פרשת דרכים/יט

פרשת דרכים   דרך החיים (דרוש א)   דרוש תשעה עשר

פרשת דרכים ‏ יט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דרך החיים

ובו שני דרושים עולים בקנה אחד

הדרוש הראשון (דרוש יט): שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. / מי שאחזו בלמוס מאכילין אותו הקל הקל תחלה. / הטמאה נתנה לדחות מפני הסכנה, דלא כרלב"ג. / אם אסור להציל עצמו בממון חברו. / שרי לטלטל הנר בשבת מפני גוים כדרך דמתר לכבותו, דלא כרלב"ג. / לחם הפנים אף שהוסר מעל גבי השלחן אחר הקטרת הבזיכין אסור לזרים, דלא כמהר"ש יפה. / באדם טהור קדש קיל מתרומה, ובאדם טמא הוי אפכא. / טמא שאכל קדש שהוא בכרת הינו לאחר שקרבו מתיריו. / כל האסורין נדחין מפני פקוח נפש, זולת דבטבל ותרומה נחלקו אם יאכל הטבל כמות שהוא או יתקן אותו ויאכל החלין לבד והתרומה לבד. / לדעת רש"י מוטב שיעבר החולה על אסור חמור כיון שהוא לצרכו, ממה שנעבר על אסור קל היכא דאין צרך לחולה, דלא התר לבטל האסור בידים כיון דאין במעשה זה תועלת לחולה.

הדרוש השני (דרוש כ): דאפלו שבת דחויה היא מפני פקוח נפש.

דרוש תשעה עשר

במדרש: "אך עשי לי משם עגה קטנה" (מ"א יז, יג). אליהו כהן היה, ואמר לה שתפריש חלה מן העסה. עד כאן.

באהבת השם אותנו קדשנו במצו‍תיו, "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם" אמר רחמנא (ויקרא יח, ה), שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. ובזה נבוא לבאר וכוח הצרפית עם אליהו והמשך הפסוקים הלוא הם כתובים בספר מלכים־א (יז, יא-יד), זה תארם: "ותלך לקחת, ויקרא אליה ויאמר לקחי נא לי פת לחם בידך. ותאמר חי יי אלהיך אם יש לי מעוג כי אם מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת, והנני מקששת שנים עצים ובאתי ועשיתיהו לי ולבני ואכלנהו ומתנו. ויאמר אליה אליהו אל תיראי, באי עשי כדברך, אך עשי לי משם עגה קטנה בראשונה והוצאת לי, ולך ולבנך תעשי באחרנה. כי כה אמר יי אלהי ישראל כד הקמח לא תכלה" וגומר. ויש לדקדק בפסוקים אלו טובא. חדא, במה שאמרה היא "ואכלנהו ומתנו", דלאיזה תכלית הזכירה יום המיתה? לא היה לה לומר אלא שאין לה כי אם מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת, והם נצרכים לזה לאכל, ואם לא יאכלו ימותו; אבל המיתה של אחר האכילה אינו צודק לטענתה. עוד יש לדקדק במאמר אליהו "אל תיראי, באי עשי כדברך, אך עשי לי משם עגה קטנה" וגומר, דהיכי קאמר 'עשי כדברך', והלוא זה אינו אלא כדבריו, דלדידה לא היתה נותנת לאליהו ולא כלום. עוד יש לדקדק במה שכפל אליהו דבריו ואמר "עשי לי עגה קטנה בראשונה והוצאת לי", דלמאי אצטריך לומר 'והוצאת לי', באמרו 'עשי לי' סגי. ותו, במה שסיים דבריו ואמר "כי כה אמר יי" וגומר, דמאי נתינת טעם הוא למאי דקאמר איהו, והוה לה למימר 'וכה אמר יי'.

וקדם כל דבר נקדים הא דגרסינן בפרק בתרא דיומא (פג ע"א): תנו רבנן: מי שאחזו בלמוס — מאכילין אותו הקל הקל. טבל ונבלה — מאכילין אותו נבלה, טבל ושביעית — שביעית, טבל ותרומה — תנאי היא. דתניא: מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה. בן תימא אומר: תרומה ולא טבל. אמר רבה: היכא דאפשר בחלין, כלי עלמא לא פליגי דמתקנינן לה ומספינן לה; כי פליגי, בדלא אפשר בחלין. מר סבר טבל חמור, ומר סבר תרומה חמורה. מר סבר טבל חמור, אבל תרומה חזיא לכהן; ומר סבר תרומה חמורה, אבל טבל אפשר לתקונה. עד כאן. ופרש רש"י: בדאפשר בחלין, שיש די בחלין של טבל זה להאכילו לאחר שתנטל תרומתו, דכלי עלמא לא פליגי דמתקנינן לה ומספינן לה חלין, ואין מאכילין אותו טבל ולא תרומה. כי פליגי, בדלא אפשר בחלין אלא אם כן אוכל את כלו. וקאמר: מאכילין אותו הטבל כמות שהוא, ולא יפרישו ממנו תרומתו להאכילו תרומה לעצמה וחלין לעצמן. ובן תימא אומר: מוטב שיפרישו תרומתו ויאכילוהו כל אחד לעצמו, ולא יאכילוהו טבל כמות שהוא. מר סבר טבל חמור, שאפלו לכהנים אינו ראוי. ומר סבר תרומה חמורה, שאין לה התר, אבל טבל אפשר דמתקן להו וחלין יהיו ראויין לכל אדם. עד כאן.

והנה רגע אדבר במאי דהקשה לי בסגיא זו, מהא דכתב הר"ן בשם הראב"ד (יומא ד ע"ב מדפי הרי"ף) בחולה שיש בו סכנה דשוחטין לו, דלמה לא נאכילהו נבלה שהוא אסור לאו, ועדיף מלשחט שהוא אסור סקילה. ותרץ, דנהי דאסור נבלה הוא אסור לאו ושבת אסור סקילה, מכל מקום איכא חמרא אחרת בנבלה שהאוכלה עובר על כל זית וזית שבה, אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה, וחד אסור הוא דאיכא, ומשום הכי לאוין הרבה דנבלה לא מקרו אסור קל לגבי חד לאו דשבת, אף על גב דהוי אסור סקילה. עד כאן.

ונוראות נפלאתי, מה יענה הר"ן ביום שידבר בו סגיא הלזו, דנחלקו רבנן ובן תימא אם מאכילין אותו טבל או תרומה, ולפי דבריו פשיטא דמתקנינן לטבל ומאכילין אותו התרומה בפני עצמה, דליכא אסורא כי אם באותו זית דתרומה, אבל בטבל חיב על כל זית וזית שבה. ואף על גב שאין באותו זית של טבל שעור תרומה להתחיב עליו, מכל מקום אסור הטבל אינו בשביל התרומה שיש בו, אלא גזרת מלך היא שהאוכל טבל חיב מיתה. והרי כהנים שאוכלים תרומה וחיבים מיתה על הטבל, וכמבאר. והשתא הדברים קל וחמר: ומה התם בשבת, דאסור סקילה, אמרינן דמוטב שיעבר אסור דסקילה ממה שיעבר תרי אסורא דלאו דנבלה; הכא, דתרויהו אסור מיתה בידי שמים, לא כל שכן שנאמר דמוטב שיעבר חד אסור דתרומה ממה שיעבר תרי אסורי דטבל?! ואף על גב דאסור תרומה חמיר מאסור טבל משום דטבל אפשר לתקונה, מכל מקום פשיטא דטפי חמיר אסור סקילה מאסור לאו ממאי דחמיר אסור תרומה מאסור טבל.

וכי תימא, דהר"ן לא אמרה למלתה אלבא דתנא קמא כי אם אלבא דבן תימא דסבר דמאכילין אותו תרומה, זה אינו. חדא, דאנן קימא לן דהלכתא כתנא קמא, וכמו שפסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פרק יד, דין יז) דטבל ותרומה — מאכילין אותו טבל. ועוד, דאף דנימא דהלכתא כבן תימא, עדין הקשיא במקומה עומדת. שהרי בגמרא, כשבאו לתת טעם לבן תימא דאמאי מאכילין אותו תרומה, אמרו דטעמה הוא משום דסבר דטבל חמור משום דלא חזי לכהן, אבל תרומה חזיא לכהן. ולפי דברי הר"ן לא אצטריך להאי טעמא, דאף דנימא דתרומה חמירא מאסור טבל — מאכילין אותו תרומה, משום דבתרומה לא עבד כי אם חד אסורא ובטבל עבד תרי אסורי. באפן שדברי הר"ן הללו לכאורה הם מתמיהים.

והנראה אצלי, דהר"ן ז"ל רוח אחרת אתו בפרוש הסגיא. דמאי דאמרינן: היכא דאפשר בחלין דכלי עלמא לא פליגי דמתקנינן לה ומספינן לה — אין הכונה כמו שפרש רש"י דהינו שיש די בחלין שבו; ומאי דאמרינן: כי פליגי בדלא אפשר בחלין, הינו שאין די בחלין. ולדידה אין כאן כי אם קב אחד של טבל, ונחלקו אם מתקנים אותו אם לאו. ולפי פרוש זה לא הוי דומיא דרישא, דקתני: טבל ונבלה — מאכילין אותו נבלה, טבל ושביעית — מאכילין אותו שביעית, שהם שני אסורים מדברים נפרדים. אך להר"ן הך דטבל ותרומה הוי דומיא דרישא דטבל ונבלה וטבל ושביעית, ומירי דיש כאן שני קבים, אחד של טבל ואחד של תרומה. וקאמר רבה: היכא דאפשר בחלין, דהינו דבידנו לתקן הטבל, כלי עלמא לא פליגי דמתקנינן לה ומספינן לה. ומירי בין שיש די בחלין של טבל זה להאכילו לאחר שתנטל תרומתו ובין שאין די בחלין של טבל זה להאכילו לאחר שתנטל תרומתו, דבין הכי ובין הכי מתקנינן לה ומספינן לה. דאפלו אם אין די בחלין שבו לאחר שתנטל תרומתו — מתקנינן לה ומאכילין אותו החלין והתרומה, כי היכי דלא לעבד אסורים הרבה. דהינו, שאם יאכל הטבל כמות שהוא — יעבר על כל זית וזית, אך לאחר שיתקנו אותו — אינו עובר אלא על כזית תרומה. כי פליגי, בדלא אפשר בחלין. כלומר, שאין אנו יכולין לתקן הטבל, וכגון שאין הבעלים כאן. דומה לאותה שהקשו הראשונים ז"ל עלה דההיא דאמרינן בפרק בתרא דמסכת עבודה זרה דטבל אוסר במשהו משום דכהתרו כך אסורו, דלמה לי הך טעמא? תפק לה דטבל הוי שיש לו מתירין! ותרצו, דמירי בשאין הבעלים כאן ואין מי שיכול להפריש התרומות. הכא נמי מחלקת זה דתנא קמא ובן תימא מירי בדלא אפשר בחלין, כלומר, שאין הבעלים כאן כדי שיתקן את הטבל. והשתא איכא שני אסורים נפרדים, אחד של טבל ואחד של תרומה, ונחלקו תנא קמא ובן תימא איזה מהם אסורו חמור, דעל כלם חיב על כל זית וזית.

וסימנין מצאתי לפרוש זה בהרמב"ם, שכתב בפרק ארבעה עשר מהלכות מאכלות אסורות (דין יז): טבל ותרומה, אם אי אפשר לתקן את הטבל — מאכילין אותו טבל. והנה כל הישר הולך יראה שפשט דברי הרמב"ם מורים כאשר כתבנו לדעת הר"ן, דהינו שאי אפשר לתקן הטבל עצמו, ומירי שיש כאן שני קבים, אחד של טבל ואחד של תרומה.

ולפי פרוש זה שכתבנו לדעת הר"ן ניחא לי קשיא אחרת שנתקשיתי בסגיא זו, דבמה נחלקו אבות העולם אם מאכילין אותו טבל או תרומה, דמר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה, ולמה לא נעשה תקון אחר וינצל מאסור טבל ומאסור תרומה? והוא, שיתקן הטבל ויפריש התרומה, ויחזר ויערב אותה עם החלין, דהשתא ליכא אסור תורה כלל, דהא מן התורה חד בתרי בטל, כדכתיב (שמות כג, ב): "אחרי רבים להטת", ומה גם במין במינו, וכמבאר. וכי תימא, משום דאין מבטלין אסור לכתחלה — זה אינו מעלה ארוכה כלל. ולא מבעיא לסברת להקת הראשונים והאחרונים דאית להו דאסור זה דאין מבטלין אסור לכתחלה הוא מדרבנן דוקא, דפשיטא דמוטב שיעבר אסור דרבנן ולא יעבר על אסור תורה; אלא אף למאן דאמר דהא דאין מבטלין אסור לכתחלה הוא מדאוריתא, וילף לה מזרוע בשלה, מכל מקום פשיטא דאינו אלא אסורא בעלמא ואפלו לאו ליכא, וכמבאר. ואם כן, מוטב שנעבר אסור זה דאין מבטלין אסור, שאינו אלא אסורא בעלמא, ממה שיעבר החולה אסור שהוא במיתה בידי שמים. וכי תימא דאסור הטבל או התרומה עובר עליה החולה, אך אסור דאין מבטלין אסור אנו עושין אותו, ולא נתנו האסורים לדחות אצלנו — זה לא נתן להאמר כלל, שהרי אנו שוחטין לחולה בשבת כדי שלא יאכל החולה נבלה. הרי שאין הפרש בין אם נעשה האסור על ידי החולה או על ידי אחרים, כל שהוא לצרך החולה חשיב כגוף אחד.

והנה בשלמא להר"ן, דאית לה דהכא מירי בשאין הבעלים כאן, לא קשיא כלל; אך לרש"י, דאית לה דהכא מירי שאנו יכולין לתקן הטבל אלא שאין די בחלין לבדם לאחר שנטלה תרומתן, אמאי לא תקנו שיתקן ויחזר ויערב, ונמצא דאין כאן למרבה כי אם אסורא בעלמא.

ויראה דסבירא לה לרש"י, דכל אסור שנעשה שהוא לצרך החולה, וכגון טבל ותרומה, דאכילת הטבל או התרומה הוא צרך החולה, וכן לשחט לחולה או להאכילו נבלה, דעל כרחין לצרך החולה צריכין אנו להתיר אסור דנטילת נשמה או אסור דאכילת נבלה — בזה הוא שאנו משערים האסורים איזהו קל ואיזהו חמור, ומאכילין אותו הקל קל תחלה. אבל הכא, באסור זה שאנו מבטלין אסור, אין בו צרך לחולה כלל, דמאי אכפת לה אם אנו מבטלין האסור אם לאו? ואף שאנו מצילים אותו מאסור חמור, מכל מקום כיון שאין בו צרך לחולה לא נתן אסור זה לדחות, אף שהוא אסור קל; ומוטב שיעבר החולה על אסור חמור, כיון שהוא צרך החולה, ממה שנעבר על אסור קל, כיון שאסור זה אין בו צרך לחולה.

וסימנין מצאתי לחלוק זה ברלב"ג בפרושו, על מה שאמר אחימלך לדוד (ש"א כא, ה): "אין לחם חל אל תחת ידי, כי אם לחם קדש יש, אם נשמרו הנערים אך מאשה", וזה לשונו: והתיר הכתוב אכילתה לזרים ולא אכילתה בטמאה, כי הזרות יתכן שיתר מפני פקוח נפש, כי האכילה היא בעצמותה מסירה הסכנה שתהיה מהרעב, ואולם הטמאה אין ראוי שתדחה מפני זה, אחר שאינה בעצמותה סבה להסיר הסכנה. עד כאן. והנה הפריז על המדה במה שכתב שהטמאה אין ראוי שתדחה מפני הסכנה, ודבר זה ישתקע ולא יאמר, שלא מצינו שום אסור שאינו נדחה מפני פקוח נפש, כי אם עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, אבל שאר כל האסורים בכללם נדחים מפני פקוח נפש. ואלו הם דברים פשוטים.

ודע, דבפרק הכונס (ב"ק ס ע"ב) אמרינן: "ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער. ויבקעו שלשת הגברים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער" (ש"ב כג, טו-טז). מאי קא מבעיא לה? אמר רבא אמר רב נחמן: טמון באש קא מבעיא לה, אי כרבי יהודה אי כרבנן. ופרש רש"י: טמון באש קא מבעיא לה — מעשה בא לפניו במחנה, ששרפו אנשיו גדיש של ישראל, ונצרך לשאל הלכה, אם חיבים לשלם כלים הטמונים בתוכה כרבי יהודה, או פטורים כרבנן. רב הונא אמר: גדישים דשעורים דישראל הוו, דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מבעיא לה: מהו להציל עצמו בממון חברו? שלחו לה: אסור להציל עצמו בממון חברו וכו'. וכתבו התוספות: מהו להציל עצמו בממון חברו — אבעיא לה, אם חיב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש. עד כאן. כונת דבריהם, דודאי לא נסתפק דוד אם מתר להציל עצמו בממון חברו במקום סכנה, דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, ואיך יתכן שישיבו לו הסנהדרין דאסור להציל עצמו בממון חברו? אלא דמה שנסתפק דוד הוא: דנהי דמתר להציל עצמו, מכל מקום חיב לשלם; או דלמא פטור, כיון דברשות קא עבד? והשיבו לו דחיב לשלם. וכן כתב הרא"ש, יעין שם. ולפי זה, מאי דאמרינן בגמרא: בשלמא למאן דאמר למקלי, הינו דכתיב (שם שם, יב): "ויתיצב בתוך החלקה ויצילה" וכו', הכונה היא שחיב אותם לשלם דמי העדשים והשעורים. אך רש"י ז"ל כתב: 'ויצילה' — שלא ישרפוה, הואיל ואסור להציל עצמו בממון חברו. עד כאן. משמע דסבירא לה, דמה שנסתפק דוד הוא אם מתר להציל עצמו בממון חברו. והדבר הוא תמה בעיני, דאיך יתכן דבמקום פקוח נפש אסור להציל עצמו בממון חברו.

גם מה שכתב הרלב"ג בסוף דבריו: ולזאת הסבה בעצמה יתר לכבות את הנר ולא יתר לטלטל את הנר, כמו שבארנו במקומו. עד כאן. דבר זה לא נתבאר ולא יתבאר. ואם כון על אותה ששנינו בפרק שני דשבת (כט ע"ב): המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני גוים, מפני לסטים, מפני רוח רעה, מפני החולה שיישן — פטור. אוקמוה בגמרא (ל ע"א) בחולה שיש בו סכנה, ובדין הוא דלתני מתר, אלא משום דבעי למתני סיפא חיב, תנא רישא פטור. ועל זה הקשה לו, דאמאי התירו לכבות? יטלטל הנר ויוציאנה מהחדר! ומכח קשיא זו חלק בין טלטול לכבוי. הא לא קשיא כלל, דלא אתא מתניתין להורות כי אם שהתרה מלאכה גמורה דמכבה מפני גוים ומפני החולה היכא דאי אפשר בענין אחר כי אם במכבה, וכגון שיש לחוש שעד שיוציאנה חוץ לחדר יבואו גוים או יכבד חליו ויסתכן; אבל פשיטא, דאם אנו יכולים להסיר הסכנה על ידי טלטול הנר — פשיטא שלא נעשה מלאכה גמורה. ואטו אם יכול לכפות הנר באיזה דבר שלא יראה האור החוצה, לא יעשה?! אלא ודאי דהתם במתניתין לא אירי אלא היכא דליכא שום תקון להסיר הסכנה אלא על ידי שיכבה הנר, ואשמעינן דמתר.

הן אמת, דקשית הרב בדברי אחימלך שאמר לדוד "אם נשמרו הנערים אך מאשה" היא קשיא עצומה. דלא ימנע: אם ידע אחימלך בסכנת דוד שאחזו בלמוס, כדברי רבותינו ז"ל, אם כן אפלו לטמאים היה מהראוי שיאכיל; ואם לא ידע שאחזו בלמוס, אם כן מי התיר לו לתת לו לחם קדש שהוא אסור לזר? וראיתי להרב בעל יפה מראה בפרק שביעי דיומא (מאמר ב) עלה דההיא דאמרינן: רב הונא אמר: עשרים וארבעה עשרונות שאכל דוד — ברעבון אכלם, וכתב שם הרב שאכלם כלם דוד מחמת רעבון, שאחזו בלמוס והוצרך לאכל כלם. אף על גב דבלאו הכי היו מתרים לזרים, מכיון דהוסרו מעל השלחן לאחר הקטרת הבזיכין. והביא הרב אותה סגיא דפרק שתי הלחם (מנחות צה ע"ב), דקאמר: "והוא דרך חל ואף כי היום יקדש בכלי" (ש"א כא, ו), דהכי קאמר להו דוד: לא מבעיא האי, דכיון דנפק לה ממעילה דרך חל הוא, אלא אפלו האיך נמי ד'היום יקדש בכלי' הבו לה דליכל, דמסכן הוא. ומכאן הכריח הרב, דלחם הפנים שהוסר מהשלחן אחר הקטרת הבזיכין שהם מתרים לזרים. וכן שנה עוד בדבר הזה, והקשה: מנא לה שאכל דוד העשרים וארבעה עשרונים מחמת רעבון? דלמא רבו נתן לו לצידה לדרך, כיון דמתר היה אפלו בלא סכנה וכו'. עד כאן.

ואחרי בקשת המחילה, דבר זה ישתקע ולא יאמר. דמלתא דפשיטא היא, דלחם הפנים אף שהוסר מעל השלחן אחר הקטרת הבזיכין — אפלו הכי אסור לזרים, לפי שהוא קדשי קדשים ואינו נאכל אלא ליום ולילה. ולא אהני הקטרת הבזיכין אלא להוציאו ממעילה, דקימא לן (רמב"ם הל' מעילה פ"א ה"ב) דכל דבר שיש בו התר לכהנים אין בו משום מעילה, אבל לעולם דאסור לזרים כדין כל קדשי קדשים. וזה פשוט. ואם כן הדרא קשיא לדוכתא, דמה היתה כונת אחימלך באמרו "אם נשמרו הנערים אך מאשה"? וראיתי לרש"י שכתב: 'אם נשמרו אך מאשה' — בקשי אני מאכילן לזרים, אך זה אי אפשר שאאכילהו בטמאה. וכן כתב רבנו ישעיה. ולא ירדתי לסוף דעתם, דלמה יקל בעיני אחימלך אכילת הזר קדשי קדשים ויכבד בעיניו אכילתם לטמאים, והלוא אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש.

וכדי לישב כל זה נביא המשך הפסוקים (ש"א כא, ד-ז). שאמר דוד לאחימלך: "ועתה מה יש תחת ידך חמשה לחם תנה בידי, או הנמצא. ויען הכהן את דוד ויאמר אין לחם חל אל תחת ידי, כי אם לחם קדש יש אם נשמרו הנערים אך מאשה. ויען דוד את הכהן ויאמר לו כי אם אשה עצרה לנו כתמול שלשם וגו', והוא דרך חל ואף כי היום יקדש בכלי. ויתן לו הכהן קדש, כי לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני יי לשום לחם חם ביום הלקחו". עד כאן. והנה הדקדוקים באלו הפסוקים רבו כמו רבו. חדא, במה שאמר דוד "מה יש תחת ידך" היא מלה מיתרת, דפשיטא דממה שיש תחת ידו יתן לו ולא ממה שאינו תחת ידו. ועוד יש לדקדק במה שאמר "חמשה לחם", מה היתה כונת דוד במספר זה? ואינו מדרך המוסר למי ששואל איזה דבר מחברו שישאל ממנו במדה במנין ובמשורה, ולא היה לו לומר אלא שיתן לו לחם כדי שלא ימות ברעב. וכן יש לדקדק במה שסיים דוד דבריו ואמר "או הנמצא", הם דברים מיתרים. דאם כונתו היא, שאם לא היה ביד אחימלך לחם שיתן לו מה שנמצא בידו — הא מלתא דפשיטא היא! ואם כונתו היא, שאם לא יש לו חמשה לחם שיתן לו מה שנמצא, דהינו שלשה או ארבעה לחם — גם זה לא יתכן! דאיך יתכן, שאם לא היה נמצא ביד אחימלך מה ששאל דוד, שלא יתן לו מה שנמצא בידו? וכן יש לדקדק במה שאמר אחימלך "אם נשמרו הנערים אך מאשה", יקשה מה שהקשינו, דאמאי לא התיר אכילתם בטמאה מאחר שהיו מסכנים? וכן יש לדקדק במאי דקאמר דוד "והוא דרך חל ואף כי היום יקדש בכלי", כמעט דברים הללו אין להם מובן לפי פשטן.

ובפרק שתי הלחם (מנחות צה ע"ב) אמרינן: מאי 'דרך חל' דקאמר להו? הכי קאמרו לה: ליכא לחם כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני יי. אמר להו: לא מבעיא האי, דכיון דנפק לה ממעילה דרך חל הוא, אלא אפלו האיך נמי ד'היום יקדש בכלי' הבו לה דליכל, דמסכן הוא, דאחזו בלמוס. ופרש רש"י: דנפק ממעילה — דכיון דסלקו מתר לכהנים, וכל שיש לו שעת התר לכהנים אין בו מעילה. ולא מבעיא הך שכבר נסתלק, אלא אף אם הם מסדרים על השלחן הבו לה, דמסכן הוא. עד כאן. וכבר הביא רש"י סגיא זו בפרושו.

ויש לתמה טובא. דמאי קאמר: לא מבעיא הך, דכיון דנפק ממעילה התר לזרים? והלוא קדשי קדשים הם! וכי תימא משום דהיה מסכן, אם כן מה חדש לו דוד: אפלו הני ד'היום יקדש בכלי' הבו לי? פשיטא! דכיון דהתר לו לאכל קדשי קדשים אף שהיה זר, משום דהיה מסכן, פשיטא דהתרו לו כל האסורים. ועוד, מנא לה לדוד שאחימלך היה טועה בדין זה לחלק גבי מסכן בין דבר דנפק מידי מעילה לדבר דלא נפק מידי מעילה, עד שהוצרך דוד לומר לו דאפלו דבר שלא יצא מידי מעילה התר לו. ועוד קשה לי, דכיון דהמציאות היה שהיה שם לחם הפנים דנפק מידי מעילה, טרח זה של דוד, שבא ללמד לאחימלך שאפלו קדש דלא נפק מידי מעילה דהתר למסכן, למה? מאחר שלא נזכר בדברי אחימלך הפך מזה, שהרי אחימלך לא אמר אלא שהוא נותן לו לחם קדש בתנאי "אם נשמרו הנערים אך מאשה", ולא חלק בין לחם דנפק מידי מעילה ללחם דלא נפק מידי מעילה. עוד יש לדקדק, דבשעת הנתינה, דכתיב "ויתן לו הכהן קדש", באר הכתוב דנתן לו מלחם הפנים המוסרים מלפני יי, ולמה זה בתחלת הדברים, שאמר שהיה לו לחם קדש, למה לא באר שזה הלחם היה מלחם הפנים המוסרים מלפני יי?

וכדי לישב כל זה נקדים הקדמה אחת, ונחקר באיזה זמן היה וכוח זה של אחימלך עם דוד. ובאגדת שמואל (ילקוט שמואל רמז קל) אמרינן: דוד אשכחה לאחימלך שהיה עושה לחם הפנים בשבת. אמר לה: "ביום השבת יערכנו" כתיב (ויקרא כד, ח) — עריכתו בשבת ואין מעשהו בשבת. אמר לו: כך למדנו דואג דמעשהו דוחה את השבת. אמר לו דוד: כך מקבלני, עריכתו בשבת ואין מעשהו דוחה את השבת. עד כאן. וכבר בגמרא בפרק שתי הלחם (מנחות צה ע"ב) צדדו צד זה. ונחלקו רבי יהודה ורבי שמעון באפית לחם הפנים, דרבי יהודה סבר דדוחה את השבת, ורבי שמעון סבר דאינו דוחה את השבת. ואמרינן בגמרא: אמר רבי אבהו בר כהנא: ושניהם מקרא אחד דרשו: "והוא דרך חל ואף כי היום יקדש בכלי". רבי יהודה, דאית לה דדוחה את השבת, סבר דבחל אשכחינהו דקא אפו לה. קא תמה ואמר: דרך חל קא אפיתו לה?! 'אף כי היום יקדש בכלי' ואפסל לה בלינה. ורבי שמעון, דאית לה דאינו דוחה את השבת, סבר דבשבת אשכחינהו דקא אפו לה, ואמר להם: דרך חל בעיתו למעבדה. מידי תנור מקדש?! שלחן הוא דמקדש! עד כאן. ואף על גב דבגמרא דחו צד זה ואמרו: ומי מצית אמרת דבשעת אפיה אשכחינהו, והכתיב: "ויתן לו הכהן קדש, כי לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני יי", והשיאו כונת הכתוב שאמר "והוא דרך חל" לכונה אחרת, מכל מקום אגדת שמואל חולקת אש"ס דילן וסבירא לה דבשעת אפיה אשכחה. ולקשית הגמרא יש לומר, דלעולם בשעת אפיה אשכחה, והמתין דוד מעט עד שנאפה וסדרו אותו על השלחן וסלקו הלחם שהיה שם מעל השלחן, ונתן לדוד מלחם הפנים המוסרים מלפני יי.

ואפשר שעקר קשית הגמרא אינה אלא אלבא דמאן דאמר דבחל אשכחה דוד בשעת אפיה, ולזה הקשו דזה לא יתכן. דאי אמרת דבחל אשכחה, על כרחך היה ביום הששי שהוא שעת אפיה, ואיך כתיב שנתנו לו מלחם הפנים המוסרים מלפני יי, וביום ששי מאי שיטה דלחם זה? הרי לא היה נאכל אלא ליום ולילה. אך למאן דאמר דבשבת אשכחה דוד לאחימלך, אפשר דבשעת אפיה אשכחה וכמו שכתבנו.

נמצינו למדין, דבאותה שעה שבא דוד אל אחימלך היו שם שני מיני לחם: האחד הוא מה שהיה מסדר על השלחן, והאחר הוא מה שסלקו מעל גבי השלחן לחלק אותו לכהנים.

והנה רד"ק ז"ל הקשה, דאף דבבית אחימלך לא היה לחם חל, וכי לא היה בכל העיר לחם חל, שישאל דוד מאחד מבני העיר, עד שהוצרך אחימלך לתת לו לחם קדש? ואם תאמר: לא רצה דוד לגלות עצמו בעיר, ובסתר בא אל אחימלך; היה לו לאחימלך לבקש לחם חל מאחד מבני העיר להאכיל לישראל! וכי היו חוקרים לאחימלך בעבור מי מבקש אותו?! והתשובה, כי נב עיר הכהנים היתה כלה כהנים, שלפיכך נקראת עיר הכהנים, וכיון שהיתה כלה כהנים ולא היה ישראל שוכן ביניהם היו כל העיר אוכלי תרומה, והתרומה היא לזרים בעו‍ן מיתה, והמסכן מחמת רעב מאכילין אותו דבר האסור אם אין לנו התר, ומשני דברים האסורים מאכילין אותו הקל, ולפיכך נתן אחימלך לחם הפנים המוסרים מלפני יי, שאין בהם מעילה אחר הקטרת בזיכי לבונה. עד כאן.

והנה מה שכתב דאסור התרומה חמיר מאסור קדש — דבריו נאמנו מאד, אך בתנאי שיהיה האוכל טהור; אך אם היה טמא — הדבר הוא בהפך, שאסור הקדש חמיר מאסור תרומה, לפי שטמא האוכל את הקדש הוא בכרת, וכדכתיב (ויקרא ז, כ): "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר ליי וטמאתו עליו, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". ואפלו זר שאוכל קדשי קדשים כשהוא טמא — חיב כרת; ואף על גב דבלא טמאה נמי היה אסור בקדשי קדשים, מכל מקום אסור דטמאה חיל עלה וחיב כרת. ואף על גב דזר טמא שעבד עבודה אינו חיב משום טמאה כי אם משום זרות, וכדמוכח הסגיא דפרק ארבעה אחין (יבמות לב ע"ב), כבר כתבו התוספות שם (ד"ה בעל מום) דטעמא הוא משום דאטמאה דעבודת מקדש לא הזהרו זרים כי אם כהנים, דכתיב (ויקרא כב, ב): "דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי" וגומר; אבל בטמאה דאכילת קדשים כתיב סתמא "והנפש אשר תאכל בשר", שכולל כהנים וזרים. וזהו שכתב הרמב"ם בפרק שמונה עשר מהלכות פסולי המקדשין (דין יג): כל אדם שנטמא וכו' ואכל כזית מן הקדשים וכו' — חיב כרת. וטעמא דחיל אסור טמאה על אסור זרות באכילת קדשי קדשים הוא מטעם אסור כולל, דהינו: מעקרא היה הזר מתר בקדשים קלים ואסור בקדשי קדשים, נטמא — מגו דנאסר בקדשים קלים, נאסר גם כן בקדשי קדשים. וכל זה הוא מבאר באותה סגיא דפרק ארבעה אחין. אך גבי תרומה ליכא כי אם מיתה בידי שמים — לזרים משום זרות, ולכהנים משום טמאה. וזר טמא שאכל תרומה — אינו חיב כי אם משום זרות; דכי אזהר רחמנא אטמאה, לא אזהר אלא לכהנים, כדכתיב (ויקרא כב, ד): "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע", ופסוק זה הוא אזהרה לכהן טמא שאכל תרומה. וזהו שכתב הרמב"ם בפרק ששי מהלכות תרומות (דין ו): זר שאכל תרומה בזדון, בין שהיה טמא בין שהיה טהור — חיב מיתה בידי שמים. הרי מבאר, דזר שאכל תרומה בזדון — אין חלוק בו בין טמא לטהור. נמצא לפי זה, דאף דבאדם טהור קדש קיל מתרומה, מכל מקום באדם טמא חמיר קדש מתרומה, לפי שקדש הוא בכרת, ותרומה במיתה בידי שמים, וידוע דכרת חמיר ממיתה בידי שמים.

ויש לנו עוד לדעת, דטמא שאכל קדש שהוא בכרת, הוא דוקא לאחר שקרבו מתיריו, וכדתנן בפרק שני דמעילה (י ע"א): זה הכלל: כל שיש לו מתירין — אין חיבין עליו משום פגול נותר וטמא עד שיקרבו מתיריו. והנה המתירים הם: במנחות — הקטרת הקמץ והלבונה, ובשתי הלחם — הקרבת שני כבשי עצרת, ובלחם הפנים — הקטרת הבזיכין. וכל הדברים הללו הם הלכות פסוקות. ונמצא לפי זה, דהיכא דיש לפנינו שלשה אסורים, דהינו לחם הפנים אחר הקטרת הבזיכין, ולחם הפנים קדם הקטרת הבזיכין, ותרומה — הקל שבכלם הוא לחם הפנים אחר הקטרת הבזיכין, שאין בו כי אם לאו דזרות; וחמור ממנו הוא לחם הפנים קדם הקטרת הבזיכין, דאיכא לאו דמעילה; וחמור שבכלם הוא תרומה, שהיא במיתה בידי שמים. וכל זה באדם טהור, אך באדם טמא — הקל שבכלם הוא לחם הפנים קדם הקטרת בזיכין, דליכא מיתה משום דלא קרבו מתיריו; וחמור ממנו תרומה, שהיא במיתה בידי שמים; וחמור שבכלם הוא לחם הפנים אחר הקטרת הבזיכין, שהוא בכרת.

וכבר כתבנו למעלה, דבשבת אשכחה דוד לאחימלך. ועוד כתבנו למעלה, דרבותינו ז"ל פרשו הכתוב, ד'והוא דרך חל' הוא לחם הפנים אחר הקטרת הבזיכין, שהוא קרוב להיות חל מאחר שאין בו מעילה, ופרוש 'אף כי היום יקדש בכלי' הוא לחם הפנים קדם הקטרת הבזיכין, שמתקדש בשלחן, שקדשתו חמורה שיש בו מעילה.

וגרסינן בפרק קמא דיומא (יז ע"ב): כיצד כהן גדול נוטל חלק בראש? נוטל חלה משתי חלות, ארבע או חמש ממעשה לחם הפנים. רבי אומר: לעולם חמש, שנאמר (ויקרא כד, ט): "והיתה לאהרן ולבניו" — מחצה לאהרן ומחצה לבניו. וכבר נתבאר שם בגמרא למה היה נוטל חמש ולא שש, יעין שם. והנה דבר ידוע הוא שאחימלך היה כהן גדול, וכדכתיב (ש"א כב, יג): "ושאול לו באלהים".

ובזה נבוא לבאור הכתובים בוכוח זה דאחימלך עם דוד. והנה אדונינו דוד, אף בחליו שאחזו בלמוס, זקן ויושב בישיבה היה וכלכל דבריו במשפט. וכבר ידע דבנב היו כלם אוכלי תרומה ולא היה שם חלין כלל, ולזה אמר לו: "מה יש תחת ידך חמשה לחם תנה בידי". כלומר, חלקך שהוא חמשה לחם, כדין כל כהן גדול שנוטל חמשה לחם, תנה בידי. או אם אין לך, לפי שאפשר שכבר נאכלו — "או הנמצא" תנה בידי. כלומר, מהלחם שהוא מצוי תמיד, דהינו הלחם שבשלחן, שהוא מצוי תמיד, כדכתיב (שמות כה, ל): "לחם פנים לפני תמיד". ואפלו כשהיו מסלקים הלחם — לא היו מסלקים עד שהיו משימים אחר, למאמרו יתברך "לפני תמיד". והקדים חמשה לחם ללחם הנמצא על פי שורת הדין שמי שאחזו בלמוס מאכילין אותו הקל הקל, והחמשה לחם שהם תחת ידו קיל אסורם לפי שאין בהם מעילה, אך הלחם הנמצא חמיר אסורו לפי שיש בו דין מעילה.

והנה אחימלך הבין דברי דוד, שלא רצה תרומה משום דחמיר אסורה, שהיא במיתה בידי שמים. והשיב לו: האמת כדבריך, שאין לי לחם חל כי אם קדש יש, אך איני נותן לך קדש אלא אם נשמרו הנערים אך מאשה, לפי שכשהם טהורים התרומה חמיר אסורה מהקדש, אך אם לא נשמרו מאשה, שהם טמאים — אדרבה, אסור אכילת קדשים בטמאה חמיר אסורה מאסור אכילת תרומה בטמאה, וכמו שכתבנו. ואם כן אין אני נותן לך לחם קדש כי אם תרומה.

והנה אחימלך צדק בדבריו, אך לא חלק בין קדש לקדש, אלא סתם הדברים ואמר שלא היה נותן לו שום לחם קדש, בין החמשה לחם בין לחם הנמצא, אלא אם נשמרו הנערים אך מאשה. ועל זה השיב לו דוד, שזה אינו. ואמר: "ויען דוד את הכהן ויאמר לו", האמת הוא "כי אם אשה עצרה לנו כתמול שלשם" וגומר. כלומר, דכלנו טהורים. וזה שאני אומר לך שכלנו טהורים הוא "והוא דרך חל", דהינו ללחם שהוא דרך חל, דהינו שקרבו הבזיכין, שיש באכילתו בטמאה כרת, וכל שכן שיש לחם קדש ש"היום יקדש בכלי", שלא קרבו הבזיכין, וכיון שכן אף אם היינו טמאים היית צריך לתת לנו לחם קדש ממה שיקדש בכלי. דכיון שלא קרבו המתירין אין בו משום טמאה, ואם כן קיל מתרומה, דתרומה יש בה מיתה בידי שמים, מה שאין כן באוכל בטמאה מהלחם שלא קרבו מתיריו. נמצא שלא צדק אחימלך במה שסגר את הדלת, שלא היה נותן להם לחם קדש אלא אם היו טהורים, אבל אם היו טמאים לא היה נותן להם לחם קדש כי אם תרומה, שזה אינו, לפי שיש הפרש בין קדש לקדש כמו שבארנו.

ולפי שיטת רבותינו ז"ל, שאמרו דהכי קאמר להו דוד: לא מבעיא הך, כיון דנפק לה ממעילה דרך חל הוא, אלא האיך נמי ד'היום יקדש בכלי' הבו לי. ותמהנו בתחלת דברינו, דמהיכא תיתי לחלק גבי מסכן בין קדם הקטרת הבזיכין בין לאחר הקטרת הבזיכין? יש לישב גם כן לפי דרכנו, דדוד בחר בלחם הפנים מהתרומה משום דאסור תרומה חמור מאסור לחם הפנים, מכל מקום היה עולה על הדעת דהינו דוקא לגבי לחם שכבר הקטרו בזיכין, דלית בה אסור מעילה כי אם אסור לאו דזרות ופשיטא דקיל מתרומה שהיא במיתה, אבל קדם הקטרת הבזיכין איכא תרתי: אסור אכילת קדשים קדם הקטרת המתיר, ואיכא אסורא דמעילה, והיה עולה על הדעת דמוטב שיאכל תרומה, אף שאסורו חמור שהוא במיתה, כיון שאין בו אלא אסור אחד, ולא יאכל קדש קדם הקטרת המתיר לפי שיש בו שני אסורין. ותבלין יש לזה מדברי הר"ן ז"ל שכתבנו בתחלת דברינו, דמוטב שיחלל שבת אף שהוא אסור חמור, ממה שיאכל נבלה אף שהוא אסור קל, לפי שעושה אסור בכל זית וזית. לזה בא דוד ואמר, דליתנהו להנך מלי. דלא מבעיא האי, כיון דנפק ממעילה דרך חל הוא, ופשיטא שאף שיש בו אסור לזרים מכל מקום קיל מתרומה שאסורה במיתה, אלא אפלו האיך נמי ד'היום יקדש בכלי', דאיכא שני אסורים, מכל מקום קיל מתרומה שאסורה במיתה, אף שאין בה כי אם אסור אחד. והחלוק שיש בין הך לההיא דהר"ן הוא מבאר, ודוק.

וחזר הכתוב ואמר: "ויתן לו הכהן קדש, כי לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני יי", שזה הלחם הוא קרוב להיות חל, מאחר שקרבו בזיכין ואין בו מעילה, וכיון שהיו טהורים נתן לו מזה הלחם המוסרים מלפני יי, שהוא דרך חל, ולא נתן לו מהלחם האחר, לפי שהוא קדוש יותר וחמיר אסורה.

העולה מכל זה, דלעולם אף אכילת קדשים בטמאה התר למסכן, ומה שאמר אחימלך "אם נשמרו הנערים אך מאשה" — רוח אחרת אתו בדברים הללו, ובהלכתא רבותא היה עסוק עם דוד לראות איזה אסור קיל מחברו. באפן דליתנהו לדברי הרלב"ג, שכתב דאכילת קדשים בטמאה לא התר למסכן. ומכל מקום, אף שסתרנו סברת רלב"ג, מכל מקום עקר החלוק שכתבנו לדעת רש"י, דלא התר לבטל האסור בידים כיון שאין במעשה זה תועלת לחולה, נתן להאמר ובמקומו עומד.

אך מה שקשה בעיני לחלוק זה הוא, דאיתא התם בגמרא על מאי דקאמר רבה: היכא דאפשר בחלין דכלי עלמא לא פליגי דמתקנינן לה ומספינן לה, והקשו: פשיטא! ותרצו: לא צריכא בשבת. וחזרו והקשו: בשבת נמי פשיטא, טלטול מדרבנן הוא וכו'. ולפי מה שחלקנו, נהי דהפרשת תרומה בשבת אין בו כי אם אסור דטלטול בעלמא, מכל מקום כיון דאין בו צרך לחולה לא נתן אסור זה לדחות; דומיא דאסור דאין מבטלין אסור, דאף על גב דאסורו קיל, כיון שאין בו צרך לחולה לא נתן לדחות, אף שבאסור זה הקל נצול החולה מאסור חמור. וכל זה הוא לשיטת רש"י, אך לפי מה שכתבנו דהרמב"ם והר"ן מפרשים פרוש אחר בסוגיא זו, דהינו שיש כאן שני שעורים אחד של טבל ואחד של תרומה, ואי אפשר לתקן הטבל לפי שאין הבעלים כאן, לא קשיא כלל מה שהקשינו שיפריש ויחזר ויערב, וכמבאר. אך כפי פרוש רש"י קשיא טובא, וצריך עיון.

ויש לי בזה עוד אריכות דברים, ובפרט בדברי הרמב"ם שכתב: טבל ותרומה, אם אי אפשר לתקן את הטבל — מאכילין אותו טבל, שאינו קדוש כתרומה. ולא ידעתי למה השמיט החלקה האחרת, דאם אפשר לתקן הטבל, אף שהוא שבת ואף שטבל זה הוא מעציץ שאינו נקוב שאין אסורו כי אם מדרבנן, מכל מקום מוטב שידחה אסור טלטול ויעשר ולא יאכל טבל דרבנן, משום דלמא אתי למשרי טבל דאוריתא. וכל זה הוא דוקא בדבר שמצד עצמו הוא מן התורה, כגון דגן וכיוצא בו — אז הוא דאפלו שהוא בעציץ שאינו נקוב, שאין חיובו כי אם מדרבנן, מכל מקום חישינן דלמא אתי למשרי בטבל דאוריתא; אבל היכא דלעולם אין חיובו כי אם מדרבנן — לא חישינן דלמא אתי למשרי טבל דאוריתא, ומשום הכי לא יעשר בשבת אלא יאכל הטבל כמו שהוא. וכל זה הוא מבאר באותה סגיא, ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם כל זה. הכלל העולה, דכל אסורים שבעולם התרו לחולה, אלא דבטבל ותרומה נחלקו אם יאכל הטבל כמו שהוא או יתקן אותו ויאכל החלין לבד והתרומה לבד.

ועל פי האמור בענין, הנה מקום אתי לבאר מאמר הנצב בפתח השער, ואגבן המשך הפסוקים של וכוח אליהו עם הצרפית, לישב כל הדקדוקים שעמדנו עליהם לעיל. ויש לדקדק במאמר זה טובא. חדא, דלמאי אצטריך אליהו לצוותה על זה שתפריש חלה? וכי נחשדה הצרפית שתאכל מהעסה קדם הפרשת חלה, שהוא במיתה בידי שמים?! והלוא אשה חשובה היתה, ואמרו ז"ל (ילקוט מלכים רמז רט) שהיתה אמו של יונה. ועוד, מדקאמר לה השם (מ"א יז, ט): "הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך", מסתמא צדקת היתה, דרחוק הוא דעל ידי רשעים יתפרנס אליהו. ועוד, דלא עבד נסא לשקרי. ועוד קשה, דאם אשה זו היתה חשודה בעיני אליהו שתאכל טבל, איך אכל אליהו החלה, ודלמא נטמאת העסה? דבגדי עמי הארץ מדרס לפרושים (חגיגה יח ע"ב), וכהן טהור שאוכל תרומה טמאה — עובר בלאו הבא מכלל עשה (רמב"ם הל' תרומות פ"ז ה"ג). וכי תימא דהצרפית היתה אשת חבר, וקימא לן (ע"ז לט ע"א) דאשת חבר אף על פי שמת החבר ונשאת לעם הארץ הרי היא בחזקתה, וכל שכן זו שלא נשאת לעם הארץ והרי היא באמונתה — הא ליתא, דכיון שהיא חשודה לאכל טבל שהוא במיתה בידי שמים, אם כן אבדה האמונה והרי היא חשודה להאכיל תרומה טמאה שהיא באסור לאו הבא מכלל עשה, דהחשוד לדבר החמור — חשוד לדבר הקל.

והנראה בזה הוא, כי הנה מודעת זאת שהיתה שנת רעבון, ולהחיות נפשה ונפש בנה היתה צריכה לאכל אותו כד הקמח, וכדכתיב: "ואכלנהו ומתנו", ופרש רד"ק: לאחר שנאכלהו נמות, כי אין לנו מה נאכל עוד. ואם היה באפשרות שבפחות מכד הקמח היתה יכולה להחיות את נפשה ונפש בנה, איך היתה רוצה לאכל כל כד הקמח ולמות אחר האכילה הזאת? היה לה לשיר מעט מאותו כד הקמח ולאכלו אחר אותה האכילה, כדי שלא תמות. אלא ודאי ששערה בעצמה שכדי להחיות נפשה ונפש בנה היתה צריכה לאכל כל מה שבכד, ולפיכך היתה מתרת לאכל העסה בלתי הפרשת חלה, לפי שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש.

ובזה נבוא לבאר הפסוקים. דהצרפית עם אליהו היו חלוקים במחלקת תנא קמא ובן תימא, דהצרפית היתה סבורה כתנא קמא, ואליהו כבן תימא. והנה דבר ידוע הוא שבעשרים וארבע מתנות שזכה השם לזרעו של אהרן יש הפרש במנינם אצל מוני המצו‍ת. שהמתנות שאינן טובלים, כגון ראשית הגז וזרוע ולחיים ודכותם, אינן נמנים אלא מצוה אחת, כלומר, שנצטוינו לתן ראשית הגז לכהן וכן נצטוינו לתן זרוע ולחיים לכהן; אך בדברים הטובלים, כגון תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני ועני, נמנה ההפרשה מצוה אחת, לפי שנאסר עלינו האכילה עד שנפריש תרומה, ואחר כך נמנה הנתינה לכהן מצוה אחרת. וזו היא אחת מההשגות שהשיגו הרמב"ן להרמב"ם ז"ל, שמנה מצות חלה ההפרשה והנתינה לכהן מצוה אחת, והרמב"ן השיגו וכתב שהן שתי מצו‍ת: האחת היא ההפרשה, לפי שכל העסה אסורה לנו עד שנפריש החלה, וזאת שנית בנתינה לכהן.

והנה אליהו שאל ממנה ואמר לה: "לקחי נא לי פת לחם בידך", ועל זה השיבה לו שאין לו שום תוחלת ממנה: "ותאמר חי יי אלהיך אם יש לי מעוג כי אם מלא כף קמח" וגומר, ואפלו חלה איני מפרשת, משום דאני עושה אותו "לי ולבני ואכלנהו ומתנו", שלא היה לה כי אם שעור להחיות נפשה ונפש בנה, ומשום הכי היתה אוכלת אותו כמו שהוא בטבלו ואיננה מפרשת חלה. ועל זה השיב לה אליהו, שאין הדין כן, אלא כבן תימא. ואמר לה: "באי עשי כדברך", שתאכלי הכל, לפי שאת מסכנת וצריכה את לאכל הכל להחיות נפשך ונפש בנך; "אך עשי לי עגה קטנה", דהינו שתפריש חלה ואחר כך תאכל הכל, העסה המתקנת והחלה, לפי שאסור הטבל הוא אסור חמור, וכסברת בן תימא. וחזר ואמר לה: "והוצאת לי", כלומר, כל מה שאמרתי לך הוא להתלמד במקום אחר, אך עכשו אני אומר לך "והוצאת לי", כלומר, שתקימי גם כן מצות הנתינה, משום דאעקרא דמלתא אין כאן סכנה כלל, "כי כה אמר יי אלהי ישראל כד הקמח לא תכלה" וגומר.

או נאמר באפן אחר על פי ההקדמה הלזו. משום דלדרך זה קשה לי, דאנן קימא לן דהלכתא כרבנן דמאכילין אותו טבל, ואיך ניחס לאליהו סברת בן תימא, דנמצא דעתן של נשים קלה סלקא להו שמעתתא אלבא דהלכתא, ואדוני אליהו לא עמדו רגליו במישור. הן אמת דלפי סברת הר"ן שכתבנו, דאית לה דכל שאנו ממעטים באסור, כגון שבת ונבלה, דאם נאכיל אותו נבלה עובר על כל זית וזית, אבל אם נחלל שבת אין אנו עושים כי אם אסור אחד, דמוטב שנעבר על אסור שבת אף שאסורו חמור ממה שנאכיל אותו נבלה כיון שעובר על כל זית וזית, נמצאו דברי אליהו אלבא דהלכתא במה שאמר לה שתפריש חלה ותאכל גם כן החלה, לפי שאם היתה אוכלת העסה בטבלה היתה עוברת על כל זית וזית, וכמו שבארנו. אך אלבא דרש"י דפרש דאלבא דתנא קמא מאכילין אותו הטבל כמות שהוא ואין מפרישין ממנו תרומה — קשה, דנמצאו דברי אליהו דלא כהלכתא.

עוד נדקדק במה שאמר אליהו "אך עשי לי עגה קטנה", דלמאי אצטריך לומר קטנה, דלא ימנע מהחלקה: אם הצרפית מאמנת לדברי אליהו במה שאמר "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר" — אפלו שהיה אומר שתתן לו עגה גדולה היתה נותנת לו; ואם אינה מאמנת בדברי אליהו — לא היתה נותנת לו לא דנקא ולא פלגא דדנקא, לפי שהיתה צריכה לאותו כד הקמח להחיות את נפשה ונפש בנה.

אמנם יראה דזה יובן במחלקת זה דבן תימא ותנא קמא. אך נחקר חקירה אחת, דבמה נחלקו אבות העולם אם מאכילין אותו טבל או תרומה? והלוא הלכה רווחת היא דחטה אחת פוטרת כל הכרי, ומה שאמרו עין טובה אחד מארבעים ועין בינונית אחד מחמשים — הוא דוקא מדרבנן, אבל מן התורה אין שעור לתרומה, ואפלו חטה אחת פוטרת כל הכרי, וזו היא הלכה פסוקה (רמב"ם הל' תרומות פרק ג), ואם כן נפריש מהטבל חטה אחת לשם תרומה? ואף שנאמר שיש צרך לחולה באותה חטה, מכל מקום נאכיל אותו אותה חטה שאין בה שעור? ולא מבעי למאן דאמר דחצי שעור לא אסור כי אם מדרבנן, דהרוחנו דליכא אסור תורה; אלא אף למאן דאמר דחצי שעור אסור מן התורה, מכל מקום הדבר ברור דאסורו קיל טובא ואין בו לאו כלל. ויש מגדולי המורים שכתבו, דשבועה חלה על חצי שעור, לפי שלא השבענו בסיני על חצי שעור. הרי מבאר דקיל טובא אסורו. ואם כן, היכי סלקא דעתה דתנא קמא דמאכילין אותו טבל?

אך החקירה הלזו יקל תרוצה, משום דנאמר דטבל זה דנחלקו בו תנא קמא ובן תימא מירי בטבל הטבול לתרומת מעשר, דשעורו קצוב מן התורה, אבל בדבר שאין לו שעור מן התורה — לכלי עלמא אין מאכילין אותו טבל. ולפי זה, אם היה טבל זה מעסה שלא הורמה חלתה — לכלי עלמא אין מאכילין אותו טבל, לפי שהדבר ידוע שחלה אין לה שעור מן התורה (רמב"ם הל' בכורים פרק ה), ומה שנתנו שעור לנחתום ולבעל הבית הוא מדרבנן דוקא, וכמבאר.

והנה הצרפית ואליהו הוו סבירא להו דהלכה כתנא קמא דמאכילין אותו טבל, אלא שהצרפית לקחה הדברים כפשטן ולא חלקה בין דבר שיש לו שעור קצוב מן התורה לדבר שאין לו שעור קצוב מן התורה, ולפי זה אמרה שהיתה רוצה לאכל העסה כמות שהיא בטבלה לפי שהיתה מסכנת, וכמו שאמרה "ואכלנהו ומתנו". ולזה השיב לה אליהו: דנהי דבעלמא קימא לן דמאכילין אותו טבל, הינו בדבר שיש לו שעור מן התורה; אבל הכא גבי חלה, שאין לה שעור קצוב מן התורה, לכלי עלמא אין מאכילין אותו טבל. וזהו אמרו: "באי עשי כדברך", שאת רוצה לאכל הכל להחיות נפשך ונפש בנך, מכל מקום "עשי לי עגה קטנה", כלומר, מאחר שאין שעור לחלה תוכלי לעשות עגה קטנה, כלומר פחות מכשעור, ובזה נמצא דליכא שעור להתחיב. נמצא דלפי זה באו דברי אליהו על נכון, וכון את ההלכה לתלמיה.

וסיום הפסוק הוא כמו שאמרנו, שחזר ואמר לה: כל זה שאמרתי לך הוא להלכה להתלמד במקום אחר, אבל הכא — "והוצאת לי", ותקימי גם כן מצות הנתינה, לפי שאין כאן סכנת נפשות, "כי כה אמר יי אלהי ישראל כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר, עד יום תת יי גשם על פני האדמה". וכתיב (מ"א יז, טז): "כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר, כדבר יי אשר דבר ביד אליהו".

---

---

שולי הגליון

---

---

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף