קרן אורה/יבמות/יב/ב
גמרא אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות ובנים הרי הם כסימנים ואיכא דאמרי עדיפי מסימנים דאפי' לר' יהודה כו'. השיטות בזה רבו כאשר אבאר. שיטת רש"י ז"ל הוא דלרב ספרא כל שילדה בקטנותה הרי היא גדולה לכ"ע. ורב זביד דאמר אין בנים בלא סימנים פי' דס"ל כמאן דאמר תוך, הפרק כלאחר הפרק. ולפי' הא דרב זביד דאמר אין בנים בלא סימנים אין זה אלא סימנא בעלמא דכל שילדה מסתמא הביאה סימנים. אבל עיקר הגדלות תליא בסימנים. ומש"ה למאן דאמר תוך זמן כלפני זמן עדיין קטנה היא. דאפי' הביאה סימנים שומא הם ולשיטתו תיקשי הא דפריך הש"ס וניבדוק דלמא רב זביד קאמר דא"א בלידת בנים בלא סימנים כלל דל"ל דא"כ היינו דרב ספרא כמ"ש התוס' דהא טובא איכא בינייהו דלרב ספרא לכ"ע הרי היא גדולה אפי' למ"ד תוך זמן כלפני זמן ולרב זביד דוקא למ"ד תוך זמן כלאחר זמן. ועוד דהא פליגי תנאי בזה בנדה אי תוך זמן כלפני זמן. וא"כ אכתי תיקשי למ"ד תוך זמן כלפני זמן משכחת לה חמותו ממאנת. ומתניתין בפלוגתא לא קמיירי:
והתוס' ז"ל כתבו דלרב זביד נמי בנים עם סימנים כ"ע מודו דאפי' תוך זמן גדולה היא והאריכו בשיטתם דמשעת עיבור גדולה היא כדי לישב הא דרבה בר ליואי דאמר דאם נתעברה בקטנות היא ועוברה מת. והא דרב ביבי דאמ' שמא תמות היינו דאם נתעברה בקטנות הולד אינו של קיימא והיא ג"כ מתה. אבל אפשר שתתעב' בגדלות ותקדם זמן גדלותה בתוך י"ב וכי ילדה ולד של קיימא איגלאי מלתא למפרע דגדולה היא משעת עיבור. ורב ספרא ללישנא קמא קאמר דבנים הרי הם כסימנים. ואיכא דאמרי עדיפי מסימנים ואפילו לר' יהודה כו'. והקשה הרשב"א ז"ל אפי' בנים כסימנים אינה ממאנת לר"י דהא ר"י לא קאמר אלא בסימני נערות. אבל בבגרות מודה ובין עיבור ללידה הוי יותר מבין נערות לבגרות. ותי' דלמ"ד בנים כסימנים יכולה למאן בין עיבור ללידה. ולמ"ד בנים עדיפי מסימנים משעת העיבור אינה יכולה למאן. וכן כתב הנימוקי יוסף ז"ל. ודברי הרשב"א ז"ל נראה לפרש דאליבא דר' יהודה קאמר דלמ"ד בנים כסימנים יכולה למאן בשעת העיבור דנהי דגדולה היא משעת העיבור הא לר"י יכולה היא למאן אפי' בגדלותה קודם ריבוי השחור אבל מדברי הנימוקי יוסף משמע דלהילכתא כתב כן אפי' לדידן דקיי"ל דלאחר שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן. וקשה לי טעמא מאי כיון דכבר גדולה היא משעת העיבור דהא אפי' לר"י כתב הרשב"א ז"ל דהא דאמרינן דלמ"ד בנים כסימנים יכולה היא למאן בשעת העיבור היינו למ"ד דאפי' בבעל פליג ר"י אבל למ"ד בבעל מודה ר"י ודאי דאין לחלק דהא הכא דבעל לאחר גדלות כיון שנתעברה וכמו שכתבו התוס' ג"כ. וא"כ לדידן פשיטא דאינה יכולה למאן בשעת העיבור. דהא הוי ספיקא דאורייתא שמא בעל לשם קדושין. וצריך לפרש דברי הנימוקי יוסף ג"כ כדברי הרשב"א ז"ל דאליבא דר"י כתב כן:
ועוד נראה לענין קושית התוס' והרשב"א ז"ל מהא דמודה ר"י כשבעל י"ל דהא ע"כ זה הוא מלתא דלא שכיחא שתקדים הגדלות קודם זמנה וכמ"ש הרשב"א ז"ל מהא דנדריה נבדקים ומיעוט הם אלו שמקדימים בגדלות ולא ידעינן זאת אלא מהוכחת העיבור והלידה בן של קיימא. א"כ מנ"ל דבשעת בעילה גדולה היתה ולמה לא מוקים לה בחזקת קטנותה עד שעת ריעותא של חזקתה היינו ההריון ומאן יימר לן דבשעת בעילה גדולה היתה. דלמא אח"כ נתגדלה וקלטה ההריון דג' ימים לקליטה. ומש"ה לאו ספיקא דאורייתא היא אפי' אחר בעילה ושפיר ממאנת לר"י בשעת הריון ואפי' לדידן יש מקום לומר דיכולה למאן בשעת הריון משום דמוקמינן לה בחזקת קטנות ועיבורה הוא ולד שאינו של קיימא דשכיחי טפי קודם זמנה. ואין לומר דכל שנתעברה מוקמינן הולד בחזקת של קיימא כמו רוב ולדות דז"א דהא אפי' בשנה שלפני גדלות יכולה להתעבר ולד שאינו של קיימא וא"כ השתא נמי מנ"ל למיזל בתר רוב ולדות. ונהי דאחר שילדה איגלאי מלתא למפרע דמשעת הריון גדולה הוי. מ"מ אם כבר יצתה במיאון מיאונה מיאון כיון דאין כאן ספיקא דאורייתא דאפי' בעל בשעת הריון לא פסיקא ליה לבעול לשם קדושין כיון דבחזקת קטנה היא כל עוד שלא ילדה:
ועיין בב"ש סי' קנ"ה מש"כ על ד' הרמ"א ז"ל ולפ"ז אפי' למ"ד בנים עדיפי מסימנים קודם לידה יכולה היא למאן משום דמוקמינן לה בחזקת נפל. וא"ש לפ"ז מאי דאמרינן אפי' לר"י כו' ולא תיקשי קושית הרשב"א ז"ל דהא כבר בגרה. עכ"פ לרב ספרא כל שילדה ולד של קיימא בשנת י"ב ודאי גדולה היא. ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנים ופי' התוס' ז"ל דע"כ לא קאמר דא"א לבנים בלא סימנים דא"כ היינו דרב ספרא אלא ע"כ אינו מצוי שיהו, בלא סימנים קאמר אבל אפשר שיהו בלא סימנים ג"כ וכיון דאינו מצוי לא מצינו חמותו ממאנת דחוששין שמא נשרו. וצ"ל ג"כ דעיבור בנים של קיימא אינן מצוין בלא סימנים מהא דרבה בר ליואי. וכיון דמיעוטא יש שיולדין של קיימא בלא סימנים א"כ הא דקאמר רבה בר ליואי שמא תתעבר ותמות ודאי כשהיא יולדת בקטנות אע"ג דאיכא מיעוטא ופעמים חיה אפי' כשיולדת בלא סימנים היינו בקטנותה כיון דלא שכיח. ורב ביבי דאמר שמא תמות כשתתעבר בקטנותה היינו משום דאיכא מיעוטא דחיה. ובשלמא לרב ספרא מצינן לפרש הא דרבה בר ליואי דודאי תמות כשמתעברת בקטנותה היינו בשנה שלפני גדלות אבל לרב זביד א"א לפרש הכי דהא איכא מיעוטא דחיה אפי' בקטנות. וע"כ צ"ל הא דקאמר ותמות היינו משום דזו שחיה לא שכיח. ורב ביבי דאמר שמא תמות ע"כ משום מיעוטא הוא דקאמר הכי דודאי מיעוטא הוא שתלד של קיימא ותחי' בשנת י"ב וכמו שכתבתי לעיל מהא דנדריה נבדקים. וה"ה דהוי מצי לפרושי הכי לרב ספרא דרבה בר ליואי אשנת י"ב קאי. והא דקאמר ותמות משום דמיעוטא דלא שכיח הוא שתחי' אלא דעדיפא מפרשי דקודם זמן שלפני גדלות ודאי תמות. והמהרש"א ז"ל כתב דתוך י"ב מלתא דשכיחא היא שתלד ולד של קיימא ותחיה. ולענ"ד לא נראה כן כדמשמע בכוליה תלמודין דבחזקת קטנה היא כל שנת י"ב ונדריה נבדקין ואם אינה יודעת לשם מי נדרה נדריה לאו כלום הם. ולא חיישינן לה שמא גדולה היא אם לא שנאמר כל שנתעברה שכיחא יותר שתחיה אבל גם זה כתבתי לעיל דאינו מוכרח:
ומסיק הש"ס דבדיקה לא מהני דמשום צער לידה חיישינן שמא נשרו ומש"ה אינה יכולה למאן והקשו התוספות ז"ל נבדוק אותה בשעת העיבור. ואי ליכא סימנים ליכא למיחש שמא נשרו וכי ילדה אחרי כן וודאי קטנה היא ומצינו חמותו ממאנת. ופי' דל"ד צער לידה אלא צער העיבור קאמר ונקט צער לידה משום דעיקר הפירכא הוא דיבדוק חמותו שתמאן דהיינו אחר לידה. והקשה מהרש"א ז"ל מעיקרא מאי קשיא להו דלמה נבדוק אותה קודם לידה. וכתב בשם הנימוקי יוסף דאי נימא דצער לידה דווקא. א"כ אכתי מצינו חמותו ממאנת אם נבדוק אותה קודם לידה ואין לה סימנים דוודאי קטנה היא וקידש אותה כשהוכר העובר ע"ש. משמע מדברי הנמק"י דאם בדקוה ויש לה סימנים אינה יכולה למאן בשעת העיבור. וזה דלא כמו שכתבתי לצדד לעיל דבשעת עיבור לכ"ע יכולה למאן משום דמוקמינן לה בחזקת קטנות והולד אינו של קיימא. וגם לענין לאסור חמותה מספקא לי דהא איכא ספיקא שמא יהיה העובר זכר ואפי' אם נקיבה היא שמא יהיה ולד שאינו של קיימא וא"כ למפרע נפל הוא ואין לו בה קידושין ודו"ק:
ועיי' במהרש"א ז"ל בריש פירקין במתניתין בתוס' בד"ה ואי אתה יכול לומר שכ' על ד' התוס' ז"ל שם שכתבו דר' ישמעאל מיירי בקידושי קטנות. ומשכחת לה חמותו ממאנת. וכתב שם דלמ"ד חמותו לאחר מיתה בלאו, א"כ ע"כ צ"ל דהבת היתה מאיש אחר. ואח"כ נשאה אחיו. וא"כ אמאי הוי קידושי קטנות הא גדולה היא דקטנה אינה יולדת. וכתב דלפי המסקנא ניחא דמסקינן שמא תתעבר ושמא תמות ואיכא קטנה דמיעברא. ומצינו חמותו ממאנת לר' ישמעאל בקידושי קטנות אפי' בבת שיש לה מאיש אחר ע"ש. ואין דבריו ז"ל מובנים דהא למסקנא נמי ע"כ בשעת קידושי אחיו גדולה היא כיון דכבר ילדה ובנים הרי הם ומדברי התוס' נראה דלרב זביד נמי מיעוטא דלא שכיח שתלד בלא סימנים. וא"כ יש לומר דלכל מילי הרי היא כגדולה בין לחליצה ולעונשין. אבל הרא"ש ז"ל כתב דלקדושין ולעונשין הויא ספק גדולה. ומשמע ליה הכי דאל"כ אלא דלכל מילי גדולה משוי לה. אכתי תיקשי מאי איכא בין רב ספרא לרב זביד. ומש"ה כתב דלרב זביד לא אמרינן גדולה אלא לענין מיאון לחומרא. אבל לענין קידושין ועונשין הוי ספק. אלא דלפ"ז תיקשי מהא דכתובות דמיבעי לן אי יש בגר בקבר ודבנה הוי ופרכינן התם קטנה מי קא ילדה. ואי נימא דספיקא הוי א"כ שפיר קמיבעי ליה דאי אין בגר בקבר מספיקא דאבי' הוא או היו חולקין הוא והאב כיון דמספקא לן אי כבר בגרה או לא. אבל אם יש בגר בקבר כולה דבנה הוי. וכן הא דפרכינן בפ' אין בין המודר גבי הא דאמרינן זאת תורת היולדת בין גדולה בין קטנה וקטנה מי מעברא. ואי ספיקא הוא מאי קושיא הא איצטריך קרא דאפילו אם היא ספק קטנה תביא קרבן:
והנה לענין קטן אי מוליד פליגי בה אמוראי בריש פרק בן סורר ומורה. ולא מצינו שם לחלק בקטן בשנה שלפני גדלות. אלא כ"ז שלא הביא שתי שערות אינו מוליד הרי דיש חילוק בין קטן לקטנה דקטנה לכ"ע יש לה כח ההולדה בשנה שלפני גדלות. אלא דהולד אינו של קיימא וקטן אין לו כח המוליד כלל:
והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהל' אישות אם ילדה אחר י"ב אע"פ שלא הביאה שתי שערות. הרי היא גדולה דבנים הרי הם כסימנים. וכתב הרשב"א ז"ל לפרש דבריו ז"ל דהא דאמרינן בנים הרי הם כסימנים היינו בזמן סימנים שהוא אחר י"ב. והא דאמרינן שמא תתעבר ושמא תמות הוא משום דמשמשת במוך אפי' לאחר י"ב כ"ז שלא הביאה שתי שערות. ובזה הוא דאמר שמא תמות. וכתב עוד דע"כ צריך לפרש דבריו שנתעברה ג"כ אחר י"ב דאם נתעברה תוך י"ב הא וודאי מתה למ"ד שמא תתעבר ותמות. וכן לפי שיטת ירושלמי עכ"פ ולדה מת אם נתעברה בקטנותה. וע"כ הא דאמרינן בנים הרי הם כסימנים היינו כשנתעברה לאחר י"ב. וא"כ קשה בלא"ה אינה יכולה למאן מחמת חזקה דרבא. ותי' דאתא לאשמעינן אפי' למ"ד אין חוששין שמא נשרו וכי בדקינהו וקטנה היא ולא נמצאו לה סימנים ה"א דיכולה למאן ומצינו חמותו ממאנת קמ"ל דבנים כסימנים. ולפי זה קשה רב זביד למה ליה למימר אין בנים בלא סימנים הא בלא"ה אזלינן בתר חזקה דרבא והביאה סימני' וחוששין שמא נשרו משום צער לידה. ועוד יפלא בעיני על הרשב"א ז"ל איך יפרש הא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ט מהל' הנ"ל בת ממאנת אלמא דיכולה למאן בשעת עיבורה. ואי מיירי דווקא דנתעברה לאחר י"ב שנים. א"כ היאך יכולה למאן כיון שבעל לאחר י"ב שוב אינה יכולה למאן מחמת חזקה דרבא. כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות גירושין:
וע"כ צריך לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דהכל תלוי בלידה ואם ילדה בתוך י"ב היא מתה ועוברה מת. והיינו דרבה בר ליואי. ועיקר הפירכא בש"ס הוא מלידה לאחר י"ב ולא הביאה שתי שערות. ועלה מסיק שמא תתעבר ושמא תמות דפעמים חיה אם יולדת ולד של קיימא משום דבנים הרי הם כסימנים. ולא מצינו חמותו ממאנת בשום אופן. ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנים. ומש"ה נמי אינה יכולה למאן דמסתמא הביאה סימנים ונשרו אבל בלא לידת בנים שפיר היתה יכולה למאן אפילו לאחר י"ב דחזקה דרבא לא אמרינן אלא כשבעל לאחר י"ב דהוי ספיקא דאורייתא. אבל כשלא בעל יכולה למאן כ"ז שאין לה שערות וסימנים. ומשמע ליה להרמב"ם ז"ל לפרושי הכי משום דבנים הרי הם כסימנים משמע דכזמנן של סימנים כך זמנן של בנים והכל לאחר י"ב. וע"כ הלידה היא עיקר הסימן. ועוד דלפי מה שביאר הרד"ך ז"ל בש"ד מהל' אישות הא דאינה יכולה למאן כשבעל לאו משום דבעיל לשם קדושין אלא טעמא דגמרו קדושין הראשונים ואפי' לא בעל לשם קדושין. א"כ אי נימא דמשעת הריון גדולה היא הדק"ל מאי קאמר ואפילו לר"י דאמר עד שירבה כו'. הא כשבעל אינה יכולה למאן לר"י. וליכא לתרוצי כמו שכתבו התוס' ז"ל דבעל בפירוש שלא לשם קדושין. וע"כ משעת לידה הוא דקאמר דבנים כסימנים. אלא דלשיטתו תיקשי מפ' נושאין על האנוסה. וכמשה"ק הה"מ ז"ל וכן מהא דיש בגר בקבר משמע דגם אינה מתעבר' בקטנות. ודו"ק היטיב בכל הנ"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |