פני יהושע/פסחים/ז/א

פני יהושע פסחים ז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בגמרא כיון דאיסורא דרבנן עליה כדאורייתא דמיא כו' דאמר רב גידל אמר רב כו'. עיין מה שכתבתי בזה במקומו בר"פ כל שעה לבאר שיטת רש"י ושיטת ר"ת ז"ל כ"א לפי דרכו וגם הוספתי נופך משלי ושם ביארתי שיש לפרש הא דרב גידל בטעמא דאורייתא וחיטי קורדנייתא נמי ספק חמץ דאורייתא הוא ואפ"ה מייתי שפיר מדרב גידל דשייך מיהא איסור הנאה מדאורייתא בחמץ לפני זמנו ומש"ה חיישינן נמי בשעות דרבנן דגזרינן שש אטו שבע ע"ש באריכות. אלא דלפ"ז לא שייך הא מילתא אלא אליבא דרב דפסק לקמן בפ' כל שעה כר' יהודה דלפני זמנו אסור מדאורייתא משא"כ למאן דס"ל דחמץ לפני זמנו מותר בהנאה מדאורייתא אין ה"נ דמצי לבטל עד שתחשך ועמ"ש בזה לקמן דף י"א בסוגיא דאם לא בדק תוך המועד:

שם דיקא נמי דקתני היה יושב בבית המדרש ש"מ ופרש"י דאי בחמץ גמור אפילו אם היה פנוי מה לו לעשות עוד השבתה בלב זהו ביעורו כו' ואע"ג דמדרבנן לא מהני ביטול אלא דוקא ביעור מ"מ הכא כיון דשבת ויו"ט הוא לא מצי לבער ובזה יתיישב ג"כ אף לפי השיטה שכתבתי לעיל לקיים נוסחא הישנה של הרמב"ם ז"ל דמדאורייתא נמי לא מהני ביטול בחמץ ידוע אלא בעשה דתשביתו קאי ואפ"ה מדייק הכא שפיר דכיון דשבת וי"ט הוא לא מצי לקיים עשה דתשביתו דאף לבערו שלא כדרך שריפה נמי אסור מדאורייתא בשבת וי"ט כמ"ש לעיל גבי המוצא חמץ בי"ט כופה עליו כלי ע"ש:

שם אמר רבה בר ר"ה אמר רב הפת שעיפשה כיון שרבתה מצה מותרות היכי דמי אי דלא ידע כו'. וקשיא לי כיון דלמאי דס"ד השתא ע"כ הא דנקיט מילתא בפת שעיפשה היינו משום דע"י כך אין יכולין להבחין הי חמץ והי מצה ואם כן אמאי לא מוקי לה בפשיטות שנתערב לחם חמץ ידוע בשנים של מצה ואין יכולין להבחין ואפ"ה מותר דאע"ג דחמץ במשהו מ"מ ביבש ביבש קי"ל דחד בתרי בטל. מיהו לפי מה שפירש רבינו תם במנחות דף כ"ג לאחר שחזר בו דלר' יהודא דס"ל מין במינו לא בטיל אין לחלק בין לח בלח ליבש ביבש א"כ אתי שפיר כיון דאליבא דרב קיימינן הכא דס"ל לגמרי כרבי יהודה במין במינו אם כן אפי' ביבש ביבש בחמץ נמי לא בטל דדוקא לדידן דלא קיי"ל כרבי יהודה הוא דמפלגינן בחמץ בין לח ליבש. אלא דאכתי למסקנת תוספות במנחות דלרבי יהודה נמי ביבש ביבש מודה הדרא קושיא לדוכתא ואפשר דלישנא דכיון שרבתה מצה לא משמע ליה הכי דסתמא הו"ל למימר דחמץ במצה ביבש חד בתרי בטיל כנ"ל ועדיין צ"ע:

שם ניזול בתר בתרא מי לא תנן כו' בשעת הרגל מעשר כו' ואמר רבי שמעיה כו' ופרש"י דעיקר הקושיא מהא דאמרינן בשעת הרגל מעשר. וקשיא לי דלמא הא דאזלינן התם בתר בתרא היינו לחומרא דכיון דעשויין להתכבד תו לא אזלינן בתר רוב שתא לקולא אלא עושה אותו פלגא ופלגא אבל לעולם דעשויין להתכבד לא הוי כודאי ומש"ה לא אזלינן בחמץ ומצה בתר בתרא לקולא. ונ"ל דעיקר הקושיא נמי מדקתני בשאר ימות השנה חולין אלמא דהיינו משום דעשויין להתכבד חזקה גמורה היא דאל"כ אמאי תלינן לקולא כיון דאיכא למיתלי בשעת הרגל נפיל דנפישי ישראל טובא ונפישי מעות מעשר טובא ואי נמי בשאר ימות השנה נפיל האיכא מיעוט מעות מעשר והוי לן למיזל לחומרא ובשלמא בהא דקתני בהר הבית חולין איכא למימר דלא שכיח התם כלל מעות מעשר כמו שאפרש בלשון התוס' משא"כ ירושלים תיקשי אע"כ דעשויין להתכבד חזקה גמורה הוא כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה לפני סוחרי בהמה כו' פ"ה אע"פ דאיכא למיתלי כו' אין נראה לר"י כו' והוי ליה רובא להיתר עכ"ל. ולענ"ד משום הא לא איריא דבכמה דוכתי החמירו חכמים במיעוט המצוי וכ"ש הכא דאיירי בירושלים דליכא פסידא כלל אי אזלינן לחומרא כדאיתא בפ' הזהב דף נ"ב דחשיב לה דבר שיש לו מתירין והא דאמרינן בסמוך אם רוב חולין חולין אפשר דאיירי בגבולין דאיכא פסידא וטירחא להעלותן לירושלים ועוד י"ל דבסמוך הוי רוב חולין רוב גמור תלינן אף לקולא משא"כ הכא אפילו אי אזלינן בתר רוב שתא לא הוי רוב גמור דברוב שתא נמי איכא מיעוט מעשר ועוד יש לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. כ"ז נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

בד"ה בהר הבית חולין קשה לר"י האיך נמצאו שם כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על קושיית ר"י דאטו מי לא איצטריך לאשמעינן דינא אי איתרמי דנפל שהכניס אדם שוגג ונ"ל ליישב דעיקר קושיית ר"י דהוי לן למיתלי לחומרא למיזל בתר קורבה שנפל מיד הגזבר ומעות הקדש הן אע"כ דרוב וקרוב רוב עדיף ואזלינן בתר רובא דעלמא ואהא מקשה ר"י שפיר דלא שייך למיזל בתר רובא דעלמא כיון דאסור להכניסם לעזרה ובודאי מיד הגזבר נפל. מיהו בירושלמי דשקלים משמע דהא דלא תלינן בהר הבית בשל הקדש היינו משום דחזקה שאין הגזבר מוציא מעות הקדש עד שקונה תחלה הבהמה ומחלל המעות אפ"ה מקשה ר"י שפיר כיון דליכא למיתלי כלל במעות חולין אם כן ודאי מיד הגזבר נפל ואימא בהליכתו להר הבית נפיל ודמי הקדש בידו שגבה מאנשי העיר כנ"ל נכון:

בגמ' ומי אזלינן בתר בתרא והתניא רבי יוסי בר יהודה אומר תיבה שנשתמש כו' לכאורה בפשיטות הו"מ לאקשויי ברייתא אמתני' ולמאי דפרישית אתי שפיר דמפשטא דמתניתין איכא למימר דעשויין להתכבד לאו כודאי הוא אלא כספק ופלגא ופלגא מש"ה אזלינן לחומרא וכמו שחלקתי בכמה טעמים משא"כ משקלא וטריא דשמעתין דרמי מצה ומעשר אהדדי אע"ג דהכא לחומרא והכא לקולא אע"כ דכודאי משוה להו כדפרישית א"כ מקשה שפיר כן נראה לי ודו"ק:

שם אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיברך מאי מברך רב פפי אמר כו' לכאורה משמע דעיקר פלוגתייהו דרב פפי ורב פפא לא הוי אלא בלישנא דעל ביעור ומשמע לעבר או להבא ובהא מלתא לחודא מספקא לתלמודא מאי מברך. אלא דלפ"ז יש לדקדק אמאי מספקא ליה הכא טפי לענין חמץ מכמה וכמה ברכת המצות דמייתי הש"ס במסכת ברכות בברכת התורה וציצית ותפילין והרבה כיוצא באלו וכן בשבת בענין הדלקת נר חנוכה ובברכת המילה בפרק ר"א דמילה. לכך היה נראה לי דהכא בכולה מילתא מספקא ליה להש"ס מאי מברך אם יש לו לברך על בדיקת חמץ או לבדוק חמץ שהיא עיקר המצוה שעוסק בה עכשיו או אם יש לו לברך על הביטול שהוא עיקר מצותה מדאורייתא או על הביעור כיון שעיקר הבדיקה צורך הביעור היא ומסקו הנך אמוראי משמיה דרבא דמברך לבער או על ביעור והיינו משום דאין לו לברך על הבדיקה שאינה אלא מצוה דרבנן משא"כ הביעור היא מדאוריתא ואין לו לברך נמי על הביטול שהיא ג"כ מדאורייתא דמ"מ הביטול אינו אלא דברים שבלב כמבואר בפוסקים. אלא דאכתי יש לי לדקדק דלפי שיטת התוספת דלעיל בריש מכילתין דעיקר הבדיקה והביעור אפילו מדרבנן אינו אלא משום חומרא בעלמא שלא יבא לאכלו דאי לענין בל יראה בביטול בעלמא סגי ואם כן לפ"ז מאי ברכת וצונו שייך הכא לענין בדיקה וביעור דהא בפ' במה מדליקין מסקינן דהא דמברכינן וציונו במצות דרבנן היינו מלא תסור דכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקון. ואם כן לפ"ז משמע בפשיטות דלא שייך ברכה כה"ג במצוה דרבנן שכל עיקרה אינה אלא משום סייג וגדר דלא לפגוע באיסור לא תעשה דאורייתא. ולענ"ד נראה ברור דברכה כה"ג לא אשכחן בשום דוכתא. ולפע"ד צריך עיון ליישב שיטת התוספת בזה מיהו לפי מ"ש לעיל בריש מכילתין ובכמה דוכתי בפירקין דעיקר הביטול לא מהני מדאורייתא אלא לענין לא תעשה דבל יראה משא"כ לענין עשה דתשביתו היכא דאפשר לבער לא סגי בביטול וא"כ א"ש טובא בפשיטות דשייך ברכת וצונו בשעת בדיקה כיון שבדיקה זו היא צורך הביעור ודעתו לבער חמץ הנמצא ודו"ק:

בתוס' בד"ה והלכתא על ביעור חמץ יכול הוא לומר כן כו' או שמא דוקא על ביעור כו' עד סוף הדיבור. ועיין בלשון הרא"ש ז"ל ובלשון הר"ן ז"ל בשם הראב"ד שכתבו דמה שמברכין על ביעור ולא לבער היינו משום דאמרינן בברכות לענין המוציא או מוציא דיותר יש לברך המוציא משום דמברכותיו של אדם ניכר אם הוא ת"ח דלעולם יש להשמיע חידוש בענין הברכות ע"ש באריכות והתוס' דהכא נראה דלא פסיקא להו האי טעמא כ"כ דהתם סוף סוף כיון דמוציא והמוציא תרווייהו להבא משמע מש"ה יותר יש לברך המוציא כדי להשמיע חידוש הדין בברכות משא"כ הכא דבלאו לישנא דלעבר או להבא איכא נמי צד אחר למעליותא לברך לבער דהוי ברכה מבוררת להודיע שהמצוה על בעל החמץ עצמו משא"כ בעל ביעור כדאמרינן בשמעתין להדיא לענין למול ומש"ה מספקא להו להתוספות האיך יברך לכתחילה לבער או על ביעור ובאמת נראה שהר"ן ז"ל הרגיש בזו הסברא ומש"ה מסיק טעמא אחרינא דאדרבא כיון דבדיקת חמץ זמנין שאין בודק בעצמו ונעשית ע"י שליח והשליח ודאי צריך לברך על ביעור ולא לבער מש"ה לא חילקו רבנן בברכה שאפילו כשהוא בודק בעצמו מברך גם כן על ביעור להשוות מדותיהם וכתב שם לחלק בין ברכת מילה ובין ברכת בדיקת חמץ לענין השליחות ע"ש. ובאמת שדבריו מגומגמים קצת וצריכין ישוב:

אמנם כן לפי מה שכתבתי לעיל אין צורך לכל זה דשפיר י"ל בפשיטות דדוקא לענין בדיקת חמץ מסקינן דהלכתא על ביעור והיינו משום דלבער משמע דקאי הברכה על המעשה ביעור שעושה עכשיו כמו בכל הברכות שאדם מברך עובר לעשייתן דהיינו סמוך לעשייתן ואם כן יש במשמע שהברכה היא על הביטול שעושה בבדיקה שזה עיקר ביעורה מדאורייתא. ובאמת אינו כן שלא תקנו חכמים ברכה על הביטול שאינו אלא דברים שבלב ולא מצינן שמברך ברכה על דברים שבלב כמ"ש המפרשים והפוסקים בה' פסח מש"ה יש לפרש על ביעור שזה מורה שהברכה היא על הביעור שרוצה לעשות למחר באותו חמץ עצמה שמוצא בשעת הבדיקה שעל זה עיקר הברכה כיון שהבדיקה תחלת הביעור הוא:

ובזה נתיישב שיטת הרמב"ם ז"ל במה שהקשה עליו הר"ן במה שפסק דכשאב מל את בנו מברך למול וכתב ע"ז שהוא נגד סוגיא דשמעתין שמברך על ביעור ולפמ"ש לק"מ דלא שייך הך הלכתא אלא בחמץ לחוד מטעמא דפרישית ודוק היטב:

שם פיסקא לאור הנר מנה"מ אמר ר"ח למדנו מציאה ממציאה כו' וכתיב ויחפש בגדול החל כו'. ולכאורה דעיקר הילפותא הכא בסוגיא היינו לענין דבעינן אור הנר ואף ע"ג דלעיל דף ד' מסיק רנב"י מסברא דאור הנר יפה לבדיקה אפ"ה בעי ר"ח לאסמוכי אקרא וכדמשמע להדיא בל' הברייתא דבסמוך דבתר דקתני טעמא דאור הנר יפה לבדיקה מסיק אע"פ שאין ראיה לדבר. מיהו מל' הר"ן בריש מכילתין משמע דילפותא דהכא הוי ילפותא גמורה מדאורייתא וכמו שאפרש בסמוך בל' רש"י. אלא דבאמת יש לדקדק האיך שייך למילף מהכא דבעינן דוקא אור הנר דהא בהאי קרא דכתיב ויחפש בגדול החל בודאי לא היה החיפוש לאור הנר דהא כתיב הבוקר אור והאנשים שלחו דמייתי הש"ס בריש מכילתין וכבר כתבתי שם דלפי המסקנא שם דצפרא נהר היינו עכ"פ לאחר הנץ החמה ובהאי שעתא ודאי לא שייך חיפוש לאור הנר אלא לאור היום וכיון דתחלת הילפותא בסוגיא היינו מציאה מחיפוש משמע מיהא להדיא דחיפוש הוא ביום ואם כן מציאה דכתיב בחמץ נמי יש לעשותה ביום לכך נראה דהא דקאמר מנה"מ וכולה סוגיא אכולה מילתא קאי אתחילת הבדיקה מנ"ל שצריך לבדוק והיינו מן התורה לשיטת הר"ן או באסמכתא לאינך פוסקים ומנ"ל נמי שיש לבדוק לאור הנר ואהא מילתא מייתי שפיר דילפינן מציאה דחמץ ממציאה וחיפוש דכתיב ויחפש בגדול וימצא נמצא דסתם ל' מציאה דכתיב בקרא היינו ע"י חיפוש וא"כ שפיר ילפינן מהכא עיקר בדיקה או מן התורה או באסמכת' כיון דכתיב לא ימצא היינו ע"י חיפוש אלא דאכתי מהך ילפותא הוי משמע דצריך לבדוק דוקא ביום כדאשכחן בהאי דויחפש בגדול ועוד דחיפוש ובדיקה ביום ודאי טפי עדיף שאורו רב ואם כן היה מהסברא לומר דבדיקה בנר בלילה לא מהני מש"ה מייתי נמי הך קרא מחיפוש דירושלים דילפינן מיהא דלאור הנר נמי מיקרי חיפוש וא"כ מוקמינן שפיר לא ימצא דחמץ ע"י חיפוש הנר ומה שתקנו חכמים דוקא בלילה ולא ביום היינו משום דממילא מוקמינן לה מסברא דבדיקה דלילה טפי עדיף משום שבני אדם מצויין כו'. ועוד שאור הנר יפה לבדיקה משום שיכול להכניסו בחורין ובסדקין כנ"ל נכון. וכיוצא בזה כתבתי בהא דילפינן בעירובין לענין תחום שבת דילפינן מקום ממקום וניסה מניסה ותמצאנו בק"א ועיין עוד בסמוך:

בפירש"י בד"ה זכר לדבר כו' אלא אסמכתא בעלמא כו'. אין זה סותר למ"ש לעיל דף ד' דמל' רש"י משמע דבדיקה דאור הנר דאורייתא וכמ"ש הר"ן משמו ואם כן האיך כתב כאן דהוי אסמכתא אלא דבאמת לק"מ דכיון דמסיק רש"י כאן דהא דהוי אסמכתא היינו משום דד"ת מד"ק לא ילפינן. ולכאורה יש לתמוה דהא אשכחן בכה"ג בריש מסכת ב"ק דתני בברייתא אין נגיחה אלא בקרן ומסיק התם וכ"ת ד"ת מד"ק לא ילפינן כו' ומקשה הש"ס בפשיטות והאי מילף הוא גלוי מלתא בעלמא הוא וא"כ משמע להדיא דלענין פי' המלות שפיר מצינן למילף ד"ת מד"ק וא"כ ע"כ מ"ש רש"י כאן דאסמכתא בעלמא היינו לפרש הל' זכר לדבר משום דאכתי היה מקום לומר דבדיקה דיום טפי עדיף כהאי דויחפש בגדול וכדפרישית ועיין עוד בסמוך:

בד"ה קולא הוא כו' הילכך לא ילפינן חמץ מיניה להקל עכ"ל. ולכאורה ל' להקל שכתב רש"י אינו מיושב שהרי אפילו את"ל דקולא הוא דאקיל רחמנא גבי ירושלים ולעולם דבאבוקה נמי שייך חיפוש יותר אכתי אין לנו לומר להחמיר בחמץ שצריך דוקא אבוקה דמהיכי תיתי דמכיון דאשכחן דלנר יחידי נמי מיקרי חיפוש ומקיימינן בה קרא דלא ימצא א"כ אבוקה היכא רמיזא ואיפכא הו"ל לפרש דהא דקאמר וכ"ת היינו משום דסד"א בירושלים הוא דאקיל לענין אור אבוקה אבל לעולם דלענין חמץ אור דאבוקה נמי מהני ואהא מייתי שפיר קרא דנשמת אדם חופש ואף ע"ג דנשמת אדם הוי מצי לאדמויי לאבוקה ומדמה לאור הנר יחידי משמע דל' חיפוש שייך טפי בנר יחידי. מיהו למאי דפרישית בסמוך א"ש דודאי למאי דס"ד דקולא הוא דאקיל בירושלים שפיר הוי לן למימר דבעינן דוקא אבוקה וכיון דילפינן מציאה דחמץ מויחפש בגדול דביממא הוי שאורו רב וא"כ נהי דאשכחן דחיפוש דנר נמי מקרי חיפוש אכתי י"ל דבעינן נר דומיא דיממא והיינו אבוקה ואם כן יפה כתב רש"י דמה שבודקין לאור יחידי היינו להקל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.