קרן אורה/נדרים/נט/ב

קרן אורה נדרים נט ב

דף נ"ט ע"ב

ושני ליה ר"ח לרבה דהא דתנן שחורין אסורין היינו התוספת אבל העיקר עצמו היתר הוא אם ניכר או לענין תערובות ופריך ליה רבה א"כ מאי אתא רשב"ג לאשמעינן הא ת"ק נמי הכי ס"ל ופירש הרא"ש ז"ל דהיינו רשב"ג דאמר גבי אילן שמקצתו עומד בארץ ומקצתו עומד בח"ל דגדל בחיוב חייב וגדל בפטור פטור ות"ק לאו דוקא ולא הבנתי פי' ז"ל דמה ענין רשב"ג דאילן להכא. דהתם במפסיק צונמא פליגי ורשב"ג ס"ל דאוירא לא מבלבל זרעא ומה ענין זה לגידולין ועיקר דודאי יונקין זה מזה ועוד דרבי נמי לא קאמר אלא טבל וחולין מעורבים זה בזה אבל לא קאמר דהוי כוליה טבל וא"כ תיקשי גם מרבי אמאי הוי הכא כוליה שביעית וטבל אלא ודאי גידולין ועיקר שאני והנכון דרשב"ג עלה קאי וכמו שפירש רש"י ז"ל ומה שכתב הרא"ש ז"ל דלא שייך בשביעית לשון חיוב ופטור עיין בר"ה דף ט"ו דאתמר התם גבי שביעית חיוב ופטור ומסיק דת"ק נמי רשב"ג וכוליה רשב"ג היא ולפירוש הרא"ש ז"ל פליגי רבה ורב חסדא בפלוגתא דרבי ורשב"ג רב חסדא כרשב"ג ורבה כרבי וא"כ מאי מתמה רב חסדא וכי היתר שבהן להיכן הלך:

ועד כאן לא שמעת ליה לרשב"ג גם בזה פירש הרא"ש ז"ל לפי שיטתו דת"ק עדיף מרשב"ג דאפילו היכא דטרח ס"ל דלא מבטלי אהדדי כמו בבצלים ורשב"ג לא קאמר אלא גבי אילן דלא טרח אבל היכא דטרח מודה דבטל ברוב וגם זה קשה דא"כ ת"ק דלא כמאן. דלא כרבי ודלא כרשב"ג ועוד דמאי פריך מהא דליטרא מעשר טבל דלא בטיל אפילו טרח דלמא אתיא כתנא דבצלים דאפילו היכא דטרח לא בטיל. ע"כ פירוש הרא"ש ז"ל צ"ע:

והר"ן ז"ל פירש בזה דרב חסדא פריך וכי היתר שבהן להיכן הלך נהי דמודינא לך דגידולין מבטלי לעיקר היינו בתורת ביטול איסור אבל שיתהפך היתר להיות לאיסור לחייבו במעשר לא ולפ"ז לא תיקשי מהא דהמנכש דרב חסדא נמי מודה דגידולין מבטלי לעיקר כמו האסורין דבטלין ברוב ואמר ליה רבה מי לא תנן שחורים אסורים ומדתני סתמא אסורים משמע דהכל אסור לגמרי לתפוס פדיונו כשביעית עצמה ולא אמרינן היתר שבו להיכן הלך אלמא דהעיקר משתנה ונעשה כגידולין וגם לשיטת הר"ן ז"ל משמע דלא ס"ל לרבה ורב חסדא לחלק בין שביעית לשאר איסורין ורב חסדא מודה דבתורת ביטול איסור מבטלי גידולין לעיקר אבל לא שישתנה להיות כגידולין ורבה ס"ל דהרי הוא כגידולין ממש ומוכח הכי ממתניתין דשחורים אסורים ואמר ליה רב חסדא דאסור אתוספת קאי והעיקר באמת אין לו דין שביעית לתפוס פדיונו ומ"מ אסור הכל משום תערובות ורשב"ג נמי הכי קאמר דגדל בפטור פטור היינו דאינו מתהפך לאיסור אבל מ"מ אסור הכל הואיל ורוב איסור אלא דלא משמע כן בדברי הר"ן ז"ל לקמן כמו שיבואר וסלקא מסקנא הכי אליבא דרב חסדא דאין היתר מתהפך להיות איסור וכרשב"ג וליכא מאן דפליג עליה כיון דכוליה רשב"ג היא ורבה מתרץ שמעתיה אפילו לרשב"ג דע"כ לא קאמר רשב"ג דהיתר בעינו עומד אלא גבי בצלים שירדו עליהם גשמים דלא טרח אבל בליטרא בצל שתקנה וזרעה דקטרח גם רשב"ג מודה דהיתר נעשה איסור:

ודקדק הר"ן ז"ל למאי דמתיב בריש שמעתין דבזה ליכא ספיקא שיהיו הגידולין לחוד והעיקר לחוד אלא אם העיקר לא בטיל ומכש"כ גידולין וכן איפכא והיכי אמרינן הכא דגדל בפטור פטור וגדל בחיוב חייב. ותי' דהיתרא אין דרכו להתבטל ולא הבנתי כיון דביטול דהכא לאו ביטול איסורין דעלמא אלא להתהפך מהיתר לאיסור או מאיסור להיתר א"כ היכן מצינו חילוק בזה בין איסור להיתר דאיסור עביד דבטיל והיתרא לא עביד דבטיל הא גם איסור לא אשכחן דליבטיל ויתהפך להיתר ועוד דהא מוכח בגמרא דאפילו למה ליה לחלק בין היתר לאיסור עכ"פ סלקא מסקנא הכי דהיכא דטרח בטיל העיקר לגמרי ונעשה מהיתר איסור ומאיסור היתר לבד במעשר היכא דזרע באיסור לא בטיל האיסור דאיסורי לא זרעי אינשי אבל בשאר מילי נעשה מהיתר איסור כמו בליטרא בצלים שתקנה דחייב לעשר גם עליו ומאיסור היתר כמו בבצל שנטעו בשמינית והשתא א"ש הא דבצל שנטעו בכרם דאסור אפילו נעקר הכרם משום דהתם לא טרח אבל דר' יוחנן אדר' יוחנן תיקשי אמאי אסור בילדה שסיבכה בזקנה הא התם קטרח. ועוד למסקנא זו דהאיסור נעשה היתר א"כ תיקשי ממתני' אמאי אסור בגידולי גידוליהן כיון דהכל נעשה היתר וצ"ל דגם למסקנא זו החמירו בדבר שיש להן מתירין:

והר"י אדר"י נמי לא תיקשי דר"י ספוקי מספקא ליה אי גידולין נמשכין אחר העיקר או העיקר אחר הגידולין וכדאמרינן במנחות ואזיל הכא לחומרא והכא לחומרא אבל לרבה נראה דפשיטא ליה דאזלינן בתר גידולין וכדפריך עליו מהא דליטרא טבל וגבי זריעת איסור לחוד הוא דמסיק הש"ס דלא בטיל העיקר מקרא דעשר תעשר אפילו היכא דטרח:

והר"ן ז"ל הקשה היכי ילפינן מקרא דעשר תעשר הא לא אשכחן מעשר מה"ת בדבר שאין זרעו כלה ולהכי כתב דאסמכתא בעלמא היא ועיקר טעמא דאיסורין אין מבטלין זא"ז וכבר כתבתי דבביטול כהאי לא שייך האי כללא כיון דלאו ביטול תערובות הוא ועוד דהכא אליבא דר' יוחנן קיימינן ור' יוחנן ס"ל דאיסורין מבטלין זא"ז וכמש"כ לעיל פ' הנודר מן המבושל:

ויותר נראה דהא דאמרינן איסורא לא זרעי אינשי היינו הך דאמרינן במנחות לחלק בין ליטרא בצלים שתקנה ובין שבולת שהביאה שליש דבבצלים היינו זריעתו ושבולת לאו דרך זריעה היא וה"נ באיסורא כיון דלאו דרך זריעה הוא לא בטיל והתוס' ז"ל כתבו דהך סברא דטרח ולא טרח היינו הך דמנחות דמחלק בין דרך זריעתו או לאו ולא הבנתי דהא בשבולת התם נמי טרח ואפ"ה כיון דלאו דרך זריעה הוא מספקא ליה לסבא אי בטיל עיקר בגידולין או אזלינן בתר עיקר:

וסלקא שמעתא דרבה ורב חסדא הכי דלרב חסדא לא מבטלי גידולין לעיקר לגמרי שיהיה מהיתר איסור או מאיסור היתר ומ"מ יכול להיות דלענין אכילה שפיר בטיל עיקר ברוב גידולין וכהא דהמנכש ורבה ס"ל דלגמרי בטל העיקר ומשתנה דרך גדילתו ודוקא היכא דטריח ובדבר דזרעי אינשי לענין מעשר ומודה רבה להא דבצל שנטעו בכרם דלא טרח אבל בילדה שסיבכה בזקנה ע"כ פליג וי"ל עוד דילדה שסיבכה בזקנה ג"כ הוי כלא טרח דהא בלא"ה הוי גדלי אפילו אם לא סיבכה בזקנה. אבל לחלק בין מעשר לשביעית לא ס"ל:

והנה בין למאי דמסיק רבה דהיכא דטרח בטל העיקר בגידולין בכל האיסורין ובין למאי דמסקינן לעיל דבדבר שאין איסורו ע"י קרקע לא בטיל העיקר בגידולין. נראה דאיפשטא בעיא דמנחות בשבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה וחזר וזרעה אחר העומר והוסיפה. לרבה פשיטא דצריך שימתין על עומר הבא כיון דטרח בטל העיקר בגידולין ובתר תוספת אזלינן ולמסקנא דלעיל הוי איפכא דחדש כיון דאין איסורו ע"י קרקע לא בטל העיקר בגידולין וסוגיא דמנחות נראה דאזלי כפי מסקנא דהכא דאין חילוק בין איסור ע"י קרקע או לא אלא בתר טרחא אזלינן וכדמיבעי לה התם רבה גופא לענין מעשר ומייתי הא דליטרא בצל שתיקנה דבטל העיקר בגידולין אלמא דגם במעשר דאין איסורו ע"י קרקע מבטלי גידולין לעיקר וכדמסיק רבה הכא ועיין תוס' התם דף ע' בד"ה ליטרא בצל שתיקנה שכתבו דצריך ליישב הא דליטרא מעשר טבל כו' והוא פלא דהא פריך הש"ס מינה ומשני דאיסורא לא זרעי אינשי ובדברי הרמב"ם ז"ל יתבאר עוד בזה בס"ד:

גמ' גופא אמר ר"ח כו' בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר ופריך עליה מהא דגידולי תרומה תרומה ומסיק דבגידולי גידולין קאמר אם רבו על עיקרן מותר ופריך ממתניתין דהטבל אפילו גידולי גידולין אסור בדבר שאין זרעו כלה וגרס הר"ן ז"ל התם דלא רבו גידוליו על עיקרו ור"ח מיירי ברבו משמע דטבל ג"כ מותר אי רבו גידוליו על עיקרו וקשה הא טבל דבר שיל"מ הוא ובדבר שיל"מ לכ"ע לא בטיל וכדמוכח ממתניתין דאסור בגידולין ועוד דבתרומה דגידולין עצמן אסירי איכא למימר דאיכא גידולי גידולין דלא רבו על עיקרן היינו הגידולין הראשונים אבל בטבל דגידוליו ג"כ מותרים ואין האיסור אלא מחמת העיקר דאין זרעו כלה א"כ פשיטא דבגידולי גידולין כבר רבו על העיקר ואמאי קאמר דאסור. תדע דלא משנינן הכי אמתניתין דמיירי בלא רבו גידולין משום דזה דבר שאינו וכנ"ל ע"כ נראה כנוסחא דילן ריבויא דרבו כו' קמ"ל ואתרומה לחוד קאי אבל בטבל אפילו רבו לא מהני דהוי דבר שיש לו מתירין. והכי משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' תרומות דלא כתב התם דאסור עד הגידולין החמשים כמבואר בירושלמי ובפ"ו מהלכות מעשר גבי טבל כתב דאסור עד הגידולין הרביעים ולא כתב הא דאם רבו גידוליו מותר והיינו משום דגבי טבל לא מהני ריבוי הגידולין כנ"ל ומשום הכי אסור עד הגידולין הרביעים אבל בתרומה דמהני ריבויי גידולין פשיטא דמותר אפילו גידולין שלישים דכבר רבו על הגידולים הראשונים שהם העיקר האסור ובגידולי גידולין הוא דיש חילוק בין רבו או לא:

והראב"ד ז"ל השיג שם על הרמב"ם ז"ל בהלכות תרומות וכתב דאפילו טבל שגידוליו מותרים בדבר שאין זרעו כלה הכל אסור וכ"ש תרומה. ונראה דס"ל כמסקנא דלעיל דדוקא גבי שביעית דאיסורו ע"י קרקע הוא דאמרינן דגידולין מבטלי לעיקר אבל לא בשאר איסורין וכדתנן גבי טבל ומ"מ הק"ו מטבל אינו מובן דטבל שאני דהוי דבר שיל"מ אבל בתרומה שפיר מהני ריבויא ודברי הכ"מ ז"ל שכתב לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דקאי אגידולין שלישים לא הבנתי דודאי גם בגידולין שניים אם רבו על עיקרן מותר ועיין רש"י ז"ל ועיין תוי"ט ז"ל שכתבו כן דטעמא בטבל דאפילו גידולי גידולין אסורין הוא משום דהוי דבר שיל"מ ולפלא בעיני שלא הביא דברי הר"ן ז"ל והתוס' ז"ל שכתבו דגם בטבל אם רבו גידוליו מותר וכמשמעות פשטיה דשמעתין ואע"פ שהדבר מוכרח כן וכמ"ש. מ"מ לא הוי ליה לכתוב כן בפשיטות ודו"ק:

ועתה נבוא לביאור דברי הרמב"ם ז"ל בכל הלכות אלו כי דבריו ז"ל צריכין ביאור והנה בפ"ד מהל' שמטה כתב לדין בצל שנטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו מותר משום דשביעית איסורה ע"י קרקע וגם בטילתה ע"י קרקע וכדמסיק הש"ס לעיל. וכתב נמי בפ"ו מהלכות נטע רבעי דילדה שסיבכה בזקינה אסור אפי' הוסיף מאתים משום דאין גידולי היתר מעלין את האיסור וכן כתב בפ"ה מהלכות כלאים לענין בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם דהעיקר אסור משום דאין הגידולין מעלין אותו משמע דס"ל כדמסקינן לעיל דדוקא גבי שביעית הוא דמבטלי גידולין לעיקר אבל לא בשאר איסורין אלא דיש לדקדק בלשונו ז"ל דגבי ילדה שסיבכה בזקינה כתב דהפירות אסורין משמע דהכל אסור העיקר עם התוספת וגבי בצל שנטעו בכרם כתב דהעיקר אסור אבל הגידולין משמע דמותרים. וי"ל בזה כמש"כ לעיל בד' הרא"ש ז"ל דהיכא דהגידולין ניכרים מותרים הם דלא בטלי לעיקר וגבי ילדה שסיבכה בזקינה הכל אסור דאין הגידולין ניכרין ולהעלות העיקר בשניהם אין מעלין כיון דאין איסורן ע"י קרקע כמו שביעית אלא דלפ"ז צ"ע ממה שכתב בפ"ו מהל' מעשר ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה מתעשר לפי כולו ואמאי הא מעשר אין איסורו ע"י קרקע ולא יבטל העיקר וכ"ת דהיינו משום חומרא בעלמא וכדדחי הש"ס לעיל אבל באמת לא בטיל העיקר בגידולין הא לא משמע הכי מהא דמחלק הש"ס במנחות בין ליטרא בצל שתיקנה ובין שבולת שלא הביאה שליש משום דזה היינו זריעתו ואי נימא דאין בליטרא בצל אלא חומרא דרבנן א"כ לא שייך לחלק בין דרך זריעתו או לא. והיה נראה דמסוגיא דמנחות דבמעשר ודאי בטיל העיקר דרך זריעתו והיינו נמי כדילפינן הכא מקרא דעשר תעשר את כל תבואת זרעך וכמו שכתב הרא"ש ז"ל ומש"ה מתעשר לפי כולו ונראה יותר דאפי' רוב גידולין לא צריך וכדמשמע מבעיא דרבה במנחות שבולת כו' שזרעה והוסיפה ולא הוזכר תוספת ברוב. וכן בדברי הרמב"ם ז"ל לא הוזכר דבעינן רובא תוספת אלא כל שזרעה והוסיפה מה נתחייב כולה במעשר וא"ש לפ"ז הא דליטרא מעשר טבל שזרעה והשביחה דחייבת במעשר ושביעית משום דשביעית ומעשר בתרווייהו אזלינן בתר תוספת והעיקר בטל ואותה סאה צריך לעשר עליה משום דאיסורא לא זרעי ולא בטיל לענין זה ויותר מזה בירושלמי שביעית שם במתניתין דבצלים שירדו כו' שחורים אסורים דמייתי התם תרי אמוראי אליבא דר"י בבצל שזרעה ר' אסי אמר בשם ר"י בצל שעקרו ושתלו מכיון שהשחיר מתעשר לפי כולו ור"ח בשם ר"י מכיון שהשריש מתעשר לפי כולו אלמא דאיכא מ"ד דאפילו בהשרשה לחוד בטל הוא ונתחייב כולו במעשר והיינו דרבה ורב חסדא לא הזכירו במחלוקתן אלא הני תרתי שביעית ומעשר ומעשר עדיף משביעית דבשביעית בעינן דווקא רוב גידולין ובמעשר לא בעינן רובא וכדמשמע התם בירושלמי ג"כ דבשביעית בעינן שירבה עליהם החדש אלא דיש לי מקום עיון בלשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ו הלכה ו' שכתב זרעונים שהביאו שליש כו' ה"ז ספק אם חייבים במעשר מדבריהם הואיל והוסיפו כו' ויש לדקדק בה תרתי. חדא הא התוספת אמרינן התם באת"ל דבעי עשורי וכל היכא דאמרינן את"ל פשיטותא היא לשיטתו ז"ל וא"כ אמאי לא כתב דהתוספת וודאי בעי עשורי ועוד דמה זה שכתב אם חייבין במעשר מדבריהם משמע דמה"ת וודאי לא בעי עשורי ומנ"ל הא ואין לומר דזרעונין עיקר מעשר שלהם מדרבנן הוא דא"כ מאי אריא דכתבינן הכא הא כבר כתב דמעשר ירק וזרעונין מדרבנן הוא ועוד דהא בגמרא מיבעי לן בשבולת דהוי מעשר תורה גם מש"כ התם ואין אלו דומין לבצלים שהבצלים אין דרכן להזרע והפי' הפשוט הוא איפכא דבצלים היינו זרעונין ושבולת לאו היינו זריעתה וכן פירשו התוס' ז"ל שם והוא ז"ל כתב איפכא והכ"מ לא עמד ע"ז ויפלא בעיני והמשל"מ ז"ל בפי"א מהלכות תרומות התחיל לבאר דברים אלו אבל באמת חבל על דאבדין כי דבריו ז"ל מאירים עינים:

ותו מיבעי לן התם במנחות בהביאה שליש בעציץ שאינו נקוב וחזר ונקבו מאי ופירש רש"י ז"ל דהתוספת ודאי חייב במעשר אלא העיקר אם בטל לגביה ויכול לעשר מן העיקר על התוספת או לא בטיל א"ל היינו הך בעיא דרבה לעיל בשבולת. א"ל הכא חדא זריעה היא התם שתי זריעות נינהו. משמע דהא דרבה עדיפא כיון דשתי זריעות הן מסתבר טפי שיבטל העיקר לתוספת ולחייב את כולו אבל הכא חדא זריעה היא אפשר לא בטיל העיקר והוא פטור והתוספת חייב וכן משמע מפירש"י ז"ל וא"כ לא איפשיטא והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות תרומות כתב דפטורה לגמרי כאילו לא ניקבה. וגם זה קשה הא התוספת עכ"פ חיובי מחייב ומ"ש הכ"מ ז"ל שם דבירושלמי סוף מעשרות איפשיטא מהא דאמר ליה התם עכשיו נקב אין דבריו מוכרחים די"ל דלחומרא איפשיטא כיון דעכשיו נקב חיובי מחייב ובאמת קשה מ"ש מלקח מגוי אחר שהביא שליש דהתוספת חייב וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תרומות הלכה י"ב. וע"כ לא מיבעי ליה אלא בניקב העציץ דיש לומר דהוי כזריעה חדשה והעיקר ג"כ בטיל וחיובי חייב אבל התוספת וודאי חייב והדברים עתיקים בזה:

ובהא דאיבעי לן לענין חדש אם הביא שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר העומר והוסיפה אי אסור משום חדש בשביל התוספת או כיון דהעיקר כבר הותר ע"י העומר גם התוספת מותר דבתר עיקר אזלינן וסליק התם בתיקו וכך כתב הרמב"ם ז"ל בהל' מאכלות אסורות דספק הוא וכבר כתבתי לעיל דלמאי דאמרינן דדוקא בשביעית בטל העיקר דאיסורו ע"י קרקע א"כ הכא בחדש ודאי לא בטיל העיקר ואיפשיטא לן דאזלינן בתר העיקר כי היכי דאזלי ר"י ור"י בתר עיקר לחומרא ה"נ אזלינן לקולא דאין לומר דס"ל כדדחי הש"ס התם דלר"י ור"י ספוקי מספקא להו אי אזלינן בתר עיקר אי בתר תוספת והכא לחומרא והכא לחומרא דא"כ אמאי לא כתב גבי דינא דר"י ור"י דספק איסורא הוא וכתב בפשיטות שאין גידולי היתר מעלין את האיסור משמע דפשיטא לן הכי וי"ל דלמאי דאמרינן הכא דטעמייהו דר"י ור"י הוא משום דאין גידולי היתר מעלין את האיסור משמע דפשיטא לן הכי. וי"ל דלמאי דאמרינן הכא דטעמייהו דר"י ור"י הוא משום דאין גידולי היתר מעלין את האיסור משמע דלא אזלינן בתר עיקר אלא הגידולין היתר הם אלא דאין מעלין את העיקר ושפיר איכא למיבעי לענין חדש אי אסור משום תוספת דהגידולין לעצמן והעיקר לעצמו או דילמא אזלינן בתר עיקר לגמרי והכל מותר:

ודרך אגב יש לי לדקדק בהך בעיא דמנחות בהא דאמרינן שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר העומר ופירש"י ז"ל דבעינן שתביא שליש קודם לעומר דאל"ה לא שריא עומר כשחת בעלמא ועקרה גם קודם לעומר כמו שפירש רש"י ז"ל שם וקשה מאי אריא דהביאה שליש קודם לעומר אפילו הביאה שליש לאחר העומר ועקרה כבר שריא עומר דהא אפילו השרישה לחוד קודם העומר העומר מתיר וכי עקרה ושתלה אחר כך איכא למיבעי אי התוספת צריכה עומר הבא אי לא. והיה נראה דדוקא היכא דהביאה שליש ועקרה קודם לעומר הוא דמיבעי לן אי התוספת אסור דהוי כזריעה חדשה וכל הנזרע אחר העומר אסור משום חדש אבל אם הביאה שליש ועקרה אחר העומר וחזר וזרעה ודאי הכל מותר והוי כאילו לא עקרה כלל כי היכי דאמר רחמנא דכל שהשרישה קודם לעומר העומר מתיר אפילו הגידולין שאחר העומר וא"כ אפי' עקרה וחזר וזרעה בהיתר הוא אבל כי עקרה קודם לעומר ובשעת העומר לא היתה זרועה כי חזר וזרעה הוי כזריעה חדשה ומה שכתב רש"י ז"ל דאי לא הביאה שליש קודם לעומר לא שריא לה עומר לא ידענא טעמא מאי כיון דאפי' בהשרשה לחוד העומר מתיר ונראה דהבאת שליש איצטריך דאל"ה אינו יכול לזרעה אח"כ כי לא תצמיח וכן מבואר בלשון הרמב"ם ז"ל דצד היתר הוא מפני שהשרישה קודם לעומר עיי"ש ועי' בחי' למנחות שם:

ובאותו ענין ראיתי בדברי הראב"ד ז"ל שהשיג על הרמב"ם ז"ל שפי' גבי בעיא דחטים שזרען בקרקע דהא דאמרינן דחצדינהו וזרעינהו היינו תבואה שהשרשתן הראשונה היה אחר העומר העבר משמע דאם השרישה לפני העומר וחצדינהו וזרען קודם לעומר השני וחליף עלייהו העומר השני ונקטינהו ודאי מותרין דנהי דהעומר השני לא התירן מ"מ מותרין הן מהעומר שעבר וע"ז השיג הראב"ד ז"ל ומפרש דוקא שהשרישה קודם לעומר ע"ש ובלח"מ ובמל"מ ז"ל ובשיטה מקובצת בב"מ ראיתי שהביאו בשם הראב"ד ז"ל עצמו לפרש דוקא שהשרישה אחר העומר וכשיטת הרמב"ם ז"ל אבל אם השרישה קודם לעומר פשיטא דמותר וצ"ע:

ואי קשיא הא קשיא בדברי הרמב"ם ז"ל מה שפסק כהא דר' ינאי בגידולי תרומה דמבטלי לעיקר ובשמעתין משמע דר' ינאי פליג עם ר' יוחנן ור' יונתן ומ"ט בערלה וכלאים לא מבטלי גידולין לעיקר ובתרומה מבטלי ואולי יש לומר דלמסקנא דר' ינאי מיירי בגידולי גידולין ובכה"ג בכל האיסורין מן הדין היה שיבטלו גידולין לעיקר ור' יוחנן ור' יונתן מיירי בגידולין ראשונים ולא פליגי אהדדי וא"ש נמי בזה מש"כ בהל' נדרים דטעמא דמתניתין דלא מבטלי גידולין לעיקר משום דהוי דבר שיש לו מתירין דלכאורה לא צריך לזה דהא אין איסור זה ע"י קרקע ובלא"ה לא מבטלי גידולין לעיקר ולפי הנ"ל ניחא דאגידולי גידולין איצטריך האי טעמא תדע דהא אפי' למאן דאסר אין הגידולין אסורין לעולם אלא עד הרביעים או החמשים וכמבואר נמי בירושלמי בשמעתין לענין נדרים ג"כ וי"ל עוד דלענין נדרים איצטריך לן לטעמא דיש לו מתירין לכ"ע משום דלגבי נדרים כיון דלא אסר עצמו אלא מאכילת פירות אלו לא נאסר אלא כ"ז ששמן עליהן וכיון דרובא גידולין מן הדין היה שיבטל העיקר אלא משום דהוי דבר שיש לו מתירין. והר"ן ז"ל כתב במתניתין דחומרא דגידולי גידולין גם ברישא בפירות אלו עלי הוא דוקא בדבר שאין זרעו כלה והתם ודאי לא איצטריך לן לטעמא דדבר שיש לו מתירין כיון דגידולין הראשונים אסורין מן הדין וכדאמרינן לעיל אדם אוסר על עצמו דבר שלבל"ע. וא"כ בלא"ה אין הגידולין מבטלין לעיקר:

והנה בירושלמי פי"א דתרומה ובביכורים מבואר להדיא דכל הני דתנן התם דגידוליו מותרין כמו שביעית והקדש ומעשר שני כולן אינן מותרין אלא בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין והרמב"ם ז"ל לא כתב להאי דינא אלא גבי טבל ותרומה וגבי שביעית כתב סתמא דהגידולין מותרין וגבי מע"ש כתב ג"כ בהדיא דאפי' בדבר שאין זרעו כלה הגידולין מותרין אלא שחילק שם אם זרע אחר שנכנס לירושלים הגידולין מע"ש זרעו קודם שיכנס הגידולין חולין. וחילוק זה נובע מהירושלמי בכורים דרמי אהדדי מתניתין דתרומות פ"ט דתנן דגידולי מע"ש וביכורים חולין ובבכורים פ"ב תנן גידוליהן אסורין ומשני לה דמתניתין דבכורים מיירי בירושלים דהוי דבר שיש לו מתירין דחזי לכהנים גבי בכורים מש"ה אסור לזרים וכן מע"ש אסור לבהמה כיון דחזי בירושלים לאדם והא דתנן גידוליהן חולין היינו חוץ לירושלים וכ"כ בפ"ד מהל' בכורים לענין בכורים וקשה לי הא בדבר שאין זרעו כלה בכל גוונא אסורין הגידולין וכדמשני התם בירושלמי גופא אמע"ש ועוד אי בדבר שיש לו מתירין אסור אפי' בגידולין של דבר שזרעו כלה א"כ אמאי מותר הכא בגידולין בדבר שזרעו כלה הא נדרים הוי דבר שיל"מ וכן בטבל הגידולין מותרין בדבר שזרעו כלה ואמאי הא טבל הוי דבר שיש לו מתירין ולזה י"ל דלא מחמרינן בגידולי דבר שזרעו כלה אלא בדבר שיש לו מתירין כגון בכורים ומע"ש בירושלים דהמתיר קרוב אבל בשאר דבר שיל"מ לא מחמרינן תדע דהא מע"ש חשוב דבר שיל"מ אפי' חוץ לירושלים הואיל ויכול לפדותו וכמו שכתב הר"ן ז"ל לעיל בשמעתין אלא דלדברי הרמב"ם ז"ל צ"ל דחוץ לירושלים אינו חשוב דבר שיש לו מתירין וכמבואר בדבריו ז"ל בפ"ו מהל' מע"ש דחוץ לירושלים בטל ברובו וצ"ע מ"ש הקדש דחשיב דבר שיל"מ משום דיש לו פדיה וכמו שכתב בפט"ו מהל' מאכלות אסורות ומע"ש לא חשיב דבר שיל"מ אלא בירושלים ועיין במל"מ ז"ל שתמה שם דמדבריו ז"ל שם בסוף הפרק משמע דמע"ש הוי דבר שיל"מ אפי' חוץ לירושלים משום דיש לו פדיון וציין בספר פר"ח ואינו בידי לעיין בו עכ"פ לענין גידולי דבר שזרעו כלה ודאי יש לומר דלא החמירו אלא היכא שהמתיר קרוב. ולא תיקשי נמי מהא דלעיל קאמר ר"ש דמע"ש הוי דבר שיל"מ ומשמע דלענין גדולין נמי מחמיר מהאי טעמא וכמו שכתב הר"ן ז"ל לעיל בטעמא דשביעית אוסרת בכ"ש לענין ביעור ובבכורים שם מתיר ר"ש גידולי מעשר. והיינו משום דהתם בדבר שזרעו כלה מיירי ואין שום תערובות איסור בעין. מ"מ קצת איסור רבע עלייהו מדמצריך לפדות בזמן זרען אלמא דיש בהן קדושה וכדאיתא התם בירושלמי ולהכי מחמרי רבנן בירושלים ולפ"ז א"ש נמי מה שלא כתב הרמב"ם ז"ל לחלק גבי מעשר שני והקדש בין דבר שזרעו כלה או לא משום דבאמת ליכא נפ"מ כיון דאפי' זרעו כלה מ"מ צריך פדיה לפי זרעו ה"ה דבאין זרעו כלה אין צריך יותר ואע"ג דבירושלמי איתא דבהקדש בדבר שאין זרעו כלה צריך לפדות כל האוצר י"ל דהירושלמי ס"ל דהגידולין נמי הקדש הם ושדינן להו בתר העיקר דאינו כלה אבל למאי דקיי"ל דהגידולין היתר הם גם בדבר שאין זרעו כלה אין צריך לפדות אלא כשעת זרען ומה שכתוב בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות מעילה בשעת זרען צ"ל כשעת זרען. וקודם פדיה איכא איסור בגידוליהן של הקדש ומע"ש בין בדבר שזרעו כלה ובין בדבר שאין זרעו כלה:

אלא דאכתי קשה הא דכתב סתם דחוץ לירושלים הגידולין חולין במע"ש וכן בבכורים פ"ד מהל' בכורים ובזה ודאי יש חילוק בין דבר שזרעו כלה לאין זרעו כלה דבאין זרעו כלה הגידולין אסורין כמו בתרומה ושארי איסורים והרע"ב כתב בפ"ט מתרומות דמע"ש והקדש גידוליהן חולין אפי' בדבר שאין זרעו כלה והיינו דמפרש דאפי' בדבר שזרעו כלה צריך פדיה והא דקאמר דהגידולין חולין היינו לאחר פדיה כשעת זרען א"כ דבאין זרעו כלה סגי בהכי ויש לפרש כן גם דברי הרמב"ם ז"ל לענין מע"ש אבל מבכורים תיקשי שכתב דחוץ לירושלים גידוליהן חולין וזה ודאי אינו אלא בדבר שזרעו כלה וצריך עוד להעמיק בסוגית הירושלמי בפ"ב דבכורים הארכתי קצת בשמעתין ועדיין אין הדברים מבוררין אצלי וצ"ע יותר ועיין בירושלמי פרק הנודר מן המבושל דמספקא ליה התם הא דגידולי גידולין אסורין ולא מבטלי לעיקר אי דוקא בדבר שיל"מ או משום דחומר הוא בגידולין ומייתי התם הא דבצל שנטעו בכרם ע"ש:

ולענין קושית הראב"ד ז"ל באיסורי גידולין הא הוי זה וזה גורם כבר כתבתי בזה בריש שמעתין דבדבר שאין זרעו כלה לא שייך זה וזה גורם כיון דגוף האיסור מעורב ודבר שזרעו כלה באמת בכל האיסורין הגידולין מותרין אפילו באיסור הנאה כמו הקדש וערלה וכלאים ואיסור הגידולין הכא בקונם סתם הוא משום דדעתו לאסור גם הגידולין וכמש"כ לעיל ומש"כ הכ"מ ז"ל לתרץ דבדבר שיל"מ לא שייך זו"ז גורם אין שום שורש לסברא זו דהא עבודת כוכבים נמי אוסרת בכ"ש ואפ"ה אמרינן זו"ז גורם וכן מצינו סברא דזה וזה גורם לענין הקדש ג"כ ועיין בתוס' ז"ל במתניתין שהקשה מטבל דגידוליה מותרין. ולדברי הכ"מ הי אטבל דבר שיל"מ הוא ואפי' זו"ז גורם אסור ואין כאן קושיא דבדבר שאינו אסור אלא באכילה לא שייך בזה גורם איסור בגידוליה. וכמש"כ התוס' במס' ע"ג כמו שהבאתי לעיל בריש שמעתין וכ"כ הוא ז"ל בעצמו בתרומות:

ודרך אגב ראיתי בנו"ב מה"ת שאלה נ"ג שהקשה לו אחד משמעתין לדברי מהרש"ל דלא מיקרי דבר שיל"מ אלא האסור לכ"א והרי בשמעתין אמרינן דנדרים הוי דבר שיל"מ אע"ג דאינו אסור אלא לנידר. ותירץ דלשיטת הר"ן ז"ל לר' ינאי הוא דפריך רמב"ח ולר"י הוא דמשנינן הכי משום דמצינן למימר דס"ל כרב אשי דתרומה הוי דבר שיל"מ ומה יאמר לשיטת הרא"ש ז"ל דלכ"ע איצטריך לשנויי דהוי דבר שיל"מ ובלא"ה הא מסקינן הא דרב אשי בדותא היא וי"ל דזה שייך במחלוקת הרא"ש והר"ן ז"ל בפי' הירושלמי שהבאתי לעיל פרק הנודר מן המבושל דלהרא"ש ז"ל כיון דהזקן עוקר הנדר מעיקרו לאו דבר שיל"מ הוא כיון דלא נאסר כלל למפרע ולפ"ז כל שהאיסור קל לא מיקרי דבר שיל"מ. ולהר"ן ז"ל הוי איפכא דכל שהאיסור קל הוא מיקרי יותר דבר שיל"מ. אבל באמת מוכח מהירושלמי דנדרים הוי דבר שיל"מ ומטעם אחר הוא דמספקינן התם בזה וכמו שכתבתי לעיל בפרק הנודר מן המבושל:

ויש לדקדק עוד בביטול הגידולין לעיקר דשמעתין דקשה מזה לשיטת ר' משולם גבי יבמה שרקקה דם דדבר המעורב מעיקרו אינו בטל כלל ולא שייך ביטול אלא באיסור הנופל לתוך היתר דא"כ הכא היכי מבטלי גידולין לעיקר דלכאורה כ"ש הוא כיון דבטל קודם ואח"כ בא המבטל בתערובות עם האיסור יחד ובתשובה הנ"ל שם ראיתי שכתב דלר' משולם ג"כ בטל בס' ולא הבנתי כיון דבכה"ג לא כתב רחמנא אחרי רבים לדברי הר"ר משולם א"כ מה לי בס' או פחות אפילו באלף לא בטיל ואין כאן מקומן של דברים אלו להאריך בהן:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף