פתחי תשובה/חושן משפט/יב
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) שלא למחות. ע' בתומים שכ' היינו דוקא קודם שנזקק לדין אבל אחר שנזקק לדין אסור לסלק משום פחד וכ"כ בס' נה"מ ע"ש וכן מבואר בתשו' שבו"י ח"א סי' קמ"ג שהשיג על הב"ח ומסיים שם שכל דברי הב"ח בענין זה תמוהים ולאחר שיודע להיכן הדין נוטה נ"ל עיקר שא"א להסתלק בשום ענין אם לא בפקוח נפש ע"ש. וכ' עוד באו"ת וז"ל וכתב בתשו' שבו"י ח"א סי' קל"ח דאם אחד רואה ששני הדיינים מקלקלים הדין וא"כ אף אם יאמר דעתו באופן אחר יהיו שניהם רבים עליו ויצא מעוקל מוטב לומר איני יודע כדי שעי"כ יוסיפו הדיינים כו' עכ"ל וע' לקמן סי' י"ח ס"א סק"ד הבאתי שם דברי שבו"י אלו באריכות וכתבתי שם בשם ס' ברכי יוסף דדוקא אם הדיינים שעמו המה יושבי קרנות כעובדא דשבו"י שם משא"כ אם גם המה בעלי היראה כו' ע"ש:
(ב) או הפשרה. עבה"ט ועיין בת' משכנות יעקב סי' ט':
(ג) שלא יטה הפשרה. בגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב וכשם שבהטיית הדין אם טועה בדין חוזר ה"נ בפשרה. כנה"ג בשם מהרי"ט סי' צ"ח עכ"ל. ועיין בתשו' שבו"י ח"ב סי' קמ"ד אודות הפשר שנעשה בקנין בין ראובן לשמעון שותפו ועתה מערער ראובן על הפשר לפי שנכוה ברותחין כגון בשביל השבועות שהיה הוא חייב לשמעון עשו פשר שיפדה בממון הרבה ועל השבועות שהיה חייב שמעון לא עשו כל כך ואיזה שבועות ויתרו לגמרי הרי שהטה הפשרה לצד שמעון יותר והוי כפשר בטעות וחוזר ועוד טען ראובן לבטל הפשר לפי שמבואר בהקנין שדייני הפשר יעשו פשרה רק על אודות השבועות שביניהם ולא לזולתן מה שמבואר בהחלט בפסק דין והם עשו פשר גם על זה נמצא שהפשר בטל. והשיב דטענה א' של ראובן לאו כלום הוא לבטל כח הפשר שנעשה בקנין ודייני הפשר יכולין לתרץ דבריה' שכפי ראות עיניהם לא היה אפשר לראובן לישבע על דבריו עד שצריך פדיון הרבה לשבועתו משא"כ שמעון היה יכול לישבע באמת וכה"ג יכולין לתרץ בכמה אנפי ודבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך וכל כמה דלא מברר שלקחו שוחד להטות כח הפשר נשאר הפשר בתקפו ואין אחר הקנין כלום. וטענה הב' הא ודאי שיכול לבטל מקצת הפשר מה שנעשה בענין זה שמוחלט בפס"ד בלי שום הטלת שבועה אך לא משום זה יבטל שאר כל הפשר מה שנעשה בענין שבועות שביניהם דלא אמרי' בכה"ג שטר פשר שבטל מקצתו בטל כולו כו' וכ"כ להדיא בתשו' מהר"ם טראני סי' קמ"ח דבמה שטעו הפשר בטל ולא במה שלא טעו אך אם יטעון ראובן שכל הפשר תלוי זה בזה דלכך חייבו אותו ע"פ הפשר בכמה דברים לפי שזיכו אותו מצד אחר באיזה דברים שמבואר בפס"ד להדיא לחובתו ועכשיו שזה בטל גם זה בטל וכיוצא בו אזי אפשר לבטל הפשר מכל וכל מ"מ הדבר צריך מיתון ועיון היטב כו' עכ"ד. וע"ש עוד בסי' קמ"ה שנשאל מדיין א' שקיבלו אותו שני צדדים על סך שלש מאות ר"ט לפשר ביניהם בפשר שקרוב לדין כיצד ינהיג עצמו בפשר בזה שהדין נותן שמחוייב לשלם כל הסך כיצד יעשה לצאת י"ש והשיב כי סתם פשר היא מלשון פושרין לא קר ולא חם וכדאמרי' (בב"ב דף קל"ג ע"ב) דייני חצצתא כרש"י דייני פשרה שחולקין הדבר והוא מלשון מחצה כן הוא ע"פ הרוב אלא דמ"מ יש רשות ביד הפשרן לעשות לפי מהות הדבר לפי ראות עיניו לעשות שלום בין הצדדים בלי נטילת צד ובנדון זה שקבל לעשות פשר קרוב לדין נ"ל דפחות שליש מקרי קרוב לדין דהיינו אם חייב ע"פ הדין שלש מאות יפשר בשני מאות שליש פחות וזה מקרי קרוב ומביא שם כמה סמוכות לזה ומסיים אך עכ"פ לא יהיה זה שיעור מוחלט שלא לפחות מזה ואם יראה בעיניו שבדבר מועט יכול לפשר בעל דינו בענין שיהא שלום ביניהם ודאי טפי עדיף כיון שע"פ הדין זוכה לגמרי כלל הדבר הכל תלוי בראות עיני הפשרן ועכ"פ לא יותר משליש שחייב או פטור ע"פ הדין כי פחות משני שלישים מקרי רחוק ע"ש:
(ד) ואמר איש פלוני כו'. כ' הש"ך וז"ל והב"ח כתב דיש להחמיר כהתוס' (בסנהדרין דף ו' ע"ב שכתבו כגון שכבר דקדקו בדין היטב וכמו גמרו את הדין דלא מיחסר אלא איש פ' אתה חייב דכיון דנתברר כ"כ אין להטעותו כו' וע' במהרש"א שם) ולא נהירא דהא מצוה לבלוע וכן נראה עיקר כרוב הפוסקים עכ"ל ובס' בר"י כתב עליו וז"ל מ"ש הש"ך דהא מצוה לבצוע ק"ק דהא לדעת התוס' כל שהדין ברור להם כל הצורך אינו רשאי לבצוע ואיסורא איכא כו' ואנן מסתברא לן כהרב ב"ח שהרי ר"י ורשב"א ואור זרוע והאגודה ורבינו יונה והר"ן והגמ"י שבעה רועים כולהו סברי דכל שהדין ברור להם ואין מחסור אלא לומר דיש פ' כו' אסור לבצוע ונכון להחמיר כמ"ש הב"ח עכ"ל. גם בפרישה אות ג' כתב דכן פסק מורו רש"ל ע"ש:
(ה) פשרה ביניהם. עבה"ט עד ובש"ך כתב בשם ש"ג כו' אבל אם הם מודיעים טיב הפשרה ומפייסים אותם כו' וע' בס' בר"י אות ט' שכ' עליו וז"ל גם הרב כנה"ג כתב ומנהגינו כדברי ריא"ז ע"ש אבל בארץ הצבי ובארץ מצרים לא נהגו כך וגם משמעות הפוסקים דלא כוותיה ומה גם לשון הרמב"ם ומרן כו' וכ"כ הב"ח וסיים דליתא להא דהש"ג ע"ש וכן משמע מל' האגודה פ"ק דסנה' כו' עכ"ל גם בתומים פקפק על הש"ג ע"ש וע' בנה"מ מזה:
(ו) ויש חולקין. עב"ח שדעתו להלכה כהיש חולקים דכייפינן למיעבד לפנים משוה"ד אם היכולת בידו לעשות שהוא עשיר וכתב וכן נוהגים בכל ב"ד בישראל לכוף לעשיר בדבר ראוי ונכון ואע"פ שאין הדין כך ואפשר דהר' ירוחם בשם הרא"ש נמי לא קאמר אלא באינו עשיר כו' ופוק חזי מאי עמא דבר ע"ש וכן משמע דעת הש"ך לקמן סי' רנט סק"ג ע"ש וע' בתומים סק"ד שכ' דהך כפיה היינו בדברים שאומרים לו חייב אתה לעשות כן ואם אינך שומע אתה עבריין אבל כ"ע מודים דאין כופין בשוטים ונידוי וכדומה כיון דאין שורת הדין כך כו' ומעתה י"ל דגם הרא"ש מודה לזה ואין כאן מחלוקת כלל ע"ש וכ"כ בתשו' שבו"י ח"א סי' קס"ח ודלא כתשו' צ"צ סי' פט דמסיק להלכה דכופין ע"י שמתא וזה אינו ע"ש וע' בתשו' ח"ס חי"ד ס"ס רלט הזכיר שם דברי הצ"צ סי' פט הנ"ל ומשמע קצת שמסכים עצמו ע"ש. וע' בתשו' שב יעקב חאה"ע ס"ס כט כתב על נדון דשם דמה שרצה רב א' לחייב הבע"ד משום לפנים משו"ה ואפי' לכוף ע"פ דברי הב"ח שכ' דנוהגים בכל ב"ד לכוף לעשות דבר ראוי ונכון כו'. אין דעתי מסכמת עמו כלל חדא דהב"ח גופיה לא כתב כך אלא בעשיר כו' ועוד הלא רמ"א העתיק כל המנהגים ובמקום שיש מנהג כתב וכן נוהגין וכאן הביא שני דעות דעה א' בסתם ואח"כ ויש חולקין וידוע היכא שכתב כן דעה ראשונה הוא עיקר ואפי' בדין גמור היכא דיש מחלוקת אין מוציאין מהמוחזק ואפי' אחר הרוב דיעות אין הולכין דיכול המוחזק לומר קים לי והכא הוא איפכא דרוב דעות דפסקו דאין כופין הם עיקר כו' ובפרט בזה"ז ח"ו ליתן רשות לב"ד לילך אחר הסברות כדי לכוף להוציא ממון לפנים משוה"ד ע"כ אין דעתי כלל עם הרב הנ"ל כו' עכ"ד. ואפשר דגם הוא ז"ל לא קאמר אלא לפי מה שנראה דעת הב"ח לכוף בשוטין או ע"י שמתא אבל בדברים לבד גם הוא מודה ובפרט היכא שנזכר בפוסקים שחייב לפנים משוה"ד ועמש"כ סי' רנט:
(ז) לב"ד לוותר. ע' בתשו' ח"ס חח"מ ס"ס קיב שכ' דה"ה אפטרופס יכול לוותר לטובתם וכן מבואר להדיא בתשו' רשב"א אלף ט"ו דאין לחלק וכ"כ בתשו' רלב"ח סי' צ"ה ע"ש. וע' בשו"ת ח"צ בסופו בתשו' הנוספות סי' ג' שכ' ע"ש הרלב"ח סי' הנז' שפקפק בדבר אך הח"צ ז"ל כתב בנדון השאלה שם (יובא לקמן סי' ר"צ סכ"ד סק"ה) גם הרלב"ח מודה דשאני נדון הרב ז"ל שהיה להוציא ממון היתומים שלא כדין התלמוד וע"ז השיב דאף שרוצה הבע"ח לוותר משל החוב יש לפקפק אם הרשות ביד האפוטרופס לפרוע משל היתומים דשמא כשיגדלו ימצאו שובר וכיו"ב אבל בנ"ד הוא איפכא שהיתומים רוצים להוציא ממון מיד אחרים וידוע מאמרם ז"ל כל אשראי ספק אתי וכו' וכך בנ"ד שלפי דברי השואל אם לא יתפשרו קרוב לבא לידי הפסד כל החוב ודאי שהרשות ביד אפוטרופס לפשר עצמו ומסיים והראוי ונכון הוא להושיב ב"ד יפה ולהודיעם כל תוכן הדברים עד היכן הדברים מגיעין וע"פ ב"ד יעשו האפוטרופסין מה שיעשו בענין הפשרה ודוקא ב"ד יפה ומפורסם בדורו לבקי ומומחה כמ"ש הרא"ש בתשו' וכתורה יעשה ע"ש:
(ח) אסור לבקש צדדים. ע' בתומים סק"ה מ"ש בכוונת התוס' בב"ק דף מ' ע"ב שלא יהיו סותרים לדין זה והביא שם ג"כ דברי הת"ה ודברי מהרש"ל בזה ע"ש וע' בתשו' שבו"י ח"א ס"ס קסג שכ' לחלק בענין אחר דודאי אם מבקש הנתבע תואנות בידים כדי לפשר אסור משא"כ התם קאמר דהוה מעריקנא לאגמא דזה הוי רק שב ואל תעשה שלא לשמור שור שעבודו של חבירו כדי לפשר זה ודאי שרי ע"ש עוד ויובא קצת לקמן סי' צג ס"א:
(ט) כ"ז שלא קנו. כתב בנה"מ וז"ל ע' בר"ן בחידושיו דדוקא כשקיבלו בק"ס על הפשרה ופירשו בפירוש שיהיו פו"פ הפשרנים אבל אם קבלו ק"ס בסתם על הפשרה אין יכולין שלשה לעשות פשרה כל שלא קבלו עלייהו ואם באו לפני ג' לדין וקבלו ק"ס סתם על הפשרה הוי כפירשו שמות הפשרנים עכ"ל וע' בתשו' בגדי ישע ס"ס ב' שכ' עליו דלפ"ז גם בדין המבואר לקמן סי' ר' ס"ז באם א"ל הריני מוכר לך כפי מה שישומוהו שלשה קנה כו' צריך לפרט דוקא מי יהיו השמאים וכן במכירת חמץ שלנו (לפי הנהוג כעת שמוכרים הכל לנכרי הקונה בלא קצב דמי המקח על כל דבר ודבר רק שיהא המקח מכל דבר כפי שישומו שלשה אנשים בקיאים בשומא) אבל מסתימת ל' הש"ס והפוסקים לא משמע כן גם בחדושי הר"ן אינו מוכרח שיהא כונתו לדינא כן יצ"ע עכ"ד ע"ש:
(י) דפשרה צריכה קנין. בגליון ש"ע דהגאון רע"ק אייגר זצ"ל נ"ב ואם נעשה בפני טובי העיר א"צ קנין ב"ח. וע' בתשובת מהראנ"ח ח"ב סי' מ"ט עכ"ל. והנה גם בכנה"ג הביא דברי הב"ח אלו בהגה"ט אות י"ב וגם דברי הראנ"ח שם הביאו בהגב"י אות מ"ו שכ' בשמו דאם נעשה בפני טובי הקהל אפילו באתן לך הוי כקנו מידו וא"י לחזור כו' ע' שם אתנם איני יודע למה הוצרך להביא מדברי הב"א דהא דין זה מבואר בש"ע לקמן סי' כ"ב ס"א בהגה בשם תשובת מיימוני סוף שופטים שכתב מיהו אם הם ממונים בעיר או טובי העיר לא יוכל לחזור כו' ובש"ך שם מבואר דאפילו בפני שלשה מהם סגי ע' שם וגם הב"ח מייתי מדברי תשובת מיימוני אלו וכן בתשובת הראנ"ח שם וצ"ע. ועיין עוד בב"ח שכתב וז"ל וראיתי למהרש"ל בתשובה (סימן ד') דפסק היכא שבאו שנים לדין לפני שלשה לקיים כל אשר ימצאו ביניהם לפי ראות עיניהם [או שבאו] בפני ג' בעלי בתים דלא בקיאי בדינא דנמצא תחלת הורידתן לדין לפניהם הוא לפשרה ואף ע"פ שלא פירשו להדיא אין יכולים לחזור בהן אפילו לא קנו מידם וכתב דאף הרמב"ם מודה בזה דלא אמר אלא היכא דבאו לדין מתחלה אז יכולין לחזור ולתבוע הדין כמו שבאו בתחלה מה שא"כ כשתחלת הורדתן לדין הוא לדעת פשרה והאריך בזה ולא ידעתי לחילוק זה שורש בהלכה דהא להרמב"ם ודעימיה אפילו קבל עליו פשרה בב"ד דלא מצי למימר משטה הייתי בב"ד אפ"ה יכול לחזור ולתבוע הדין ה"ה נמי כשתחלת הורידתן לפשרה גם כן יכול לחזור בו דמאי שנא ואדרבא איכא טעמא וסברא להיפך כו' הלכך נראה דאין לחלק אלא לעולם בעי קנין זולת כשקבלו עליהם הפשרה בפני טובי העיר עכ"ל וע' בכנה"ג הביא דברי רש"ל הנ"ל בהגב"י אות ל"ח וט"ל ולא ידעתי למה לא הביא דברי הב"ח שחולק עליו. גם באו"ת הסכים עם הב"ח ודלא כרש"ל ע"ש ועיין בס' בר"י אות י"א הביא דבתשובת משאת משה סי' ס"ב נסתייע מדברי תשובת רש"ל הנ"ל בנדוי דידיה לומר דא"צ קנין כיון שהפשרנים שקראו לבע"ח לא בקיאי בד"ת ומה גם דבפירוש אתמר דלוותר ולפשר נמנו וגמרו פשיטא דלדעת הרש"ל לא צריך קנין והוא ז"ל השיג עליו חדא דהמסתכל יפה בדברי מהרש"ל שם יראה מוכח מדבריו דאם נכנסו אנשים ביניהם לפשרה מודה דבעי' קנין ולא מיעט מהרש"ל אלא כשבאו לפני דיינים ותחלת ביאה היתה בין לדין בין לפשרה וכ"ש כשהדעת נותן דודאי לפשרה דוקא באו לפניהם שהם בעלי בתים ולא בקיאי בזה דוקא ס"ל למהרש"ל דלא בעי קנין אבל כשבעלי בתים מעצמם נכנסו לתוך השלום וקראו לבע"ח ודברו על לבם לפשר ביניהם אז בעי קנין דזה הוי ממש כמ"ש בה"ג דהוו אינשי בינייהו ובעו למעבד פשרה ובזה כתב מהרש"ל דבעי קנין כו' ולפ"ז בנידון הרב משאת משה כפי הצעת המעשה המוצג בשאלה דהפשרנים שלחו וקראו לבע"ח ופשרו ביניהם נראה דמודה מהרש"ל דבעי קנין כו' ועוד מה דמשמע מדבריו דהא דמהרש"ל מלתא פסיקתא היא ז"א דהרב ב"ח פליג בפירוש וגם הרב תורת חסד ס"ס קכ"ב פשיט ליה דלא כרש"ל וכן משמע מדברי מרן בש"ע ומדברי הלבוש וכן יש לדקדק מדברי מהר"ר תם בתומת ישרים סי' קכ"ח כו' וא"כ פשיטא דהמוחזק מצי לומר קים לי כהב"ח ותורת חסד ודעימייהו כו' והאריך בזה. עש"ה:
(יא) אפילו בג'. דין זה דאפילו בג' צריכה קנין אינו מוסכם כמבואר בהג"א פ"ק דהסנהדרין ובתשובת מיימוני לס' שופטים סי' ט' ובתשובת תומת ישרים סימן קכ"ח ובתשובת מהרש"ל סי' ד' ע"ש ועיין בס" בר"י אות י"ב שהאריך הרבה בזה ובסוף הביא בשם תשובת משאת משה סימן ש"ב שכתב דמאחר שדעת ריא"ז ובה"ג דהאי דפשרה צ"ק היינו בב' אבל בג' אצ"ק ונמשכו אחריהם מהר"י טוב עלם ורבינו שמחה ושאר פוסקים א"כ הרוצה לסמוך מאן מירמי מידו נגד הגדולים הנ"ל מכיון דלאו יחידאי נינהו והוא ז"ל כ' דמשמע מדבריו דאי המריא"ז וה"ג יחידאי לא הוי מצי למימר קים לי וזה אינו דכל דאיכא תרי פוסקים מצי למימר קים כו' ע"ש ולעד"נ דגם השתא דלאו יחידאי נינהו מ"מ לדינא לא מצי לטעון קים לי בזה כמ"ש התומים בס"ס כ"ה בקת"כ אות קכ"ד דקבלה בידו וכן הוא דן ובא דאין לטעון קים לי נגד פסק הש"ע והרמ"א כיון שהב"י ורמ"א לא זכרו דעת החולק אין לחוש לו והביא כן גם בשם תשובת חו"י ד' רס"ג ע"ב ועמ"ש שם בסי' כ"ה ס"א ס"ק ב':
(יב) דדוקא בשנים. עבה"ט שכתב וכתב הש"ך הפשרנים נאמנים שעשו קנין וע' בתומים ובנה"מ ובס' בר"י אות י"ב מזה. ומ"ש דפשרה שעשו בע"ד בעצמן א"צ קנין כ"כ מהר"ם מלובלין כו' עיין בתשובת בית שמואל אחרון סי' ו' שכתב שכמה דיינים טעו בדברי הש"ך וסברו דאם עשו הבע"ד בעצמן פשרה אף מהנתבע לתובע א"צ קנין ובאמת זה אינו והש"ך קיצר בדבר כי בתשובת מהר"ם לובלין שם מבואר להדיא דדוקא מתובע לנתבע משום דמחילה א"צ קנין (וכ"כ בנה"מ סק"ד וע' בספר שער משפט מזה) וגם בתשו' נאות דשא ס"ס נ"ז ע"ש. וע"ש עוד בנידון שליח שפשע בשטרות של משלח ונאבדו מידו והמשלח הוציא כתב בחתימת ידו של השליח שהתחייב א"ע אף באונסין וטען השליח לפני ב"ד כמה טענות לפטור עצמו וא' מן הטענות שהמשלח מחל לו שאמר לו אני מוחל לך רק שהשבע לי שאין השטרות ברשותך ולא יותר והמשלח מודה רק שחוזר בו מאחר שלא הוה המחילה בקנין ופסק דיכול לחזור משום דלכאורה קשה מדברי מהר"ם לובלין הנ"ל אמ"ש בש"ע לקמן סי' כ"ב ס"ג באם אמר התובע לנתבע דור לי בחיי ראשך והפטר אם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמור הדבר הא שם אמר מעצמו בלא צווי ב"ד דהא הב"ד פסקו שישבע ואמאי לא הוי כנתפשרו מעצמם דא"צ קנין וצ"ל דשם לא שייך דין מחילה מכיון דהיה בתנאי דהא אמר דור בחיי ראשך והפטר וא"כ לא חל המחילה עד דידור מש"ה יכול לחזור ולפ"ז בנ"ד באמר לו אני מוחל לך רק שתשבע שאינו ברשותך ג"כ לא חל המחילה עד דישבע וא"כ יכול לחזור ע"ש עוד בסי' נ"ד מזה. ועיין' בס' שער משפט לקמן סי' כ"ב ס"ג מענין זה באריכות:
(יג) קנין דברים. עבה"ט בשם סמ"ע שכ' נראה דדוקא בתובע כו' אבל בנתבע סגי שיקנו מידו למחול כו' ועט"ז לקמן סי' ר"ז שחולק עליו וס"ל דקנו מידו למחול הוי ג"כ קנין אתן ע"ש והסכימו עמו בתומים ובנה"מ ע"כ צריך לומר בפירוש אני מוחל לך עד סך שיאמרו הפשרנים ע"ש. גם בתשובת נו"ב ס"ס ל"א השיג על הסמ"ע בזה כי במרדכי פ"ק דסנהדרין מקור דין זה מבואר להדיא להיפך כו' ע"ש:
(יד) מחילה אצ"ק. עבה"ט עד והש"ך כתב דצ"ע כו' וע' בש"ך לקמן סי' רמ"א ס"ב שכתב דהוא ספיקא דדינא ע"ש (ועיין בתשובת מים חיים סי' י"א הובא קצת לקמן סי' קע"ו ס"י ס"ק י"ב) וע' בתומים סק"ח שכתב ולפ"ז הא דקיי"ל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול צ"ל בקנין ולא נשמע כן משום פוסק כו' וצ"ל דוקא בשטר בידו אז לא מהני מחילה דאמרי' אם איתא דהיה לבבו שלם למחול היה מחזיר לו שטרו משא"כ בשטר ביד אחר מהכ"ת נימא דהיה בלתי לבב שלם ולכן במוכר שט"ח לאחר שייך מחילה בלי קנין כיון דאין השטר בידו וצ"ע עכ"ל ובאמת כן מבואר בש"ך לקמן סי' ס"ו ס"ק ע"ד בשם בעל העיטור שכתב וז"ל ואפילו למ"ד דמחילה ל"מ היכא דתפס שטרא וכמש"ל סי' רמ"א ס"ב מודה הכא דהא ליתא שטרא בידיה דליהדר ליה כ"כ בעל העיטור דף צ"ג עכ"ל. וע' בתשובת ברית אברהם חח"מ סי' א' אות ג' שכתב דאם לא מחל גוף החוב רק שהרחיב לו זמני הפרעון כ"ע מודים דמהני מחילה בלא קנין דבכה"ג אין ראיה מדלא החזיר השטר ע"ש ועמ"ש בסי' רמ"א שם. וע' בספר שער משפט לקמן סי' ק"כ סכ"א. ועיין עוד בש"ך שתמה על הב"ח שכתב דהר"ר ישעיה שהביא הטור (דמבואר בדבריו דבתפיס שטרא ל"מ מחילה) ס"ל דהלכה כבית שמאי דשטר העומד לגבות כגבוי דמי שדבריו תמוהין דהא לא קי"ל כב"ש כו' ועיין בתשובת נו"ב תניינא סי' ל"ב שמיישב דברי הב"ח בזה (וע' בתשובת שער אפרים סימן קל"ג ובס' קצה"ח ובס' דברי משפט וגם בס' בר"י אות ט"ו עש"ב) וע"ש עוד שכתב אודות האשה שמחכה לבעלה כתובתה קודם הגט ועכשיו היא חוזרת בה ושטר כתיבה בידה הנה מי יכול להוציא ממון מהבעל במקום שהרמ"א בסי' רמ"א פסק להלכה שאפילו תפס שטר מחילה א"צ קנין ואפילו לדעת הר"ר ישעיה שהביא הטור בסי' י"ב שמחלק בין תפיס שטר מ"מ לפי מה שמפרש הב"ח טעמו שסובר כב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמו א"כ י"ל דדוקא כשיש ללוה נכסים בשעת המחילה אבל אם אין ללוה אז רק שעכ"פ גופו משועבד לשלם כשיהיה לו לשלם ודאי שיכול למחול שעבוד הגוף אף דנקט שטרא ושוב אפילו נתעשר הלוה אח"כ כבר הוא מחול וא"כ בנ"ד שהבעל הוא גברא ערטילאי פשיטא שמחילתה מחילה ועוד נראה שאם אמרה בלשון מתנה כגון שאמרה (איך שענק אים דיא כתובה) ודאי אין צריך קנין דאפילו נימא דנכסי הלוה כאילו הם של מלוה מ"מ לא עדיף מהמפקיד אצל חבירו שאם נתן לו הפקדון במתנה א"צ שום קנין כמבואר בסי' רמ"א ס"ב בשלמא בלשון מחילה כיון דל"מ בפקדון לשון מחילה כמבואר שם בהגה א"כ אי אמרינן שנכסי הלוה הם של המלוה ל"מ מחילה אבל לשון מתנה מהני ולכן פשוט שאין האשה יכולה לתבוע הכתובה מבעלה עכ"ד ע"ש ועמ"ש בזה בפ"ת לאה"ע סי' ק"ה סק"ד. וע' בס' מסגרת השלחן ובעטרת צבי שכתבו בשם מהרש"ל דאם אמר שבלבו היה למחול לו אך עכשיו רוצה להתנקם ממנו לאיזה סיבה ותובעו ל"מ תביעתו כי מחילה בלב הוי מחילה אף דנקט שטרא בידיה. ומוכח כן מהא דאם לא תבעה כתובתה כ"ה שנים הוי מחילה אף דלא אמרה בפירוש ע"כ מחילה בלב הוי מחילה ע"ש אולם בס' קצה"ח השיג על זה ממ"ש בתשובת מהרי"ט ח"ב סי' מ"ה דל"מ מחילה בלב אלא היכא דידוע לכל העולם מה שבלבו כו' ע"ש וכן הסכים בנה"מ אך כ' דנראה דהא דל"מ מחילה בלב דוקא מחילה על הדבר שכבר נתחייב לו אבל בדור עמי או אכול עמי כשאומר שהיה בדעתו למחול ודאי מהני דהוי כנתנו למתנה בשעת מעשה ע"ש:
(טו) אין בדבריו כלום. ע' בחמ"ח וב"ש באה"ע סי' נ' ס"ו והובא בנה"מ כאן וע"ש:
(טז) אלא יעשה מיד. בהגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב מה שכ' הב"י כאן בשם הרשב"ם (ח"ג סי' רי"ז) הובא בסמ"ע לקמן ר"ס כ"ג וע"ש בש"ך בסוף הסימן עכ"ל וכ' בס' בר"י אות כ' וז"ל בעלי הדין שקבלו שני פשרנים בכתיבה ובקנין ונשאו הפשרנים ביניהם והסכימו על הדבר במוצא שפתם אחד עם חבירו ואמרו הסכמתם לפני עדים אבל לא הודיעו לבעלי דינין הרשות בידם לשנות ממה שהסכימו לרבות ולמעט כמו שירצו בגמ"ד הפשרה ויגזרו על הבעלי דינין אבל אחר שגזרו בפני בע"ד וכ"ש אם כתבו פשרתם ונתנו לבע"ד אין להם רשות לשנות דכבר נגמר שליחותן ודבריהם אח"כ כאילו יצאו ממי שלא נתקבל לכך. הרב מהריק"ש בתשו' כ"י סי' מ"ב עכ"ל וע"ל ס"ס כ"ג ומ"ש שם:
(יז) אם ראובן הפחיד. בש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב ע' בתשובת מהריב"ל ח"א סי' צ"ו:
(יח) פשרה בקנין. עבה"ט שכתב ומי שמסר מודעא כו' עד כן מסיק בד"מ ביו"ד סי' רל"ב בשם רשב"ץ ובאמת לא נמצא בד"מ שלפנינו שם מזה אך בב"י שם הביא כן בשם הרשב"ץ וכ"ה בש"ע שם סעיף י"ח וע' בעט"צ שהביא תשובת מהר"ם לובלין מי שהיה אנוס להתפשר עם ב"ח ונתפשר עמו בסך קטן ונתן לו ת"כ שלא יתבענו עוד אך מקדם מסר מודעא לפני עדים על הפשר ופסק דהוי אונס בשבועה ובטל הפשר והוא ז"ל כ' עליו דזהו נגד מה שהביא הסמ"ע בשם ד"מ כו' עד ולי נראה דיפה כ' מהר"ם לובלין כו' ע"ש. והמעיין בפנים במהרמ"ל סי' י"א יראה דאין כאן מחלוקת ומהרמ"ל עצמו הביא דברי הרשב"ץ הנ"ל שהוא מקור דברי הד"מ הנ"ל ולא פליג עליו עש"ה ויש לעיין בתשב"ץ ח"ב סי' ס"ב ובהגה שם וגם במהרמ"ל סי' כ"ג:
(יט) פשרה בלא קנין כו'. בגליון ש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב וז"ל בתשובת משאת משה סי' ס"ב העתיק תשובת מהרש"ך ח"ב סי' קי"ג דבע"ח שהסכימו להתפשר עם הלוה וא' אינו מסכים מכמה אנפי רואה אני לכוף את הממאן להתפשר כשאר הסוחרים שהם הרוב שאפילו הו"ל להחייב הנזכר קצת נכסים וראו בע"ח להרחיב לו אולי יחנן ד' אותו כי מנהג הסוחרים שכופין את שאינו רוצה לבא בפשרה ויש להם על מה שיסמכו מההיא דסיטומתא כו' עכ"ל. גם בס' בר"י אות י"ד הביא דברי מהרש"ך אלו וכ' דגם בס' פליטת בית יהודה סי' כ"א וכ"ב הביא ראיה מזה לנידונו ע"ש. וכ' עוד בשם מהרש"ך ח"ג סי' מ' שכ' וז"ל וגם מה שטוען זה הבע"ח לו הונח שחתמתי בלי שום תנאי באותה כתיבה לא היה קנין ואנן קי"ל פשרה צ"ק גם זו הטענה אין בה ממש כיון שפשרה כזאת הוא נהוג בין הסוחרים להעשות בלי קנין עכ"ל (גם בכנה"ג הגה"ט אות י"ז הביא דברי רש"ך אלו) וכ' הבר"י דק"ק על הרב משאת משה סי' ס"ב דמייתי ראיה לנידון שלו מדברי מהרש"ך ח"ב סי' קי"ג הנ"ל דהרוב יכולין לכוף המיעוט אמאי לא אייתי נמי מדברי הרש"ך ח"ג הנ"ל דפשר' כזו נהיגי בלא קנין וצ"ל דבאתרי' דמר לא היו הסוחרים נוהגים בפשר' כזו תהיה בלא קנין כדהוו נהיגי באתרי' דמהרש"ך אבל היו נוהגים לכוף המיעוט ולכן בחלק הזה הביא מתשו' רש"ך ח"ב הנ"ל ע"ש:
(כ) ואח"כ מצא עדים. כ' בס' דגול מרבבה וז"ל ונלע"ד דדוקא שמתחלה בשעת הפשר כבר ידעו העדים בדבר אלא שזה התובע לא היה יודע מהעדים דשפיר הוה פשר בטעות דאילו הוה ידע שיש עדים לא היה נפשר אבל אם בשעת מעשה לא היו עדים כלל לא היה פשר בטעות עכ"ל. ולע"ד איני מבין הציור בזה ואולי כוונתו במ"ש אם בשעת מעשה לא היו עדים כלל היינו שאמרו אז אין אנו זוכרים וכעין עובדא דפ"ב דכתובות כ' ע"ב דרב אשי הוה ידיע ליה בסהדותא לרב כהנא ולא הוה דכיר לסוף אידכר רב אשי ואסהיד ליה כו' ע"ש דאם בשעה שאמר רב אשי לא דכירנא היה רב כהנא עושה פשר עם בעל דינו אע"ג דאח"כ אידכר רב אשי לא הוה פשר בטעות או אפשר דכוונתו היכא שבשעת הפשר היו העדים קרובים בנשותיהם ואח"כ נתרחקו (עמש"ל סי' לג סי"ז ס"ק י"א) וצ"ע:
(כא) שלא היה לו ראיה כו'. בגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב וז"ל ואם סבור שאין לו בידו ונמצא שיש לו מחילתו בטילה ואפי' כ' לו הריני מוחל לך בדלא שינוי בדלא אניס כדרך שנהגו כותבי טופסי שטרות לכתוב אין בדבריו כלום אא"כ כ' לו מרצונו בלא שום אונס יודע אני שיש לי בידך יותר כו' עכ"ל הרשב"א שהובא בב"י וע' בשו"ת הסמ"ע סי' מ"ב עכ"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |