ציפית לישועה/א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ציפית לישועה א

פרק ראשון

הנה בעוונותינו הרבים אנו רואין בכמה מקומות שנתמוטט הדת מאוד מאוד ומנתקין הבנים מילדותם מתורת ד', מה שלא היה כן באיזה שנים שלפנינו. וכאשר נחקה היטב על סבת הענין יש כמה דברים, ועיקר הסיבה הוא רפיון האמונה, שהאמונה בעולם הנצח, בשכר ועונש ובביאת המשיח ובכל יעודי התורה והנביאים היא נתנה אומץ לישראל בכל דור לישא כל המצוקות והתלאות ולעמוד עבור דתם במסירת נפש הן בעצמם הן את בניהם, שיפה היה להאב לראות את בנו שחוט לעיניו על קדושת השם להשיב נשמתו טהורה לאלקי השמים מלראותו בגרם האושר אם חלילה יסלף דרכו מדרך התורה והמצוה.

אכן בעוונותינו הרבים כהיום הצליח מעשה שטן ע"י שלוחיו הרבים לרפות שרשי האמונה מקרב ישראל הן בשכר ועונש הן ביעודי הנביאים וכאשר רואין גודל המצוקות והתלאות שעוברים עלינו בכל יום מדמין בנפשם שהקב"ה הסתיר פניו ממנו לגמרי ומתיאשין מן הגאולה ואינן מחכין למלכות שמים כלל וכל אחד פונה לעצמו ומבקש עצות הן בהיתר הן באיסור איך לפרנס עצמו וב"ב.

ויותר מזה, שאפילו התמימים והישרים י"א בראותם גודל הפריקת עול שנתהוה בעוונתינו הרבים, שהוקל בכמה מקומות ענינים החמורים שבחמורים, כגון דברים שחייבה התורה עליהן מיתה וכרת [כגון חילול שבת דכתיב מחלליה מות יומת, ועריות דהיינו טבילת נדה שהוא בכלל כל עריות כמו שכתוב בפרשה אחרי] נפל לבן בקרבן וחושבין איך נוכל לקוות בדורינו לרחמי שמים אחרי שהפירו תורת ד' באופן נורא כזה ועי"ז ממילא מתרפין לגמרי אפילו לראות לתקן איזה אנשים שנוכל להצילם מרדת שחת.

וע"כ מצאתי חובה לנפשי להעריך לפני הכל את אמיתת הענין שאדרבה בזמנינו יותר קרוב לצפות לישועה. והוא, דלכאורה כאשר יסתכל האדם בתנאי גאולה האחרונה הכתובה בפרשת נצבים שתהיה כאשר נשוב אל ד' לשמוע בקולו ככל המצוה אשר ציוונו בכל לבבינו ובכל נפשינו אנחנו ובנינו ואז ישיב ד' אלהינו את שבותינו וגו' כמבואר שם וכפי מה שאנו רואין כעת לא אכשיר דרא כלל ודבר זה נותן מקום להתיאש וכפי מה שכתבנו למעלה. אבל התשובה על זה, הוא כפי מה שנבאר, דהנה לכאורה קשה לנו זאת על חז"ל עצמם שמסרו לנו חכמי המשנה והגמרא, בסימני הגאולה סימנים שאינם לשבח כלל, כמו שאמרו במשנה סוף סוטה ובסנהדרין (צז) בעקבא דמשיחא חוצפא יסגי וכו' ואין תוכחה, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנבל אב, בת קמה באמה וכלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו וכו'. עוד שם, חכמת הסופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת נעדרת. ובסנהדרין איתא, דהיינו שנעשית עדרים עדרים והולכת לה, פירוש, שתחסר האמת מן העולם יום יום בשטף גדול מאוד. עוד שם, אין בן דוד בא וכו' עד שירבו המלשינות, וכי"ב דברים רבים. וכמה מהם סמכו גם על דברי תורה והנביאים.

ואנו רואין בעוונויתנו הרבים שנתקיימו כולם בדור הזה (וגם כל שאר הדברים מענין המצוקות גם כן נתקיימו כולם), ולכאורה יפלא דהלא מפסוקי התורה נראה להפך שהגאולה תהיה כאשר נשוב אל ד', כמו שכתוב "והיה כי יבואו אליך וגו' הברכה והקללה ושבת עד ד' אלהיך ושמעת בקולו וגו' ואז ישיב ד' את שבותך וגו'". והוא דבר הבטחה מד' שכן יהיה בודאי וכמו שכתב הרמב"ן.

והנה יש כמה תשובות לבאר הענין (ע"ש בסנהדרין צ"ז ע"ב ודף צ"ח), אבל ביאור הענין הקרוב לפשוטו הוא כך, דשניהם אמת, דבאחרית זמן הגאולה ימצאו שני סוגי אנשים ושניהם יעזרו בקירוב הגאולה, כאשר נבאר. שימצאו חלק אנשים בישראל אשר יתחזקו עצמם לעבוד ד' בכל לבבם ובכל נפשם הם ובניהם והם הם שלומי אמוני ישראל עובדי ד' שבדור הזה. שבזמן שיתרבו המתפרצים העומדים לפרוץ ולהרוס דת קדש ע"י ריבוי ספרי הפוקרים אשר יפיצו בקרב העם או שארי עצות של תאוה וחמדה שלוחי דיצר הרע, הכתות אשר יגרמו לפרוק עול מלכות שמים עול התורה והעבודה. בעת הזאת השרידים משלומי אמוני ישראל המתחזקים ומתאמצים לשמור כל חוקי התורה שלא להתרפות ממנה וגם את בניהם ילמדון להחזיק בתורת ד' ושלא לסור מכל הכתוב בה ימין ושמאל בודאי מדרגתם עולה למעלה כי יגיע להם הדבר בקושי גדול ובחרף נפש הרבה יותר מדורות הקודמים.

וידוע מה דאיתא באבות דרבי נתן דפעם אחד בצער שקול ממאה פעמים שלא בצער. ועבודת השי"ת כעת היא טהורה ונקיה שאין בה מטרה לכבוד או שארי פניות, כי אדרבא נתקיים בנו בעוונותינו הרבים, וסר מרע משתולל על הבריות ויראי ד' ימאסו, אצל איזה סוגי אנשים.

ויש אנשים אשר בשביל לעשות את בניהם יהודים כשרים, כדת התורה, מקבלים עליהם לחיות חיי עוני ודוחק כל ימיהם ומשארית עמלם יפרישו שכר למלמדים ומורים שיתחזקו בניהם בתורת ד' ואינם משנים מקומם בכל ענים ודחקם למקומות הרחוקים שהפרנסה מצויה יותר, בשביל חינוך בניהם לתורה ויראה. ובודאי נוכל לומר דנחשב זה תשובה לד' בכל לב ונפש.

וכהנה הבנים השרידים אשר ד' קורא, השמים לילות כימים על תורת ד' ומשחירים את פניהם בדוחק מזונותיהם ורק להתדבק בתורת ד' ומצותיו כל ישעם וכל חפצם ובזמן שנמצאו להם הרבה מפריעים ומלגלגים, הם יתחזקו עצמם לעמוד על משמרתם משמרת הקודש בתורה ועבודה וכל הכתוב בתורת משה ודברי נביאים הכל קדוש אצלם, הלא מדרגתם עולה למעלה מאוד בעת הזאת.

וכהנה אלה הבנים מבחורי ישראל אשר מצוקת הזמן יעברו עליהם ובתוך מצוקתם יתחזקו לשמור דת ד' בכל יכלתם ויפעלו בעצמם לחיות בלחם צר ומים לחץ ורק שלא יבא פגול לתוך פיהם, ובזמן שנפשם רעבה וצמאה ועיפה ולא יום אחד ושנים אלא כמה וכמה ימים ושנים, ובכל ענים ומרודם לא יבעטו ח"ו אלא עוד נפשם בהם תתמוגג על מעוטם בתורה ומצות ד' אשר אין בידם לעשות כראוי. האין זה תשובה לד' בכל לב ובכל נפש, כי עבודתם לד' היא עבודה שלמה אשר זכות אחד מהם יכריע הרבה והרבה וכהנה וכהנה.

כיו"ב שאנו רואין קדושת עם ישראל שבהתגברות מצוקת הזמן על כל אחד עד מאוד ואעפ"כ מתחזקים בכל נפשם לשמור חוקי התורה הם ובניהם ובאים ומתפללים ובוכים ומתודים לפני הקב"ה ומצדיקים דינו וקובעים עתות לתורה ובכל ענים ודחקם ירבו לרחם ולעשות חסד אחד עם חברו בכל מיני השתדלות והתחכמות איך להטיב ולהשכיל אל דל.

ועל כל האנשים האלו בודאי קרוב מאוד לומר שנתקיימו בהם פסוקי התורה, והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך וגו' ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוה היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך, כי אלה השרידים שלומי אמוני ישראל שבים אל לבם ויודעים חומר העבודה והמצוה אשר עליהם ומוסרים נפשם לקיים את התורה הם ובניהם.

אמנם גם זאת הגידו לנו חכמינו ז"ל מראש כי לא הכל יעמדו במדרגה הזאת ויקום דור החדש שהם להיפך הראשונים שיעמדו במדרגה שפלה במצב הדת מאוד ויתנהגו כל אחד כפי הישר בעיניו (ולא יקבלו תוכחה כמבואר במשנה), ואעפ"כ אל יפול לבנו מזה כי זה גופא מסימני הגאולה, כי אלה הראשונים יקרבו הגאולה במעשיהם הטובים ואלה נמי יקרבו הגאולה. והיינו, שבדורות הקודמים שהלכו הדורות כתיקונן וכל כלל ישראל עמדו במעמדן, האבות מסרו לבניהם את יסודי האמונה והדת והבנים קבלו באהבה וחבה כל מה שנמסר להם מאבותיהם [וכפי חוקי מדת הדרך ארץ שקודמות לתורה, שעל הבנים הצעירים לשמוע לקח אביהם, ואמונתנו הקדושה הלא היא מקובלת מדור דור האבות לבנים עד דור הראשון שהיו ששים רבוא אנשים מבני כ' ומעלה לבד אנשים וטף שהיו כלם במעמד הר סיני והם ראו את הכל בעיניהם וכדכתיב היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי] וכמו שאנו אומרין ודבריו חיים וקיימים וכו' על אבותינו עלינו ועל בנינו ועל דורותינו וכו' וכל ישעם וחפצם הן מהאבות והן מהבנים היתה רק זאת לזכות בתורה ומעשים טובים ולעשות רצון אבינו שבשמים. ואז לא היתה הנחיצות כל כך בקירוב הגאולה, שמצב הדת עמד על תילו, ובאריכות הגלות נתגדל ונתרבה זכותן של ישראל מדור דור הן מהזכיות בעצמם שנתוספו מכל דור והן משכר ההמתנה שישראל מחכין ומצפין לביאתו של משיח זה זמן ארוך ועומדין באמונתן ובצפיתן לישועה. וכמו שאמרו ז"ל בסנהדרין (דף צז) שכשם שאנו מחכין כן הקב"ה מחכה לגאלנו, כמו שנאמר לכן יחכה ד' לחננכם וגו'. ומאחר שהוא מחכה ואנו מחכין למה לא בא, להגדיל שכר. ולכן לא מיהר הקב"ה את הקץ.

אבל כל זה כשהקבלה מיסודי הדת ושרשי האמונה היתה חזקה ולא בא שום רפיון בקיום התורה והמצוה מצד האמונה, אבל בעת הזאת שבעוונותינו הרבים קמו הפריצים ויחללו דת קודש על ידי ריבוי ספרי עמל ודעות חפשיות אשר יפיצו בקרב העם כבו כמעט את שלהבת האמונה הטהורה מלב צעירי ישראל והרבה התחילו למאן בקבלת אבותיהם והם חכמים בעיניהם נגד כל דורות הקודמים, וכל החכמים ונבונים וקדושי עליון שבכל הדורות שהיו לפנינו שמסרו נפשם על כל חוק מחוקי התורה נקלה כבודם בעיניהם, ואף נגד רבותינו בעלי משנה והגמרא שהיו כמלאכי מרום מצאו איזה מהם עזות בנפשם לדבר נגדם, אוי לנו שכך עלתה בימינו והוא כנבואת חז"ל שחוצפא יסגי שגדל עד מאוד בעו"ה וממילא אין ביכולת האבות למסור קבלתם הנאמנה להבנים מיסודי הדת וחביבות התורה והמצוה מאחר שימאנו לקבל וא"כ אין שום תועלת נרצה מאריכת הגלות כיון שהקבלה הולכת ונפסקת ח"ו [ועוד בעונ"ה אנו רואין להיפך שהבנים יפעלו גם על האבות לרעה] ובע"כ יחיש וימהר הקב"ה הגאולה לפקוח עינים עורות לראות באור האמיתית כי חלילה לא יעזב הקב"ה את בניו שיודחו וכדכתיב בל ידח ממנו נדח כי הם בניו בני בחוריו אשר נטלם ונשאם מימות עולם וכדכתיב ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם (פי' שהקב"ה הגלה את ישראל שיטיבו את מעשיהם שם בהגיעם חמת המציקם, והם יוסיפו לעשות זאת גם שם, בכ"ז) לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם ואחז"ל לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה ולא געלתים בימי יונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו לכלותם בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר להפר בריתי אתם בימי פרסיים שהעמדתי להם של בית רבי כי אני ד' אלהיהם לע"ל.

נמצא ששני סוגי אנשים שימצאו בעת האחרונה שניהם יקרבו את הגאולה, אלה במעשיהם הטובים וגודל המצוקות שהם סובלים, ואלה במעשיהם אשר לא טובים. ומובן הדבר כי טוב יותר להאדם להיות מהטובים ולא מהרעים, וכ"ז שכתבנו מרומז בתורה בפרשת האזינו דקאי נמי בענין אחרית הגאולה [כמו שפירשו חז"ל בסנהדרין דף צ"ז] וכדכתיב כי ידין ד' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב, והיינו כי ידין ד' עמו יתנחם לגאלם (כפרש"י) משום שגם עבדיו נתונים בצרה ויראה כי אזלת יד פי' שהלך כוחן של ישראל להיות עוד בגולה כי אפס עצור ועזוב היינו שאפס בהחלט כח המחזיק דת קודש שאין בכחן של ישראל עוד להחזיק, וכעין זה פירשו לנו חז"ל בסנהדרין שם ממקרא זה אין בן דוד בא עד שירבו המלשינות והיינו שמטעם זה אפס עצור ועזוב שאין בכח העומדים בראשי עם להחזיק הדת, ד"א עד שיתמעטו התלמידים ופירש"י שמחזיקין ידי ישראל להחזירן למוטב. הרי שימצא גם אז עבדים נאמנים לו ית' אלא שיהיו מועטין ואין בכחם לעצור.

וכן נמצא בכתוב (ירמיה ל"א) על עת הגאולה וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה, ואמר בגמרא (סוטה דף כב) דזרע בהמה קאי על אדם שאין בו לא מקרא ולא משנה ולא גמרא, והיינו שימצאו שני סוגי אנשים וכנ"ל, ושניהם יהיו מסייעים לקירוב הגאולה וכנ"ל.

היוצא מדברינו, שבזמנינו יש יותר לצפות ולקוות שיתגלה כבוד השי"ת בעולם וכפשטיה דקרא שאמר הכתוב חי אני נאום ד' וימלא כבוד ד' את כל הארץ. ולפ"ז צריך כל איש ישר לב להתבונן מה יהיה כשיבוא משיח צדקינו מי יהיה אז לשם ולתהלה ולתפארת ומי יהיה אז המאושר באדם אותן שדבקו בהשי"ת בעת התגברות המצוקות והתלאות והם עמדו על משמרתם להיות יהודים נאמנים לד' ולתורתו על פניהם יאיר אור השי"ת כל אחד לפי מדרגתו בידיעת התורה ובקיום מצותיו.

וכדאיתא בתנא דבי אליהו פ"א אור של ת"ח וצדיקים לימות בן דוד ולעוה"ב כיצד וקחשיב שמה כמה מדרגות יש שנותנים לו מאור פנים ככוכבים קטנים ויש ככוכבים גדולים (וכמו שאמר הכתוב ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד) ויש שנותנים לו מאור פנים כמו הלבנה בתחלת החודש ויש כמו בחמשה לחודש, יש כמו בעשרה לחודש ויש כמו בט"ו לחודש ויש כמו השמש בצאתה שעה אחת על היום ויש כשתי שעות על היום ויש כמו שלש וכו' ויש כמו שש שעות על היום, וכ"ז מרומז בכתוב ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ע"ש.

ובאמת כ"ז מרומז במה שאמר הכתוב, ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו, ואחז"ל היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו לא עבדו, אלא בין השונה פרקו מאה פעמים לבין השונה מאה פעמים ואחד. וביאורו, לפי מה שהיה עמלו בתורה ביותר, יאיר אור פניו ביותר. וזהו שאמר וראיתם, היינו שיהיה ניכר על אור פניו מדרגתו היותר גדולה.

ומסיים שם בתנא דבי אליהו, זה הכלל, כל הנושא פנים אל התורה זוכה ומקבל פני השכינה, אבל המזוהם בעבירות אינו מיסב בפני המלך (פי' אפילו לאחר שיקבל עונשו בגיהינם וינקה מעונותיו אינו זוכה לקבל פני המלך, וכענין שאחז"ל המחליט עצמו לעבירה אין לו מחילה עולמית) בד"א בזמן שלא עשה תשובה אבל אם עשה תשובה ומת הרי הוא כצדיק עולם לכל דבריו.

וכעין זה איתא שם גם כן בפ"ה, וז"ל, כבוד ועוז לצדיקים לעתיד לבוא ולעולם הבא, כיצד, הקב"ה יושב בביהמ"ד שלו וצדיקי עולם יושבין לפניו ולכל אחד ואחד נותנין לו מאור פנים לפי התורה שיש בו.

ודע עוד לפי מה שביארנו למעלה דבסוף הגלות שימצאו דעות נפסדות ויש שעי"ז יבדלו מן התורה ומן המצות וע"כ האנשים שיתחזקו אז לילך בדרכי ד' וללמוד תורתו ולקיים מצותיו נקראין אז בשם צדיקים, וזהו שאמר הכתוב ועמך כלם צדיקים, היינו אותן שישארו לצד ד' ולא נתפתו להפושעים [כן כתב באבקת רוכל תלמידו של הרא"ש ז"ל].

וע"כ צריך כל איש להתחזק כעת בידיעת התורה ובקיום מצותיו, דאחר שיבא משיח שוב נקראים אותם השנים, שנים אשר אין בהם חפץ, וכמו שאמר הכתוב וזכור את בוראך בימי בחורתיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, ואמרו חז"ל אלו ימות המשיח שאין בהם זכות ולא חובה. והטעם, כי אז יתבטל היצר הרע:

מנוקד

הִנֵּה בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אָנוּ רוֹאִין בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת שֶׁנִּתְמוֹטֵט הַדָּת מְאוֹד מְאוֹד וּמְנַתְּקִין הַבָּנִים מִיַּלְדוּתָם מִתּוֹרַת ד', מַה שֶּׁלֹּא הָיָה כֵן בְּאֵיזֶה שָׁנִים שֶׁלְּפָנֵינוּ. וְכַאֲשֶׁר נְחַקֶּה הֵיטֵב עַל סִבַּת הָעִנְיָן יֵשׁ כַּמָּה דְּבָרִים, וְעִקַּר הַסִּבָּה הוּא רִפְיוֹן הָאֱמוּנָה, שֶׁהָאֱמוּנָה בְּעוֹלָם הַנֶּצַח, בְּשָּׂכָר וְעֹנֶשׁ וּבְבִיאַת הַמָּשִׁיחַ וּבְכָל יִעוּדֵי הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים הִיא נָתְנָה אֹמֶץ לְיִשְׂרָאֵל בְּכָל דּוֹר לִשָּׂא כָּל הַמְּצוּקוֹת וְהַתְּלָאוֹת וְלַעֲמֹד עֲבוּר דָּתָם בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ הֵן בְּעַצְמָם הֵן אֶת בְּנֵיהֶם, שֶׁיָּפֶה הָיָה לְהָאָב לִרְאוֹת אֶת בְּנוֹ שָׁחוּט לְעֵינָיו עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם לְהָשִׁיב נִשְׁמָתוֹ טְהוֹרָה לֶאֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם מִלִּרְאוֹתוֹ בְּגֶרֶם הָאֹשֶׁר אִם חָלִילָה יְסַלֵּף דַּרְכּוֹ מִדֶּרֶךְ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה.

אָכֵן בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים כְּהַיּוֹם הִצְלִיחַ מַעֲשֵׂה שָׂטָן ע"י שְׁלוּחָיו הָרַבִּים לְרַפּוֹת שָׁרְשֵׁי הָאֱמוּנָה מִקֶּרֶב יִשְׂרָאֵל הֵן בְּשָׂכָר וְעֹנֶשׁ הֵן בְּיִעוּדֵי הַנְּבִיאִים וְכַאֲשֶׁר רוֹאִין גֹּדֶל הַמְּצוּקוֹת וְהַתְּלָאוֹת שֶׁעוֹבְרִים עָלֵינוּ בְּכָל יוֹם מְדַמִּין בְּנַפְשָׁם שהקב"ה הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ לְגַמְרֵי וּמִתְיָאֲשִׁין מִן הַגְּאֻלָּה וְאֵינָן מְחַכִּין לְמַלְכוּת שָׁמַיִם כְּלָל וְכָל אֶחָד פּוֹנֶה לְעַצְמוֹ וּמְבַקֵּשׁ עֵצוֹת הֵן בְּהֶתֵּר הֵן בְּאִסּוּר אֵיךְ לְפַרְנֵס עַצְמוֹ וב"ב.

וְיוֹתֵר מִזֶּה, שֶׁאֲפִלּוּ הַתְּמִימִים וְהַיְּשָׁרִים י"א בִּרְאוֹתָם גֹּדֶל הַפְּרִיקַת עוֹל שֶׁנִּתְהַוָּה בַּעֲוֹנֹתֵינוּ הָרַבִּים, שֶׁהוּקַל בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת עִנְיָנִים הַחֲמוּרִים שֶׁבַּחֲמוּרִים, כְּגוֹן דְּבָרִים שֶׁחִיְּבָה הַתּוֹרָה עֲלֵיהֶן מִיתָה וְכָרֵת [כְּגוֹן חִלּוּל שַׁבָּת דִּכְתִיב מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת, וַעֲרָיוֹת דְּהַיְנוּ טְבִילַת נִדָּה שֶׁהוּא בִּכְלָל כָּל עֲרָיוֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּפָּרָשָׁה אַחֲרֵי] נָפַל לִבָּן בְּקִרְבָּן וְחוֹשְׁבִין אֵיךְ נוּכַל לְקַוּוֹת בְּדוֹרֵנוּ לְרַחֲמֵי שָׁמַיִם אַחֲרֵי שֶׁהֵפֵרוּ תּוֹרַת ד' בְּאֹפֶן נוֹרָא כָּזֶה ועי"ז מִמֵּילָא מִתְרַפִּין לְגַמְרֵי אֲפִילּוּ לִרְאוֹת לְתַקֵּן אֵיזֶה אֲנָשִׁים שֶׁנּוּכַל לְהַצִּילָם מֵרֶדֶת שַׁחַת.

וע"כ מָצָאתִי חוֹבָה לְנַפְשִׁי לְהַעֲרִיךְ לִפְנֵי הַכֹּל אֶת אַמִּיתַת הָעִנְיָן שֶׁאַדְּרַבָּה בִּזְמַנֵּנוּ יוֹתֵר קָרוֹב לְצַפּוֹת לִישׁוּעָה. וְהוּא, דְּלִכְאוֹרָה כַּאֲשֶׁר יִסְתַּכֵּל הָאָדָם בִּתְנָאֵי גְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה הַכְּתוּבָה בְּפָרָשַׁת נִצָּבִים שֶׁתִּהְיֶה כַּאֲשֶׁר נָשׁוּב אֶל ד' לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלוֹ כְּכָל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוָּנוּ בְּכָל לְבָבֵנוּ וּבְכָל נַפְשֵׁנוּ אֲנַחְנוּ וּבָנֵינוּ וְאָז יָשִׁיב ד' אֱלֹהֵינוּ אֶת שְׁבוּתֵנוּ וְגוֹ' כַּמְּבֹאָר שָׁם וּכְפִי מַה שֶׁאָנוּ רוֹאִין כָּעֵת לָא אִכְשֵׁר דָּרָא כְּלָל וְדָבָר זֶה נוֹתֵן מָקוֹם לְהִתְיָאֵשׁ וּכְפִי מַה שֶׁכָּתַבְנוּ לְמַעְלָה. אֲבָל הַתְשׁוּבָה עַל זֶה, הוּא כְּפִי מָה שֶׁנְּבָאֵר, דְּהִנֵּה לִכְאוֹרָה קָשֶׁה לָנוּ זֹאת עַל חֲזַ"ל עַצְמָם שֶׁמָּסְרוּ לָנוּ חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה וְהַגְּמָרָא, בְּסִימָנֵי הַגְּאֻלָּה סִימָנִים שֶׁאֵינָם לִשְׁבַח כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּמִּשְׁנָה סוֹף סוֹטָה וּבְסַנְהֶדְרִין (צז ) בְּעִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא חֻצְפָּא יַסְגֵּי וְכוּ' וְאֵין תּוֹכֵחָה, נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים, בֶּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בַּת קָמָה בְּאִמָּהּ וְכַלָּה בַּחֲמוֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ וְכוּ'. עוֹד שָׁם, חָכְמַת הַסּוֹפְרִים תִּסְרַח וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ וְהָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת. וּבְסַנְהֶדְרִין אִיתָא, דְּהַיְנוּ שֶׁנַּעֲשֵׂית עֲדָרִים עֲדָרִים וְהוֹלֶכֶת לָהּ, פֵּרוּשׁ, שֶׁתֶּחְסַר הָאֱמֶת מִן הָעוֹלָם יוֹם יוֹם בְּשֶׁטֶף גָּדוֹל מְאוֹד. עוֹד שָׁם, אֵין בֶּן דָּוִד בָּא וְכוּ' עַד שֶׁיִּרְבּוּ הַמַּלְשִׁינוּת, וכי"ב דְּבָרִים רַבִּים. וְכַמָּה מֵהֶם סָמְכוּ גַּם עַל דִבְרֵי תוֹרָה וְהַנְּבִיאִים.

וְאָנוּ רוֹאִין בַּעֲווֹנוֹתֵנוּ הָרַבִּים שֶׁנִּתְקַיְּמוּ כֻלָּם בַּדּוֹר הַזֶּה (וְגַם כָּל שְׁאָר הַדְּבָרִים מֵעִנְיַן הַמְּצוּקוֹת גַּם כֵּן נִתְקַיְּמוּ כֻּלָּם), וְלִכְאוֹרָה יִפָּלֵא דַּהֲלֹא מִפְּסוּקֵי הַתּוֹרָה נִרְאֶה לְהֵפֶךְ שֶׁהַגְּאֻלָּה תִּהְיֶה כַּאֲשֶׁר נָשׁוּב אֶל ד', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וְהָיָה כִּי יָבוֹאוּ אֵלֶיךָ וְגוֹ' הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וְשַׁבְתָּ עַד ד' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹלוֹ וְגוֹ' וְאָז יָשִׁיב ד' אֶת שְׁבוּתְךָ וְגוֹ'". וְהוּא דְּבַר הַבְטָחָה מֵד' שֶׁכֵּן יִהְיֶה בְּוַדַּאי וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ן.

וְהִנֵּה יֵשׁ כַּמָּה תְּשׁוּבוֹת לְבָאֵר הָעִנְיָן (ע"ש בְּסַנְהֶדְרִין צ"ז ע"ב וְדַף צ"ח), אֲבָל בֵּאוּר הָעִנְיָן הַקָּרוֹב לִפְשׁוּטוֹ הוּא כָּךְ, דִּשְׁנֵיהֶם אֱמֶת, דִּבְאַחֲרִית זְמַן הַגְּאֻלָּה יִמָּצְאוּ שְׁנֵי סוּגֵי אֲנָשִׁים וּשְׁנֵיהֶם יַעְזְרוּ בְּקֵרוּב הַגְּאוּלָּה, כַּאֲשֶׁר נְבָאֵר. שֶׁיִּמָּצְאוּ חֵלֶק אֲנָשִׁים בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְחַזְּקוּ עַצְמָם לַעֲבֹד ד' בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם הֵם וּבְנֵיהֶם, וְהֵם הֵם שְׁלוֹמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹבְדֵי ד' שֶׁבַּדּוֹר הַזֶּה. שֶׁבִּזְמַן שֶׁיִּתְרַבּוּ הַמִּתְפָּרְצִים הָעוֹמְדִים לִפְרֹץ וְלַהֲרֹס דָּת קֹדֶשׁ ע"י רִבּוּי סִפְרֵי הַפּוֹקְרִים אֲשֶׁר יָפִיצוּ בְּקֶרֶב הָעָם אוֹ שְׁאָרֵי עֵצוֹת שֶׁל תַּאֲוָה וְחֶמְדָּה שְׁלוּחֵי דְּיֵצֶר הָרַע, הַכִּתּוֹת אֲשֶׁר יִגְרְמוּ לִפְרֹק עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם עוֹל הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה. בְּעֵת הַזֹּאת הַשְּׂרִידִים מִשְּׁלוֹמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַזְּקִים וּמִתְאַמְּצִים לִשְׁמוֹר כָּל חֻקֵּי הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא לְהִתְרַפּוֹת מִמֶּנָּה, וְגַם אֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן לְהַחְזִיק בְּתוֹרַת ד' וְשֶׁלֹּא לָסוּר מִכָּל הַכָּתוּב בָּהּ יָמִין וּשְׂמֹאל, בְּוַדַּאי מַדְרֵגָתָם עוֹלָה לְמַעְלָה כִּי יַגִּיעַ לָהֶם הַדָּבָר בְּקֹשִׁי גָּדוֹל וּבְחֵרֶף נֶפֶשׁ הַרְבֵּה יוֹתֵר מִדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים.

וְיָדוּעַ מָה דְּאִיתָא בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן דְּפַעַם אֶחָד בְּצַעַר שָׁקוּל מִמֵּאָה פְּעָמִים שֶׁלֹּא בְּצַעַר. וַעֲבוֹדַת השי"ת כָּעֵת הִיא טְהוֹרָה וּנְקִיָּה שֶׁאֵין בָּהּ מַטָּרָה לְכָבוֹד אוֹ שְׁאָרֵי פְּנִיּוֹת, כִּי אַדְּרַבָּא נִתְקַיֵּם בָּנוּ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, וְסָר מֵרַע מִשְׁתּוֹלֵל עַל הַבְּרִיּוֹת וְיִרְאֵי ד' יִמָּאֲסוּ, אֵצֶל אֵיזֶה סוּגֵי אֲנָשִׁים.

וְיֵשׁ אֲנָשִׁים אֲשֶׁר בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת אֶת בְּנֵיהֶם יְהוּדִים כְּשֵׁרִים, כְּדַת הַתּוֹרָה, מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם לִחְיוֹת חַיֵּי עוֹנִי וְדֹחַק כָּל יְמֵיהֶם, וּמִשְּׁאֵרִית עֲמָלָם יַפְרִישׁוּ שָׂכָר לִמְלַמְּדִים וּמוֹרִים שֶׁיִּתְחַזְּקוּ בְּנֵיהֶם בְּתוֹרַת ד', וְאֵינָם מְשַׁנִּים מְקוֹמָם בְּכָל עָנְיָם וְדָחְקָם לִמְקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים שֶׁהַפַּרְנָסָה מְצוּיָה יוֹתֵר, בִּשְׁבִיל חִנּוּךְ בְּנֵיהֶם לְתוֹרָה וְיִרְאָה. וּבְוַדַּאי נוּכַל לוֹמַר דְּנֶחְשָׁב זֶה תְּשׁוּבָה לד' בְּכָל לֵב וְנֶפֶשׁ.

וְכָהֵנָּה הַבָּנִים הַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ד' קוֹרֵא, הַשָּׂמִים לֵילוֹת כְּיָמִים עַל תּוֹרַת ד' וּמַשְׁחִירִים אֶת פְּנֵיהֶם בְּדֹחַק מְזוֹנוֹתֵיהֶם וְרַק לְהִתְדַּבֵּק בְּתוֹרַת ד' וּמִצְוֹתָיו כָּל יִשְׁעָם וְכָל חֶפְצָם, וּבִזְמַן שֶׁנִּמְצְאוּ לָהֶם הַרְבֵּה מַפְרִיעִים וּמְלַגְלְגִים, הֵם יִתְחַזְּקוּ עַצְמָם לַעֲמֹד עַל מִשְׁמַרְתָּם מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ בַּתּוֹרָה וַעֲבוֹדָה, וְכָל הַכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה וְדִבְרֵי נְבִיאִים הַכֹּל קָדוֹשׁ אֶצְלָם, הֲלֹא מַדְרֵגָתָם עוֹלָה לְמַעְלָה מְאוֹד בָּעֵת הַזֹּאת.

וְכָהֵנָּה אֵלֶּה הַבָּנִים מִבַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מְצוּקֹת הַזְּמַן יַעַבְרוּ עֲלֵיהֶם וּבְתוֹךְ מְצוּקָתָם יִתְחַזְּקוּ לִשְׁמוֹר דָּת ד' בְּכָל יְכָלְתָּם, וְיִפְעֲלוּ בְּעַצְמָם לִחְיוֹת בְּלֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ וְרַק שֶׁלֹּא יָבֹא פִּגּוּל לְתוֹךְ פִּיהֶם, וּבִזְמַן שֶׁנַּפְשָׁם רְעֵבָה וּצְמֵאָה וַעֲיֵפָה, וְלֹא יוֹם אֶחָד וּשְׁנַיִם אֶלָּא כַּמָּה וְכַמָּה יָמִים וְשָׁנִים, וּבְכָל עָנְיָם וּמְרֻדָּם לֹא יִבְעֲטוּ ח"ו אֶלָּא עוֹד נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְמוֹגָג עַל מִעוּטָם בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת ד' אֲשֶׁר אֵין בְּיָדָם לַעֲשׂוֹת כָּרָאוּי. הַאֵין זֶה תְּשׁוּבָה לד' בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ, כִּי עֲבוֹדָתָם לד' הִיא עֲבוֹדָה שְׁלֵמָה אֲשֶׁר זְכוּת אֶחָד מֵהֶם יַכְרִיעַ הַרְבֵּה וְהַרְבֵּה וְכָהֵנָּה וְכָהֵנָּה.

כיו"ב שֶׁאָנוּ רוֹאִין קְדֻשַּׁת עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּהִתְגַּבְּרוּת מְצוּקַת הַזְּמַן עַל כָּל אֶחָד עַד מְאוֹד ואעפ"כ מִתְחַזְּקִים בְּכָל נַפְשָׁם לִשְׁמוֹר חֻקֵּי הַתּוֹרָה הֵם וּבְנֵיהֶם וּבָאִים וּמִתְפַּלְּלִים וּבוֹכִים וּמִתְוַדִּים לִפְנֵי הקב"ה וּמַצְדִּיקִים דִּינוֹ וְקוֹבְעִים עִתּוֹת לַתּוֹרָה וּבְכָל עָנְיָם וְדַחֲקָם יַרְבּוּ לְרַחֵם וְלַעֲשׂוֹת חֶסֶד אֶחָד עִם חֲבֵרוֹ בְּכָל מִינֵי הִשְׁתַּדְּלוּת וְהִתְחַכְּמוּת אֵיךְ לְהֵטִיב וּלְהַשְׂכִּיל אַל דַּל.

וְעַל כָּל הָאֲנָשִׁים הָאֵלּוּ בְּוַדַּאי קָרוֹב מְאוֹד לוֹמַר שֶׁנִּתְקַיְּמוּ בָּהֶם פְּסוּקֵי הַתּוֹרָה, וְהָיָה כִּי יָבוֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ וְגוֹ' וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכָל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ, כִּי אֵלֶּה הַשְּׂרִידִים שְׁלוֹמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל שָׁבִים אֶל לִבָּם וְיֹדְעִים חֹמֶר הָעֲבוֹדָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם וּמוֹסְרִים נַפְשָׁם לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה הֵם וּבְנֵיהֶם.

אָמְנָם גַּם זֹאת הִגִּידוּ לָנוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל מֵרֹאשׁ כִּי לֹא הַכֹּל יַעַמְדוּ בַּמַּדְרֵגָה הַזֹּאת וְיָקוּם דּוֹר הֶחָדָשׁ שֶׁהֵם לְהֵפֶךְ הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיַּעַמְדוּ בְּמַדְרֵגָה שְׁפָלָה בְּמַצַּב הַדָּת מְאוֹד וְיִתְנַהֲגוּ כָּל אֶחָד כְּפִי הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו (וְלֹא יְקַבְּלוּ תּוֹכָחָה כַּמְּבֹאָר בַּמִּשְׁנָה), ואעפ"כ אַל יִפֹּל לִבֵּנוּ מִזֶּה כִּי זֶה גּוּפָא מִסִּימָנֵי הַגְּאוּלָּה, כִּי אֵלֶּה הָרִאשׁוֹנִים יְקָרְבוּ הַגְּאֻלָּה בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים וְאֵלֶּה נָמֵי יְקָרְבוּ הַגְּאוּלָּה. וְהַיְנוּ, שֶׁבַּדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים שֶׁהָלְכוּ הַדּוֹרוֹת כְּתִקּוּנָן וְכָל כְּלַל יִשְׂרָאֵל עָמְדוּ בְּמַעֲמָדָן, הָאָבוֹת מָסְרוּ לִבְנֵיהֶם אֶת יְסוֹדֵי הָאֱמוּנָה וְהַדָּת וְהַבָּנִים קִבְּלוּ בְּאַהֲבָה וְחִבָּה כָּל מָה שֶׁנִּמְסַר לָהֶם מֵאֲבוֹתֵיהֶם [וּכְפִי חֻקֵּי מִדַּת הֲדֶרֶךְ אֶרֶץ שֶׁקּוֹדְמוֹת לַתּוֹרָה, שֶׁעַל הַבָּנִים הַצְּעִירִים לִשְׁמֹעַ לֶקַח אֲבִיהֶם, וֶאֱמוּנָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה הֲלֹא הִיא מְקֻבֶּלֶת מִדּוֹר דּוֹר הָאָבוֹת לְבָנִים עַד דּוֹר הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא אֲנָשִׁים מִבְּנֵי כ' וָמַעְלָה לְבַד אֲנָשִׁים וָטָף שֶׁהָיוּ כֻּלָּם בְּמַעֲמַד הַר סִינַי וְהֵם רָאוּ אֶת הַכֹּל בְּעֵינֵיהֶם וּכְדִכְתִיב הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי] וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִין וּדְבָרָיו חַיִּים וְקַיָּמִים וְכוּ' עַל אֲבוֹתֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל בָּנֵינוּ וְעַל דּוֹרוֹתֵינוּ וְכוּ' וְכָל יִשְׁעָם וְחֶפְצָם הֵן מֵהָאָבוֹת וְהֵן מֵהַבָּנִים הָיְתָה רַק זֹאת לִזְכּוֹת בַּתּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וְלַעֲשׂוֹת רָצוֹן אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. וְאָז לֹא הָיְתָה הַנְּחִיצוּת כָּל כָּךְ בְּקֵרוּב הַגְּאוּלָּה, שֶׁמַּצַּב הַדָּת עָמַד עַל תִּלּוֹ, וּבַאֲרִיכוּת הַגָּלוּת נִתְגַּדֵּל וְנִתְרַבָּה זְכוּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִדוֹר דּוֹר הֵן מֵהַזְּכֻיּוֹת בְּעַצְמָם שֶׁנִּתּוֹסְפוּ מִכָּל דּוֹר וְהֵן מִשְּׂכַר הַהַמְתָּנָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְחַכִּין וּמְצַפִּין לְבִיאָתוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ זֶה זְמַן אָרֹךְ וְעוֹמְדִין בֶּאֱמוּנָתָן וּבְצִפִּיָּתָן לִישׁוּעָה. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זַ"ל בְּסַנְהֶדְרִין (דַּף צז) שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאָנוּ מְחַכִּין כֵּן הקב"ה מְחַכֶּה לְגָאֳלֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לָכֵן יְחַכֶּה ד' לַחֲנַנְכֶם וְגוֹ'. וּמֵאַחַר שֶׁהוּא מְחַכֶּה וְאָנוּ מְחַכִּין לָמָּה לֹא בָּא, לְהַגְדִּיל שָׂכָר. וְלָכֵן לֹא מִהֵר הקב"ה אֶת הַקֵּץ.

אֲבָל כָּל זֶה כְּשֶׁהַקַּבָּלָה מִיְּסוֹדֵי הַדָּת וְשָׁרְשֵׁי הָאֱמוּנָה הָיְתָה חֲזָקָה וְלֹא בָּא שׁוּם רִפְיוֹן בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה מִצַּד הָאֱמוּנָה, אֲבָל בָּעֵת הַזֹּאת שֶׁבַּעֲוֹנֹתֵינוּ הָרַבִּים קָמוּ הַפְּרִיצִים וַיְחַלְּלוּ דָּת קוֹדֶשׁ עַל יְדֵי רִבּוּי סִפְרֵי עָמָל וְדֵעוֹת חָפְשִׁיּוֹת אֲשֶׁר יָפִיצוּ בְּקֶרֶב הָעָם כִּבּוּ כִּמְעַט אֶת שַׁלְהֶבֶת הָאֱמוּנָה הַטְּהוֹרָה מִלֵּב צְעִירֵי יִשְׂרָאֵל וְהַרְבֵּה הִתְחִילוּ לְמָאֵן בְּקַבָּלַת אֲבוֹתֵיהֶם וְהֵם חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם נֶגֶד כָּל דּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים, וְכָל הַחֲכָמִים וּנְבוֹנִים וּקְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹן שֶׁבְּכָל הַדּוֹרוֹת שֶׁהָיוּ לְפָנֵינוּ שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל כָּל חֹק מֵחֻקֵּי הַתּוֹרָה נִקְלֶה כְּבוֹדָם בְּעֵינֵיהֶם, וְאַף נֶגֶד רַבּוֹתֵינוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה וְהַגְּמָרָא שֶׁהָיוּ כְּמַלְאֲכֵי מָרוֹם מָצְאוּ אֵיזֶה מֵהֶם עַזּוּת בְּנַפְשָׁם לְדַבֵּר נֶגְדָּם, אוֹי לָנוּ שֶׁכָּךְ עָלְתָה בְּיָמֵינוּ וְהוּא כִּנְבוּאַת חֲזַ"ל שֶׁחֻצְפָּא יִסְגֵּי שֶׁגָּדַל עַד מְאוֹד בעו"ה וּמִמֵּילָא אֵין בִּיכֹלֶת הָאָבוֹת לִמְסֹר קַבָּלָתָם הַנֶּאֱמָנָה לְהַבָּנִים מִיְּסוֹדֵי הַדָּת וַחֲבִיבוּת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה מֵאַחַר שֶׁיְּמָאֲנוּ לְקַבֵּל וא"כ אֵין שׁוּם תּוֹעֶלֶת נִרְצָה מֵאֲרִיכַת הַגָּלוּת כֵּיוָן שֶׁהַקַּבָּלָה הוֹלֶכֶת וְנִפְסֶקֶת ח"ו [וְעוֹד בעונ"ה אָנוּ רוֹאִין לְהֵפֶךְ שֶׁהַבָּנִים יִפְעֲלוּ גַּם עַל הָאָבוֹת לְרָעָה] ובע"כ יָחִישׁ וִימַהֵר הקב"ה הַגְּאֻלָּה לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְּרוֹת לִרְאוֹת בְּאוֹר הָאֲמִתִּית כִּי חָלִילָה לֹא יַעֲזֹב הקב"ה אֶת בָּנָיו שֶׁיּוּדְחוּ וּכְדִכְתִיב בַּל יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח כִּי הֵם בָּנָיו בְּנֵי בְּחוּרָיו אֲשֶׁר נְטָלָם וּנְשָׂאָם מִיְּמוֹת עוֹלָם וּכְדִכְתִיב וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם (פִּי' שהקב"ה הֶגְלָה אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּטִיבוּ אֶת מַעֲשֵׂיהֶם שָׁם בְּהַגִּעָם חֲמַת הַמַּצִּיקָם, וְהֵם יוֹסִיפוּ לַעֲשׂוֹת זֹאת גַּם שָׁם, בכ"ז) לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם ואחז"ל לֹא מְאַסְתִּים בִּימֵי כַּשְׂדִּים שֶׁהֶעֱמַדְתִּי לָהֶם דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וְלֹא גְּעַלְתִּים בִּימֵי יְוָנִים שֶׁהֶעֱמַדְתִּי לָהֶם שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וְחַשְׁמוֹנָאִי וּבָנָיו לְכַלּוֹתָם בִּימֵי הָמָן שֶׁהֶעֱמַדְתִּי לָהֶם מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר לְהָפֵר בְּרִיתִי אַתֶּם בִּימֵי פַּרְסִיִּים שֶׁהֶעֱמַדְתִּי לָהֶם שֶׁל בֵּית רַבִּי כִּי אֲנִי ד' אֱלֹהֵיהֶם לע"ל.

נִמְצָא שֶׁשְּׁנֵי סוּגֵי אֲנָשִׁים שֶׁיִּמָּצְאוּ בָּעֵת הָאַחֲרוֹנָה שְׁנֵיהֶם יְקָרְבוּ אֶת הַגְּאֻלָּה, אֵלֶּה בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים וְגֹדֶל הַמְּצוּקוֹת שֶׁהֵם סוֹבְלִים, וְאֵלֶּה בְּמַעֲשֵׂיהֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים. וּמוּבָן הַדָּבָר כִּי טוֹב יוֹתֵר לְהָאָדָם לִהְיוֹת מֵהַטּוֹבִים וְלֹא מֵהָרָעִים, וכ"ז שֶׁכָּתַבְנוּ מְרֻמָּז בַּתּוֹרָה בְּפָרָשַׁת הַאֲזִינוּ דְּקָאֵי נָמֵי בְּעִנְיַן אַחֲרִית הַגְּאוּלָּה [כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ חֲזַ"ל בְּסַנְהֶדְרִין דַּף צ"ז] וּכְדִכְתִיב כִּי יָדִין ד' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב, וְהַיְנוּ כִּי יָדִין ד' עַמּוֹ יִתְנַחֵם לִגְאָלָם (כפרש"י) מִשּׁוּם שֶׁגַּם עֲבָדָיו נְתוּנִים בְּצָרָה וְיִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד פֵּי' שֶׁהָלַךְ כּוֹחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת עוֹד בַּגּוֹלָה כִּי אֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב הַיְנוּ שֶׁאָפֵס בְּהֶחְלֵט כֹּחַ הַמַּחֲזִיק דָּת קוֹדֶשׁ שֶׁאֵין בְּכֹחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עוֹד לְהַחְזִיק, וּכְעֵין זֶה פֵּרְשׁוּ לָנוּ חֲזַ"ל בְּסַנְהֶדְרִין שָׁם מִמִּקְרָא זֶה אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּרְבּוּ הַמַּלְשִׁינוּת וְהַיְנוּ שֶׁמִּטַּעַם זֶה אֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב שֶׁאֵין בְּכֹחַ הָעוֹמְדִים בְּרָאשֵׁי עָם לְהַחְזִיק הַדָּת, ד"א עַד שֶׁיִּתְמַעֲטוּ הַתַּלְמִידִים ופירש"י שֶׁמַּחֲזִיקִין יְדֵי יִשְׂרָאֵל לְהַחֲזִירָן לְמוּטָב. הֲרֵי שֶׁיִּמָּצֵא גַּם אָז עֲבָדִים נֶאֱמָנִים לוֹ יָת' אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ מוּעָטִין וְאֵין בְּכֹחָם לַעֲצֹר.

וְכֵן נִמְצָא בַּכָּתוּב (יִרְמְיָה ל"א) עַל עֵת הַגְּאֻלָּה וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה, וְאָמַר בַּגְּמָרָא (סוֹטָה דַּף כב) דְּזֶרַע בְּהֵמָה קָאֵי עַל אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ לֹא מִקְרָא וְלֹא מִשְׁנָה וְלֹא גְּמָרָא, וְהַיְנוּ שֶׁיִּמָּצְאוּ שֵׁנִי סוּגֵי אֲנָשִׁים וְכַנַ"ל, וּשְׁנֵיהֶם יִהְיוּ מְסַיְּעִים לְקֵרוּב הַגְּאֻלָּה וְכַנַ"ל.

הֲיוֹצֵא מִדְּבָרֵינוּ, שֶׁבִּזְמַנֵּינוּ יֵשׁ יוֹתֵר לְצַפּוֹת וּלְקַוּוֹת שֶׁיִּתְגַּלֶּה כְּבוֹד השי"ת בָּעוֹלָם וּכְפַשְׁטֵהּ דִּקְרָא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב חַי אָנִי נְאֻם ד' וְיִמָּלֵא כְבוֹד ד' אֶת כָּל הָאָרֶץ. ולפ"ז צָרִיךְ כָּל אִישׁ יְשַׁר לֵב לְהִתְבּוֹנֵן מָה יִהְיֶה כְּשֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ צִדְקֵנוּ מִי יִהְיֶה אָז לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאֶרֶת וּמִי יִהְיֶה אָז הַמְּאֻשָּׁר בָּאָדָם אוֹתָן שֶׁדָּבְקוּ בהשי"ת בְּעֵת הִתְגַּבְּרוּת הַמְּצוּקוֹת וְהַתְּלָאוֹת וְהֵם עָמְדוּ עַל מִשְׁמַרְתָּם לִהְיוֹת יְהוּדִים נֶאֱמָנִים לַד' וּלְתוֹרָתוֹ עַל פְּנֵיהֶם יָאִיר אוֹר השי"ת כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וּבְקִיּוּם מִצְוֹתָיו.

וְכִדְאִיתָא בְּתַנָּא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ פ"א אוֹר שֶׁל ת"ח וְצַדִּיקִים לִימוֹת בֶּן דָּוִד ולעוה"ב כֵּיצַד וְקָחֲשִׁיב שָׁמָּה כַּמָּה מַדְרֵגוֹת יֵשׁ שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ מְאוֹר פָּנִים כְּכוֹכָבִים קְטַנִּים וְיֵשׁ כְּכוֹכָבִים גְּדוֹלִים (וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד) וְיֵשׁ שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ מְאוֹר פָּנִים כְּמוֹ הַלְּבָנָה בִּתְחִלַּת הַחֹדֶשׁ וְיֵשׁ כְּמוֹ בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ, יֵשׁ כְּמוֹ בַּעֲשָׂרָה לַחֹדֶשׁ וְיֵשׁ כְּמוֹ בט"ו לַחֹדֶשׁ וְיֵשׁ כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתָה שָׁעָה אַחַת עַל הַיּוֹם וְיֵשׁ כִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת עַל הַיּוֹם וְיֵשׁ כְּמוֹ שָׁלֹשׁ וְכוּ' וְיֵשׁ כְּמוֹ שֵׁשׁ שָׁעוֹת עַל הַיּוֹם, וכ"ז מְרֻמָּז בַּכָּתוּב וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ, ע"ש.

וּבֶאֱמֶת כ"ז מְרֻמָּז בְּמָה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע וּבֵין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ, ואחז"ל הַיְנוּ צַדִּיק הַיְנוּ עוֹבֵד אֱלֹהִים, הַיְנוּ רָשָׁע הַיְנוּ לֹא עֲבָדוֹ, אֶלָּא בֵּין הַשּׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְּעָמִים לְבֵין הַשּׁוֹנֶה מֵאָה פְּעָמִים וְאֶחָד. וּבֵאוּרוֹ, לְפִי מַה שֶּׁהָיָה עֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה בְּיוֹתֵר, יָאִיר אוֹר פָּנָיו בְּיוֹתֵר. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר וּרְאִיתֶם, הַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר עַל אוֹר פָּנָיו מַדְרֵגָתוֹ הַיּוֹתֵר גְּדוֹלָה.

וּמְסַיֵּם שָׁם בְּתַנָּא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ, זֶה הַכְּלָל, כָּל הַנּוֹשֵׂא פָּנִים אֶל הַתּוֹרָה זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, אֲבָל הַמְּזֹהָם בַּעֲבֵרוֹת אֵינוֹ מֵסֵב בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ (פֵּי' אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁיְּקַבֵּל עָנְשׁוֹ בְּגֵיהִנָּם וִינַקֶּה מֵעֲוֹנֹתָיו אֵינוֹ זוֹכֶה לְקַבֵּל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וּכְעִנְיָן שאחז"ל הַמַּחֲלִיט עַצְמוֹ לַעֲבֵרָה אֵין לוֹ מְחִילָה עוֹלָמִית) בד"א בִּזְמַן שֶׁלֹּא עָשָׂה תְּשׁוּבָה אֲבָל אִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה וּמֵת הֲרֵי הוּא כְּצַדִּיק עוֹלָם לְכָל דְּבָרָיו.

וּכְעֵין זֶה אִיתָא שָׁם גַּם כֵּן בפ"ה, וז"ל, כָּבוֹד וָעֹז לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא וְלָעוֹלָם הַבָּא, כֵּיצַד, הקב"ה יוֹשֵׁב בביהמ"ד שֶׁלּוֹ וְצַדִּיקֵי עוֹלָם יוֹשְׁבִין לְפָנָיו וּלְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתְנִין לוֹ מְאוֹר פָּנִים לְפִי הַתּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ.

וְדַע עוֹד לְפִי מָה שֶׁבֵּאַרְנוּ לְמַעְלָה דִּבְסוֹף הַגָּלוּת שֶׁיִּמָּצְאוּ דֵּעוֹת נִפְסָדוֹת וְיֵשׁ שעי"ז יִבָּדְלוּ מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְוֹת וע"כ הָאֲנָשִׁים שֶׁיִּתְחַזְּקוּ אָז לֵלֵךְ בְּדַרְכֵי ד' וְלִלְמֹד תּוֹרָתוֹ וּלְקַיֵּם מִצְוֹתָיו נִקְרָאִין אָז בְּשֵׁם צַדִּיקִים, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, הַיְנוּ אוֹתָן שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ לְצַד ד' וְלֹא נִתְפַּתּוּ לְהַפּוֹשְׁעִים [כֵּן כָּתַב בְּאַבְקַת רוֹכֵל תַּלְמִידוֹ שֶׁל הָרֹא"שׁ זַ"ל].

וע"כ צָרִיךְ כָּל אִישׁ לְהִתְחַזֵּק כָּעֵת בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וּבְקִיּוּם מִצְוֹתָיו, דְּאַחַר שֶׁיָּבֹא מָשִׁיחַ שׁוּב נִקְרָאִים אוֹתָם הַשָּׁנִים, שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם חֵפֶץ, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וּזְכֹר אֶת בּוֹרַאֲךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבוֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ, וְאָמְרוּ חֲזַ"ל אֵלּוּ יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ שֶׁאֵין בָּהֶם זְכוּת וְלֹא חוֹבָה. וְהַטַּעַם, כִּי אָז יִתְבַּטֵּל הַיֵּצֶר הָרָע:

· הבא >מעבר לתחילת הדף