קשות מיושב/עירובין/ע/א
דף ע. ובעא מיניה אביי מרבה וכו' ואביי אמר מאי לשנים וכו' אי הכי ליתני וכו' קשיא. הנה חזינן אע"ג דסליק לאביי בקשיא מ"מ לא אידחוי דבריו לגמרי שהרי בכל הסוגיא דלקמן בסמוך מפרש הש"ס הברייתא לפי דעת אביי כמו שמפרש ג"כ אליבא דרבה, ודע דזה שסיים רב אלפס והרא"ש והילכתא כרבה ע"כ, לאו מטעם דסליק לאבייב קשיא פסקו דלא כוותיה שהרי לדעת הרי"ף לא משגחינן בקשיא אלא מהנראה לומר משום דרבנן דפליגי אדר' אליעזר לעיל כו: סבירא להו דצריך לבטל רשות לכל אחד ואחד כמו שמבואר ג"כ בהרא"ש בסימן ט"ו ד"ה ביתו וכו', כתב ר"מ ז"ל וכו' וכיון דהלכתא כרבנן א"כ חמשה ששרויין בחצר אחת כשהוא מבטל רשות צריך לבטל לכל אחד ואחד וכו'. עוד יתכן לומר ע"פ מ"ש הר"ן נדרים כו: ד"ה רישא וכו', דאיכא למימר דהילכתא כרבה משום דהוה רביה דרבא וכו' ע"ש, וא"כ ה"ה ומכ"ש נגד אביי וע"ע תוס' ד"ה בעא מיניה וכו' לא שמיע ליה ברייתא דלעיל וכו'. ומה שיש להתעורר במ"ש מהרש"א בדברי תוס' הללו, הלא המה בכתובים אצלי ואין כאן מקום לקבל ארוך. אחר גמר הדברים בא לידי הריטב"א מצאתי כתב בזה"ל לשנים אין לאחד לא פי' דלהכי ודאי תניא לאשמעינן דצריך לבטל לשניהם, ומתניתא רבנן היא דס"ל דצריך לבטל לכל אחד ואחד. אי הכי ליתני לאחד שערב, פי' דהא פשיטא דאחרים הוה בהדיא דאי לא, בהדי מאן ערב, והוה שמעינן דקתני לאחד לאשמעינן דביטל אחד סגי וכיון דקתני להדיא לשנים, ודאיל לא קני ליה אלא משום דס"ל דלשניהם צריך לבטל ורבנן היא, קשיא. ומהאי טעמא לא מצי לשנויי דהא ר' אליעזר היא, ולא כמו שפירש הראב"ד ז"ל דבדין הוא דמצי לדחויי דר' אליעזר היא ע"כ. וזה סותר קצת למה שכתב הריטב"א לעיל מ: עכ"פ דעת הראב"ד דקשיא אית לה פירוקא: