץ מאדם דיש מהם דאם נגע בהם או נישא דמטמא שנים ופוסל אחד כי הני דאמרן לעיל אבל פירש אפילו אדם בכולהו כיון דפירש מטמא אחד ופוסל אחד:

יא

בעל קרי כמגע שרץ. אין משנה זו שוה דרישא לטומאתן וסיפא למחנותן כדאיתא בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף סז:) דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות ושרץ שרי במחנה לויה ואפילו מת עצמו אלא לטומאתן איירי ולאו משום טומאת ערב איצטריך דהאי טומאת ערב כתיב ביה והאי טומאת ערב כתיב ביה אלא הא קמ"ל דמה שרץ מטמא אף בעל קרי מטמא באונס:

ובועל נדה כטמא מת. לאו לטומאתן איירי דהא מילתא דפשיטא היא דהאי טומאת שבעה כתיב ביה והאי טומאת שבעה כתיב ביה אלא למחנותם איצטריך דסד"א ותהי נדתה עליו כתיב ביה דמשתלח חוץ לשתי מחנות כנדה קמ"ל דהוי כמת ואין משתלח אלא חוץ למחנה אחת ובפ"ק דיומא (דף ו.) רוצה לדקדק מכאן דבועל נדה טבילתו ביום ולא בלילה כנדה דקאמרי' התם בועל נדה כטמא מת מאי לאו לטבילה לא לטומאה ופריך לטומאה בהדיא כתיב בהו האי טומאת שבעה והאי טומאת שבעה ומשני סיפא איצטריך ליה אלא שחמור ממנו בועל נדה והוא הדין דהוה מצי לשנויי הכי בפסחים:

שחמור ממנו בועל נדה. טמא מת נמי חמור ממנו לענין הזאה כדתנן בפרק קמא דכלים:

לטומאה קלה. מקרא דרשינן ליה בפרק בנות כותים (נדה דף לג.):

תני"א בתוספת"א [פ"ה] הנוגע בבועל נדה ובעבודת כוכבים מטמא אחד ופוסל אחד בין אדם בין כלים פירש מטמא אחד ופוסל אחד עבודת כוכבים כשרץ ומשמשיה כשרץ רבי עקיבא אומר כנדה ומשמשיה כנדה שנאמר (ישעיהו ל׳:כ״ב) תזרם כמו דוה מה נדה מטמאה במשא אף עבודת כוכבים מטמאה במשא הכניס ראשו ורובו לתוך עבודת כוכבים טמא כלי חרס שהכניס אוירו לבית עבודת כוכבים טמא הספסלין והקתדראות שהכניס רובן לבית עבודת כוכבים טמאין יין שראה את העובד כוכבים מנסכו אם יש בו כזית מטמא טומאה חמורה ואם לאו אינו מטמא אלא טומאת משקין בלבד האוכל מנבלת עוף טהור מן העצמות מן הגידין מן השלל של ביצים מן הדם ובשר מן החי טהור מן האשכול של ביצים מן הקורקבנין מן בני מעיין המחה את החלב וגמעו טמא כרכה בחזרת ובלעה טמא בסיב ובלעה טהור הקיאה והיא בבית הבליעה מטמא אחד ופוסל אחד הקיאה וחזר ובלעה והיא בבית הבליעה מטמא שנים ופוסל אחד אם אין בה כזית טהור מכלום נטל צפור ואכלה אם יש בה כזית טמא ואם לאו טהור נבלת בהמה בפניו ובפיו טמא ואבית הבליעה טהור נבלת עוף בפניו ובתוך פיו טהור אבית הבליעה טמא נמצא אתה אומר מקום שזו מטמאה זו מטהרת מקום שזו מטהרת זו מטמאה. פי' בין אדם בין כלים שנגעו בבועל נדה או בעבודת כוכבים. עבודת כוכבים כשרץ פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן במסכת שבת בפרק אמר רבי עקיבא (שבת דף פב:). הכניס ראשו ורובו לבית עבודת כוכבים טמא לאו משום עבודת כוכבים דאינה מטמאה באהל כדאמרי' בפרק אמר ר' עקיבא (שבת דף פג:) אלא היינו טעמא דאי אפשר דליכא תקרובת כדאמרינן בשלהי כל הצלמים (עבודה זרה דף מח:) גבי לא יעבור תחתיה וכר' יהודה בן בתירא דאמר תקרובת עבודת כוכבים מטמאה באהל ואע"ג דילפינן לה מדאתקש למת דכתיב (תהילים ק״ו:כ״ח) ויאכלו זבחי מתים מכל מקום לא הוי כמת ממש דאם הכניס אפילו אצבעו באהל המת טמא ובעבודת כוכבים עד שיכניס ראשו ורובו ויש לדקדק מכאן דטומאת תקרובת דרבנן ובפרק קמא דחולין (דף יג:) הארכנו בדברים. יין שראה את העובד כוכבים כלומר ישראל שראה את העובד כוכבים מנסך יין לעבודת כוכבים. מן השלל של ביצים בפ"ק דמסכת ביצה (דף ז.) מפרש לה. המחה את החלב וגמעו טמא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ.) אמרינן באור טמא בחמה טהור. כרכה בחזרת יש שם אכילה עליה אבל כרכה בסיב אין זו דרך אכילה ואכילה כתיב בה וכשהקיאה אע"פ שנתעכבה בבית הבליעה לא קרינן ביה והאוכל אבל הקיאה לגמרי וחזר ובלעה ונתעכבה בבית הבליעה אכילה הויא. אין בה כזית טהור כדאמרינן בשלהי גיד הנשה (חולין דף קב.) גבי אבר מן החי דצריך כזית משום דאכילה כתיב ביה. אבית הבליעה טהור לרבא דאמר בפרק יוצא דופן (נדה דף מב:) מקום נבלת עוף טהור בית הסתרים הוי ומטמא במשא צריך לאוקומה בשתחבה לו חבירו בבית הבליעה ולא זז ממקומו דנבילה לא מטמא במשא אלא א"כ הסיט והכא מגע ליכא דבית הסתרים לא מטמא במגע ומשום משא ליכא דלא הסיט משום הכי טהור. נמצאת אתה אומר מקום שזו מטמאה זו מטהרת בפ"ק דחולין (דף יט:) גבי נמצא כשר בשחיטה פסול במליקה הוה מצי למתני טמא בנבלת בהמה טהור בנבלת עוף טהור טמא בנבלת עוף טהור טהור בנבלת בהמה אלא תנא ושייר ושייר נמי מילי טובא דמתניא בתוספתא דחולין:

יב

האוכל אוכל ראשון. בפרק קמא דשבת (דף יד.) אמרינן דרבי יהושע היא דאי רבי אליעזר האמר האוכל אוכל ראשון ראשון והתם מפרש מאי טעמא גזור בכל הני דפסלי בתרומה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף