קרן אורה/מועד קטן/י/ב

קרן אורה מועד קטן י ב

דף י' ע"ב

גמרא רבה שרי לסרוקי כו'. וכתב הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דלא התירו בכולהו אלא מעשה הדיוט ולי הדבר צ"ע כיון דלא הוזכר זאת בש"ס ומגג ומרפסת אין ראי' דהתם בנין הוא ולא עדיף מתפירת בגד דבעינן מעשה הדיוט או אומן ע"י שינוי אבל כל הני קרוב הן לצורך אוכל נפש כמו בנין הספסל לישב עליו וכן הדברים שהם משום צער בע"ח התירו אפילו כדרכו דומיא דהקזת דם לבהמה דמעשה אומן הוא:

שם גמרא מקיזין דם לבהמה כו' עיין ברי"ף ז"ל שהביא תוספתא בראשונה לא היו שותין כוס עיקרין ומי דקלים במועד עד שבא ר"ע ולימד כו' לכאורה נראה מזה דלא התיר ר"ע אלא הני דאינן אלא גזירה משום שחיקת סממנים אבל רפואה דאית בי' מלאכה אפילו לר"ע אסור אבל א"א לומר כן דהא התירו להקיז אפי' לבהמה והי' נראה דהא דאסרו בראשונה שתיית כוס עיקרין ודכוותי' לא אסרו אלא משום עונג י"ט דלאו עונג י"ט הוא ולא משום סרך מלאכה וצ"ע:

שם גמרא אמר רבא מאן דמתקיל ארעא אדעתי' דבי דרי שרי כו' וכ' הריטב"א ז"ל על הא דקאמר הש"ס היכא דמי כו' אע"ג דהוא יודע בעצמו למאי קמכוין מ"מ חיישינן מפני הרואין ואי עביד בגוונא דאיסורא ואמר דלהתירא קמכוין לא קנסינן לי' ועיין ברשב"ם ז"ל בב"ב דף נ"ד שכתב על הא דפשח דיקלא מהאי גיסא ומהאי גיסא אדעתא דארעא והוי חזקה ואע"ג דאיכא למימר נמי אדעתא דדיקלא כיון דאיכא למימר להכי ולהכי נאמן לומר להחזיק נתכוונתי ולפ"ז אמאי אסרינן הכא בדיקלא היכא דפשח מתרי גיסא כיון דדעתו לציבי ואין כאן חשש הרואין כיון דדרך הוא להכי ולהכי וצ"ל דלענין מועד החמירו כל היכא דאיכא צד לאיסור אע"ג דאיכא נמי צד להתירא ולא התירו אלא היכא דליכא אלא צד היתר ניכר מתוך מעשיו ולפ"ז נראה כגירסת רבינו גרשון דאדעתא דארעא בעינן יותר קרקע שוה ומש"ה כי שקל מוליא במוליא ונצא בנצא אדעתא דבי דרי ושרי דליכא למימר כלל אדעתא דארעא כיון דצריך להיות שוה אבל לגירסת הרי"ף ז"ל אמאי שרי בשקל מוליא ושדי בנצא דילמא עושה כן אדעתא דארעא דהא אפילו אדעתא דארעא טוב יותר שוה מאינו שוה ועוד קשה לענין חזקה אמאי לא הוי חזקה להרי"ף ז"ל מוליא בנצא ואמאי לא יוכל לומר דאדעתא למיקני קמכוין ואדעתא דארעא קעביד וצ"ל דאין דרך להטריח כ"כ לשדות המוליא בנצא לצורך הקרקע ועפ"ז יש מקום ליישב קצת ד' הש"ע דסתרן אהדדי לענין מועד כתבו הגירסת רש"י ז"ל דלצורך הגורן צריך להשוות יותר ובח"מ לענין זכי' כ' להיפך דלחרישה בעינן קרקע שוה יותר והוא משום דלענין חזקה בעינן מעשה המוכיח שלא לשם קני' והיינו מוליא במוליא כו' כגירסת הרי"ף ז"ל אבל לענין מועד יש לומר כל שיש צד היתר וגם מתכוין להיתר מותר אע"ג דאיכא צד לאיסור ואין מעשיו מוכיחים לשום צד ומש"ה כתבו דמוליא בנצא שרי משום דאיכא למימר דעביד לבי דרי ועיין בביאורי הגאון ז"ל שכ' דנימוקי יוסף כאן גריס כגירסת רש"י ז"ל ואני לא מצאתי ובב"ב גריס כגירסת הרי"ף ז"ל אבל מ"מ דברי הש"ע צ"ע דא"א לפרש ב' הפכים בנושא א' ובדברי התוס' בד"ה מוליא במוליא יש ט"ס וצ"ל איפכא גירסת רבינו גרשון כגירסת רש"י ז"ל וגירסת רב אלפס ז"ל היא כמו גירסא הכתובה לפנינו בשם רבינו גרשון. וכן מוכח מד' ז"ל ממש"כ משמע וק"ל:

שם גמרא פרקמטי' כ"ש אסור ובדבר האבד מותר וכ' התוס' והרא"ש ז"ל דלא מיקרי דבר האבד אלא אם יפסיד אחר המועד מן הקרן אבל אם יפסיד הריווח לא חשיב דבר האבד והרא"ש ז"ל הביא ראי' לזה מן הירושלמי ולפנינו בירושלמי נראה דאיכא פלוגתא בזה ומש"כ התוס' ז"ל וכש"כ לקנות סחורה שמא תהי' יותר ביוקר לא הוי דבר האבד הוא פשוט אבל מש"כ אבל לקנות יין כשר בתוך המועד מותר נראה הטעם דצורך המועד הוא דישתה ממנו במועד וא"כ אינו מובן מש"כ בשם הר"ר יוסף לאסור דאע"פ שלא ימצא בזול ימצא ביוקר ואין זה דבר האבד והא לאו מטעם דבר האבד הוא דשרינן לי' וצ"ל בכוונת דבריהם ז"ל דהתירו לקנות יין כשר לכל השנה וכמו שחילק הרמב"ן ז"ל עיין ברמב"ם ז"ל שפי' אמת רחיא היינו אמת המים של רחים והוא פי' מחודש הביאו הנמ"י דדבר שהוא לצרכו אם נזדמן לו במועד בזול מותר לקנותו אפילו על לאחר המועד כיון דצריך לזה ויצטרך ליתן אחר המועד ביוקר זה חשיב דבר האבד שיפסיד מכיסו אבל לקנות סחורה לצורך פרקמטיא אפילו אם נזדמן לו במועד בזול כגון ע"י שיירות שבא אסור לקנות דלהרויח לאו דבר האבד הוא ולזה כוונו התוספ' ג"כ דסחורה ודאי אסור אפילו אם עתה בזול הוא אבל לקנות יין כשר שהוא לצורכו מותר לכל השנה ועיין בש"ג והר"ר יוסף אוסר גם בזה ולא חשיב לי' דבר האבד וזה ברור בכוונת התוס' ז"ל אבל הרא"ש ז"ל כתב מד' הירושלמי הדא שיירתא כו' להתיר אפילו לקנות סחורה כדי להרויח ונראה מדבריו ז"ל דגרסינן בירושלמי אלמא עבורי רווחא פסידא הוא ויש להבין בדבריו ז"ל כיון דעבורי רווחא פסידא אפילו במה שלא בא לידו עדיין כגון לקנות סחורה כדי להרויח א"כ אמאי לא חשיב פסידא לענין למכור הסחורה שכבר בא לידו ויפסיד הריוח והוא ז"ל כתב דלא חשיב פסידא אלא אם יפסיד מהקרן אבל ז"א דהא הוא ז"ל בעצמו גם למכור לשיירות ביוקר והיינו כל היכא דאיתרע בחוה"מ דבר שאינו מצוי בכל השנה מותר לקנות ולמכור להרויח ומש"כ ז"ל בתחילה לאסור אפילו אם יפסיד הריוח היינו היכא דליכא אלא חשש בזה כדרך התגרים אבל אין הדבר ברור לו והנה הרא"ש ז"ל כתב ג"כ להתירא דקניית יין בשעת הבציר לכל השנה בפ"ב והי' נראה דשעת הבציר הוא כמו ריבוי השיירות דוודאי לא ימצא אח"כ בזול כמו בשעת הבציר וא"כ הי' נראה דל"ד כדי צרכו אלא ה"ה כדי להרויח כמו אם שיירות עוברות לדעתו ז"ל. אבל הטור ז"ל כ' דיותר מצרכו אסור מדבריו ז"ל נראה דשעת הבציר לא חשיב כמו שיירות עוברות דירו' וא"כ אטו כל צרכי ביתו יהי' מותר ליקח במועד לכל השנה שמא יתייקרו אח"כ וזה ודאי אינו כדתנן לקמן במתני' אין לוקחין עבדים ובהמה אלא לצורך המועד. שוב ראיתי בדברי הה"מ פ"ז מהל' י"ט שכתב לחלק בין אלו דתנן במתני' לשאר דברים שצריך לו ודווקא באלו דאוושי מילתא לא הותר לקנותן אלא לצורך המועד אבל שאר דברים הצריכין לו מותר לקנות אותן לכל השנה אפילו שלא מן השיירא לצרכו וכתב כן משום דמשמע לי' דמתניתין דווקא קתני אלו אין לוקחין ועיין בלח"מ מה שהקשה מהא דמוכרי פירות מוכרין בצנעה לצורך המועד דווקא וכתב דלרבותא נקט לצורך המועד דאפ"ה בעי צנעה ומשמע מדבריו דיכולין למכור בצינעה גם שלא לצורך המועד ויש לפרש עוד כיון דאומנתם בכך לא התירו בהם אלא לצורך המועד וכן משמע מביאורי הגאון ר"א ז"ל עכ"פ בדברי הרא"ש ז"ל א"א לומר כן דדעתו ז"ל דה"ה שאר דברים לא התירו אלא לצורך המועד וא"כ ע"כ צ"ל דהיתירא דקניית יין בשעת הבציר לכל השנה הוא משום דלא יהי' מצוי אח"כ וא"כ אפילו יותר מכדי צרכו לישתרי כמו בשיירא ועיין במ"א ובביאורי הגאון ז"ל בסי' תקל"ט ס' י"ב וראיתי בביאורי הגאון ז"ל ס"ק ך' אבל כו' כמש"כ ס"ד כוונתו למש"כ שם דפרקמטיא אסור אפי' אם ימכרנה אח"כ יפסיד הריוח וא"כ מאין הוא מקור היתר זה דכדי צרכו לכל השנה מותר ומש"כ בס"ק י"ט דהוא ככ"מ הרמב"ן ז"ל בדברי הירושלמי גם זה לא זכיתי להבין כיון דכבר פסק המחבר ז"ל כשיטת הרא"ש ז"ל דבשיירא עוברת הכל מותר אפי' להרוויח א"כ מאי ארי' כדי צרכו. וראיתי ברבינו ירוחם דמקור סברת הרמב"ן ז"ל שלא להתיר בשיירא אלא כדי צרכו הוא מחמת קושיא שהקשה הראב"ד ז"ל אמאי לא התירו לקמן בסוף פירקין לצוד הדגים משום לאחר המועד דהא לא ימצא אותן אחר המועד ע"כ כ' דלא התירו בשיירא אלא דבר שבדעתו לקנותו לאחר המועד וכיון דהדבר צריך לו מותר לקנותו היום דחשיב פסידא אבל דבר שלא הי' בדעתו לקנותו כלל לא התיר לו אבל הרמב"ם ז"ל נראה שדעתו כד' הרא"ש ז"ל דמותר לקנות ולמכור השיירא בכל גוונא ולא הבנתי מש"כ הש"ג כמה פעמים בשם המיימוני לחלק בין דבר שהוא צריך לו או לא והוא פלאי דבדברי הרמב"ם ז"ל מבואר איפכא וכמש"כ הה"מ שם וצ"ל דט"ס הוא ואיתחלף רמב"ם ברמב"ן ז"ל. שוב ראיתי בב"י ז"ל דהוא עצמו הקשה על הטור ז"ל אמאי אסר יותר מצרכו ועיין במחצית השקל שכ' בד' המחבר דהא דאסר יותר מכדי צרכו היינו לצורך שתי' לשנה הבאה הוא דחוק וגם מדברי הב"י עצמו לא משמע כן ע"כ עדיין אני נבוך בדין זה ודעת הריטב"א ז"ל בזה הוא דעיקר הדבר תלוי בה שיש ברשותו ע"כ כ' דלענין למכור אפילו הפסד מן הריוח חשיב דבר האבד והביא ראי' לזה מהא דבדיתא לבאי אי שביק להו פסדו אע"ג דבמציאה באו לידו אלמא כל שבא לידו חשיב דבר האבד וה"נ הריוח אם יוכל להרויח עתה ולאחר המועד יפסיד הוי דבר האבד ולפי דבריו ז"ל קשה קצת אמאי אסר רבא לעיל גבי תמרי תחלני למצינהו והוא עצמו התיר לקמן גבי בדיתא לבאי ובלא ס' הריטב"א ז"ל הי' אפ"ל דהתם הוי הפסד גדול והכא לא הוי הפסד כ"כ אבל לסברתו דיליף בק"ו לרווחא דחשיב הפסד א"כ כש"כ בתמרי תחלני דיפסיד מן הקרן וצ"ל דההפסד דתמרי תחלני לא פסיקא כ"כ עוד הי' נראה דלקמן גרסינן רבה מדמהדר לי' אביי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף