קרן אורה/מועד קטן/כ/ב

קרן אורה מועד קטן כ ב

דף כ' ע"ב

גמרא ש"מ אבל אסור בנעילת הסנדל הרמב"ן ז"ל בתה"א דקדק מאי קמ"ל בזה פשיטא אלא במאי ינהוג יום ומפני זה הוכיח דאין צריך לנהוג כל דיני אבילות אלא לעשות איזה מעשה הניכר לשם אבל ולענ"ד נראה דהא דקאמר ש"מ אבל אסור בנעילת הסנדל לאו אשמועה רחוקה קאי אלא אפילו אשמועה קרובה וכי היכא דאמר רב חסדא לעיל אברייתא דתכפוהו אביליו זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת. ועיין תוס' שם והיינו משום דדיני אבל אינם מפורשים במשנה והא דתנא לקמן אלו דברים שהאבל אסור בהן איכא תנאי דפליגי אהא כמו רחיצה כדאיתא בירושלמי דאיכא תנא דמתיר ברחיצה כמו אכילה ושתי' ועיין בדברי ק"ע שם ומשום הכי קאמר הכא ש"מ דאסור בנעילת הסנדל ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאסור שעה א' בכל דיניו:

שם גמרא שמע שמועה קרובה ברגל כו' תני רב אדא כו' שמע שמועה קרובה בשבת כו' אינו נוהג אלא יום אחד נראה דרב אדא רבותא קמ"ל דאפילו שבת דעולה לימי אבל אפילו בתחילתו כגון שמע שמועה קרובה בשבת וכמש"כ לעיל אפ"ה לא אמרינן הכא דיעלה ליום ראשון של אבל אלא כיון דאינו נוהג אבילות בשבת אינו עולה ולמוצאי שבת נעשית שמועה רחוקה ובירושלמי איתא הא דרב אדא דמן קפרי בשם ר' יוחנן בשמע שמועה קרובה בשבת למחר קורע ומתאבל והיינו משום דשבת לא דמי לרגל כיון דעולה לימי אבל אבל ליכא למימר משום דנוהג דברים שבצינעא בשבת חדא דהא ברגל נמי נוהג דברים שבצינעא לשיטת הירושלמי ועוד דר' יוחנן ס"ל שם דגם בשבת אינו נוהג דברים שבצינעא וכמו שהביאו התוס' לקמן אלא ע"כ הטעם לחלק משום דשבת עולה ורגל אינו עולה:

שם גמרא קורע או אינו קורע כו' הנה הרי"ף ז"ל פי' דמיבעי לי' בשמועה רחוקה אי חייב בקריעה ור' חנינא אומר קורע ור' מני אמר אינו קורע משום דלא מצינו קריעה בלא שבעה ופריך לר' מני מהא דר' זירא דעל אביו ואמו קורע אפילו לאחר ז' ומשני כי תניא ההיא לכבוד אביו ואמו וכתב הרא"ש ז"ל שמעינן מהא דעל אביו ואמו קורע אפילו בשמועה רחוקה והראב"ד ז"ל פי' דלא פליגי אלא בשמועה רחוקה דאב ואם ובהא נמי אמר ר' מני דליכא קריעה בלא ז' וכי תנא ההיא לכבוד אביו ואמו פי' דווקא התם קורע משום כבוד אביו והביא ראי' לזה מהא דר' חייא לא קרע לפי' ר"ח דאביו ואמו של ר' חייא הי' וכבר הקשה הרמב"ן ז"ל על דבריו ז"ל דמסתמא דהש"ס ודאי משמע דפליגי בכל מתי מצוה אבל גם על פי' הרי"ף ז"ל יש לדקדק מאי קא' ר' מני קריעה בלא ז' מי איכא הא מצינו יום ליקוט עצמות דליכא ז' ואפ"ה קורע כדתניא באבל רבתי וכן פסקו כל הראשונים ז"ל אלא דלשיטת הרמב"ן ז"ל שכ' לעיל דבשמועה רחוקה אין צריך לנהוג כל דיני אבילות א"ש קצת די"ל דהא דקאמר מי איכא קריעה בלא ז' לאו דווקא אלא מי איכא קריעה בלא אבל והשתא לא תיקשי מליקוט עצמות דביום ליקוט נוהג כל דיני אבל כל היום ומש"ה שייך בי' קריעה אבל בשמועה רחוקה דליכא אבל לא שייך בי' נמי קריעה ובזה מיושב נמי מה שלא אמר הש"ס ש"מ מדר"ח דאינו קורע משום דהא בכלל הא דאמרינן ש"מ אבל אסור בנעילת הסנדל דהכוונה לפי' הרמב"ן ז"ל דאין צריך אלא נעילת הסנדל לחוד וממילא שמעינן נמי דאינו קורע אבל לפמש"נ מד' הרמב"ם ז"ל דבשמועה רחוקה נוהג כל דיני אבל ודאי קשה מאי קאמר קריעה בלא ז' מי איכא הא מצינו בליקוט עצמות דקורע אע"ג דליכא שבעה ע"כ נראה כשיטת התוס' ז"ל דבשמועה רחוקה לכ"ע אינו קורע וכי פליגי בהא דרב אדא בשמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה בהא ס"ל לר' חנינא דקורע כיון דהשמועה היתה קרובה ונהי דלענין אבל נעשית רחוקה ואינו נוהג אלא יום א' מ"מ בקריעה מחייב ור' מני ס"ל כיון דלענין אבל נעשית רחוקה ה"ה לענין קריעה והיינו דקאמר קריעה בלא שבעה מי איכא דלא מצינו קריעה אלא בשעת אבל והכא כיון דנדחה האבל נדחה נמי חיוב הקריעה ור' חנינא השיב לו מנזדמן לו חלוק לאחר ז' דקורע על אביו ואמו אע"ג דכבר עבר האבל וה"נ אע"ג דלענין אבל נעשית שמועה רחוקה מ"מ בקריעה מחייב ואמר לי' ר' מני כי תניא לכבוד אביו אבל לחייבו הכא בקריעה היכא דליכא אבל לא שמעינן וכי היכא דליכא קריעה בשמועה רחוקה אפילו על אביו ואמו ה"נ אין קריעה היכא דנעשית שמועה רחוקה ולא הבנתי מה שדקדקו התוס' ז"ל אמאי לא קאמר הש"ס ש"מ מדר"ח דאינו קורע ומאי קושיא לשיטתם הא ליכא מ"ד בשמועה רחוקה דליבעי קריעה ולא איצטריך לאשמעינן כלל וכשיטה זו נראה מדברי הירושלמי שהבאתי לעיל דר' יהודה אמר קורע ומתאבל ור' חנינא אמר אינו מתאבל אבל בקריעה חייב ואמר לי' ר' מנא ויש קריעה בלא איבול והשיב לו ר' חנינא שכן על אביו ואמו קורע לאחר כמה ימים הרי מפורש דמחלקותן הוא כשיטת התוס' אלא דבזה מחולקין דלשיטת הש"ס ירושלמי ר' מנא לחומרא וכר' יוחנן ס"ל דקורע ומתאבל ולשיטת הש"ס דילן ר' מנא לקולא ואינו קורע ואינו מתאבל עכ"פ שמעי' דלאו בשמועה רחוק' נחלקו ויפלא בעיני על אדונינו רמב"ן ז"ל בתה"א שהביא מדברי הירושלמי מה שאמרו שם שכן על אביו ואמו קורע אפילו לאחר כמה ימים לראי' דעל אביו ואמו קורעין אפילו שמועה רחוקה ולא זכיתי להבין ראי' זו ואדרבה מד' הירושלמי נראה דבשמועה רחוקה ודאי אינו קורע והא דאמרינן אפילו לאחר כמה ימים היינו במי שנזדמן לו חלוק דכבר נתחייב בקריעה אלא דלא הי' לו חלוק והשתא לפ"מ שהוכחתי דבשמע שמועה קרובה בשבת פליגי א"כ מדלא פליגי נמי בשמע שמועה ברגל משמע קצת כדברי הרמב"ן ז"ל דברגל בשעת שמועה צריך לקרוע ודלא כתשובת הגאונים שכתבו דאין לקרוע כיון דליכא שבעה ושלשים ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל ובלח"מ שם ועיין משל"מ פי"א מה' אלו ודו"ק:

ולענין מש"כ הרא"ש ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל אם שמע שמועה רחוקה ברגל צריך לנהוג שעה אחת אחר הרגל אילולי דמסתפינא יש לי לדון בזה ומידי דהוי אליקוט עצמות דהתיר ר"מ ללקט במועד מפני ששמחה היא לו דאין האבל חל עליו כמש"כ לעיל בשם הנימוק"י ומשמע דאין צריך להתאבל אחר המועד וה"ה בשמועה רחוקה מנ"ל דמחוייב להשלים אחר הרגל והרמב"ן ז"ל בעצמו פסק כר"מ דמלקטין עצמות ברגל ולא כתב דצריך לנהוג אחר הרגל עוד נראה ללמוד מהא דמלקטין עצמות לר"מ מפני ששמחה הוא לו דאין אבילות זו ברגל ומשמע דאין צריך לקרוע ג"כ וא"כ ה"ה לשמועה רחוקה על אביו ואמו אפילו למאי דפסקינן דצריך לקרוע אבל במועד אין לקרוע ודו"ק:

שם גמרא כל האומר בפרשת כהנים כו' אבל מתאבל עליהן ואלו הן אשתו ואביו כו' הוסיפו עליהם אחיו ואחותו הבתולה מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו כו' מכאן סעד לשיטת הגאונים ז"ל דיום ראשון דאבילות מה"ת הוא וכמבואר בד' הרמב"ם ז"ל וילפינן לה מקרא דואכלת חטאת היום דמש"ה אסור בקדשים משום דאנינות ואבילות עליו והיינו דאמרינן בברייתא על כל האמור בפ' כהנים כו' מתאבל עליהם מה"ת הוסיפו עליהם אחיו ואחותו מאמו דבאלו ליכא אבילות מה"ת וה"ה דליכא אנינות בהו מה"ת לענין אכילות קדשים ומדרבנן הוסיפו להתאבל גם עליהם אבל אי נימא דליכא אבילות מה"ת כלל א"כ מאי הוסיפו עליהם הא כל אבילו' מדרבנן הוא אלא די"ל דהוסיפו עליהם קאי אאנינות דזה ג"כ בכלל מתאבל עליהן ומדרבנן הוסיפו גם אלו לענין אנינות ואבילות אבל באלו האסורים בפ' לכ"ע אנינות דידהו מה"ת וכן איתא באבל רבתי דאפי' על שניים שלהם אונן ומתאבל אלא דיש לדקדק לדעת הרמב"ם ז"ל דעיקר האנינות והאבילות הוא באלו שהותר לכהן ליטמא לו והרי כה"ג דאסור ליטמא לקרוביו ואפ"ה יש לו דין אונן מה"ת לענין אכילת קדשים וכדתנן כה"ג מקריב ואינו אוכל ולזה י"ל דהא דאין כה"ג מטמא לקרוביו היינו משום קדושה יתירה דאית בי' אבל לענין אנינות ואבילות הרי הוא ככל אדם אבל אכתי קשה לפי מאי דכתב הרמב"ם ז"ל דהא דהותר ליטמא לאשתו לאו משום קורבא הוא אלא משום דעשאוהו כמת מצוה וא"כ אבילות ואנינות דידה לאו מה"ת הוא ובפ' הי' קורא לא משמע כן גבי הא דר"ג רחץ בלילה הראשונה שמתה אשתו ואמרינן בגמרא משום דקסבר אנינות לילה דרבנן ותיפוק לי' דבלא"ה אנינות אשתו מדרבנן הוא וכ"כ הרמב"ם ז"ל להדיא דאבילות זו מדבריה' היא והנה כבר עמדו נושאי כליו ז"ל על דבריו בזה שכ' דטומאת אשתו היא מדברי סופרים והוא נגד דרשא דכי אם לשארו הקרוב אליו שאמרו זו אשתו והכ"מ ז"ל כ' דהא דכ' הרמב"ם ז"ל מד"ס היינו כשיטתו בכמה מקומות דכל שאינו מפורש בתורה נקראין ד"ס וכן הא דכתב דאבילות מדבריהם היינו נמי מד"ס אבל של תורה הם ולא משמע כן ממה שכ' אחר זה וכן על אחיו ואחותו מאמו וכי היכי דהני מדבריהם ממש ה"נ אשה על בעלה או בעל על אשתו מדבריהם ממש ועיין בלח"מ ז"ל מש"כ על דברי הרמב"ם ז"ל והוא ז"ל בעצמו כתב על דבריו שדחוקים המה והקרבן אהרן ז"ל בפ' אמור האריך לקיים שיטת הכ"מ דאבילות וטומאה ד"ת הם אלא שאינן מפורשין בתורה וכבר כתבתי דלא משמע כן ע"כ הי' נראה דהרמב"ם ז"ל הוציא דבריו מהא דאמרינן ביבמות פרק האשה רבה דמטמא הוא לאשתו קטנה משום דהוי כמת מצוה ולא מסתבר לי' לומר דמדרבנן הוא דאיך נתנו ב"ד לעקור דבר מה"ת בקום ועשה ועיין תוס' שם ומש"ה מפרש לה דהכי קאמרינן דהא דהתירה התורה ליטמא לאשתו לאו משום קורבה אלא משום דהוי כמת מצוה וא"כ ה"ה קטנה והא דממעטינן אשתו פסולה היינו משום דבעמוד והוציא קאי ולפ"ז לענין אנינות ואבילות לא שמעינן לה מה"ת אלא מדרבנן בעלמא הוא ומהא דברכות עיין תוס' שם וע"פ דבריהם יש ליישב קצת אלא דאכתי תיקשי הא דרמינן בזבחים מהא דיוסף הכהן שמתה אשתו בע"פ שטמאוהו בע"כ אהא דדרשינן קרא דלאחותו הוא דאינו מטמא במי שהלך לשחוט את פסחו אלמא דאסור ליטמא לקרוביו להבטל מעשיית פסח ולדברי הרמב"ם ז"ל מאי קושיא אשתו שאני דכמת מצוה היא ולמת מצוה שרי לטמויי אפילו הולך לשחוט את פסחו וי"ל דקושטא הוא דמשני דאחיו שטמאוהו בע"כ ס"ל דלכל הקרובים חובה הוא כדאיתא באבל רבתי אמרו לו אינה רשות אלא חובה אלא דאכתי אינו מיושב מאי דקאמר הא ר"ע קתני לה דילמא בקרובים אפילו לר"ע אין עשה דידהו דוחה פסח אבל באשתו כמעשה דיוסף הכהן שפיר טמאוהו משום דהוי כמת מצוה ועדיין צ"ע ליישב דבריו ז"ל על בוריין אבל עכ"פ הא אמינא מילתא דמסתברא דלשיטת הרמב"ם ז"ל האנינות והאבילות על אשתו אינן אלא מדרבנן וצריך עוד לדקדק עוד באחותו אנוסה ומפותה דאינו מיטמא לה מה דינה לענין אנינות ואבילות. ולכאורה נראה דגם אנינות ואבילות אין לה ד"ת וכמו אחותו הנשואה דהיא מהנך דהוסיפו עליהם וכ"כ הנימוק"י ז"ל דאנוסה ומפותה בכלל ההוספה היא אבל קצת יש לדון בזה דאין ילפינן אנינות מטומאה דכל אלו שהתירה התורה לכהן לטמאות לו מפני הקורבה באלו שייך ג"כ אנינות ואבילות והשתא נהי דגזירת הכתוב הוא לענין אחותו אנוסה ומפותה או ארוסה ונשואה דאין אחי' מטמא לה אבל מ"מ הקורבה לענין אנינות לא נתפרדה ונוהג עלי' אנינות ואבילות מה"ת כמו בכה"ג דאינו מטמא לקרוביו ואפ"ה הוא אונן ומתאבל עליהם וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דאחותו נשואה מאביו מתאבל עלי' ד"ת ותמה עליו הרמב"ן ז"ל בתה"א ולפי הנ"ל מילתא דמסתבר הוא ולפ"ז צ"ל דמהנך דהוסיפו עליהם איכא נמי של תורה ובאשתו פסולה פסק בטור וש"ע דאין מתאבל עלי' ובאבל רבתי תניא אלמנה לכה"ג אונן ומתאבל ולא מיטמא אלמא דאיכא אבילות באשתו פסולה ועיין בב"י בבדה"ב שהביא בשם א"ח דדווקא באמרו לה מת בעלך הוא דאין מטמא ואינו מתאבל אבל אם נשא אשה פסולה מתאבל ומטמא והוא תמוה דלענין טומאה ודאי אין חילוק כיון דפסולה היא לו אינו מטמא לה כדכתיב לא יטמא בעל בעמיו אבל לענין אבילות אפשר לחלק כדברי הא"ח וא"ש הא דאבל רבתי והא דתני אינו מטמא גבי אלמנה לכה"ג משום טומאה לא איצטריך דהא כה"ג אינו מטמא לקרובים אלא אגב גרושה וחלוצה לכהן הדיוט תני לה הן אמת דלפי מש"נ מדברי הרמב"ם דהיתר טומאת אשתו הוא משום דעשאוהו כמת מצוה וא"כ הי' מקום לומר דגם לכה"ג הותרה אבל חלילה לומר כן כי שיטה זו צ"ע גדול ומהא דילפינן מקראי דיחזקאל כמה דיני אבל ג"כ לא משמע כשיטה זו דאבילות אשתו אינה אלא מדרבנן וגם על עיקר הדברים שכ' דכיון דהותר טומאתה הוא משום דעשאוהו כמת מצוה זה לא שייך אלא לענין טומאה אבל לא לענין אנינות יש להשיב ע"ז מהא שכ' הרמב"ם ז"ל לענין נשיא שמת הכל מטמאין לו אפילו כהנים משום דעשאוהו כמת מצוה וכן הכל אוננין עליו אלמא דמטעם זה דעשאוהו כמת מצוה נוהג גם אנינות וה"נ לענין אשתו אלא די"ל דאנינות דנשיא ג"כ מדרבנן הוא וכן כתב המשל"מ ז"ל בפ"ג מה' אבל ודעת הרמב"ן ז"ל בתה"א דליכא אנינות ואבילות כלל בנשיא וכן כ' הטור והיינו מהאי טעמא דלענין טומאה עשאוהו כמת מצוה אבל לא לענין אנינות ואבילות וצ"ע ליישב לדבריהם הא דאמרינן בירושלמי חגיגה דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין. ובפסחים אמרינן בפ' אלו דברים גבי סכין שנמצא בי"ד דשוחט בה מיד וקופיץ מטבילה דמיירי כגון שהי' נשיא גוסס בי"ג דסכין הוא מטביל בי"ג משום דחד ספיקא הוא שמא ימות ויעשה בטומאה או שמא לא ימות לחד ספיקא לא חייש ומטבילה והשתא אי נימא דכל ישראל אוננין עליו הא בסכין נמי איכא תרי ספיקי שמא ימות נשיא קודם חצות וידחו כולם לפסח שני כדין אונן קודם חצות וי"ל דכולהו חד ספיקא הוא שמא ימות הנשיא ולא יצטרך להטביל ועוד דלפי מש"כ דאנינות זו דרבנן הוא בפסח לא העמידו דבריהם והנה אחר כל הנ"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל יש לדקדק עוד מ"ש דאבילות יום ראשון דהוא מה"ת שמחת הרגל דוחה אותה ודין אנינות לענין אכילת קדשים ומעשר אינה נדחית בפני הרגל כדמוכח בכמה דוכתי גבי הא דאונן טובל ואוכל פסחו לערב משום דאנינות לילה דרבנן אבל אי הוי דאורייתא הי' אסור באכילת פסחים ועיין במשל"מ ז"ל שם שכ' להוכיח דאנינות דאכילת קדשים נוהגת אפילו בשבת ורגל ואמאי לא נימא נמי האי סברא גופא דאתי עשה דרבים כמו מצות פסח וידחה עשה דיחיד היינו האנינות כדאמרינן לענין אבילות וי"ל דלא דחי עשה דרבים אלא אבילות ואין צריך לנהוג אבל מפני שמחת י"ט אבל לענין אנינות באכילת קדשים או לשלוח קרבנו דבעינן שמחת הלב כדדרשינן בזמן שהוא שלם זה אינו נדחה מפני הרגל ועיין בתה"א בענין אנינות מה שכתב בזה. והראשונים ז"ל הביאו ראי' דאבילות דרבנן מהא דאמרינן בבכורות הכל מודים לענין אבילות דיום ל' כיום שלפניו דמי וספק נפל הוא ואין מתאבל עליו אלמא דספיקא לקולא משום דבדרבנן הקילו ולפ"ז לענין אנינות אזלינן לחומרא ואסור באכילת קדשים כיון דמה"ת ולפ"ז קשה קצת מה שהקשו התוס' בכמה מקומות מהא דתנא באבל רבתי הספיקות אוננין ומתאבלין עליהם אלמא דספיקא לחומרא ותי' דהתם מיירי בספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון דאחד מהן וודאי אביו הוא ולפי הנ"ל קשה לומר כן כיון דאוננין ומתאבלין מיתניי' בהדי הדדי משמע דדמיין להדדי וכי היכא דבאנינות בכל ספיקות אזלינן לחומרא ה"נ לענין אבילות הן אמת דבמשנה פ' נושאין על האנוסה לא תנן אלא הן אוננין עליו והוא אונן עליהם אבל אבילות לא קתני משמע דבאבילות ספיקי לקולא אלא דיקשה מהא דאבל רבתי ולכל הפחות מיירי בבן ט' כו' ולפ"ז מש"כ הב"י בשם הי"א דגם בזה אין צריך להתאבל אלא האחרון משום דבביתו נולד א"ש דמש"ה תנן במתני' אנינות דווקא אבל הרמב"ן ז"ל כתב לסייע לדברי הגאונים ז"ל דיום ראשון דאורייתא מהא דאבל רבתי הספיקות כו' והא דבכורות דמת ביום ל' אין מתאבל עליהם לאו משום דספיקא לקולא אלא דכל שלא הוברר הדבר שהוא בן קיימא אין לבו דוה עליו והביא ראי' לזה מהא דממעטינן בת"כ נפלים מטומאת כהנים והיינו נמי למימר דלא אזלינן בזה בתר רובא כלל ומה אביו ואמו ודאי בני קיימא כו' ע"ש ולפי דבריו ז"ל אין בזה אנינות ג"כ לענין אכילת קדשים כיון דלאו מטעם ספיקא הוא ולשיטתו בשאר ספיקות אזלינן לחומרא באבילות וכברייתא דאבל רבתי הספיקות וא"כ קשה קצת על הש"ע שכ' בסי' שצ"ח דאבילות יום ראשון דאורייתא ודעת התוס' והרא"ש לא כתב אלא כשם יש אומרים וא"כ אמאי כתב בסי' שצ"ז דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אינו מתאבל הא לדעת הגאונים דאבילות דאורייתא אזלינן בספק לחומרא והמרדכי יליף הא דשנים אומרים כו' מהא דבכורות דמקילינן בספיקא ולפי דברי הרמב"ן ז"ל לאו מטעם ספיקא הוא דמקילינן התם אלא בס' אזלי' לחומרא והתם משום דבעינן בן קיימא ודאי וכן ק' הא דכ' בסי' שע"ד ס' בן ט' לראשון ס' בן ז' לאחרון מתאבל עליו משמע דוקא בכה"ג אבל לא בשאר ס' ולשיטת הגאונים ז"ל בכל ס' אזלינן לחומרא וי"ל כיון דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל מש"ה הקיל בזה לענין ספק אבל בעיקר סברת הרמב"ן ז"ל שכתב דגזיה"כ הוא בין לענין טומאה בין לענין אבילות דלא אזלינן בתר רובא בנפל ובעינן דווקא שידע בבירור שהוא בן קיימא לענ"ד לא משמע כן מהא דאמרי' בשבת פ' ר"א דמילה לא ס"ל הא דאמר רב יהודה הלכה כרשב"ג משמע דלרבנן חייב להתאבל אפילו לא קים לי' שכלו לו חדשיו משום דאזלינן בתר רובא ובן קיימא נולד ולסברת הרמב"ן ז"ל מנ"ל דרבנן ורשב"ג פליגי בהא דילמא לכ"ע אינו מתאבל משום דלא אזלי' בתר רובא לענין זה דאין לבו דוה עליו וכן משמע בנדה פרק יוצא דופן דלרבנן לא בעינן קים לי' שכלו לו חדשיו וכש"כ לפמש"כ במ"א דהא דאמר רשב"ג לא שהה ל' יום ספיקא הוי אין זה אלא מדרבנן אבל מה"ת אזלינן בתר רובא וכיון דלרשב"ג לא אזלינן בתר רובא ה"ה לרבנן לא ניזל בתר רובא אלא וודאי ברור דמטעם ספק הוא דמקילינן לרשב"ג והשתא לרבנן ליכא ספיקא כיון דאזלינן בתר רובא. והנה אחר כל הנ"ל בדברי הרמב"ם ז"ל מה שנראה מדבריו ז"ל דבין אונן לאכילת קדשים אינו נוהג אלא באלו שחייב להתאבל עליהם כמש"כ בה' מע"ש ובאלו כהן מטמא להם אבל אלו שאין כהן מטמא להם אין בו אנינות ואבילות מה"ת כמו שמבואר לעיל באורך א"כ קשה לי מדוע יצא מן הכלל הרוגי ב"ד דאין מתאבלין עליהם אבל אוננין כדתנן בפ' נגמר הדין. והנה לפי לשון המשנה שאין אנינות אלא בלב הי' נראה לומר דמש"ה אין מתאבלין שלא יהי' נראה כאלו הקרובים מתרעמים על הב"ד על הריגתם ומש"ה אנינות שאינה אלא בלב ואינו ניכר חייבים לנהוג אנינות אבל שם בגמרא משמע דמש"ה אין מתאבלין משום דלא הוי להו כפרה עד דחזי צערא דקיברא פורתא ואבילות מתחלי בשעת סתימות הגולל וכיון דאידחי אידחי אלמא דהטעם הוא משום דהוי בכלל אין עושין מעשה עמיו ואינו מטמא להם ואין מתאבלין עליהם וא"כ למה מתחייבו להתאונן עליהם והנימוק"י כ' בפ' נגמר הדין דמש"ה אין מתאבלין שיהא הבזיון כפרה להם אבל באנינות אינו ניכר הבזיון אבל לדעת הרמב"ן ז"ל דאבילות מה"ת ע"כ הא דאין מתאבלין משום דלאו עושין מעשה עמיו כמו לענין טומאה וה"ה דאנינות ליכא כמו בפורשין מדרכי הציבור ומאבד עצמו לדעת דאין בהן לא אנינות ולא אבילות אלא דיש לחלק בין פורש מדרכי צבור להרוגי ב"ד. ועיין בש"ך סי' שמ"ב. ומ"מ נראה דלדברי הרמב"ם ז"ל אנינות זו לאו דאורייתא הוא וכ"ז הארכתי לשיטת הגאונים ז"ל אבל כבר כתבתי מה שנלענ"ד בימים אלו של אבל וימים של משתה בסוגיא דאין מערבין שמחה בשמחה דכעין של תורה הם ולא מתורת מצוה אלא מתורת מנהג אשר נהגו בזה מעולם והיינו הך דאמרינן בירושלמי כתובות דמשה תיקן להם לישראל ז' ימי אבילות וז' ימי משתה ומימות משה נהגו כן והוא כעין של תורה ומש"ה הלכה כדברי המיקל באבל כיון דשרשו הוא מחמת מנהג לבד ודו"ק:

ועל שניים שלהם תניא באבל רבתי דמתאבל ואונן עליהם ויש ללמוד מכאן דלא כשיטת ר"ת ז"ל שכ' דכל שאינו מוטל עליו לקוברו אינו אסור בבשר ויין דהא שניים ודאי אין מוטל עליו ואפ"ה אונן עליהם וי"ל דכי היכא דנוהג אבילות עמו ה"נ נוהג עמו אנינות ואם נאמר דיש לשניים דין אונן גם לאכילת קדשים ומעשר שני קשה לכאורה על מה שכ' הראשונים ז"ל דהאבל יכול למחול וכמו שנהגו עכשיו דזה לא שייך לענין אכילת קדשים ואם אסור באכילת קדשים אלמא דלאו מפני כבודו של אבל הוא אלא די"ל דהא דתניא אנינות בשניים היינו לת"ק דאמר דמתאבל אפילו אין עמו בבית והיינו משום דחל אבילות גם עליו בכל מקום שהוא אבל למאי דקי"ל כחכמים דאינו נוהג אלא עמו בבית אין זה אלא משום כבודו של אבל ויכול למחול ונראה לפ"ז דהא דתניא לקמן לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו היינו לחכמים דאמרי דאינו נוהג אבילות אלא מפני כבודה אבל לת"ק דהוא עצמו מחוייב להתאבל אין חילוק בין חמיו וחמותו לשאר שניים שלה והא דפריך הש"ס חכמים היינו ת"ק ולא משני דשאר שניים באשתו איכא בינייהו משום דאין זה במשמעות דברי חכמים דהם נמי אמרי כל שמתאבל עליו מתאבל עמו ולא מחלקינן לחכמים בין חמיו וחמותו לשאר שניים אלא לבתר דאמרינן דלחכמים אינו נוהג אבילות אלא מפני כבוד המתאבל ועוד נראה דכל הקולות שכ' הראשונים היינו בשניי' של קידושין או אחיו מאביו שמת אבל על אחיו מאמו שכ' דאינו נוהג אבילות עמו היינו דווקא לד' חכמים אבל לת"ק מתאבל בכולן אבל התוס' בד"ה על שניים שלהם כתבו נמי אליבי' דת"ק דיש להסתפק באחיהם ונשותיהם וכוונתם ג"כ על אחים שאין להם עמו שום קורבה וכנ"ל ועיין ריטב"א ז"ל מש"כ בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף