פני יהושע/כתובות/צג/ב

פני יהושע כתובות צג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בא"ד כי זה דין צדק וזה שאמר ר' וכו' וקשה לפירוש רבינו חננאל כיון דרבי ארישא ומציעתא פליג והיאך אפשר לומר כן דהא רישא נמי קאמר ר' נתן האי לישנא חולקות בשוה ומפרשינן לה בשוה לגמרי ולא לפי ערך הממון ואמאי נקיט לה רבי בהאי לישנא ממש דחולקות בשוה ומפרשינן לה לפי ערך הממון וכבר הקשה כן הרי"ף ז"ל בעצמו בשערים עיין בספר תמים דעים ומש"ה מפרש לה דרבי חולקות בשוה לגמרי וצ"ע:

בא"ד ותו גרסינן בפרק יש נוחלין כו' ירשו שט"ח בכור נוטל פי שנים כו' קשיא דר' אדר' עכ"ל. ויש לתמוה על קושיא זו דהא ודאי לא דמי כמו שכתבו התוספות ועוד הקשה מהרש"א ז"ל דלמאי דלא משמע ליה לר"ח לחלק בין שבח לשיעבוד תיקשי ליה מהאי דשנים שהטילו לכיס א' ולכאורה נ"ל דאפשר דעיקר קושייתו דר"ח היינו מהאי דמייתי בבא דירשו שט"ח דקאמר ר' סתמא דבכור נוטל פי שנים ומשמע דאפילו לא אתא לידי גוביינא כל דמי השט"ח אפ"ה לעולם נוטל הבכור פי שנים ממה שגבה והיינו דקשיא ליה אי ס"ד דלרבי המועט והמרובה נוטלין בשוה מבע"ח א"כ ה"נ כיון דלרבי חוב כמוחזק חשיב ליה ומיד רשות אביהן אישתעבדו נכסים דב"ח ליתמי שליש לפשוט ושני חלקים לבכור וכיון שנפסד אח"כ החוב ואינו שוה אלא חצי דמי החוב הוה לן למימר דהפשוט שיש לו חלק שליש יטול בשוה עם הבכור אע"פ שיש לו שני שלישים בשיעבוד נכסי הבע"ח אפ"ה הא לרבי חולקין בשוה כל שאין מגיע להפחות יותר מדמי חובו כמ"ש הרי"ף ז"ל בהדיא אע"כ דלרבי לעולם חולקין דמי החוב לפי ערך הממון ומש"ה פסיק ותני דלעולם הבכור נוטל פי שנים במה שגובין ע"פ שט"ח שירשו כן נ"ל נכון לכאורה ועדיין צ"ע ודו"ק:

גמרא אמר רבה מסתברא מילתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה כו' ולפי מה שנראה מל' הסוגייא דלאו בשור לחרישה דוקא קאמר רבה דאיירי בה שמואל דהא סתמא קאמר שמואל שנים שהטילו לכיס וסתם לשון הטילו לכיס משמע שנשתתפו דרך משא ומתן להתעסק ולהרוויח ובהא מודה רבה דפשיטא דהשבח לאמצע אי משום דמסתמא כיון שלא התנו הוי אומדנא דמוכח שבדעתן לחלוק בשוה משום שא' מהם יודע טפי בטיב משא ומתן אי משום דאמרינן בעלמא מזלא דבי תרי עדיף אלא לרבותא קאמר רבה דאפילו בלקחו שור לחרישה אע"ג דשור ראוי לטביחה ושייך בהו חלוקה לפי המעות אפ"ה כשלקחו מעיקרא לחרישה ועומד לחרישה נמי קאמר שמואל דהשכר לאמצע ועיין בכל זה בל' הרא"ש ז"ל באריכות. אלא דלענ"ד מסוגייא דשמעתין הוא מוכרע דאי ס"ד דדוקא קאמר רבה בשור לחרישה מטעם שכתב רש"י ז"ל דאין חלקו של זה מועיל בלא זה וא"כ משמע לכאורה דבשאר דרך משא ומתן לרבה דחולקין לפי המעות א"כ אמאי דחקינן לקמן בשמעתין לאוקמי מתניתין בזוזי חדתא ואמאי לא מוקי לה בפשיטות דרך משא ומתן כדמשמע פשטא דלישנא דפיחתו או הותירו כמו שאבאר ולא הוי שייך נמי להקשות מאי קמל"ן פשיטא דהא איכא רבותא דלא נימא כסברת הרא"ש ז"ל שכתב בשם הירושלמי ובודאי דהוי רבותא טפי ממאי דמוקי לה בזוזי חדתא אע"כ כדפרישית דעיקר מילתא דשמואל היינו בכה"ג דרך משא ומתן ומה שהוצרך רש"י לפרש במילתא דרבה שאין חלק זה מועיל בלא זה היינו דוקא בשור לחרישה כיון דראוי לטביחה ועוד דלא שייך ביה האי טעמא דא' מהם חריף במשא ומתן או טעמא דמזלא דבי תרי לכך הוצרך רש"י לפרש טעמא אחרינא כן נ"ל אלא דמלשון התוס' לא משמע כן והנלע"ד כתבתי שכן נראה משיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל ורוב הפוסקים עד שאני תמה שרבינו הבית יוסף כתב דשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דבשאר סחורות הראוין ליחלק חולקין לפי הממון והמעיין בל' הרמב"ם ז"ל יראה להדיא כמו שכתבתי דכל שהוא דרך משא ומתן כדי למכור אדרבא פשיטא ליה טפי דחולקין לאמצע וכן נ"ל בשיטת הרי"ף דדוקא בשור שעומד לחרישה או לטביחה דלא דרך משא ומתן למכור בהא כתב הרי"ף ז"ל כשטבחוהו חולקין לפי המעות שנתבטל השותפות לגמרי וה"נ כלאחר זמן חלוקה משא"כ כשהשבח עלה דרך משא ומתן יותר יש לומר דהשכר לאמצע כן נ"ל ואין להאריך יותר אח"ז מצאתי שכ"כ הר"ן ז"ל ומדקדק נמי מסוגיא דשמעתין כדפרישית אלא דלדעתי יש לפרש ג"כ שיטת רש"י ז"ל כמ"ש ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

קונטרס אחרון

גמרא אמר רבה מסתברא מילתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה. וכתבתי דלאו דוקא עומד לחרישה אלא כל שהוא דרך משא ומתן כדי להרויח כשור לחרישה ועומד לחרישה דמי וכתבתי שכן נראה משיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל ועוד שאני תמה שרבינו הב"י כתב דשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דבשאר סחורה הראויין לחלוק חולקין לפי הממון אח"ז ראיתי שהר"ן ז"ל כתב ג"כ כדפרישית אלא דבכ"מ הלכות שותפין תמה על הר"ן ז"ל ולמאי דפרישית א"ש ולענ"ד צריך עיון לדינא:

תוספות בד"ה מאי לאו בשור לחרישה כו' מכח קושיא דתני סיפא דייק הכי עכ"ל. הוכרחו לזה דאל"כ מאי פשיטא לתלמודא לישנא דברייתא טפי ממימרא דשמואל גופא דמוקי לה רבה בשור לחרישה ועומד לחרישה ומה"ט גופא לא ניחא ליה לאוקמי ברייתא בדרך משא ומתן בשאר סחורות למאי דפרישית דמודה רבה דקשה נמי אדתני סיפא וק"ל:

גמרא תנן וכן שלשה שהטילו וכו' מאי לאו פחתו ממש ופרש"י וקתני כך הן חולקין לפי המעות ותיובתא דשמואל עכ"ל. ואע"ג דבמתניתין דג' נשים קתני רישא דחולקות בשוה והוא מעיקר הדין אפ"ה לא משמע לתלמודא לאוקמי דוכן ג' שהטילו לכיס כך הן חולקין והיינו בשוה כמו ברישא אלא דמסתמא האי וכן קאי אסיפא דסמיך ליה דנוטלת כ"א לפי ערך דמי כתובתה אע"ג דלא הוי מעיקר הדין אלא דרך מקרה כדפרישית לעיל באריכות וע"כ צריך לפרש האי וכן כמו שמצינן בג' נשים דזימנין דנוטלת כ"א לפי ערך כמו כן בשלשה שהטילו לכיס לעולם כך הן חולקין לפי הערך דהא ליכא למימר דהאי וכן היינו דכי היכי דמצינן בג' נשים דפעמים שחולקות בשוה ופעמים לפי הממון כמו כן הוא בג' שהטילו לכיס והיינו כדמפליג רבה. הא ליתא דהא האי בבא דמציעתא בג' נשים לא משכחת כלל בשלשה שהטילו לכיס אע"כ דאהאי בבא דסיפא לחוד קאמר וכן שלשה שהטילו וא"כ מקשה שפיר אעיקר מימרא דשמואל אליבא דכ"ע דעיקר מתניתין משמע דהא גופא אתא לאשמעינן דנהי דבג' נשים אין הדין שוה מ"מ בשלשה שהטילו לעולם הדין שוה ולא משכחת שישתנה הדין אפילו דרך מקרה דטביחה. ומכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דעיקר פשטא דמימרא דשמואל היינו בסתם דרך משא ומתן דהכי הוא לישנא בשנים שהטילו לכיס וכן בלישנא דמתניתין ואדרבה כיון דקתני פחתו או הותירו משמע דאיירי דרך משא ומתן ופחתו או הותירו אגברי קאי משא"כ בשור לחרישה או לטביחה לא שייך כלל האי לישנא דפחתו או הותירו ואהא משני שפיר דאדרבא פחתו או הותירו לאו אגברי קאי אלא אמעות גופא שהטילו לכיס וא"כ שפיר קאמר דבהאי ענינא דפחתו או הותירו המעות עצמן לעולם כך הן חולקין ולא ישתנה הדין ועי"ל דהאי לישנא לחוד דפחתו או הותירו המעות עצמן הוא דמדמה לה לג' נשים דהפחת לא נעשה מחמת שותפות כלל אלא שהפחת נעשה ממילא בנכסים עצמן ומש"ה חולקין לפי הממון אבל היכא שהפחת או הריוח הוא דרך משא ומתן לא איירי מתניתין כלל דלא דמי כלל לג' נשים שאין להם שותפות והכא הריוח והפחת הוא מחמת שותפות ומשא ומתן שלהם כן נ"ל נכון. מיהו כיון שלא כתבו כן התוס' והוצרכו לפרש דאדר' המנונא לחוד מקשה אלמא דלא נחתו לפרש כן אלא כל הסוגייא לא איירי מדרך משא ומתן אלא משור לחוד והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

תוספות בד"ה מאי לאו כו' לטביחה מאי קמל"ן עכ"ל. ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל בזה ובמה שהניח בקושיא עיין בל' הרא"ש ז"ל שהקשה כן ומתרץ שם. מיהו בעיקר דבריו בהא דלא מקשה תלמודא מתניתין וברייתא אהדדי יש לי ליישב לפי שיטתינו דבלא"ה כיון דלא מקשה מעיקרא ממתניתין אדשמואל או אדרב המנונא היינו דקא סלקא דעתך דהאי מימרא דשמואל תליא בפלוגתא דרבי ור' נתן דהא דקתני במתניתין דוכן ג' שהטילו לכיס חולקין לפי המעות היינו כר' נתן משא"כ לרבי דקאמר אין אני רואה דבריו של ר"נ באלו אלא חולקין בשוה אפשר דאוכן שלשה שהטילו לכיס נמי קאי כיון דרבי לעולם אית ליה בבע"ח וכתובה דחולקין לגמרי בשוה משמע דכ"ש בשלשה שהטילו לכיס ס"ל הכי וכדמשמע מפירוש רבינו חננאל שהביאו התוס' לעיל בד"ה ר' אומר דמדמי להו אהדדי וכמ"ש מהרש"א ז"ל לעיל וא"כ לא קשיין מתניתין וברייתא כלל דהאי כר' והאי כר"נ ולא קשיא נמי מתניתין אדשמואל דכר' ס"ל. משא"כ השתא דמסיק הש"ס בברייתא דנעשה כמו שקנה כ"א בשלו ונתערבו וזה לא יתכן אלא אם נאמר דהאי מילתא דשנים שהטילו לכיס לא תליא בפלוגתא וא"כ א"ש דבבא דרישא לא אתא לאשמעינן אלא דזימנין דמשכחת בהטילו לכיס דחולקים בשוה ומסתמא היינו בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל כולהו אינך בבי פשיטא דליכא לאסתפוקי בהו דנעשה כמי שקנה כ"א בשלו משא"כ אם נאמר דהא מילתא תליא בפלוגתא דרבי ור' נתן א"כ לא שייך לומר דנעשה כמו שקנה כ"א בשלו דמאי פסקא הא לרבי ליתא להאי דינא וא"כ קשיא שפיר דיוקא דרישא אדסיפא בברייתא גופא ואדרבה צ"ל דברייתא כרבי ולעולם חולקין בשוה דבכל ענין איירי וסיפא דוקא א"כ קשה אדרבה דאמר דשמואל ס"ל דרבי מודה בשור לחרישה ועומד לטביחה. אע"כ דהא מילתא לא תליא כלל בפלוגתא דר' ור' נתן א"כ מקשה שפיר ממתניתין כן נ"ל נכון ודוק היטב:

משנה מי שהיה נשוי ד' נשים כו' הראשונה נשבעת לשנייה. ופרש"י אם השנייה טוענת אישתבע לי כו' והקשה בתוס' יום טוב על פרש"י כיון דע"כ הא דנשבעת בטענת שמא היינו משום דקי"ל הנפרעת מנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה דמה לי מכר או לוה דכולהו מיקרי משועבדים וא"כ אפילו בדלא טענה אישתבע לי תשבע שבועת ב"ד עכ"ל ע"ש ולענ"ד מאי דפשיטא ליה לבעל תי"ט להאי גיסא צריך לי עיון לאידך גיסא אפילו בדאמרה אישתבע לי חדא דמה שכתב בתי"ט מה לי מכר או לוה מבע"ח מאוחר נמי מיקרי משועבדים לאו מילתא דפסיקא הוא דאדרבא בש"ע ח"מ סימן ק"ד מבואר להדיא דמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר והיינו ע"כ דלא מיקרי מנכסים משועבדים דהא מע"פ אינו גובה ממשועבדים אלא דכהאי גוונא מיקרי בני חורין והוא שיטת רבינו האי גאון ז"ל שהביא הטור סימן הנ"ל וכן פסק שם אלא דהרי"ף ז"ל חולק כמ"ש הטור אלא דאפילו לשיטת הרי"ף ז"ל דבכה"ג נמי מיקרי נכסים משועבדים אכתי לא שייך הכא האי שבועת המשנה דהא משמע. מפרש"י דהשנייה נמי גובית כתובתה אלא דטוענת שמא לא משתייר לי שיעור כתובתי וא"כ לא דמי כלל להיאך שבועת המשנה דהתם ודאי הלוקח או הבע"ח מאוחר מפסיד לגמרי דליכא שום נכסים בני חורין דאל"כ לא מצי למיגבי מלוקח במקום שיש בני חורין משא"כ הכא למה תשבע בתחלה תמתין עד שתגבה השנייה ואי לא משייר לה אז תשבע וע"כ דלפרש"י היינו משום חשש בעלמא שמא תמצא שדה שאינה שלו וא"כ מדלא מנו חכמים האי שבועה לעיל בהדי אינך שבועות ולא בפ' כל הנשבעין בהדי כל הנשבעין ונוטלין בפוגמת ונפרעת מנכסים משועבדים הוצרך רש"י לפרש דאיירי דוקא בדטוענת אישתבע לי ומש"ה לא קחשיב לה בהדי אינך שבועות דלא איירי התם מטענת אישתבע לי כי היכי דלא קחשיב התם טוען פרעתי ואמר אישתבע לי כן נראה לי ודוק ועיין עוד בסמוך בלשון התוספות בשם הרא"ה ז"ל:

קונטרס אחרון

משנה מי שהיה נשוי ד' נשים כו' הראשונה נשבעת לשניה ופרש"י אם השניה טוענת אשתבע לי והקשה התי"ט על פירושו דאפילו בדלא טענה אשתבע לי צריכה לישבע כדין הנפרעת מנכסים משועבדים ותמהני על בעל התי"ט דאשתמיטתיה מה שכתוב בש"ע סי' ק"ד דמלוה בע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר והיינו משום דלא מקרי משועבדים בכה"ג ועוד דאפילו לפי שיטת החולקים כמ"ש הש"ך שם אכתי לא שייך הכא האי שבועת המשנה דהנפרעת מנכסי יתומים כמ"ש בפנים. ומסוגיא דמתניתין גופא לפי פירש"י ותוס' יש לדקדק להיפך על לשון הש"ע בח"מ סי' קי"א דמלוה מוקדם שבא לטרוף ויש כאן בע"ח מאוחר ואין כאן כדי חוב שניהם צריך מוקדם לישבע נגד הבע"ח מאוחר משמע להדיא דביש כדי חוב שניהם אין כאן מקום שבועה ומ"ש ממתניתין ועיין בפנים שכתבתי שלולי פי' רש"י ותוספות היה נ"ל דמתני' נמי מיירי דוקא בענין שהשניה מפסדת בודאי וכן נראה מלשון בעל התרומות ובזה נתיישב מה שהקשה עליו בעל גדולי תרומה וכמו שכתבתי בפנים:

תוס' בד"ה מי שהיה נשוי כו' ואיכא למימר דהו"א דהתם כו' כיון שכבר נשבעה כו' אבל אם היתה נשבעת אותה שלישית כגון שיש רביעית כו' עכ"ל. מבואר להדיא מדבריהם דאע"ג שהשלישית יש לה מקום לגבות קצת כתובתה ונשבעת אפ"ה שייך האי דינא דראשונה נשבעת להשנייה אע"ג דודאי שקלה השנייה כל דמי כתובתה מדשקלה השלישית אחריה והיינו ע"כ כדפרישית בסמוך בל' רש"י דהשניה חוששת שמא ימצאו עוררין על השדה שלה אלא דמל' רש"י לא שמעינן אלא מדיוקא ובל' התוספות מבואר להדיא וכ"כ הרא"ה והריטב"א ז"ל דשבועת הראשונה לשניה היינו משום האי חששא ולפ"ז יש לי לדקדק על לשון הש"ע בח"מ סי' קי"א דמלוה מוקדם שבא לטרוף ויש כאן בע"ח מאוחר ואין כאן כדי חוב שניהם צריך המוקדם לישבע נגד המאוחר א"כ משמע להדיא דהיכא שיש חוב שניהם אין כאן מקום שבועה ולמאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דההיא דהכא היינו דוקא בדטענה אישתבע לי משא"כ ההיא דסי' קי"א בחו"מ היינו בדלא טעין אישתבע לי ומש"ה אין כאן שבועת הדיינים אא"כ שלא ימצא המאוחר כדי חובו ועדיין יש לי לדקדק בל' הש"ע שם דמשמע מיהא דבכה"ג איכא שבועת המשנה כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים ובאותו סי' עצמו סתם בש"ע דמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר אלמא דבכה"ג לא מיקרי נכסים משועבדים וכמ"ש בסמוך ויש ליישב. ועי"ל דלעולם אפילו ביש כדי חוב שניהם שייך שבועת המשנה כי האי דהכא אלא דמ"ש בח"מ סי' קי"א דדוקא באין כדי חוב שניהם היינו לענין דלא מהני נאמנות לפטרו מהאי שבועה דנכסים משועבדים כיון דמפסיד משא"כ בההיא שבועה דהכא דאינו אלא משום חששא בעלמא אפשר דמהני נאמנות מיהו מל' התוס' לקמן לא משמע הכי וכל זה לפי מאי דמשמע מפרש"י ותוס' אבל לולי דבריהם מצינן לפרש לשון המשנה בפשיטות דלא שייך שבועה ראשונה לשנייה אלא היכא שהשנייה מפסדת בודאי ואינה נוטלת כל חובה והא דקתני והשנייה לשלישית והשלישית לרביעית היינו מילי מילי קתני דלעולם אותה שנוטלת ומפסדת לאחרים צריכה לישבע כנגדה אבל היכא שאין השנייה מפסדת כלל בענין דאף השלישית נוטלת קצת לא שייך שבועת הראשונה לשניה אלא לשלישית אלא שכבר כתבתי דשיטת רש"י מוכרחת לפי שיטתו דאי בדלא שקלה השנייה כל חובה לא איצטריך במתניתין לאשמעינן דהא מיקרי מנכסים משועבדים דס"ל כשיטת הרי"ף ז"ל אע"כ דמתניתין אפי' בדשקלא השנייה איירי והיינו בטענת אישתבע לי. ושיטת התוס' מוכרחת לפי דרכם דאי ס"ד דמילי מילי קתני כדפרישית א"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי קתני ד' נשים דבשלשה סגי אע"כ דאיירי אף בדשקלא השלישית ונשבעת לרביעית אפ"ה שייך הא מילתא דראשונה נשבעת לשנייה וסגי לה האי שבועה נמי לגבי השלישית וא"כ מוכח מל' המשנה דלעולם שייך שבועה ראשונה לשנייה אע"ג דשקלה כל כתובתה ומשום האי חששא דשמא ימצא שדה שאינה שלה ודו"ק:

מיהו לפ"ז מצינן למימר בפשיטות דאיצטריך למיתני ד' נשים לאשמעינן הא מילתא גופא שהוא עיקר דינא דמתניתין דאע"ג דע"כ שקלא השנייה כל כתובתה מדנשבעת השלישית לרביעית ונוטלת א"כ ממילא דהשנייה כבר גבתה הכל ואפ"ה הראשונה צריכה לישבע כנגד השנייה מאי דלא הוי שמעינן אי הוי תנא ג' נשים דשייך שבועה ראשונה לשניה בענין דהשנייה מפסדת ואינה נוטלת אלא מקצת אלא דמה שלא כתבו התוס' כן היינו דאף אי הוי תנא ג' נשים ומסיים בה דהשלישית נפרעת שלא בשבועה אלמא דאע"ג דשייך פרעון בשלישית ומסתמא השנייה גבתה הכל אפ"ה שייך הא מילתא דראשונה לשניה לכך הוצרכו התוס' לפרש רבותא דמתניתין בענין אחר כן נראה לי ודוק היטב:

אחר ימים רבים עיינתי בס' בעל התרומות שער כ"א ובשער מ"ג דין מ"ב וראיתי שבעל גידולי תרומה הרגיש ברוב הדברים שכתבתי ות"ל יתברך שכוונתי לדעת הגדול אלא דבמה שכתבתי נתיישב היטב מה שהניח שם בקושיא על בעל התרומות שכתב ומסתברא דהיכא שיש בע"ח מאוחר ואין כאן כדי חובו ישבע המוקדם שבועת המשנה ותמה על לשון מסתברא דהא משנתינו הוא זה הראשונה נשבעת לשנייה ותירץ ג"כ דלענין דלא מהני נאמנות כתב ומסתברא כדפרישית ועוד הקשו בתוספות כמו שדקדקתי ג"כ והניחו בקושיא ולמאי דפרישית דמתניתין לא איירי אלא בדאמרה אישתבע לי דהכי משמע לשון ראשונה לשנייה והיינו מחששא דשמא ימצא שדה שאינה שלה אבל שבועת המשנה לא ידעינן ממתניתין דהכא ואיכא למימר נמי דלא מיקרי נכסים משועבדים כדפרישית בשם רב האי גאון לכך כתב בעל התרומות ומסתברא דכה"ג נמי מיקרי משועבדים וכדמסיק בשם הרי"ף ז"ל כן נ"ל נכון ואין להאריך יותר ודוק היטב:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.