קרן אורה/נזיר/יט/ב

קרן אורה נזיר יט ב

דף י"ט ע"ב

גמ' מאן תנא כו' מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף אמר רב חסדא ר' ישמעאל היא כו'. ופרש"י לחד פירושא דלרבנן לא איצטריך למיתני דאינה מביאה עולת העוף כיון דדורון בעלמא הוא ולאידך פירושא לרבנן דדורון בעלמא הוא אמאי לא תביא עולת העוף אבל לר"י דלאו דורון הוא אלא מחויב לנזירות כי הפר לה הבעל אינה צריכה להביא עולה וכן פי' התוס' ז"ל וכבר כתבתי לעיל דאין הדבר מוכרח דלר"י עולה לאו דורון הוא ולאידך לישנא ג"כ דלרבנן צריך להביא עולה ג"כ אינו מובן דחטאת מחויב להביא אבל עולה אינו מחויב להביא לפי מאי דמסיק דאליבא דמ"ד מיעקר עקר קיימינן וחטאת נמי מן הדין לא היה לו להביא אלא משום דצריך כפרה והיה נראה לפרש דהא דמביאה חטאת העוף אתיא כר"י דלרבנן דעיקר התחלת נזירות טהרה תלוי בחטאת א"כ עיקר חיובו כדי להכשירו לנזירות טהרה והיכא דליכא עוד נזירות כי הכא דהפר לה בעלה אינה צריכה להביא עוד חטאת ג"כ אבל לר"י דלאו חטאת לחוד מעכבו אלא אשם ג"כ מעכבו לא הוי עיקר חיובו בשביל הכשר נזירות טהרה ומש"ה מביאה חטאת אפילו ליכא עוד נזירות אלא דיש לפקפק בזה כיון דתרווייהו מעכבי א"כ תרווייהו אתו לנזירות טהרה ואפ"ה מביאה חטאת לר' ישמעאל א"כ לרבנן נמי הביא חטאת. והנה אשם לא הוזכר כאן ומשמע דאשם ודאי אינה מביאה כיון דמיעקר עקר ואפי' למ"ד מיגז גייז פרש"י ז"ל לקמן דף כ"ב דאינה מביאה אשם דלא בא אלא להכשיר להתחיל בנזירות טהרה. ואין זה מובן דהא חטאת ודאי בא להכשיר לנזירות טהרה ואפ"ה מביאה כיון דמיגז גייז וא"כ אשם אמאי לא תביא. והתוס' ז"ל כתבו כאן דאשם נמי מביאה למ"ד מיגז גייז:

ויש לדקדק עוד להך ברייתא דס"ל דמיעקר עקר וחטאת מביאה משום דסבר לה כר"א הקפר אי מביאה חטאת ונאכלת או אינה נאכלת כמו חטאת הבאה על הספק ומדברי התוס' ז"ל משמע דלא עדיף מחטאת הבאה על הספק דהכא נמי ליכא חיוב גמור להביא חטאת אלא בעלילה כל דהו מביאה חטאת כיון דבאה על הספק והכי נראה דאי נימא דנאכלת א"כ חיוב גמור הוא והיכן מצינו מה"ת שיהיה מחויב חטאת ולא עולה אלא ודאי משמע דלאו בתורת חיוב גמור מייתי להאי חטאת ובש"מ ראיתי שכתב דחטאת ג"כ לא מייתי אלא אם הפרישה קודם שהפר לה בעלה אבל אם לא הפרישה קודם הפרה חטאת נמי לא תביא ולא ידעתי מנ"ל ועוד דאם כבר הפרישה עולה ג"כ אמאי לא תקריב דהא לחולין אינה יוצאת וכיון דאינה יוצאת לחולין אמאי לא תקריב עולה כמו עולת יולדת דקרב אפילו לאחר מיתה וכן עולת נזיר דתנן לקמן דף כ"ד דתקריב עולה אפילו לאחר הפרה אם כבר הפרישה אבל אי נימא דהכא מביאה חטאת אפילו אם לא הפרישה תחלה א"ש והתוס' ז"ל לקמן דף כ"ד כתבו לחלק בין עולת נזיר טהור לעולת נזיר טמא דלר"י לאו דורון הוא אבל לא מצינו בשום מקום לעולה דאזלי למיתה ונהי דאין כאן נזירות דמיעקר עקר תיהוי עולת נדבה:

ועיין בירושלמי פרק ד' משנה דתגלחת הטומאה כו' דאיתא התם להדיא דאשם בא לאחר הפרה ודלא כמו שכתב רש"י ז"ל ועיין מש"כ בזה בנדרים דף פ"ב מה שנראה התם דאפילו למ"ד מיגז גייז מביאה חטאת ואינה מביאה עולה וכתבתי שם דהרמב"ם ז"ל סמך על סוגיא דילן דלמ"ד מיגז גייז צריכה להביא כל קרבנות וכתבתי שם עוד לחלק בין הפרת בעל להתרת חכם אפילו אי מיעקר עקר וכן משמע הכא דאינו דומה הפרת בעל להתרת חכם דהא בהתרת חכם ודאי יצא הכל לחולין אלא דאין מזה ראיה דהכא בהפרה היא גמר ואקדשיה וכדאיתא לקמן דף כ"ב ושם יתבאר יותר בס"ד:

וצ"ע במנחות דף ד' דאמר רב אשם נזיר ששחטו שלא לשמו פסול הואיל ובא להכשיר ולא הכשירו ופי' רש"י ז"ל שם שבא להכשיר למנות נזירות טהרה ואטו כר"י בנו של ריב"ב ס"ל דאשם מעכב ההכשר דהא לרבנן אין אשם מעכב ואינו בא להכשיר:

תוס' בד"ה לא נכנס כו'. וצ"ע דלא סגי למיתני ונכנס משום פלוגתא דר"א ולפי' הרמב"ם ז"ל דמביא קרבן טומאה היא מלתא בפ"ע אם נטמא טומאה שהנזיר מגלח עליה א"ש דלא הוי ליה למיתני יצא ונכנס עולין לו מן המנין אלא יצא עולין לו מן המנין ומביא קרבן טומאה אם נטמא טומאה גמורה אבל לפי' המשנה דהימים שהוא בביה"ק ג"כ עולין קשה מאי פריך אלא נכנס כו' הא זה הוא עיקר רבותא אבל הוא ז"ל חזר בו בחיבורו:

גמ' אמר עולא לא אמר ר' אליעזר אלא בטמא שנזר אבל בנזיר טהור שנטמא אפילו יום אחד סותר. והקשו התוס' ז"ל מנ"ל לחלק בזה אליבא דר"א וכי היכי דלרבנן דלא דרשי ימים אין חילוק בין נזיר טהור שנטמא לטמא שנזר ה"נ לר"א מנ"ל לחלק ומה טעם יש בדבר ובירושלמי בשמעתין נמי מייתי הא דעולא דלא אמר ר"א אלא בנזיר טמא אבל בטהור אפילו אין לו מהיכן ליפול שמואל בר אבא בעי יום אחד לנזירותו ויום אחד לנזירות בנו מהו שיצטרפו מה אנן קיימין אם בשנולד בנו היום ונכנס למחר הרי יש לנזירות בנו ב' ימים אם בשנולד בנו למחר ונכנס למחר הרי יש לנזירותו ב' ימים דכבר עברו ב' ימים לנזירותו היום ומקצת יום מחר וקאמר כגון שנולד ביה"ש דלא הוי אלא יום אחד לו ויום אחד לבנו מהו שיצטרפו אמר ר' אבין אפילו תימא בחצי היום פי' שנולד בחצי היום לא כן סברין מימר תחלת היום לו סוף היום לבנו וחשיב ב' ימים ומהו שיצטרפו וחשיב סתירה ב' ימים ומוכח מכאן דאם נטמא בנזירות בנו סותר את שלו דאל"ה מאי מיבעי ליה אמר ר' יוסי מה צריכא ליה בנזיר טהור אבל בנזיר טמא פשיטא ליה שהן מצטרפין אמר ר' מנא קומי ר' יוסי ולאו כל דכן הוא ומה ימים שאין עולין לא בנזירותו ולא בנזירות בנו מצטרפין ימים שהן עולין בנזירותו ונזירות בנו אינו דין שיצטרפו ודברים אלו צריכים ביאור דהא ע"כ מה שאמר דבטמא שנזר פשיטא ליה שהן מצטרפין היינו שקיבל עליו נזירות ונזירות לבנו הכל בשעת טומאה וקודם לידת הבן חל עליו נזירותו וכשנולד הבן חל עליו נזירות בנו והיכי שייך צירוף בזה דהא בלא"ה אינו מביא קרבן טומאה כשנטמא בשעת טומאתו. ואי מיירי כשיצא ונכנס א"כ מיד כשיצא חל עליו נזירות בנו לחוד וגם בזה ליכא צירוף ועוד דלאחר שיצא אמאי הוי ימים שאין עולין הא לאחר שיצא עולין לו ג"כ וע"כ צ"ל דלשיטת הירושלמי אם נטמא אפי' קודם שיצא מביא קרבן טומאה וכדמשמע לעיל נמי גבי שהייה וכמו שכתבתי שם בשיטת הירושלמי ולפ"ז שפיר מסתבר לחלק בין טמא שנזר דבעי ר"א ימים ראשונים דכיון דאין עולין בעינן שיהיה ימים להפיל אבל אם נזר בטהרה מודה ר"א דאפילו בו ביום אבל לפי סוגיא דשמעתין ודאי צ"ע מאיזה טעם יש חילוק בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא כיון דעיקר נזירות אינו מתחיל אלא לאחר שיטהר והרי הוא כנזיר טהור שנטמא:

ומאי דאמרינן תו בירושלמי שם דר' יוסי השיב לר' מנא אינו ראוי לקבל התראה ברם הכא ראוי לקבל התראה ופי' הפ"מ דבנזיר טמא אינו ראוי לקבל התראה אל תטמא דטמא ועומד הוא ג"כ צ"ע וכבר הארכנו בזה לעיל אי לוקה על הטומאה בעודנו שם בביה"ק:

ע"ב גמרא הריני נזיר מאה יום ונטמא בתחלת מאה יכול יהא סותר ת"ל והימים הראשונים יפלו עד שיהיו לו ימים ראשונים כו'. יש לדקדק אמאי נקטה ברייתא להאי דינא בנזירות מרובה ולא בסתם נזירות דאם אין לו ימים ראשונים אינו סותר ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל דהא דר"א בעי ימים ראשונים היינו לענין סתירה דכי ליכא ימים ראשונים אינו סותר אותו היום אבל קרבן טומאה מייתי ע"כ ליכא לאוקמי הא דר"א אלא בנזירות מרובה דבנזירות מועטת ליכא נפ"מ בהאי סתירה דבלא"ה נסתר יום ראשון כיון דמביא קרבן טומאה וצריך לגלח ע"כ צריך למנות אח"כ עוד ל' יום דאין תגלחת פחות מל' יום אבל בנזירות מרובה א"ש דיום ראשון עולה לו ומשלים עליו את מנינו אח"כ אבל לשיטת התוס' ז"ל דלר"א אם אין ימים ראשונים אינו מגלח ואינו מביא קרבן אלא מזה בשלישי ושביעי א"כ אפילו בנזירות מועטת איתא להאי דינא ולמה תניא בנזירות מרובה וי"ל משום סיפא מכלל דאיכא אחרונים דלא ילפינן אלא דאינו סותר הכל אבל ל' מיהא סותר גם לר"א וכמו שכתבו התוס' ז"ל והא ליתא אלא בנזירות מרובה אבל בנזירות מועטת הא סתר הכל אלא דהכא לר"א קיימינן ור"א ס"ל נטמא ביום ל' אינו סותר אלא שבעה וא"כ גם בנזירות מועטת יש חילוק היכא דאיכא ימים אחרונים אי לא אבל ז"א דהא דאינו סותר אלא ז' לר"א הוא משום דס"ל מקצת היום ככולו והוי כאחר מלאת וכדאמרינן לעיל בפ"ק לרב מתנא ולבר פדא משום דסתם נזירות אינה אלא כ"ט יום:

והנה התוס' ז"ל בריש פירקין במתניתין בהא דאמר ר"א נטמא ביום מאה סותר שלשים הקשו אמאי לא נימא מקצת היום ככולו לרב מתנא כמו ביום ל' בסתם נזירות וכן הקשו בפ"ק גבי פלוגתא דרב מתנא ובר פדא וכתבו שם לחד תירוצא דמיירי באומר שלמים ולפ"ז הכא נמי צ"ל דמיירי באומר שלמים דאל"ה לא אצטריך קרא מכלל דאיכא אחרונים ולחד תירוצא כתבו דבנזירות מרובה ילפינן מקרא דוזאת תורת דלא אמרינן מקצת היום ככולו וכמו שהאריכו בזה לעיל בפ"ק דקרא דוזאת תורת לא מיירי בסתם נזירות אלא בנזירות מפורשת ע"ש וא"כ קשה אמאי קאמר הכא בברייתא נטמא בסוף מאה יכול יהא סותר אדרבה אי לאו קרא ה"א דלא סתר כלל משום דמקצת היום ככולו ומקרא דזאת תורת ילפינן לחומרא דבנזירות מפורשת לא אמרינן מקצת היום ככולו וגם ל"ל קרא דמכלל דאיכא אחרונים ומש"כ התוס' ז"ל דה"א דקרא דזאת תורת קאי איום ק"א אינו מובן דמהיכי תיתי לומר כן כיון דאיצטריך ליום ק' דלא נימא מקצת היום ככולו והתוס' ז"ל לעיל דף ו' ע"ב בד"ה קסבר ר"א כו' הקשו הא דפריך התם נסתור כולהו הא אין לו אחרונים ותירצו דזה לא מהני אלא דלא לסתור הכל אבל ל' מיהא סותר וגם זה אינו מובן דהא אכתי לא ידעינן התם מקרא דזאת תורת הנזיר ואמאי לא נימא כיון דאין לו אחרונים לא לסתור כלל כמו אם אין לו ראשונים ובירושלמי נמי אמרינן דלר"א בעינן נמי אחרונים ופריך מהא דאמר ר"א נטמא ביום ק"א סותר שבעה. אלמא דסותר אע"פ דליכא אחרונים ומשני שמענו שסותר שמענו שמביא קרבן משמע לשיטתו דעיקר מיעוטא דראשונים ואחרונים לענין קרבן הוא דמיירי ואפילו אי סותר מ"מ אינו מביא קרבן אבל מה דפריך מנטמא ביום ק"א קצת קשה אמאי לא פריך מנטמא ביום מאה דסותר ל' לר"א ואין לו אחרונים וכדאמרינן בשמעתין וי"ל דס"ל דיום מאה יש לו אחרונים מקצת יום ק"א דע"כ ס"ל דסותר שבעה היינו סתירה גמורה דאי משום הזאת ג' וז' לבד וכמש"כ התוס' ז"ל לא הוי פריך מהא דסותר ז' אבל הש"ס דילן סבירא ליה דיום מאה אין לו אחרונים משום דיום ק"א אינו בחשבון הנזירות:

והנה לשיטת הרמב"ם ז"ל דר"א לא אמר דבעינן ראשונים אלא לענין סתירה אבל קרבן טומאה בעי אתויי אם כן הא דממעטינן אם אין לו אחרונים ע"כ לא דלא לסתור כלל דהא ל' ודאי סתר כיון דמגלח תגלחת טומאה אלא דלא לסתור כולו וא"כ לשיטתו תיקשי למה לי קרא דזאת תורת הנזיר וי"ל דקרא דזאת תורת ר' יהודה היא דאמר לה משום ר"א ואפשר לא ס"ל דרשא דמכל דאיכא אחרונים ונראה לי עוד לשיטת הרמב"ם ז"ל דרבנן נמי ס"ל דרשא דזאת תורת הנזיר ביום מלאת אלא דלרבנן דלא ס"ל מקצת היום ככולו דרשינן ליה על יום ק"א דהוא יום מלאת מש"ה פסק דצריך להביא קרבן וסותר ל' מה"ת וכמבואר בדבריו כמו שכתבתי לעיל אבל ביום מאה סותר הכל אבל ר"א דס"ל מקצת היום ככולו הוי יום מאה יום מלאת ודריש לזאת תורת איום ק' וא"ש נמי בזה דלא חש הרמב"ם ז"ל לדרשא דמכלל דאיכא אחרונים אף על גב דבראשונים פסק כר"א משום דלרבנן איכא אחרונים גם ביום ק' כיון דלא ס"ל מקצת היום ככולו ביום ק' א"כ יש עוד מקצת יום ק"א. ועדיין לא נתבררו הדברים ככל הצורך:

שם נטמא ביום מאה חסר אחת יכול לא יהא סותר כו'. יש לדקדק אמאי לא קאמר הכי בתחלת מאה יכול אם נטמא ביום שני לא יהא סותר ולגירסת הרמב"ם ז"ל לקמן דרבא פשיט לרב פפא דבעינן מימל תלת א"ש דביום שני בתחלתו באמת אינו סותר ג"כ ומש"ה קאמר יכול בסוף ג"כ אפילו נטמא ביום צ"ט לא יסתור ת"ל והימים כו' וזה יש לו ראשונים כו' והיינו דבתחלה בעינן דימים ראשונים יפלו לבד יום הטומאה דיפלו כתיב אבל באחרונים כיון דאיכא ב' ימים עם יום הטומאה נמי איכא אחרונים אבל לגירסת התוס' ז"ל דפשיט ליה דנפק חד ומיעל תרין ודאי קשה מהיכי תיתי למימר דנטמא ביום צ"ט אינו סותר ומ"ש מתחלתו דביום שני סותר ולדברי התוספות ז"ל בד"ה אמר ליה כו' ימים אחרונים עדיפי מראשונים דבאחרונים ודאי איכא יום אחד שלם כל יום המאה ובראשונים ליכא יום שלם וי"ל משום דס"ל לר"א דמקצת היום ככולו והוי ס"ד דיום מאה לחוד לא הוי אחרונים קמ"ל דחשיב אחרונים והתוס' ז"ל בד"ה וזה יש לו אחרונים כתבו דיום מאה נחשב כולו ממנין הנזירות ולשיטתייהו אזלי וכמו שכתבו בד"ה אמר ליה כו' דבאחרונים ודאי איכא יום שלם משמע מדבריהם ז"ל דמה"ת מצוה עליו להשלים ואין זה מוכרח:

ולדברי הרמב"ם ז"ל דר"א נמי מודה דמביא קרבן אפילו אי ליכא ראשונים א"ש קושית התוס' ז"ל מהא דלעיל דאם נטמא בשמיני מביא קרבן בפשיטות כיון דלא בעינן ימים ראשונים לענין קרבן אבל לשון המשנה לא משמע כדבריו דת"ק אמר דמביא קרבן טומאה ועלה פליג ר"א ואמר לא בו ביום היינו דבו ביום אינו מביא קרבן והכי משמע בירושלמי כמו שהבאתי לעיל ועוד דלדבריו לא אשכחן מאן דפליג עליה דר"א בהא דאינו סותר דת"ק לא איירי בזה כלל:

משנה מי שנזר נזירות הרבה כו'. וכתבו התוס' ז"ל הרבה מל' יום עכ"ל ואין כוונתם שנזר הרבה נזירות של למ"ד יום דמתני' לא איירי בהכי ובכה"ג ודאי היה צריך לנהוג כל נזירותיו בארץ דכיון דלא גילח בנתים כוליה חד נזירות הוא ולא השלים אלא חד נזירות אלא מתני' מיירי בנזירות מרובה שקיבל עליו חד נזירות מרובה והשלים נזירותו בח"ל ואח"כ בא לארץ ופליגי ב"ש וב"ה ב"ש אמרי דאינו בארץ אלא נזיר שלשים משום קנסא אבל כל ימי הנזירות שמנה בח"ל עלו לו וב"ה אמרי דנזיר בתחלה ולא עלו לו כלל הימים של חוץ לארץ והוא ג"כ משום קנסא ויש לדקדק למה לי טעמא דקנסא הא בלא"ה טומאת ארץ העמים הוא מן הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן וגם אין עולין לו בימי הנזירות כדתנן לקמן וא"כ לב"ה למה לי משום קנסא ולב"ש אמאי עלו לו אטו משום דתחלת נזירותו היתה בארץ העמים עדיף מאילו נכנס לתוכו באמצע הנזירות ומה אילו נזר בבית הפרס דהוי נמי טומאה דרבנן מי אמרי נמי ב"ש דעלו לו ואינו מונה לכשיטהר אלא ל' יום וצ"ל דשאני היכא דנטמא בארץ העמים באמצע נזירותו ודאי חשיב כמטמא עצמו בטומאה דרבנן ולא עלו לו הימים אבל הכא במתני' דמיירי במי שיושב בח"ל מ"מ איכא קצת מצוה לקבל עליו נזירות וכדתניא בתוספתא דנזירות נוהג בח"ל והיינו משום דלא החמירו כ"כ בטומאת ארץ העמים לבטל מצות נזירות מהם ומש"ה ס"ל לב"ש דלא קנסו אותו בביאתו לארץ אלא ל' יום והקנס הוא משום דהיה לו לבוא לארץ קודם השלמת נזירותו וב"ה סברי דקנסינן ליה להיות נזיר בתחלה ועי' בש"מ:

אבל מלשון הרמב"ם ז"ל בפיה"מ נראה דס"ל דאין נזירות נוהג בח"ל כלל והא דתניא בתוספתא דנזירות נוהג בח"ל היינו אם קיבל עליו נזירות בח"ל מחויב הוא לעלות לארץ לנהוג נזירות ופליגי ב"ש וב"ה ב"ש ס"ל דאינו מחויב אלא לעלות לארץ ולמנות נזירות ל' וב"ה ס"ל דמחויב למנות כבתחלה וכ"ז מצד הקנס בעלמא וכבר הקשה על דבריו הכ"מ בפ"ב מהלכות נזירות הא לא גרע מנזיר והוא בביה"ק דהוי נזיר וכ"ש הכא דאין זה אלא טומאה דרבנן ועוד דמהא דתנן במתניתין והשלים נזירותו. ומשמע דוקא אם השלים נזירותו אבל אם לא השלים לכ"ע מחויב להשלים בארץ אלמא דלכ"ע קבלה גמורה היא ובחיבורו כתב דהקנס הוא דמחויב לעלות לארץ ולנהוג נזירות וזה הוא הקנס שמחייבין אותו לעלות לארץ וגם בזה תמה הכ"מ ז"ל מנ"ל האי חיובא ובמתניתין תנן ואח"כ בא לארץ משמע דמדעתו בא לארץ וי"ל דאם אינו מחויב לעלות א"כ אמאי קנסוהו למנות נזירות בארץ כיון דאם רצה אינו עולה לארץ אלא ודאי מחויב הוא לעלות לארץ ולמנות נזירות שם וכתב עוד שם לפיכך מי שנזר בזה"ז בח"ל חייב לעלות לארץ ולמנות נזירות לעולם או עד שיבנה המקדש ויביא קרבנותיו וכבר הקשה הראב"ד ז"ל ע"ז למה כופין אותו בזה"ז לעלות לארץ הא בארץ ג"כ כולנו טמאי מתים ואין שם טהרה וקושיא גדולה היא וסיים עוד ואסור להזיר בכל מקום וכתב הכ"מ ז"ל ואיני יודע למה אסור להזיר אע"פ שאנו טמאי מתים אם לא יגע במת אחר כך ודברי הראב"ד ז"ל נכונים דודאי איכא איסורא להזיר בטומאה וכדאמרינן לעיל אילימא דאמרי ליה לא תנזור ונהי דזה חשיב אין בו מעשה כיון דא"א לי לפרוש מ"מ איסורא איכא ועוד דמביא עצמו לידי בל תאחר כיון דלא יוכל להביא קרבנותיו ולזה י"ל דבזמן שאין בית ליכא בל תאחר מ"מ דברי הרמב"ם ז"ל קשיין מאוד דהא גם אם יעלה לארץ לא יעלה לו הנזירות כיון דטמא מת הוא וכשיבנה המקדש יצטרך למנות מחדש וא"כ למה יכפוהו לעלות ועוד דהא מטומאת ארץ העמים ג"כ לא יטהר בבואו לארץ דהא הזאה ג' וז' בעי ואנו אין לנו אפר פרה ומה יועיל ביאתו לארץ גם מש"כ שם דנזירות נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית לא ידענא איזה חילוק יש בין נזירות ח"ל שכתב דאין נזירות נוהג בח"ל וע"כ היינו דאין עולין לו מפני טומאת ארץ העמים. שלא בפני הבית נמי אפילו בא"י לא יעלו לו מפני דהוו טמאי מתים. וע"כ צ"ל דמיירי במי שלא נטמא למת מעולם אע"פ שהוא דבר שאינו מצוי ע"כ לא נתבררו לי עדיין דברי הרמב"ם ז"ל ועוד צ"ע דחיובו לעלות לארץ למה לי משום קנסא הא בלא"ה מחויב הוא לעלות משום דבכל עת שהוא מיטמא בארץ העמים עביד איסורא דנהי דאינו מגלח על טומאה זו מ"מ איסורא איכא בכל טומאות אע"פ שאין הנזיר מגלח עליהן ודו"ק:

גמ' לימא בהא קמיפלגי ב"ש סברי משום גושא כו'. עי' תוס' ז"ל שם דגרסי איפכא עיי"ש ולפירושם קשה הא תחלה גזרו על גושא לחוד ובשביל דחזרו וגזרו על אוירא יהיה מזה קולא וגם אטו סוריא דלא גזרו על אוירא יהיה חמור מארץ העמים ולפי פירש"י ז"ל דמונבז המלך היה מזרע חשמונאים כמו שפירש בפ"ק דב"ב אם כן קשה מה הביאו ראיה ממעשה דהילני המלכה הא היא היתה קודם פ' שנה לפני החורבן ואז גזרו על אויר ארץ העמים כדאיתא בפ"ק דשבת ולפרש"י קשה אמאי הורוה ב"ה להיות נזירה ז' שנים כיון דאז לא נגזר אלא על גושא. ולהתוס' ז"ל תיקשי הא ב"ש נמי מודו בזמן ההוא כיון דלא גזרו על אוירא עדיין אבל בספרי הדורות ראיתי כי הילני ומונבז בנה גרים היו והיה קרוב לחורבן הבית וכן כתב מהרש"א ז"ל שם בב"ב בח"א. וא"ש נמי בזה שלא צווה לעלות לארץ כי מולכת היתה בארצה ולא היה לה דבר עם החכמים וא"ש נמי קבלתה נזירות בח"ל אע"ג דאיכא איסורא וכמו שכתב הראב"ד ז"ל דבהיותה בארצה לא היו מעשיה ע"פ החכמים וכשבאה לארץ היו מעשיה על פי חכמים כדאיתא בריש סוכה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף