פתחי תשובה/יורה דעה/רנח
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו ארבעה טורים שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) המתפיס בצדקה. עיין בתשובת מהרי"ט ח"א סימן קכ"ז בד"ה מיהו אין הדברים. שכתב דאין אדם יכול לעשות שליח שיקדיש איזה דבר להקדש דדיבור של הקדש מילי נינהו ולא מימסרי לשליח ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קמ"ז בתשובה מבן המחבר שהאריך לתמוה עליו דמה דאמרינן מילי לא מימסרי לשליח היינו שאין השליח יכול לעשות שליח אחר במקומו אבל השליח הראשון יכול להיות גם לדברים בעלמא ע"ש וע' בספרו שו"ת שיבת ציון סימן צ"ד וצ"ה מ"ש עוד בזה ועיין בשער המלך סוף פ"ו מהלכות אישות מה שתמה עוד על מהרי"ט הנ"ל:
(ב) ומ"מ אם אמר. עיין בתשובת הראנ"ח חלק ב' סי' צ"ט מה שכתב בזה:
(ג) להקדש. עיין בתשובת הרשב"ש סי' שס"א שכתב בשם אביו הרשב"ץ ז"ל דאפי' באומר הקדש לשמים הוא לעניים וראיה מעובדא דר' אלעזר בן ברתותא ע"ש:
(ד) לצדקה. ע' בתשו' ר"ל בן חביב סימן ג' שנסתפק על מי שהקדיש גופו או שאמר דמי עלי בזמנינו זה או שהקדיש קרקע סתם שהמעות הם לעניים או שהקדיש גופו או קרקע בפירוש לעניים אם יהיה דינו שוה בכל למי שהקדיש בזמן הבית וכמו שאז כששמין אותו כמה שוה היה צריך שישומו אותו בעשרה וא' מהם כהן כן בזה"ז או לא והעלה דדוקא אז היה צריך עשרה משום גזה"כ דכתיב עשרה פעמים כהן אבל בהקדש עניים או מצוה אחרת א"צ רק ג' דומיא דדיני חבלות אך לפי שלא מצאתי עדיין ראיה ברורה לזה איני סומך לענין מעשה ואם דבר כזה היה בא לידי הייתי מחמיר והייתי שם הקרקע או האיש בעשרה וא' מהם כהן. ולענין איך יהיה האיש נישום העלה דאומדין אותו כפי מה ששוה בשעת השומא לא כפי מה שהיה שוה בשעת הנדר. וכ' עוד במי שאמר דמי רביע גופי עלי או שהיה מקדיש רביע גופו חייב לפרוע דמי כל גופו שישומו אותו כעבד. ואפי' לא אמר הרי עלי רביע גופי אלא הריני נודר לתת רביע גופי ואפילו לא אמר לתת (דבר זה כ' הבה"ט בשמו לעיל סי' ר"ו סק"ט) חייב לקיים נדרו כיון שהוא נדר למצוה ובפרט אם נדר בעת צרה ע"ש:
(ה) צדקה ואינו יודע. [עיין בתשובת חתם סופר סימן ר"מ בא' שעלה לס"ת ונדר סך מה לצדקה אחת מהח"ק שבעיר ויש בעיר כמה מיני צדקות כגון של עניי עיר ושל ת"ת ושל קברנים ושל הכנסת כלה ושל ביקור חולים והוא נדר לא' מהם ושכח לאיזה מהם פרט ואחר אריכת פלפולו מסיק דמשום ספק איסורא צריך לשלם לכל הצדקות כולם עד שלא ישאר לו שום ספק והיינו שאנו מודים לו כך אבל פשיטא שא"א לכופו ע"ז אלא אם ירצה מניח ביניהם ומסתלק ע"ש ועמ"ש סימן רנ"ט סק"ח]:
(ו) הרשאה. בספר חכמת אדם (כלל קל"ג) כתב דזה דוקא לתבוע צדקה הנהוג ליתן אבל המשתדל אצל אנשים שיתנדבו ליתן לידו אין הגבאים יכולים למחות אפילו אם אומרים שע"י זה ימעטו ליתן צדקה בסתר ע"ש:
(ז) א"י לחזור. עיין בתשובות ושב הכהן (סימן י"ח) שנסתפק מי שנדר דבר לצדקה אם יכול לחזור בו תוך כדי דבור או לא והעלה דגם גבי צדקה הוי אמירתו כמסירה להדיוט ממש ולכן א"י לחזור תכ"ד כמו גבי הקדש ע"ש ובסימן פ"ה ובספר פתח הבית סימן ל"ג באריכות ועיין בתשובות פני אריה סי' מ"א שנשאל במי שנדר מתנה לעני ואח"כ נתעשר העני קודם שבא המתנה לידו אם יכול לחזור בו והשיב דאם שלח המעות ביד אחד שיתן להעני והוא זכה בו רגע אחד לשם המקבל בעודו עני שוב א"י לחזור בו בשום אופן אבל אם לא שלח המעות עדיין ואפילו צוה לאחד שיתן לו משלו עבורו יכול לשאול על נדרו ע"י חרטה גמורה בעיקר הנדר אבל על ידי פתח שיאמר אילו ידעתי שיתעשר לא הייתי נודר אין מתירין לו דהוי נולד אך אם הנודר לא ישאל על נדרו צריך ליתן כל מה שנדר ליד פלוני המקבל ואפילו לאחרו אינו רשאי אמנם המקבל לא יהנה באותה מתנה שי"ל שזה בכלל מי שא"צ ליטול ונוטל אלא יתנהו לעני אחר אמנם יכול ליתנה לאיזה עני שירצה או לאחד מקרוביו העניים ע"ש. ובסימן מ"ב שם כתב דאם בשעה שנדר אמר שהוא נודר סך זה לפלוני לפי שהוא עני א"צ התרה שזה דומה למ"ש לעיל סימן רל"ב סעיף י"ט ע"ש [ועיין בתשובת חתם סופר סימן רל"ז שאלה כיוצא בה בנדון יתומים שהתנדבו יחידי סגולה ליתן להם סך קצוב לכל שנה משך ג' שנים וכן עשו כדבריהם עד סוף שנתים ימים שאז נשאת אמם של היתומים לאיש אמיד באופן שהיתומים אינם צריכים לנדבת היחידים ע"כ ממאנים לתת עוד קצבתם ומהם יש יחידים שאינם רוצים לחזור ממוצא שפתם לצדקה אך רוצים ליתן לקרובים עניים אחרים אם צריכים התרה. והאריך בענין מחלוקת הרשב"א והרא"ש בגבו לצורך שבוי ומת (הנזכר לעיל סי' רנ"ג ס"ז) והעלה דעכ"פ היכא דלא נתנו רק נדרו ליתן והעשיר או מת לית דין ולית דיין דאפילו התרה א"צ ע"כ בנ"ד אע"פ שכבר נתנו על ב' שנים מ"מ השנה הג' שעדיין לא גבו לא מבעיא אותן שרוצים ליתן סכומם לעניים קרוביהם דשפיר עבדי אלא אפי' אותן שאינם רוצים ליתן כלל נמי אומדנא הוא דאדעתא דהכי לא נדרו כו' ע"ש]:
(ח) נשאל לחכם. עיין בת' רדב"ז ח"א סימן קל"ד שכתב שהחכם המתיר נדר זה היה חייב נידוי מפני שמפסיד את העניים ומ"מ הנדר הותר. וכ' עוד שם דאם אמר הנודר התרתי את נדרי אין כח בב"ד לכופו ומ"מ אם ראו ב"ד שהוא מערים מחייבין אותו ליתן ואומרים לו בפני מי התרת נדרך אם אמר בפני פלוני שואלין אותו ואם אמר בפני פלוני והלך לו למד"ה יש לחייבו ליתן דאחזוקי אינשי ברשיעי שהתירו נדר כזה לא מחזקינן ע"ש עוד:
(ט) ליד הגבאי. עיין בח"מ סימן קכ"ה בסמ"ע ס"ק כ"ה ובש"ך ס"ק כ"ז מבואר שם דאם הוציאו מידו ונתנו לאחר אף שאינו גבאי צדקה קבוע ג"כ לא מצי למיתשל עליה ועיין באורים ותומים שם סק"ח שהוא מסופק בזה וכתב מאחר דבי"ד סימן רנ"ח נקט הטור והמחבר שבא ליד גזבר אולי דוקא בגזבר שחשוב כיד עניים אבל בנותן לאדם אחר אפשר דמצי למיתשל הואיל ואמר תן ולא אמר זכי הוי זה רק כשלוחו של נותן וידו כיד הנותן ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק ח"מ סי' נ' מ"ש על דבריו וכתב שם דמה שיש חילוק בין גבאי לאחר דוקא אם הנותן קורא בשם ואומר הולך מנה זו לפלוני העני בזה יש מקום לספיקו של האו"ת אבל אם מסר מנה לאדם אף שאינו גבאי קבוע ואמר תן מנה זו לעניים כפי רצונך בזה באמת נעשה כגבאי צדקה למעות אלו כיון שיש לו טובת הנאה לחלק לעניים כפי רצונו ואין לו דין שליח אלא דין גבאי ממש. וע"ש עוד שכתב דזה פשיטא אם אומר סלע זו לצדקה ולקח הסלע מתוך מעותיו והניח לתוך מעות צדקה אשר יש לו ולא הוציא מרשותו דודאי יש לו התרה בשאלה ולא אמרינן הואיל ועשה מעשה שהניח הסלע בין מעות צדקה לא אתי דבור ומבטל מעשה ע"ש ועיין בנו"ב תניינא חי"ד סי' קנ"ד שנשאל באחד שמסר לאחד סחורה בעד מאה זהובים למכור וליתן המעות לצדקה ואח"כ החזיר לו המקבל הסחורה מפני שלא רצה לטפל במכירת הסחורה ואח"כ נעשה זה הנותן שכ"מ ורצה לשנות וליתן סך מאה זהובים לצדקה אחרת אם יכול לעשות כן והאריך להוכיח שדבר זה שהמציא הרשב"א שצדקה שבא ליד גבאי א"י לשאול עליו אינו מוסכם וחולקים עליו גדולי הראשונים ואעפ"כ קשה עלינו לעשות מעשה נגד הרשב"א ומ"מ יש למצוא היתר בנ"ד אפילו לדעת הרשב"א דהנה טעמו של הרשב"א נראה משום דכל שאלה ופתח הוא שהנודר אומר אלמלי הייתי יודע דבר זה לא הייתי נודר ואמנם אם הוא משקר ואף אם יודע היה נודר אין לו התרה אלא שאין אנו צריכין לחשדו ולכן הגבאי שנמסר לידו לצורך עניים אינו מחוייב להאמינו ולהפסיד לעניים ומש"ה א"י לשאול עליו ולפ"ז בנ"ד אם זה שנמסר לידו הסחורה החזירו ליד הנודר בלי עדים ויכול לומר להד"מ נאמן לומר אמת החזרת לי אבל אני מתחרט מעיקרו או מצאתי פתח במגו דלהד"מ ושפיר יכול לשאול על נדרו ע"ש שהאריך בזה:
(י) אינו כלום. ע' בתשו' הרדב"ז ח"ב סימן תשל"ח באמצע התשובה שכתב דאם המקדיש הוא שכיב מרע הקדשו הקדש ע"ש:
(יא) על פלוני כשיבא. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סי' רמ"ג נדון ישוב א' שנדבה רוחם לבנות בהכ"נ ונדבו סך מה ומסרו ליד גזבר ועוד הסכימו שאם יעלה בידם לעשות מקח עם השר על עורות יהיה הריוח לצורך בהכ"נ והצליחו והרויחו סך רס"ו זהובים ונמסר ליד הגזבר שוב אח"ז בלי שום שאלת חכם חזרו ולקחו הריוח מהגזבר וחלקו ביניהם אם יש ממש בנדרים אלו הואיל והוי דבר שלב"ל ואם יש היתר ע"י חרטה ושאלה. והאריך בזה ותורף דבריו בענין ספק הראשון אם יש לחוש בזה לנדר דבר שלב"ל לכאורה זה תליא במחלוקת הרמב"ם והרא"ש (עיין בטוח"מ סימן רי"ב ובסמ"ע וש"ך וט"ז שם) דלהרמב"ם הוי נדר ולהרא"ש לא הוי נדר. אך באמת אינו נוגע כלל לכאן דדל נדר הראשון מהכא הרי אחר שכבר בא לעולם מסרוהו לגזבר אדעתא דבנין בהכ"נ והיינו נדר חדש. ובענין ספק הב' אם מועיל התרה לכאורה יש מקום להקל ע"י היתר אע"ג דלהרמב"ם הנ"ל הוי נדר ולמהרי"ק שורש קפ"א אם היה זה באסיפה ובהסכמה א' ונדרו כן הוי כעל ד"ר שאין לו התרה. אמנם הריב"ש סי' תס"ב פליג על רמ"א סימן רכ"ח סעיף ל' ולעומת זה פליגי בעד"ר אם יתחרטו כל הרבים ההם להריב"ש לא מהני ולש"פ מהני עיין רמ"א שם סכ"א וש"ך ס"ק י"ט וא"כ הוה כאן ג' ספיקות להקל דלמא הלכה כהרא"ש הנ"ל דלא הוי נדר כלל ואת"ל כהרמב"ם דלמא כהריב"ש דלא מיקרי עד"ר ואת"ל כמהרי"ק דלמא כפוסקים דמהני התרה אם יתחרטו כולם. וא"ל כיון שעברו על נדרם אין מתירין להם כמבואר בסימן ר"ח ס"ב ז"א כי לא עברו על נדרם וכבר קיימו י"ח נדרם למסור המעות לגזבר לצורך בנין בהכ"נ ומה שמעלו בהקדשם אחר כך זה הוא מילתא אחריתא. אך באמת מטעם זה עצמו שכבר קיימו נדרם אין היתר לנדרם ע"ל ס"ו ובסימן רכ"ח סעיף מ"ב ואף דבנ"ד לאו לצדקה יהבו אלא לגבוה ולא שייך דין זה מכל מקום אין מועיל התרה מטעם התוספות בכריתות י"ג ע"ב ד"ה ארבע כו'. וסיומא דפיסקא דאין היתר לנדרם והגזבר פשע ואם א"א להוציא המעות מיד הבעלים חייב הוא לשלם ע"ש:
(יב) באסמכתא. עיין בזה בשו"ת הרדב"ז ח"ב סימן תת"ב ובספר פתח הבית סי' ל"ג באריכות. [ועיין במג"א סימן תקס"ב ס"ק ט"ז ועיין בתשובת חתם סופר סימן רמ"ב באריכות]:
(יג) עני. עיין בכנה"ג לחו"מ סימן קכ"ה סעיף כ"ג שכתב דה"ה אם המקבל בעל תורה ומשום מצוה דעץ חיים היא למחזיקים בה אין יכול לחזור בו ע"ש ועיין בתשובת שבות יעקב (ח"ב סימן קנ"ט) שהשיג עליו דאם אינו עני דהיינו שיש לו פרנסתו אפילו הוא ת"ח יכול לחזור בו ע"ש:
(יד) חשב בלבו. עיין בתשובת ושב הכהן (סימן י"ח) באמצע התשובה לענין אם לא נדר בפיו אלא חשב בלבו ואח"כ חזר בו מיד תוך כ"ד אם יכול לחזור בו וע"ש בסימן כ' וכ"א וכ"ב:
(טו) לקיים מחשבתו. עיין בתשובת דת אש סימן י"ד שהאריך בזה והעלה דודאי כשהאדם לא הוציא מפיו כלום אף שהיה במחשבה שלו ליתן שום דבר לצדקה אין שום חיוב עליו כמו בכל נדר ושבועה דאינו כלום אם לא הוציא בשפתיו אך אם הוציא מפיו ליתן לצדקה ולא הוציא מפיו מהו שרוצה ליתן או כמה וחשב במחשבתו על דבר או סך הידוע אז צריך לקיים מה שחשב וכהאי גוונא אם חשב שיהיה לצדקה הידוע אע"פ שנתן ליד הגבאי בסתם הוי כמו שפירש ואינו רשאי לשנותה ע"ש:
(טז) דאם אמר מחייבין. [עיין בת' חתם סופר סי' רמ"ג שכתב דהל' מגומגם כאן וכצ"ל וא"צ אמירה אלא אם אמר שחשב מחייבין אותו לקיים מחשבתו עיין שם]:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |