קבא דקשייתא/מט
|
< הקודם · הבא > |
קושיא מט [עריכה]
קשה לי בסוף פרק השוחט (חולין מא.) ישראל ששחט בהמת חברו לע"ז דאמרינן לצעורי קמכוין והא כיון שנאמר שאינו אוסר א"כ שוב ל"ש לצעורי. וא"כ דמי להא דירושלמי דסוף יבמות גבי שני צרות דזו שאמרה מת בעלי תנשא והצרה היא א"א ומקשה הירושלמי דכיון שנישאת ואתה מחזיק דבריה לאמת תנשא גם הצרה. ומתרץ דשוב תאמר שקר לקלקל חברתה. ושוב מקשה א"כ גם היא לא תנשא ונאמר דכוונתה לקלקל חברתה. ומתרץ מתוך שיודעת שאין דבריה אצל חברתה כלום אומרת אמת. ושוב מקשה א"כ גם צרתה תנשא. ומתרץ דא"כ חזרה לקילקולה הראשון הרי דכל היכא שאם נאסר שוב ליכא סברת לצעורי שוב אמרינן שאומרת אמת רק חבירתה מוכרחת שתהיה אסורה דאל"כ עדיין תאמר שקר. וא"כ ה"נ בנידון דנן אם אתה מתיר היין והבהמה מכח סברת לצעורי שוב לא שייך לצעורי כיון דיודע שאינו נאמן א"כ שוב יהיה היין נשאר אסור כמו צרתה דנשארה באיסורה. והדבר צע"ג[1]:
- ↑ יש כאן הוספה ב'השמטות' ויש להשלימה.