צלעות הבית/יג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

צלעות הבית יג

סימן י"ג

שאלה ששאלתי מכבוד הגאון מופת הדור המפורסם בדורו כבוד שמו מוהר"ר יחזקאל נר"ו בתמוז שנת תקכ"ט כעת הוא בעל המחבר שו"ת נודע ביהודה ואף ששאלה זו אינה מעסק אבן העזר מכל מקום מפני שהשאלה מובאת בקיצור בספר הנ"ל ([מהדורה קמא יו"ד] סימן נ"ה) וכבר כתב הגאון שי' טוב טעם בההקדמה מדוע קיצר בשאלת השואל, שסבר אולי יזכה בעצמו לעשות חיבור ויהיו דבריו כדיוטגמא חדשה, וחכם עדיף מנביא, ובאשר זכיתי לזה אמרתי אציג[נה] נא פה בהווייתה.

אשה בת ששים ויותר שבימי נעוריה אירע לה מכה שקורין פארפא"ל ועשו לה הרופאים תחבולה בטבעת של שעוה וזה כמה וכמה שנים אשר לא יצא הטבעת מגופה וגם אי אפשר לה להוציאו ועתה נתחדש לה זה כמו חצי שנה שאחרי בלותה היתה לה עדנה עידן ועידנים של צער שהיא גלמודה מבעלה ואי אפשר לה לטהר עצמה ששופעת תמיד ממש בלי היפסק ליחה לבינה וירוקה שקורין אייט"ר. ולפעמים הליחה מעורבת במראה אודם וכאב אינה מרגשת זולת לפרקים מעוטים שכואב לה מהצד בית רחמה אבל זוב הנ"ל אינו פוסק אפילו בשעת שופי והשקט ומפתיחת המקור אינה מרגשת מאומה אבל מרגשת תמיד לחות על כותלי בית רחמה ועל שוקה ואז מיד בודקת עצמה ועל הבדיקה רובא דרובא אינה מוצאת מראה אדום רק מראה לבן. אך חלוקה תמיד מלוכלך במראות הנ"ל מעורב במראה אודם ומציאת כתמי החלוק הוא גם כן בהרגשת זיבת דבר לח הנ"ל.

הנשים שופטות האדום שבתוך הליחה הוא אפשר מחמת הטבעת שבגוף זה זמן ארוך. ורופא אחד אומר שהוא חולי שקורין פלו"ס שנאסוף כל עפושי דמים שבגופה אל מקום זה לזוב דרך שם וכאשר שמע הרופא משפט הנשים ונודע לו מהטבעת שבגופה זה זמן ארוך אמר שיוכל להיות כדברי הנשים על ידי שבודאי הטבעת כבר מרובה בעיפושי ליחה סביבו ומעפש הבשר.

ואחרי אשר דרשתי בשלום כבודו הרמה היתה מלתי אמורה לפניו בלשון זה. והנה שאלה זאת באמת ממש מבוארת בשאלות ותשובות שב יעקב באריכות שאלה מ' בתשובתו להגאון מהור"ר יודא מילר כאשר התחיל וכו' באמצע התשובה אך לע"ע נתחדשו איזה דברים וכו' ואין בין נידון דידהו לנידון זה כי אם הטבעת שבבטן האשה שיש לדון עליו אפשר שמוציא דם זולת זה היא ממש בדומה לה.

והיה אפשר לי ללמד מתוך שני כתובים הבאים כאחד שם צד היתר, דהיינו תשובת הגאון בעל שב יעקב ותשובת הגאון ורופא מובהק אב"ד ק"ק מענץ, אך מיום עמדי על דעתי העניה ת"ל נתתי שכמי לסבול עול תורה כחמור גרם אבל לא כחמור נושא ספרים, כי אם לתור ולדרוש אחר יסוד הדבר. והיה כאשר שמתי עיוני בדבריהם הקדושים מצאתי ראיתי כמה מילן לדבר, מכח זה מופלא ממני הדבר להורות הלכה למעשה בין דם לדם, ואמרתי אקומה נא ואעלה אל הר המור גבעות הלבונה ה"ה כבוד אדמ"ו נר"ו ואציע לפניו שיחתי.

הנה, היסוד שהשריש בעל שב יעקב בתשובה הנ"ל בסופה (דף ע) סובב והולך על דבריו הראשונים בתשובה שכתב להגאון אב"ד ממענץ (דף נ) שדעתו להכריח טעמא דרבי עקיבא שמקיל בכתמים היינו מחד טעמא וחדא דרשא דינו דשמואל דבעינן שתרגיש ואין ביניהם אלא שבתחילה (דף הנ"ל) כתב הלכה כרבי עקיבא אתי לאשמעינן ובדף ע' כתב דשמואל אתא לאשמעינן טעמא דרבי עקיבא ומתורץ בזה ב' קושיות בדף נ', קושית אב"ד ממענץ דמנ"ל לשמואל לומר תרתי ש"מ מחד ה' יתירה. וחדא קושי' דידיה, מנ"ל למדרש לר"ע דם ולא כתם אטו כתם לאו דם הוא.

ועוד הקשה (דף נ) דאי ב'דרשות הם ק' ל"ל דרשה דר"ע הא כל כתם לאו ע"י הרגשה הוא, והולך בזה לשטתו (בדף ע') שגוזר אומר דלא אמרינן אימר ארגשה ולאו אדעתיה מדאורייתא אפילו לזמן מרובה ואף שהוא נגד החזקה לדברי הר"ם ז"ל שכל דמים היוצאים מן האשה הם בחזקת שבאו בהרגשה הואיל וליכא למתלי במה שטעתה בדמיונה אא"כ שמצאה בבדיקה שאז חזקת הר"ם גמורה ומה שלא הרגישה אמרינן טעתה וסברה הרגשות עד הי' אלו תוכן דבריו.

ומאד נפלאתי חדא אם לדבריו הראשונים דשמואל הלכה אתא לאשמועינן ק' ממ"נ אם פליגי תנאים בדרשה דר"ע מה מקשה הגמרא עליה דשמואל הואיל וס"ד דשמואל טהורה לגמרי קאמר, ואפילו מדרבנן לא אמרינן בזמן מועט ארגשה ולאו אדעתיה מכל הנהו משניות וברייתות דילמא אינהו כרבנן אתי דלית להו כלל דינא דהרגשה ואיהו כר"ע ס"ל ואליביה סובר דבזמן מועט אפילו מדרבנן לא חיישינן ואי לא פליגי תנאי כלל כאשר הוא האמת איך שייך לומר הלכה מכלל דפליגי ואם לדבריו האחרונים דשמואל טעמיה דר"ע מפרש לא מצינן סוגיא כזאת בכל הש"ס ובפרט לתי' ר' ירמיה דנמצא לא מחדש שמואל שום דין דהא מודה דטמאה מדרבנן אלא טעמא דר"ע ואיך אמר דבריו בלשון הלכה משמיה דנפשיה כאלו התורה מאתו תצא וח"ו לחשוד שמואל שלא יאמר דבר בשם אומרו. ועוד תמוהים דבריו האחרונים שגזר אומר אליבא דהר"ם דלא נאמר החזקה אלא היכא דאיכא למתלי בעד הבודק משא"כ בכתם אף דמגופה הוא היא בחזקת שלא הרגישה הואיל וליכא מידי למיתלי ע"כ היא מן המיעוט וק' אטו כתם דר"ע לא איירי נמי ודאי אף בשהטילה מים ושמשה כמה פעמים מיום לבישת החלוק ואם כן היינו ממש בדיקות העד דאיכא למתלי שהרגישה וסברה הטלת מי רגלים הוא או הרגשת שמש היה ולמה לא תהא בחזקת הרגשה וטמאה מן התורה דהא בגמרא בחדא מחתא מחתינהו וכמבואר נמי הכי בתוס' דף ג' שמשם הוציא סברא זאת ע"כ לע"ד ודאי ב' דרשות נינהו דרשה דר"ע מדם דהיא מיותר או מכל הפסוק יהיה זובו כמבואר בדבריו ודרשא דשמואל מה' דבבשרה ומה שהביא ראיה מלשון העט"ז וזולתו גדולי האחרונים. אני אביא ראיה מהקדום בזמן ה"ה מאור עינינו התורת הבית (בדף קע"ה) שכתב ד"ת עד שתרגיש שנאמר דם יהיה זובה בבשרה עד שתרגיש בבשרה ותנן ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה ולא כתב הרי להדי' שהם ב' דרשות דשמואל התחיל מן תיבת דם לחוד ודר"ע מתחיל בכל הפסוק להורות דמייתור פסוק אחד הוא.

ומה שקשה להם דרשא דתרתי ש"מ הא זכינו לביאורו של הר"ן שכתיב פירש דכיון דדרשינן מבשרה עד שתרגיש בבשרה ממילא משמע ולא בשפיר ובחתיכה שאין בכיוצא בזה הרגשות דם אלא הרגשות שפיר וחתיכה עכ"ל. הרי אף מדברי הר"ן נמי מבואר דלאו היינו כלל דרשה דר"ע ומדברי הר"ם ז"ל למדתי עוד משמעות תרתי ש"מ שכתב ריש פ"ט עד שתרגיש כו' כמו שביארנו ואין מקום לביאורו זה אלא מה שהביא דרשה זאת פ"ה הלכה י"ו שכתב שנאמר דם יהיה זובה בבשרה עד שתראה בבשרה כדרך שהנשים רואות ואין דרך אשה לראות בשפופרת הרי ביאר לנו שמזה המיעוט נמי ממועט שלא בהרגשה הואיל שראתה כדרך שאין הנשים דרכם לראות בהרגשה נמצא בשני הדינין חד טעמא וחד דרשה.

ובזה יש מקום אתי ליישב מה שדחקו הגאונים עצמם מדוע מיאן לש"י ז"ל לפרש דלא כפי' התוס' בתירוצו דר' ירמי' מודה לשמואל דטמאה מדרבנן אפי' ידוע שלא הרגישה היינו משום דקשה לו אם נאמר דביטלו ההוא דינא דשמואל לגמרי א"כ שפיר וחתיכה נמי ליבטל מדרבנן דהא חד טעמא לתרווייהו ולדעת התוס' ז"ל ההכרח לדחוק דחכמים השוו מדותם במין דם שלא לחלוק בין דם לדם וגזרו אטו דתרגיש ולאו אדעתה משא"כ במינים שונים דלא אפשר למטעי וגם לא שכיח לא גזרו. ומה שהקשה בעל שב יעקב תו בדרשה דר"ע אטו כתם לאו דם הוי, לע"ד ל"ק דהוי כעין דרשה דממזר ודאי ולא ספק ה"נ דורש דם ודאי ולא ספק ואף דשם עיקר הדרשה מחמשה קהלי דמייתרי אפשר דהכא נמי תיבת דם מיותר משום דכבר דרשינן דף י"ט ה' מראות משני פעמים דמים ושחור אדום הוא וקצת ראי' לזה דשם מקשה והא אנן ה' תנן ולא משני דאיכא עוד דם יהי' זובה אלא ודאי דא"כ קשיא דרשא לר"ע מנ"ל. ומשני שחור אדום הוא וא"צ לרבוי וא"ל דנרבה מדם עוד מראה שישית חדא מפלוגתא דמתני' שם, זה אינו דידעו החכמים מסברתם דא"א לרבות עוד מראה שתפול תחת סוג אדום שכבר חקרו על זה הביאו ראיה דדם אדום הוא וק"ל. או אפשר דמיתורא דכל הפסוק דם יהי' זובה דמי' ודאי ולא ספק וכדרך הגאון בעל שב יעקב אבל עכ"פ ב' דרשות נינהו וזה ברור.

ואין להקשות לפ"ז לשיטת הפוסקים דכל הספיקות מן התורה לקולא א"כ קרא ל"ל, חדא דכבר הקשה בזה הפר"ח בסי' ק"י בלא זה על שיטה זו. ועוד דהכא יש לומר לולא שגילתה התורה לא היינו עושים מזה ספק מפני שאין הספק קצת שקול הואיל שבשוק של טבחים לא עברה ה"א האי דם מהיכי אתי' קמ"ל להורות שספק זה שרי ד"ת.

ובזה מיושב מה דקשה לפ"ר הא היכא דאתחזיק התירא כע"מ דספק אחד מן התורה שרי וא"כ קרא ל"ל דהא אשה זו בחזקת טהרה עומדת א"ו כנ"ל. אמנם זה ודאי לדעת הכ"מ רפ"ט דמחשיב כל הכתמים לס"ס ע"כ לומר דסובר דדרשה דרבי עקיבא אינה אלא אסמכתא דאל"ה אף לתירוצו ק' קרא ל"ל דהא ודאי דס"ס מדאורייתא עכ"פ שרי וממנו נמי מוכח ביטול דעת הגאון בעל שב יעקב דהיינו דרשה דשמואל וק"ל.

אמנם בזה היטב לראות הגאון הנ"ל (בדף מ"ט ע"ב) דע"כ דרשה דר"ע זו היא דרשה גמורה דאל"כ במה השקיט תרעומות התלמידים דאסמכתא לאו היינו עיקרן של דברים אלא טעמא אחרינא איכא בהדיה וזה לא גילה להם וגם מתורת הבית הנ"ל משמע דדרשה גמורה היא. אך האמת עד לעצמו שיפה דיבר הגאון הנ"ל (דף ע' ע"א) שקושיית הכסף משנה מעיקרא ליתא דאיך נעביד ס"ס מספק שאינו שקול דהספק דשמא מן העליה משנה מבוארת היא שחזקתה מן המקור בדף י"ז ע"ב האמנם דכגון דא איכא לשנויי דהא לפי מסקנות הלכה כאשר פסק הר"מ ז"ל כר' יהודא דאמר אנא הכי קאמינא מן הלול ולפנים ודאי טמא מן הלול ולחוץ ספיקו טמא, המתני' נמי הכי מתפרשא בנמצא מן הלול ולפנים וע"ז קאי שחזקתה וכו'. ומאן לימא לן דדוקי' דסיפא דוקא מן הלול ולחוץ הוא דהוי ספק הא ספק אם מן הלול ולחוץ וספק אם מן הלול ולפנים ודאי טמא, דילמא דוקי' דרישא דוקא מן הלול ולפנים ודאי הוא דודאי טמא הא ספק הוי ספק טמא והכי מסתבר יותר כי כל מה שלא מבואר לנו בודאי בכלל ספק הוא וא"כ בכתם הדין עם הכסף משנה אך אי קשי' הא קשי' דהא שנינו נמצא על שלו שניהם חייבים בקרבן. הרי מבואר דע"כ דיוקא דסיפא אמת דהא הכא לא ידעינן איך הי' נמצא כמבואר בתוס' דף י"ח ד"ה כאן שכתבו מי עדיף מנמצא מן הלול ולפנים דהיינו ודאי אלא אדרבא גרע הוא משום דהוא ספק אם נמצא מן הלול ולפנים וא"כ צ"ע רב ליישב הכ"מ דהא כלל זה מושרש מפי התוס' פ"ק דכתובות דהיכי דספק אחד כודאי הוא מדאורייתא א"א לצרפו לס"ס והובא בכללי הש"ך ופר"ח י"ד בשם כל האחרונים ומפי הה"מ וכהיום שנדפס ספר סדרי טהרה מצאתי בסי' קפ"ז ס"ק ט"ו רוצה להרוס כלל זה לגמרי בהחליטו שהתוס' בעצמם סתרוהו בדבריהם (נדה דף י"ח) ואף שמביא הריב"ש שמיישב כתב עליו והוא סותר דברי התוס' נדה. ולשטתו דתוס' סותרים עצמם יותר הי' לו לומר שדבריהם בכתובות עיקר וחזרו ממה שהקשו בנדה על רש"י מן טע' חילוק הריב"ש ממה שנאמר שבכתובות נתעלמו מכל הסוגיות שמביאים בנדה. אמנם לע"ד אדרבא מביא ראי' להריב"ש מדברי תוס' אלו שהרי דייקו בלשון קושייתם וכתבו דסתם שליא שיצתה מקצתה ויש בה ולד מחצה יש בהן רוב ולד ומחצה אין בהם רוב ולד כדמוכח בפ"ק דב"ק. ור"ל כדברי הריב"ש ממש ולאו דוקא בס' דזכרים ונקיבות דגזירות מלך עולם להיות פלגא ופלגא אלא ה"ה בספק זה שאין שום סברה להכריע ולומר דמש"ה יש אפשרו' שהרוב שיצא מקצת שליא יש בו רוב או מיעוט אלא הוא ענין מוכח על המקרה והזדמן ופשיטא דתמיד יש פעם בכה ופעם בכה וכתבו כדמוכח בב"ק ור"ל דאלו יש שום סברה להכריע על הרוב או מיעוט מה מקשה התם רבא חומרא דאתא לידי קולה היא כמו דגמרא גמור ליה דאין מקצת שליא בלא ולד כן גמור ליה דאין מקצת שליא בלא רוב ולד, אלא ודאי דזה אין סברות אפשרות כלל להכריע היציאה שהיא ברוב או במיעוט אלא זה מונח על המקרה פעם יוצא ברוב ופעם במיעוט ותמיד הוא פלגא ופלגא כדרך כל עניני המקרים הנופלים שלא בהשגחה ובלא שום מכריח. אמנם בסי' ק"ץ תוך תשובתו בס"ק צ"ה כ' בד"ה ותו יש ראיה דלא כהש"ך מסוגי' דידן ריש פ' האשה דהא מסקינן דכי אמר ר' מאיר בחד ספק אבל בס"ס לא אמר והרי חזינן דר"מ ס"ל כדמסקינן דף י"ד דמשום נדה מטמאה אלמא משוי ליה כודאי ומשום דרוב דמים מן המקור. ומ"מ ביש עוד ספק איש מטהר. וזה באמת צ"ע דשם הוי ממש אך ספק של אפשרות ולא מוכרח דתמיד ספק איש או אשה הוי פלגא ופלגא בהכרח. והנלע"ד בזה דהא בלא זה קשה להמבואר בשם הרשב"א דטעמא דס"ס היינו דמשום רוב נגעו בה, הא ר"מ ברוב גמור חייש למיעוט וע"כ לומר מפני שאשה בחזקת טהרה עומדת הוי כמו רובא וחזקה דמסקינן ביבמות דף קי"ט ע"ב דהוי האיסור מיעוטא דמיעוטא דאף ר"מ לא חייש וא"כ י"ל דבמקום חזקת היתר אף ס"ס כי האי דא"א להחליט דע"י הצטרפות המיעוט הוי רובא להתיר מ"מ הוי לכה"פ כפלגא ופלגא ומוקמינן בחזקת טהרה והתוס' לא הקשו בכתובות אלא ע"פ דבריהם דאין לוקמה בחזקת היתר ולאו תחתיו מפני החזקה להעמידה בחזקת בתולה. ובזה מיישב הצ"ע של הש"ך ביורה דעה (סי' קך"ט ס"ק ך"ח) ותדע דהא ע"כ לשיטת התוס' לא צרכינן במקום חזקת היתר לס"ס אלא היכי דספק אחד נוטה לאיסור יותר מלהיתר דאלו בשקול לדידהו בחד ספק נמי משתרי ע"פ החזקה אלא ודאי דמעולם לא כיוונו לההוא כללא במקום חזקת היתר. עכ"פ למדינן מדבריהם היכא דכל ההיתר אך מכח הס"ס דהיינו בדלא אתחזיק לא איסור ולא היתר ומכ"ש למאן דס"ל אפילו במקום חזקת איסור דצריך שלא יהא ספק אחד רובא דאורייתא אם לא בנידון הריב"ש והדומה לו כנ"ל ומ"מ יפה הועיל לפ"ז שאין על הרמ"א ק' קושית השב יעקב שהיא קושית הט"ז בסי' ק"ץ על הכסף משנה מפני שהם איירי במקום חזקת סהרה (ובספר כרו"פ הנדפס מחדש ראיתי בס"ק כ' מקשה משם אונס חד הוא על ס"ס דהכ"מ. וכן ק' קושיא זו על ס"ס דר' מאיר הנ"ל ומתי' נמי בסברה זו דבמקום שהאשה בחזקת טהרה אפילו ס"ס כל דהוא מתירן דהא חזקה מסייע לה. ולא השגיח שהתוס' בכתובות משני תי' זה על קושייתם במקום דשייך האשה בחזקת היתר לבעלה עומדת) וכדי ליישב הכסף משנה אמינא דלעולם סובר דיוקא דרישא דוקא ובנמצא על שלו שאני הואיל דבלא"ה האי דינא משתעי בששמשה בעונה סמוך לוסתה דאל"ה אנוס הוא כמבואר בשבועות דף י"ח ואף דפסקינן וסתות דרבנן מ"מ בזה אמרינן שחזקתו מן המקור הואיל דחזקתו עכ"פ מדרבנן דאורח בזמנו בא דהיינו מן החדר והכריח סברתו זאת כדי ליישב קושית תוס' שהבאתי לעיל שהיא תמיה עצומה על פי' רש"י ובסברה זאת מיושב כי אביי אף דסבר לפי' רש"י דאפי' מן הלול ולפנים ודאי הוי ספק טומאה ולא חש לדיוק דמתני' שחזקתו מן המקור מ"מ בעונה סמוך לוסתה מודה כנ"ל (וקצת יש הוכחה לתי' זה דכא אף לפי' התוס' דמודו כל האמוראים בנמצא בקרקע פרוזדור היינו משום דאזלינן בתר חזקה ולא חיישינן לאזדקרה וקשה הא ברואה בשעת תשמיש על שלו או שלה אותיום דידעינן שראתה בשעה שנזדקרה דהא שוכבת פרקדן ולמה לא נימא ספק מהעלי' אלא ודאי כנ"ל משום עונת הוסת נגעו בה לעשותו ודאי מן המקור) ובאמת אנו הי' לנו עוד עד אחד לסברת הכ"עמ מה טוב הי' והי' אפשר לסמוך על תי' הנ"ל אף לדינא ולפ"ר משמע שאף הרמ"א ז"ל אזיל בשטתו בסי' קפ"ז בהג"ה שנקיט נמי להאי ספק מן הצדדי' אף שהט"ז ריש סי' ק"ץ הקשה ממש הקושיא שעל הכ"מ, אך בלי ראי' מוכרחת אלא מטעמי' דנפשי', ומחלק בין דינא דהג"הה ובין דינא דהכ"מ אבל מה אעשה שלא זכיתי להבין דבריו דמה קאמר דהתם יש מכה כו' דמה בכך כמו התם יש מכה הכא בדינא דנ"מ נמי יש ספק דמעלמא. לכן היה נראה דדעת הרמ"א ז"ל ממש בסגנון אחד עם הכ"מ אך דעדות הרמ"א ז"ל לע"ד אינו בהחלט די"ל דאזיל בשטת התוס' דדיוקא דסיפא דוקא ומה שמחשיב לספק מן הצדדין היינו דוקא בדבר הלמד מענינו דאיירי שם בהחזקה לראות מחמת משמיש ומשום דאזיל לשיטתי' כדפירשו הש"ך (ס"ק ך') שתופס הפשט במרדכי ותולין בוסתה אפי' בלא מכה ומשום דאמרינן מחמת מיעוך תשמיש לקתה בהצדדים אלא שאינו סומן עליו לדינא אלא בדאיכא מכה אינה ידועה שמוציאה דם ושפיר עביד ס"ס ספק מן המכה ספק מן הצדדים מחמת מיעוך תשמיש ולא מן העליה עביד האי ספק כדדאיק לישני' מן הצדדים ולא מן העלי'. האף שלא נעלם ממני שהשב יעקב דחה זה בשתי ידים (בדף ס"ב ע"א ובדף ע"ב) והכריח בהוכחה ברורה דלא כפי' זה ממתני' הנ"ל דנמצא על שלו שהכריח דע"כ מיירי שלא בשעת וסתה, לע"ד אין מקום ליישב דבריו כי נתעלם ממנו הגמרא הנ"ל דמס' שבועות דע"כ איירי סמוך לוסתה דאל"ה אנוס הוא דאף באשה שאין לה וסת מתוקמא דנמי אנוס הוא כמבואר בהרמב"ם הלכות שגגות ולא מתוקמא אלא דוקא בגוונא דמודה המרדכי דהיינו בשעת וסתה סמוך ובל"ז אין מקום לדמיונו דבשלמא באשה מוחזקת רואה מחמת תשמיש דע"כ אשה זו נשתנית מכל הנשים ומאן לימא לן דחמוד משונה הגורם דילמא בשר צדדים משונה הוא הגורם (ולהכי אף הסמ"ג תפס זה לס"ס וכתב דלהכי מותרת להשני בלא בדיקה) אבל אשה פשוטה הרואה פעם אחד מחמת תשמיש פשיטא דמה"ת להחזיק במשונה. נמצא דברי הש"ך לפ"ר שרירן ואין לנו עדות לסברא זאת לעשות מן העליה ס"ס והוי הכ"מ ז"ל יחיד ובעלי התוס' בקושייתם על רש"י כנ"ל כנגדו דהא אינהו ע"כ לא מחלקים כדחלקתי דנמצא על שלו שאני הואיל והוא סמוך לוסתה דא"כ לא מקשו מידי ואפשר היינו משום דבאמת פסקינן וסתות דרבנן ומוכח לדבריהם דדיוקא דסיפא דוקא והוי הכ"מ יחיד לגבי רבים בעלי התוס' וא"א למסמך לדינא כלל על האי ספק דמן העליה להצטרפו לס"ס (אמנם כהיום ע' לעיל בהג"ה בשם ספר סדרי טהרה) ודאי אלו הי' אפשר לומר כדמשמע פשטות הסוגי' דר"פ הרואה כתם דהאי מתני' דנמצא על שלו מיירי דוקא במרגשת ודאי ואף לפי המסקנא לפי' התו' בין לר' אשי בין לר' ירמיה לא מייתרינן אלא הקושי' בתרייתא משא"כ מה דאיירי מדינא דאורייתא ע"כ דמיירי כדשנינן הי' אפשר לקיים סברת הכ"מ ולומר דשאני נמצא על שלו הואיל דבא בהרגשה לכך מחזקינן מן המקור משא"כ בכתם שפיר הוי ספק מהעלי' ואף קושית תוס' הנ"ל אינה מתנגדת לזה דהא לשמואל ע"כ מן הלול ולפנים נמי איירי בדארגשה ושפיר מקשו וא"ל אי בדארגשה מן הלול ולחוץ אמאי טהור וכדמקשה השב יעקב (דף ס"ז ע"ב) די"ל אימר הרגשת עד הוי וה"ה דהוי מצי ריש הרואה להקשות נמי מההיא. אך לזה עומד לנגדינו הר"מ ז"ל פ"ה מהלכות שגגות שלא העתיק כלל ההוא תירוצא ולא פריש לומר שאינו חייב אלא בשהרגיש והיינו משום דאזיל לשיטתי' שכתב בפ"ט מהלכות א"ב ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה ולכך בנמצא על שלו אף דלא ידעינן היאך נמצא וגם לא ידעינן אם ארגשה מחזקינן זה הספק כודאי ממקור ובודאי הרגישה ומחייבין חטאת. ואפי' לסברות השב יעקב דפי' דלא אמרינן חזקה זו אלא בדאיכא למתלי בעד או שמש. ובלא"ה לא אמרינן מ"מ א"א לעשות מזה סברא דמש"ה מחזקינן בבא מן המקור די לנו בזה שלא לאפקועי מחזקת הרגשה אבל מאן יימר שבא מן המקור דהא באמת לא ארגשה אלא ודאי דזה בל"ז חזקה בפ"ע שהוא מן המקור וא"כ הרי צ"ע.

ומעתה נעיין בדברי הגאון בעל שב יעקב (דף ע' ע"ב) שנותן הברירה להגאון מ' יודא מילר שני דרכים, הדרך אחד שהר"מ לא כתב שחזקה שבא בהרגשה לודאי רק מידי ספק לא נפיק ותוכן דבריו דדוקא כשנמצא מן הלול ולפנים הוא דמחזקינן בהדגשה משא"כ מן הלול ולחוץ דהוי רק ספק טומאה שמא מן העליה לא מחזקינן בהרגשה ומכ"ש בכתם א"י מה הועיל שכ' זה לתי' קושי' הגאון מ' יודא מה מקשה אי דלא ארגשה אותיום חייבים ולדבריו נמי קשה דלישני דמצא אותיום מן הלול ולפנים אך דזה אמת דאותיום אינו אלא בקינוח ואז א"א לידע היאך נמצא ולכך משני דצריך לאיירי בדארגשה ודאי וא"כ ק' למה לא ביאר הרמב"ם בהלכות שגגות דינא דנמצא על שלו ושלה בדארגשה דהא אל"ה מודה דלא הוי בחזקת שהרגישה. וא"כ הדרך ראשון יותר קרוב אל האמת אך שלפ"ז עכ"פ ק' מנ"ל להרמב"ם האי דינא שנימא שאף שלא הרגישה טעתה בדמיונה הואיל ול' הגמרא לא משמע הכי וכדאקשה לנפשי' דא"כ ק' מנ"ל להגמרא לאקולי כולה האי דאפי' בארגשה לאחר זמן פטורה (ותו ק' דלא הועיל לקושי' הגאון מהר"י מילר דלשיטת הרמב"ם דהיכא דאיכא למתלי בהרגשת עד היא בחזקה שהרגישה א"כ מאי פריך נמצא על שלה אותיום אי דלא ארגשה אמאי חייבים הא כבר ידע התי' אימר הרגשת עד הוי ונהי דלא ידע מהרגשת שמש מ"מ לא מקשה מנמצא על שלה דהיינו בקינוח אלא מנמצא על שלו היה לו להקשות) ע"כ הנלע"ד דהרמב"ם ז"ל יהיה לו חבר נאמן העומד בסברתו ולשניהם יהיה לימוד ערוך מפי הגמרא, תחילה נבקש חבר לדינא דתה"ד שבש"ע סי' ק"ץ בשם יש מי שאומר דאם הרגישה ובדקה ולא מצאה כלום וכו' ובד"מ כתב שלא מצא לו חבר בפוסקים, ולע"ד הת"ה בשיטתי' שהרי כתב בסוף שער ג' ועתה יש לבאר אשה שיש לה וסת ולא בדקה ולא הרגישה אם הוא מותרת אחר מכן בבדיקה או אפילו בלא בדיקה ומסיק דאינה טהורה אלא בבדיקה וק' דא"כ אפי' הרגישה נמי דהא בדקה ומצאה טהור וכמו שלפי שוסתות דרבנן כי מצאה עהור טהור ה"ה אף שהרגישה נמי א"ו כהתה"ד דהרגשה סברה דאורייתא היא ואפיק מצאה טהור טמא ושניהם לא למדוהו אלא מדמקשה אי דארגשה עגול אמאי טהור והא רש"י ז"ל פירש עגול טהור שאין זה דם בדיקה דדרך קנוח להיות משוך ור"ל דהיכי דאיכא למתלי במאכולת במו תחת הכר נראה ודאי דדם מאכולת הוא וא"כ מה בכך דארגשה הא הוי כבדקה ומצאה טהור אלא ודאי כסברת תה"ד ונהי דהאי דם מאכולת עכ"פ מצד ההרגשה טמאה אפי' בדקה ומצאה טהור והתה"ד שמביא ראיה מקושי' הגמרא דנמצא על שלו אף דשם איכא לדחוי מ"מ סובר דבחד אופן אזלא כל הסוגיא והואיל דשם יותר מתברר שהוא סברה דאורייתא הואיל ותנא בה חיוב קרבן נקטה ולאו דוקא.

והנה התה"ב שביאר דינו דרב דוקא בדלא הרגישה הא ק' א"כ שמואל במה מתוקים דפסק אפי' בדקה ומצאה טהור טמא. והיינו ודאי טמא נדה נמי דומיא דפלוגתת ר"א ור' יהושע ת"ל דלא ארגשה ונהי דוסתות דאורייתא ובודאי חזי' הא בלא הרגשה הוי וטהורה ד"ת א"ו הואיל ווסתות דאורייתא והוי כאלו ודאי חזיא מגופה הוי נמי בחזקה שהרגישה וזה הוא דעת הרמב"ם ומזה הוי הוכחתו ברורה.

והנה ראיתי בתשו' הנ"ל (דף נ' ע"ב) שכ' על דינו דתה"ד דמדויל ידי' משתלים מן ההיא מימרא דשמואל וכנראה שמוקים לה בדארגישה ונעלם ממנו לע"ד דברי התורת הבית הנ"ל ולדבריו היה לו ליפסוק אליבא דרב דאפילו בארגשה טהור דהא ודאי בחדא גוונא פלוגתייהו אלא ודאי דהתה"ב בשיטתו דהרמב"ם נמצא לפ"ז מוכח דחזקה דהרגשה לאו דוקא היכי דאיכא למתלי במידי, דמי לא עסקינן שלא שמשה ולא הטילה מים בשעת וסתה ומ"מ היא בחזקה שהרגישה (וכהיום שנדפס ספר כרו"פ ראיתי ריש סי' קפ"ג מוציא מדיוק ל' הרמב"ם דדוקא במקום דאיכא למתלי בבדיקות העד הוא דאמרינן החזקה ולע"ד זה לאו מידי דאינו מדייק אלא להורות שמצא לפנים מן הלול שאז חזקתו מן המקור והוא טמא ודאי מפני שנמי חזקתו שבא בהרגשה ולאפוקי מן הלול ולחוץ שיש לספוק במן הצד וכן פירשו הה"מ) אף דא"כ פשיטא דצריך ביאור מימרא דשמואל דבדקה קרקע עולם דהא בזה נמי לפ"י הוי כודאי יצא מגופה ונימא חזקה שבא בהרגשה ומה ענין גזירות כתם להכא. אמנם דקדקתי ל' סוף הסוגי' אלא אפי' קרקע דמבדיק שפיר דאיכא למימר מגופה אתי' ולא קאמר דודאי מגופה אתי' ש"מ דלאו ודאי הוא דאעפ"כ איכא למימר בדרך רחוק מקמי הכי הוי הואיל ולא נמצא תוך הגוף ע"י בדיקה וא"כ י"ל כך פירושו טהורה שנאמר בבשרה וכו' וי"ל כדכתבתי שלמדתי מדרך הרמב"ם בתרתי ש"מ שכמו שממעטינן שפיר משום שאין דרך לראות כך כן ממעטינן בלא הרגשה ומורה לנו בזה דהרגשה סברא דאורייתא היא שאין דיך דם שיהי' יוצא מגופה בלי שתרגיש ויוצא לנו מדין זה שאף שבדקה ק"ע דמבדיק שפיר מ"מ אמרינן מדלא ארגשה ודאי מעלמא הוא מדאורייתא, וכיוצא בזה איתא במסכת ביצה (דף ז' ע"א) בדק קינה של תרנגולת וכו' ע"ש אך למסקנה לר' ירמי' מודה שמואל דטמאה דרבנן ולר' אשי בקרקע אף מדרבנן טהורה (מצאתי כעין פירוש זה בתשו' מור"ם לובלין בשם השואל וע"ש) והשקלא וטריא הכי אזלה, תחילה מקשה אי דלא ארגשה עומדת אמאי טמאה דהא מדלא ארגשה י"ל דממקום מי רגלים הוא אח"כ פריך מעד שהי' נתון אי דארגישה עגיל אמאי טהור דהא הרגשה סברה דאורייתא דחזי' ונהי דדם הנמצא מתחת הכר מ"מ תהא טמאה ואי דלא ארגשה משוך אמאי טמא ור"ל כיון דזה נמי סברא דאורייתא דהיכי דלא הרגיש ודאי לא חזי' ה"נ אף דמשוך נימא דמעלמא אתא ממאכולת כמו בנמצא בחלוק הבדוק דתלינן אפי' משוך במאכולת. בשלמא התה"ד הוכיח דינו שפיר אי לא נימא דהרגשה סבר' דאורייי' היא דודאי חזי' לא מקשה הגמרא מידי אי דארגשה עגול אמאי טהור די"ל הואיל דתרווייהו סבר' דרבנן ר"ל הרגשה לחומרא ועגול לקולא דילמא סברת עגול אלימא משא"כ גבי אי דלא ארגשה לשמואל פריך שפיר כיון דזאת סברה דאורייתא דהיכי דלא ארגישה לאו מגופה נהי דמשוך סברה דרבנן לחומרא מ"מ סברה דאורייתא עדיפה. אמנם הקושי' מנמצא על שלו ועל שלה צ"ע מה מקשה אי דלא ארגשה נמצא על שלה אמאי חייבים, אך עיין דף ס' ע"ב בתוס' ד"ה אימא שמש עכביה כתבו וא"ת כו' וי"ל כו' כיון דרוב פעמים לכך בעלה בחטאת וא"כ כך הקושי' ואי דלא ארגשה י"ל בשעת תשמיש אמאי בעלה בחטאת נימא דאחר תשמיש ראתה כיון דלא ארגשה בשעת תשמיש וכ"ת מה בכך דלאחר תשמיש ראתה הא בשעת ראייה נמי לא ארגשה וכשראתה מגופה הא מודה שמואל דהיא בחזקת שהרגישה אלא דלאו אדעתה. ז"א, דהא כבר ידע ע"י שנוי דאתקפתא מהי' העד מונח מהרגשת העד ומקשה אי דלא ארגשה בשעת תשמיש אמאי חייב בנמצא על שלה נימא לאחר תשמיש ראתה ומה דלא ארגישה בשעת ראי' היינו דבאמת ארגשה אלא שטעתה וסברה הרגשת עד הוא (ואף דלא אפשר דאותיום היינו בבדיקה אלא בקינוח מ"מ לע"ד אין זה מוחלט דלא שייך לומר סברה הרגשת עד הוי) ומתי' לו בהרגשת שמש ולפ"ז יפה דלא העתיק בהלכות שגגות תירוץ הגמרא דארגשה דהא מהמקשן עצמו מוכח דהסברא ה"ה להיפך דהרגשות עד ושמש הוי כמו הרגשה ולכך בנמצא על שלה אזלינן בתר רובא דבשעת תשמיש ראתה ומאי דלא ארגשה טעתה בדמיונה. ומדויק בזה דלא מקשה מנמצא על שלו וק"ל.

ועתה אדון לפניו בשריותא דהאי איתתא אם אסמוך על הס"ס שעשה הגאון בעל שב יעקב דדלמא מחמת מכה ודלמא שלא הרגישה. לדרך שני הואיל דהאי חזקה לאו ודאי היא הא כבר מבואר מדינא דהרמב"ם בנמצא על שלו ועל שלה דמכח חזקה זו חייב חטאת וכל היכי דס' ראשון כודאי ד"ת ליכא לאצטרופי לס"ס (וע' בהג"ה לעיל). ואם לדרך א' שהוכיח דחזקה זו אינה אלא היכי דאיכא למתלי במידי ובנ"ד הוכיח הואיל וזב ממנה ואח"כ בדקה דליכא למתלי ההרגשה בבדיקתה לא מיבעי' לדרכי הנ"ל שאין מקום לדבריו אלא אפילו לשיטתו ת"ל דאיכא [למימר] שטעתה בהרגשות מי רגלים או תשמיש אם שמשה בזמן ארוך כזה ומדוע לא נימא החזקה. וכמו שהקשתי עליו מדיני כתמים ומכ"ש לדעת התוס' דאפילו לא הטילה איכא למתלי בהו בזמן ארוך. ואם נסמוך על הס"ס שעושה הגאון ורופא ספק ממכה ספק מעליה, הא הוכחתי לעיל דא"א לאצטרופי ואף שהרגיש בזה ומחלק בין אדום שחזקתו מן המקור ללבן. ובזה ממציא כח היתר דמשום זה אף האדום בספק, קשה לי ע"ז מימרא דר"י דף מ"א מקור שהזיע כשני טיפי מרגליות טמאה ודוקא שנים אבל חדא אימא מעלמא ופירש"י מעלמא מן הצדדים ולשונו משמע דטפה אחד הוא דאיכא לספוקי במן הצד אבל שנים ודאי מן המקור. ודוחק לחלק במה דפירש"י לבן וצלול שאין זה הליחה לבינה, דא"כ לא הוה שתק לחלק בכך. דהא בליחה לבינה נמי איכא נ"מ לטומאת ערב הואיל דמקור מקומו טמא. אך מל' הרמב"ם יש ללמוד כסברת הגאון דטיפה אחד אינו אלא מחוץ למקור דמשמע אבל שנים מספק הוא דטמא טומאת ערב ואין בזה בידי הכרע. עכ"פ קשה לי על דברי הרופא מ' שמעון שם ששפט שהליחה לבינה א"א לבא מן המקור אם לא שנחלק בין לבן וצלול ומאן מפיס ואם נדון להתיר עכ"פ הכתמים אדומים הנמצא בהחלוק שלא ע"י בדיקה אף שהם יותר מכגריס ועוד, ע"י ספק מעלמא שתפס הכ"מ, וספק השני שמא ע"י מכה שתפשו שניהם, הגאון בעל שב יעקב והגאון הרופא אב"ד ממענץ, גם בזה זחלתי ואירא מפני שאינה דומה לאשה פשוטא דשפיר יש ספק מעלמא משא"כ נ"ד דומה למה דתני בברייתא אם רוב ימיה טמאה וה"ה הכא אם נטמא מה שמצאה בהבדיקה תהיה רוב ימיה טמאים דתולין במצוי בין לקולא בין לחומרא ומסתמא אף הכתם אדום שבתוך הלובן נמי מגופה ואיך נצרפנו לס"ס.

ולא נשאר לי בשריותא דההיא איתתא זולת אם ישפטו עוד רופאים ישראלים דאפשר הטבעת שתוך גופה מוציא דם והוי כמכה שא"י אם מוציא דם וכבר התיר זה להלכה הרמ"א ז"ל ואין חולק עליו. ואף שלא נאמרו דבריו אלא ביש לה וסת, לע"ד זקינה כזו מכ"ש היא כדמצינן בסי' ק"ץ דתולה הזקינה בילדה ואפילו בתוך הוסת כמבואר בש"ך בשם הפרישה וכן מבואר בכל האחרונים חוץ ממה שראיתי בתשובת פ"י שאלה ו' שכתב בל' זה וכ"ש שאין להתירה מטעם אחרון שכתבת' שלא בשעת וסתה כיון שאמרה שחדל להיות לה אורח כנשים. ודבריו לע"ד תמוהים ועוד יש לצדד להיתר אף בלא הטבעת אם נתפס במושלם דברי הגאון ורופא דלאשה כזאת ודאי מכה יש לה ר"ל בגופה אלא שא"י אם בהמקור או בזולתו משאר האיברים ושפט והוכיח בראיה שמראה אדום מן הסתם אחר הלובן נגרר ונמצא הוי כידוע שמכתה מוציאה דם ואפשר לומר כמו באם ידוע שיש לה מכה וא"י אם מוציאה דם תולין בה שלא בשעת וסתה ה"ה במכה ידוע שמוציאה דם אלא שא"י אם היא במקור נמי יש לתלות בוסתה שלא בשעת וסתה משום חזקה דאין אורח בא אלא בזמנו. עכ"ז מה אני לדון להלכה בענין חמור משני צדדי' אלא מלפני אדמ"ו משפטה יצא. הכ"ד המצפה לתשובה הק' מאיר פוזנר:

ובזה תבין על בוריו תשו' הגאון שי' הלא היא כתובה בספרו ומה לי לכפול הדברים. אך פה אציג נמי מה שהובא שם נמי בקיצור מה שהדר כתבתי לכבודו בל' זה:

נתכבדתי באמרותיו הטהורים. הראני נפלאות בדברים זכים וברורים. מאירות עינים ומתוקים לפי מדבש ונופת צופים גם עבדך נזהר בהם בכל לב לדורשם ולחוקרם. פתח דבריו יאירו וכ' כבוד אד"מו לפשטות ל' הר"מ פ"ד מהל' איסורי ביאה מורה שהאזהרה והזהרתם היא ד"ת. וגם התוס' ביבמות סוברים הכי. ולכן המציא שאף מ"ד וסתות דרבנן מודה בזה. תמה אני הא התוס' עצמם בדבור זה כתבו דלמ"ד וסתות דרבנן א"כ אף סמוך לוסתות דרבנן. תו מסיק דאפי' למ"ד וסתות דרבנן אבל אם בדקה ומצאה טמאה מודה דטמאה למפרע משעת וסתה ד"ת ומתו' בזה קושי' תוס' ובפי' מבואר בהר"מ סוף פ"ג מהל' משכב ומושב דטומאת וסתות למפרע נמי דרבנן. ואף הה"מ פירש לשון הרמב"ם בהל' איסורי ביאה דסמוך לוסתה נמי דרבנן הואיל שפוסק וסתות דרבנן. הרי שלא נמצא אחד מהראשונים ואחרונים שמחלק בסברת אד"מו ואך באשר הסברה לפ"ר מכרעת, תמהתי מדוע לא נמצא כזה, ויגעתי ומצאתי שמה שהחליט דסמוך לוסתה היינו כמו שמא ימות ולא מרעינן החזקה בהכי, דבר זה במחלוקת היא בתוס' בקדושין (דף מ"ה ע"ב) דלשיטת רבינו מנחם הוי כמו שמא ימות, אבל לשטת ר"ת שנפסק בשולחן ערוך אבן העזר (סי' ל"ז סעיף י"ד) לא אמרינן בדבר דלעתיד חיישינן ולא מרעינן החזקה בהכי אלא היכי שאם יבא דבר העתיד יהי' נעשה האיסור למפרע בשעה שאנו דנין עליה משא"כ הכא בהפרישה סמוך לוסתה היינו דאסרינן הביאה משום שמא תראה אז בשעת ביאה ואמאי הרי בשעת ביאה היא בח"ה ומה משונה ביאה זו מביאה שבועל המקדש הקטנה ולא חיישינן לר"ת שמא בשעה זו יקדשנה אביה אלא ודאי משום דאז מרעינן החזקה בהכי וה"נ דכותה. ומה שכתב הסברה דלשמא ימות חיישינן טפי הואיל ובודאי ימות, מדברי שניהם ר"י ור"ת נראה דלאו היינו טעמא. וכן בתוס' גיטין (דף י"ז ע"ב) אלא החילוק פשוט בין עתיד לעבר. אמנם זה אינו נוגע לדבריו הקדושים. והנה לכאורה הי' מכאן ראי' מכרעת דלא כשטת ר"מ מדסתמו כה"פ שלדין סמוך לוסתה תולה בפלוגתא דוסתות ד"ת ולא ירדו לחלק בהכיץ אבל לע"ד במחכ"ת מסברת עצמו אמינא שא"א לומר כדכתב אדמ"ו דאף מ"ד וסתות דרבנן מודה דחזקה אורח וכו' ד"ת. אך הואיל וחזקה דהעמיד אשה בחזקת טהרה כנגדה פסק טהור דדוקא היכי ששני החזקות משמשות בזמן אחד בגוף אחד כמו קושית תוס' כתובות דף ט' שיש לה ב' חזקות כשרה לכהונה וחזקת הגוף של בתולה, ועתה נתוודע שאיתרע לגבה חזקה אחת ולא ידעינן הי מנייהו, שפיר כתבו דמש"ה הוי ספק, משא"כ ב' חזקות המשמשים בזמנים שונים כמו חזקת טהרה וחזקת אורח בזמנו בא שא"א לשניהם לשמש כאחד מיד בהגיע זמן הוסת חזקה קמא אזלה ובאתה האידך כי חזקת טהרה לא שמשה אלא עד הוסת (ועיין מסכת קדושין דף ע"ט אמרינן אפילו ביומא דמשלים שית היא בחזקת שתביא ולא בחזקת נערה דמקודם. והיינו מפני שבאותו יום עשוי להשתנות אזלה לכל הפחות חזקת נערות).

מה שמצאתי תוך פלפול אדמ"ו בדין הרגשה. אם לשיטת רש"י ר"א מודה או לאו שהקשה שדברי התוס' ד"ה מודה שמואל אין להם קישור ותי' בדברים של טעם אך לבסוף חזר מדבריו בשטת רש"י וכ' אמנם נוכל לומר וכו' באופן שלדבריו האחרונים הקושי' בהמשך דברי התוס' במ"ע.

ולע"ד נראה לבאר דבריהם ע"פ מה שכתבו ד"ה כר"נ דטעמו כיון שהדבר שהכתם בו טהור גם על האשה לא גזרו וזה ניחא בכתם שהתורה טיהרו ע"פ דרשה דר"ע והם אמרו וכו' משא"כ דינו דשמואל לפי' התוס' לר"א דמודה נמי בדינא דהרגשה והיינו כדי ליישב הדרש שנאמר בבשרה שמואל נמי אמרו כדי שבעבור זה אף דודאי מגופה מ"מ דינו ככתם הואיל ולא ארגשה וד"ת טהורה והא ניחא אם הטעם דטמאה מדרבנן במידי דמקבל טומאה בלא טעם דדילמא ארגשה שפיר י"ל הם אמרו וכו' אבל אם טמאוהו מחשש דילמא ארגישה מה ענין זה לכתם בשלמא כתם טיהרה התורה אבל דין דהרגשה נהי דהתורה טיהרה בלא הרגשה היינו בודאי לא הרגישה אבל הספק לא מצינן בתורה לטהר ומה בכך שהדבר הנמצא בו טהור מ"מ הספק שחששו דילמא ארגשה להיכן אזיל. והיינו מוכרחים לפירש"י דלר"א שמואל איירי באופן שהוי ספק מעלמא והוי כתם ממש וא"כ ממילא מוכרח דשמואל לא איירי בהרגשה ושנאמר לאו היינו דברי שמואל לכן הקדימו תוס' הקדמה לקיים פירושן. הן אמת דלמה שכתב הר"ן והיינו טעמא משום דבדבר המקבל טומאה כיון שמה שנמצא עליו הכתם טמא גזור בה רבנן טומאה כדי שלא יבאו לטהר הבגד הדברים הנ"ל יותר מרווחים דהא ניחא לדברי תוס' שגזרו אפי' ודאי יצא בלא הרגשה שפיר דאיכא לפלוגי בהכי משום דהנמצא עליו הכתם מ"מ טמא אפי' יצא הדם בלא הרגשה דמקור מקומו טמא. משא"כ לפירש"י דחששו דילמא ארגשה מה שייכות גזירה זו לדבר הנמצא הכתם בו. אך לא מסתבר לי שהתוס' כיוונו לפי' הר"ן הן מהלשון דל"מ הכי והן מפני שלא זכיתי להבינו דתינח בדשמואל אבל בכל הכתמים שהתורה התירה מספק דמעלמא מא"ל שגזרו שלא יבאו לטהר הבגד מ"ש הבגד מגוף האשה. ותו דאי משום מקור מקומו טמא ק' הא אף בדלא ארגשה האשה טמאה טומאת ערב מכח שנגעה בהדם שטמא משום מקור וא"כ הא חזינן שמחזיקים הדם לטמא. ומה"ת יבאו לטהר הבגד מפני שהאשה תהא טהורה לבעלה ואינה טמאה טומאת שבעה הא לגבי הבגד אין נ"מ בזה ולומר הטהרת כתמים נמי משום הרגשה דחוק לי כנ"ל. וכדמוכח מפשטות דברי רש"י ז"ל ומסתימות ל' ר"ע.

תו מצאתי בדברי קדשו פי' בדברי רש"י דשמואל דרש בבשרה לאסמכתא לדברי ר' נחמיה עד כה לא מצאתי כזה שנסיב לו קרא מן התורה להיתר בדבר שעיקר איסורו מד"ס ואפילו בדרך אסמכתא (וע' מס' ר"ה דף י"ד ע"א שם מצאתי מיד כה"ג ואף הגאון שי' הראה בספרו איזה מקומן של שבחים בתוך הדברים שהשיב עלי). אך לא ראינו אינו ראי'. ומעתה החיוב עלי לשכך תלונות אדמ"ו מעלי.

הנה השיג עלי במה שדנתי לעשות ס"ס מספק ממכה וספק מעליה. אשרי מי שחושדין אותו ואין בו שמעולם לא אמרתי על המכה שמן הצד ע"י הטבעת. אלא שתמכתי יתדותי על הגאון ורופא ששפט שודאי יש לאשה כזאת מכה תוך גופה אלא שמסופק אם תוך המקור עצמו או תוך שאר האיברים והמקור ברי שאז לא מהני לה מכה ודבריו נראים ברורים כי גם הרופא א"י שבמקומי שפט שיש לה חולי שקורין זאל"ץ פלו"ס ומזה דנתי ממש ע"ד הגאון הנ"ל ימחול כבוד אדמ"ו לעיין בדבריי וימצאו כנים.

ומה שכבודו משיג עלי תו מדברי הש"ך שהרמ"א לא התירה אלא לבעלה אבל ז' נקיים צריכה מה אעשה שלא זכיתי שידין אותו לכף זכות ואני סמכתי על המבין חכם גדול שכמותו י"ב והלא כל התשו' כולם כאחד עונים דאשה שא"י לטהר דין אחד לה עם רואה מחמת תשמיש, ה"ה תשו' פ"י י"ד סי' א' ותשובת שב יעקב (דף ס"ב ע"ב) (האף שנסתפקתי אם אשה שא"י לטהר שוה לרואה מחמת תשמיש לענין שבעלה חייב להוציאה מחשש איסור שמא יבא עליה והוא כבר קיים פ"ו או דנימא רואה מחמת תשמיש שאני דהאיסור קיל ליה דבעידן שבא עליה היא טהורה וכן משמע קצת בשולחן ערוך ס"ס קפ"ז (וע' תשובת הרשב"א סי' תתל"ט הובאה בב"י סי' הנ"ל משמע דבאיסור תורה יש לחלק בין איסור עולמית לאיסור שאפשר ברפואה או בבדיקה כי דקדק דרואה מחמת תשמיש לא מקרי איסור עולם אלא לפירש"י שלא מהני בדיקה בבעל ראשון) מ"מ סמכתי על סתימות כל גדולי האחרונים הנ"ל וגם הרשב"א בתה"ב שמקיל ברואה דם מחמת מכה שאפילו בשעת וסתה ואפי' אינה ודאי מויצאה דם ע"כ שמפרש ברייתא זו ברואה תמיד מחמת מכה ולכן השוה דינה לרואה מחמת תשמיש וכדמסיים שא"כ אתה אוסרה לעולם וא"ל מנ"ל לפרש הברייתא הכי דילמא איירי כפשטה הרואה פעם אחת וכדנראה מהר"מ היינו משום דלשיטתיה אזיל שפוסק אפילו למ"ד וסתות דרבנן אם עבר הוסת היא בחזקת טומאה עד שתבדק ותמצא טהור והוקשה לו א"כ איך מתיר רשב"ג ורבי אפילו בזמן וסתה ות"ל אף אם דם זה ודאי מן המכה הא אפשר נתערב בו דם המקור ועכ"פ בדיקה אין כאן ומוכרח לפרש דאיירי ברואה תמיד ומשוה דינה לרואה מ"ת שאוקמוהו על דין תורה שלא משגחינן בוסת כלל מדלא אפשר עכ"פ נשמע מזה דדינה שוה.

ומה שראיתי בדברי קדשו תוך המצאת כחו דהתירא השגה על הח"צ מה יפה כחו והדברים ברורים. ומאוד נפלאתי איך לא ירד לחלק בכך הא הגהות מיימון עצמו שמצריך לידע במכה שמוציאה דם מודה בכתם שתולה אפילו במכה שאינה מוציאה וע"כ דברי אד"מו ברורים הואיל ואפשר בקל לברר מבררינן ומה שהמציא אדמ"ו כחו דהתירא מכח ספק שקול ע"פ החזקה וכנראה ממרוצת לשונו שהיה מתירה מכח זה אפי' היתה יכולה למנות שבעה נקיים שלא תצטרך לירד כלל לטהרה וזה ע"פ דברי התוס'. אמת הדבר כל הדברים מיושרים דבזקינה הוי ספק שקול אפי' במכה שא"י שמוציאה דם וסמך בזה על הרשב"א שמחזיק מכה כזאת לספק, מ"מ ק"ק נהי דהוכחות ח"צ מן כתם יפה דחה, מ"מ מדחזינן שהרשב"א פי' הברייתא במכה כזאת ואפילו בשעת וסתה נראים הדברים כפי' הש"ך וח"צ דאיירי במכה ידוע מוציאה דם דאל"ה בשעת וסת עכ"פ הספק אינו שקול ואיך י"ל אוקמוהו על ד"ת וא"כ אין לנו על מי להשען לעשות ספק מעצמינו במכה כזו אפילו בזקינה. אך חלילה לא אחלוק על הוראתו בכגון זה. אמנם זאת אמינא, כבוד אד"מו סמך על קושית תו' והא הש"ך בי"ד סי' נ' העלה להחמיר עכ"פ במקום שאין הפסד מרובה והפר"ח בסי' כ"ט אף בה"מ שלא כדעת התוס' אלא כדעת רבינו יונה וה"נ ומהרי"ק שאין להתיר ספק שקול ע"י חזקה אלא בנוטה להתיר יותר מלאסור ואם זה במאכלות אסורות מכ"ש באיסור זה החמור והיינו מדרבנן (ועי' סי' ו' סעיף י"ד) ולכן אלו היה להאשה בנקיים ודאי לע"ד א"א להתירה בלא טבילה אך באשר האשה זו א"א וכבר השריש לנו הרשב"א דבמקום דא"א אוקמוה אד"ת פשיטא דברי כבוד אדמ"ו ברורים אם היה ידוע לנו שיש לה מכה מן הטבעת שהאשה זו טהורה ע"פ החזקה. אמנם האמת אגיד שבעבור זה חתרתי למצוא היתר לאשה הלזו מבלעדי הטבעת מפני שראיתי הסדינים והכתונת מלוכלכים ומוטבעים מעבר לעבר ושפטתי שרחוק הדבר שיהיה זה מן הטבעת ולא יהא לה כאב מאותו מקום כלל אלא החלטתי שהכל מחולי גופה שהרופאים קוראים זאל"ץ פלו"ס שזה הסכמות הגאון ורופא וכדבריו שפט מיד הרופא א"י דפה אמנם לו יהא כן אהני מעשי אדמ"ו אחרי שלדעת הגאון ורופא הנ"ל במוחלט יש כאן מכה המוציאה דם אלא שמסופק אם היא בהמקור אם לאו ואשה זו בחזקת טהרה והיכי דלא אפשר מוקמינן אד"ת ובזקינה ודאי הספק שקול כהסכמות כבוד אדמ"ו ואקוד במודים דרבנן. דברי הק' מאיר פוזנר:

השאלה הנ"ל ששאלתי מכבוד הגאון אב"ד מפראג כמו כן דרשתיה אז מכבוד הגאון מהו' דוב בער זצ"ל אב"ד דק"ק גלוגא בדברים הנ"ל כהווייתן ואלה הדברים שהשיב לי:

ראיתי שמכ"ת יושב ודורש ולכל תכלית הוא חוקר סותר ובונה דיק ושופך סוללה על דברי הגאון בעל שב יעקב (סי' מ') והרבה דברים שהעלה מכ"ת כבר עלה במחשבה לפני. מיהו השתא מסרהיבנא דטרידנא טובא ואין לי פנאי להשתעשע בדבריו הישרים. אמנם לפי העולה בהשקפה ראשונה הדבר ברור כמ"ש הגאון שב יעקב בדרך הראשון וכן מבואר במשמרת הבית (ז' ריש שער ד' דף קע"ח ע"א) אהא דא"ר בדקה בעד הבדוק לה ומצאה דם וכו' בודאי ארגשה וכסבורה הרגשת עד היא ע"ש. מבואר מדבריו היכא דליכא למתלי במידי טהורה מד"ת.

ומה שהקשה מכ"ת לשטת הר"מ ז"ל אם איתא דהיכא דאיכא למתלי בהרגשת עד היא בחזקה דארגשה אם כן מאי פריך נמצא על שלה וכו' אי דלא ארגשה אמאי חייבין הא כבר ידע התירוץ שאימר הרגשת עד הוה ונהי דלא ידע מהרגשת שמש עכ"פ ל"ק מנמצא על שלה אלא מנמצאו על שלו הול"ל עכ"ל מכ"ת. לא ידענא מה קשיא ליה למר דהא פריך שפיר אי דלא ארגשה אמאי שניהם חייבין בנמצא על שלה נהי די"ל ארגשה וסברה הרגשת עד הוא, מה בכך דארגשה אחר תשמיש בשעת קנוח סוף סוף בשעת תשמיש הא לא ארגשה ואמאי שניהן חייבין. מיהו לפ"ז ק' על הרשב"א ז"ל בתה"ב דמוקי להא דאמר רב אשה שיש לה וסת והגיע שעת וסתה ולא בדקה וכו' טהורה איירי בלא הרגישה ולפ"ז שמואל דאמר טמאה נדה מיירי בלא הרגישה ואמאי הא ליכא הכא למתלי במידי כמה שהקשה מכ"ת. ולפי דברינו ק' טפי שדברי הרשב"א סותרים זה את זה הא ודאי צריך תלמוד מיהו מצינן למימר דשמואל ור"א דאמר טמאה נדה ר"ל טומאה ודאית. לאפוקי טומאת כתם מספק ולעולם דאינה טמאה אלא מדרבנן לפי שלא הרגישה וע"כ צ"ל כן כמו שהקשה הגאון שב יעקב על תה"ד ושולחן ערוך ריש סי' ק"ץ אע"כ דשמואל דאמר בדקה ומצאה טהורה טמאה היינו מדרבנן דלא כשב יעקב הנ"ל ואפשל דמה"ט נקט ר"א טמאה נדה משום דרש"י (דף ט"ז ריש ע"א) ד"ה וסתות דאורייתא כו' ואם לא בדקה טמאה ואפילו בדקה אחר זה ומצאתה טהורה דאורח בזמנו בא ודם חזאי ונפל לקרקע עכ"ל ולפ"ז אם לא היה טמאה רק משום כתם ק' הא ל"ע החזקה דאורח בזמנא בא ונפל ע"ג קרקע מאלו נמצא דם ע"ג קרקע שלא גזרו רבנן משום כתם אלא בדבר המקבל טומאה כדמשני ר"א אליביה דשמואל ר"פ הרואה להכי קאמר טמאה נדה ולא משום כתם וק"ל.

ובגופא דעובדא לא רציתי כעת לגלות דעתי אם מאפס הפנאי ואם שמכ"ת תולה יסוד ההיתר מחמת הטבעת והוא עזר כנגדה שכבר צווחי בה רבנן גדולי הדור מחמת שא"י להפסיק בטהרה ע"י בדיקה וזאת שנית שהטבעת חוצצת לטבילה והרי צריכה לביאת מים (וע' בזה תשובת הגאון נודע ביהודה נר"ו סי' ס"ד) אף שכבר נשאתי ונתתי בדינים הללו לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ולא באתי כעת רק להשיב מפני הכבוד לאדם נכבד. ומפני כבוד שבת אקצר. הק' שלמה דוב החו' ק"ק גלוגא:

וזה אשר השבתי לכבודו:

מה שהקשה אדמ"ו עלי שלא הקשתי לשיטת הר"ם וכו'. מודה אני על האמת דשפיר קמותיב וקושיא זו לאו מידי הוא. אבל מה שמביא ראיה מן המשמרת הבית היפך סברתי ומכח זה נכנס בדוחק ליישב הוכחתי מתה"ב ופי' טמאה נדה מדרבנן, זה לא נלע"ד, דלא מצינן כזה כמבואר דף י"ד דכל מקום שנאמר טמאה נדה היינו ד"ת.

והראיה מן המשמרת הבית לדעתי אפשר דלשיטתו אזיל שאינו מפורש עד הבדוק כהרמב"ן שבדקתו ולא זז מתוך ידה עד שבדקה בו, אלא מפרש אחר שהיה החלוק או העד בדוק אצלה מתחילה הרי הן לעולם בחזקת בדוקין עד שתדע שיצאו מחזקתן, שאין תולין לעולם במקרה שאינה ידועה עכ"ל, וע"ז שפיר הוקשה לו הואיל ולא ארגשה ודאי נעשה מקרה שאינו ידוע כדפסק שמואל בבדקה קרקע עולם לפירושי ומשני דהכא שאני דסברה הרגשת עד היא ולעולם י"ל היכא דוודאי מגופה אתא כמו בשעת ווסת לשמואל דווסתות ד"ת מודה שמואל דחזקה נמי שבא בהרגשה אף היכי דליכא מידי למיתלי.

ומה שכתב דלהכי אמר ר"א טמאה נדה להורות דאינו ספק כמו כתם שאינו ראוי ליגזור עליו טומאה הואיל ולא נמצא על דבר המקבל מומאה א"י ליישב א"כ באמת תיקשי מה בכך דהכא יצא מגופה הא שלא בהרגשה יצא ומדוע באמם ישתנה דינו מכתם ולמה תהא טמאה מדרבנן ומ"ש מבדקה קרקע עולם והיא קושית הגאון בעל שב יעקב.

והסבה השנית שנתן אדמ"ו למניעת גלוי דעתו בהוראה זו לא הבנתי כלל, אני דן על הדם אם טמא או טהור ואם הוא טהור מה יזיק ההפסק בטהרה והחציצה בטבילה.

ובזה אצא בשלום מא"ה ומנאי הק' מאיר פוזנר:

---

---

שולי הגליון

---

---

· מעבר לתחילת הדף