פני יהושע/כתובות/פה/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to: navigation, search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


פני יהושע TriangleArrow-Left.svg כתובות TriangleArrow-Left.svg פה TriangleArrow-Left.svg א

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי

צורת הדף


מפרשי הדף

רש"י
רשב"א
ריטב"א
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
הפלאה



לדף זה באתר "על התורה"מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society


דפים מקושרים

גמרא א"ל אנן נמי מחריפותא דנהרא תפסינן לה ופרש"י אנו לא מצאנו על שפת הנהר שהיא כסימטא אלא מזה חטפנוה כו'. ומשמע לכאורה דשלוחיה דיימר בר חשו מצאה על שפת הנהר ולפ"ז יש לתמוה מאי אהני להו לרב פפא ולר' הונא בריה דר"י שתפסו אח"כ מזה השליח מחריפותא דנהרא דסוף סוף משעת מיתת אביהם זכו בה היורשים כיון שעמדה בסימטא וממילא זכו בה היורשים שעה א' ותו לא מהני תפיסה למ"ד והוא שצבורין ומונחין ברה"ר כדמוכח כולה סוגיין וצ"ע:

שם אבימי בריה דרבי אבוה כו' א"ל מיגו דיכולין לומר להד"ם כו'. לכאורה משמע דהנהו דבי חוזאי רבים הוו מדנקיט לשון רבים א"כ יש לדקדק על מה שכתבו התוספות לעיל דף י"ח ע"ב דלא אמרינן מגו בשנים ובדף י"ט ע"ב בד"ה ואם כתב ידן ביארו הטעם שאין א' יודע מה בלבו של חבירו וא"כ אמאי אמרינן הכא הך מגו אפילו בדאיכא טובא ודוחק לומר שכל א' מהם היה לו תביעה מיוחדת לומר סיטראי נינהו דלישנא לא משמע הכי אלא דשותפין היו ויש לחלק דדוקא בב' עדים לא אמרינן מגו משא"כ בבעלי דינים דמסתמא נועצו יחד באיזה טענה יוכלו לפטור עצמן וכ"כ התוס' פ' האיש מקדש דף מ"ג ע"ש וק"ל:

קונטרס אחרון
בעובדא דאבימי בי חוזאי משמע דאף לשיטת כמה פוסקים דלא אמרינן מיגו בשנים היינו לענין שני עדים דוקא משא"כ בבעלי דברים אמרינן מיגו אפילו בשנים וכמ"ש התוספות פרק האיש מקדש דף מ"ג:

שם ולא היא בין כך ובין כך משלם דא"ל לתקוני שדרתיך כו' משמע דאף ע"ג דהשליח משלם אפ"ה זכה התופס וכבר כתבתי בסמוך בעובדא דבקרא דיש לתמוה על סברא כזו דא"כ לא תפס משל הבע"ח כלום אלא משל השליח ומה שתירצתי שם לא שייך כאן. אמנם אחר העיון מצאתי במרדכי שהקשה כן ותירץ בשם רשב"א ור"י ז"ל דהכא נמי איירי שהוא טוען שהשליח מסרו לו על חוב אחר וא"כ היינו דומיא דבקרא שכתבתי ועדיף מיניה ואח"ז חזר המרדכי וכתב קושיא זו בלשון תימא וכתב וי'ל דהלה יאמר אני תפסתי מחמת החוב שלי ואין לך להוציא מידי עכ"ל והובאו ב' הדיעות בש"ע ח"מ סי' נ"ח וכתב הש"ך על זו הסברא האחרונה של המרדכי שתלמיד טועה כתבו ואין להשגיח עליה שהוא גיליון ואני מצאתי סברא זאת בחידושי הריטב"א ז"ל בשמעתין ומתקן הלשון קצת דהשליח הוא דאפסיד אנפשיה שלא עשה שליחותו כראוי אלא דגם בזה יש לתמוה סוף סוף לקתה מידת הדין שהרי אילו עשה שליחותו כראוי לא היה הלה תופס כלום. מיהו בל' התוספות דשמעתין נמי משמע כשיטת הריטב"א שכתבו בד"ה מגו דיכול למימר דאיירי אחר שנתקנה שבועת היסת דאי קודם שנתקנה הו"ל מגו במקום עד אחד דלא חציפי להכחיש את העד ואי ס"ד כפירוש הרשב"ם ור"י ז"ל שטוענים שהשליח מסרו לידם על חוב אחר והשליח מכחישם א"כ השתא נמי הם מכחישים אותו וא"כ לא אמרינן מגו דהעזה דהא ממעיז למעיז הוי מגו מעליא ולא דמי כלל לנסכא דר' אבא דהתם אין מכחיש את העד כלל בטענתו ומש"ה לא אמרינן מגו דאי בעי הוי מכחיש ליה אע"כ דהתוס' מפרשים ההיא דשמעתין נמי שאין מכחישין את השליח כלל אלא כשיטת הריטב"א ולשון אחרון של המרדכי. ובמה שיש לתמוה על סברא זו נ"ל ליישב דמצי למימר להשליח את לא מהימנת לן ששנית בשליחותך דאין אדם משים עצמו רשע ואי מסר השליח המעות על חוב שבשטר לא היה לך להוציא המעות מידך עד שיוחזר השטר לידך וא"כ בוודאי מסר לך המעות על חוב שבע"פ או סתם שלא הזכיר השטר וא"כ אם תטעון האמת תפטור והיינו דומיא דבקרא ובזה סרה תלונת הש"ך מעל הגה"ת רמ"א שם ודו"ק:

תוספות בד"ה מיגו דיכלי למימר כו' אחר שנתקנה כו' אבל קודם שנתקנה שבועת היסת דשליח אינו נוגע בעדות כו' עכ"ל. ואע"ג דלמאי דמסקינן דהשליח בין כך ובין כך מחוייב לשלם א"כ אפילו קודם שנתקנה שבועת היסת אין לך נוגע יותר מזה דהו"ל בעל דבר מ"מ קשיא להו מיהא למאי דס"ד דרב אשי מעיקרא דזימנין דהשליח פטור מלשלם ואפ"ה משמע להו דאיתא להאי דינא דאבימי וע"ז כתבו דהיינו דוקא לאחר שנתקנה ש"ה כנ"ל לכאורה אלא שהוא דוחק לכך נראה יותר דמשמע להו דקודם שנתקנה שבועת היסת לא הוי השליח פושע שסמך עצמו על זה שלא יכחישוהו דלא חציפי להכחישו כיון שהוא עד גמור אבל השתא שתקנו ש"ה דהו"ל נוגע ולא עד הוי פושע וזכה נמי התופס כנ"ל. מיהו בעיקר דבריהם דמדמי להו לנסכא דר' אבא לכאורה סותרין דבריהם למה שכתבו שם בפ' חזקת דדוקא היכא דהוי מחוייב שבועה דאורייתא להכחיש את העד מש"ה לא אמרינן מיגו במקום עד א' וא"כ לא שייך הכא הך מילתא דהכא ליכא שבועה דאורייתא אפי' בהכחשה דהא אין העד רוצה לחייבו ממון אף אם יודה אלא להחזיר השטר דהו"ל כע"א מעיד שהוא פרוע דלא מחייב אלא שבועה מדרבנן וכבר הרגישו בזה בחידושי הרא"ה והריטב"א ז"ל והש"ך בח"מ סי' נ"ח ע"ש. מיהו אף למאי דמשמע להו הכא בפשיטות דטעמא דנסכא דר' אבא נמי היינו משום דלא חציף להכחיש את העד ולא הוי מיגו מ"מ נראה דלא דמי דנהי דהתם לא חציף להכחיש את העד וגם את הבעל דבר ומש"ה לא מיקרי מגו דניחא ליה להעיז נגד הבע"ד לחוד משא"כ אם מכחיש את העד לחוד לומר להד"מ שאין הבע"ד יודע מזה או אם טוען סיטראי נינהו שמחציף נגד הבע"ד לחוד ואף שיש לחלק מטעם מלוה ישנה כמ"ש בפרק האיש מקדש דף מ"ג ע"ש מכל מקום אכתי לא מדמו להו שפיר לנסכא דר' אבא וצ"ע ודוק היטב:

גמרא ההיא איתתא דהוי מפקדי גבה מלוגא דשטרי כו' א"ל מחיים תפיסנא להו ופרש"י בחוב שהיה חייב לי החזקתי בהם עכ"ל. ונראה מפשט לשונו דאיירי שהחוב לא היה ידוע ומבורר בעדים או בשטר מדלא כתב רש"י בחוב שחייב לי כמו שהעתיק הר"ן ז"ל משמע שהיא טוענת שאביהם היה חייב לה ואפ"ה נאמנת אי איכא סהדי דתבעינהו מחיים ולא יהבת לה כיון דבהאי שעתא היתה נאמנת לומר שחייב לה עד כדי דמיו וא"כ בדליכא עדים וראה איירי כמו שאבאר בל' התוספות. ואע"ג שהריטב"א ז"ל בחידושיו מדקדק דאיירי בדאיכא עידי פקדון מדקאמר דהוה מפקדי גבה. ולענ"ד משום הא לא איריא דשפיר שייך האי לישנא כיון שהאשה מודית בכך דבתורת פקדון אתא לידה כנ"ל בכוונת רש"י ז"ל וכן נראה מל' הרי"ף ז"ל כמו שכתב הר"ן ז"ל בשיטתו אלא דנ"ל עוד שהרי"ף ז"ל מפרש ג"כ דאיירי שהחוב אינו ידוע וכן נראה מסתימת לשון כל הפוסקים זולתי לשון הרשב"א ז"ל בתשובה שהובא בב"י ח"מ סי' ס"ד שכתב להדיא דאיירי בחוב ידוע דוקא ע"ש. ובזה יש לי ליישב הגה"ת רמ"א סי' הנ"ל וכמו שיבואר בסמוך בל' התוס' ודו"ק:

קונטרס אחרון
גמרא ההיא איתתא דהוי מפקדי גבה מלוגא דשטרי א"ל מחיים תפיסנא להו. וכתבתי דמלשון רש"י ז"ל משמע דאיירי שהחוב לא היה ידוע ומבורר ואפ"ה מהימנא כיון דליכא עידי פקדון וראה כיון דבהאי שעתא דתבעינהו מינה ולא אהדרתינהו הות מהימנא לומר שיש לה חוב בידו ומתוך כך נתיישב היטב לשון רמ"א בהגה"ת ח"מ סימן ס"ד ממה שהשיגו עליו הסמ"ע והש"ך וכמ"ש בפנים גם כן בלשון התוספות גבי ואומר ר"י דלא חשיב מיגו ובחידושי לח"מ הארכתי יותר דאף ע"ג דבהאי שעתא דתבעינהו מינה ראו בידה מ"מ כיון דבאותו מעמד אמרה שתופסת למשכון מהימנא ואע"ג דרמ"א גופא כתב בח"מ סי' ע"ב סעיף י"ח בהג"ה דאף על גב דבשעה שראו בידו אמר שתופס למשכון אפ"ה לא מהימן נ"ל דהיינו שאמר כן שלא בפני המפקיד משא"כ היכא שתבעו המפקיד בפני עדים ולא אהדר ליה באמרו שתופס למשכון והוי מהימן בהאי שעתא השתא נמי מהימן כמו שמבואר היטב בלשון תשובת רמ"א ז"ל בסימן פ"ו ע"ש:

תוספות בד"ה אית לה סהדי וא"ת ואמאי צריכה סהדי ליהמנה לדידה במיגו דלקוח כו' וכתב מהרש"א ז"ל דקשיא ליה טובא על קושייתם דהאיכא לאוקמי בפשיטות בעידי פקדון וראה וכמ"ש הרא"ש ז"ל ובאמת דאין בזו קושיא כ"כ דהתוספות לענין דינא אתו לאשמעינן דאע"ג דליכא עדים וראה אפ"ה לא מהימנא במגו דהו"ל כמגו למפרע כדמסיק רש"י ז"ל אלא דלכאורה תירוצו של ר"י דחוק מאד כמו שאבאר וא"כ ע"כ דמחמת קושיא הוכרח לפרש כן והדרא קושיא לדוכתא דהו"מ לאוקמי בעידי פקדון וראה. והנלע"ד בזה ליישב למאי דפרישית בסמוך דסוגיא דשמעתא משמע להו דאיירי בדליכא עידי פקדון וראה דהא לא נזכר בשמעתין כלל שראו בידה השטרות וא"כ אפילו את"ל דאיכא עידי פקדון אכתי מהימנא לתפסן למשכון בעלמא הנייר במגו דהחזרתי אע"כ דלא שייך מגו מהטעם דמסיק ר"י ז"ל ונהי דלפום ריהטא היה נראה דבלא"ה לא שייך מגו דלקוח דלמה שכתבו התוספות דבעי כתיבה ומסירה א"כ אם טוען שקנאו לנייר בלבד נמי הוי טענה גרועה דלא שכיח לקנות בענין זה והוי מגו גרוע וכ"כ הר"ן ז"ל ובסמוך אבאר שלענ"ד היא שיטת הרי"ף ז"ל מ"מ להתוס' לא פסיקא להו הא מילתא לכך תירצו בענין אחר וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בסמוך דסוגיין משמע שאין החוב ידוע אלא ע"פ טענתה וכמו שאבאר עוד בסמוך וא"כ ע"כ בדליכא עידי פקדון וראה איירי דאי בדאיכא א"כ אכתי כי מייתא סהדי דתבעינהו מחיים ולא אהדר' ליה נמי לא מהני אפי' לתפוס הנייר בתורת משכון כיון דאפילו בהאי שעתא דתבעינהו מינה נמי לא הוה מהימן וצריכה להחזירן כיון דאיכא עדים דבתורת פקדון אתא לידה ולית לה נמי מגו דהחזרתי כיון דראה שויא אע"כ בדליכא עידי פקדון וראה דהשתא כיון דאיכא סהדי דתבעינהו ולא אהדר ליה ובהאי שעתא הוה מהימן לומר שיש לה חוב בידו ותפסה מידו למשכנו במגו דלקוח או החזרתי הו"ל תפיסה מחיים כן נ"ל בשיטת התוס'. ומתוך מה שכתבתי יש לי להציל הארי מיד הרועים במה שכתב רמ"א ז"ל בח"מ סי' ס"ג בהג"ה דאף ע"ג שאין החוב מבורר אפ"ה בדאיכא סהדי דתבעינהו ולא אהדרינהו נאמן לתפוס הנייר למשכון אע"ג דלית ליה מגו דלקוח והשיגוהו הסמ"ע והש"ך שם ולפמ"ש מוכח כן מתוך הסוגיא לפי שיטת רש"י והתוס' ורוב המפרשים זולת לשון הרשב"א בתשובה וזהו שכתב רמ"א דלא כיש מי שאומר ואף שכתב רמ"א ז"ל ואע"ג דלית ליה מגו דלקוח צריך לומר דמ"מ בהאי שעתא דתבעינהו מיניה לא ראו בידו והוי ליה מגו דהחזרתי ומש"ה הוי מהימן לומר שתופס הנייר למשכון במיגו מש"ה השתא נמי מהימן וכן מבואר מדקדוק לשון רמ"א ז"ל ומלשונו בתשובותיו סי' פ"ו ע"ש ובחדושי לח"מ הארכתי ודוק היטב:

בא"ד דאע"ג דקי"ל דאין אותיות נקנות במסירה וצריך כתיבה ומסירה ה"מ לקנות החוב כו' ותפיסה מחיים לא מהני לגבות החוב דלא עדיף ממכירה וכ"כ כל המפרשים הקדמונים והאחרונים וכ"כ בטור ח"מ סי' ס"ד ובש"ע שם דאילו לגבותם אינו מועיל בלא כתיבה ומסירה אבל קשיא לי טובא שאם נפרש הסוגיא דהכא ועיקר הדין בח"מ סי' הנ"ל דאיירי כשהחוב ידוע בעדים או בשטר כמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה שהביא הב"י שם וכמ"ש הסמ"ע והש"ך שם אם כן אמאי פסיקא להו דבעי כתיבה ומסירה בכה"ג דהא עיקר הטעם דבעי כתיבה ומסירה כתבו הקדמונים דהוי בחד מתרי טעמי אי משום דמכירת שטרות מדרבנן אי משום דשיעבוד שיש למלוה על גוף הלוה לפרוע חובו א"א להקנות לאחר כמו שיבואר לקמן א"כ נראה דלא שייכי הנך טעמי אלא במוכר שטר חוב אבל היכא שיש לו חוב ידוע עליו אמאי בעי כתיבה לכתוב לו קני לך איהו וכל שעבודי' ותיפוק ליה דבלא"ה החוב משועבד לו מדר' נתן וממילא קני לשיעבודא דאית ביה ואין צריך אלא לתפיסת השטר דאל"כ לא יפרענו הלוה השני עד שיחזיר לו שטרו וכ"ש דלשיטת הרמב"ם והר"י מיגא"ש שהובאו בח"מ סי' ס"ד דלענין קנייתו נאמן בלא כתיבה אלא שצריך עדים או כתיבה לענין תביעתו דאל"כ יאמר לו מי יאמר שבעל דברים כתב ומסר לך והכא לא מצי למימר הכי דהא משועבד לו מדר' נתן והב"ד נזקקין להוציאו מזה וליתן לזה. ואם כן שפיר מצינן לאוקמי כולה סוגיין אפילו לגבות גוף החוב היכא דאיכא סהדי דתבעינהו מחיים דאל"כ הוי תפיסה דלאחר מיתה דלא שייך הא דר' נתן כדפרישית במשנתינו בדף הקודם ובכך היא הסוגיא פשוטה דבעי סהדי דתבעינהו מחיים דאז הוי ככתיבה אבל בדליכא סהדי לא מהימן במגו דלקוח דא"כ לא מהני בלא כתיבה וכך היה נראה בעיני ברור בשיטת פי' הרי"ף ז"ל שכתב דלא מהימן במגו דלקוח דאמרינן ליה אחוי שטרך וע"כ היינו לגבותם וא"כ ע"כ דהשתא כשאומר שתפסן בתורת משכון על חוב ידוע ואייתי סהדי דתבעינהו מחיים הוי במקום כתיבה כדפרישית. וא"כ לפי זה ע"כ דהתוספות שכתבו דלגבות בעי כתיבה היינו משום דמשמע להו דאיירי כשאין החוב ידוע דלא שייך דר' נתן ומש"ה בעי כתיבה ומסירה כל זה היה נ"ל נכון וברור לולי שלא ראיתי לשום פוסק קדמון או אחרון דנחית לחלק בכך דלתורת משכון עדיף ממכירה לענין כתיבה משום דר' נתן ומל' הרי"ף ז"ל נמי אינו מוכרח שיש לפרש דבריו ג"כ אפילו באין החוב מבורר וא"כ אתי שפיר דלא מהני כלל לגבות אלא לתפיסת משכון ואפ"ה לא מהימן במגו דלקוח דכיון דא"ל אחוי שטרך לא מצי למטען נמי שלקוח הוא בידו לתפוס הנייר דלא שכיח ומ"מ בעיקר הדין אי בעי כתיבה לענין משכון לגבות לענ"ד צריך עיון מטעמא דפרישית ודוק היטב:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה אית לן סהדי כו' ואף על גב דקי"ל דאין אותיות נקנות במסירה ה"מ לקנות החוב וכו' ותפיסה מחיים לא מהני לגבות החוב דלא עדיף ממכירה. והקשיתי לשאול אמאי פשיטא להו דלא עדיף ממכירה דלכאורה נראה דודאי עדיף דהא עיקר הטעם דנבעי כתיבה בהדי מסירה כתבו הקדמונים שני טעמים אי משום דמכירת שטרות דרבנן אי משום דעיקר השעבוד שיש למלוה על גוף הלוה א"א להקנות לאחר א"כ הא לא שייך הני טעמי אלא במוכר משא"כ לענין משכון על חוב ידוע הא מדאורייתא אשתעביד הלוה לאידך נמי מדרבי נתן וא"כ במסירה לחוד סגי וכמ"ש בפנים בשלמא לפי מה שכתבתי בסמוך דשמעתין איירי כשאין החוב ידוע א"ש אלא דבאמת מסתימת לשון הפוסקים משמע דלא נחתי לחלק בכך אלא אפילו במשכן השטר על חוב ידוע נמי בעינן כתיבה ומסירה וטעמא דמילתא לא ידענא ולדעתי צ"ע:

בא"ד ואור"י דלא חשיב מיגו הואיל ועכשיו אינה יכולה לטעון כו' עכ"ל. ולכאורה שדברי ר"י תמוהין מאד דא"כ בכל דיני מגו נאמר שהיה סובר דטענתו שטוען עכשיו היא טענה מעולה ועוד במאי דחשיב ליה מגו למפרע ומדמה לה לההיא דפ' זה בורר ודפרק שבועת הדיינין ולכאורה לא דמי דהתם כיון דאיכא עדים א"כ אילו טוען מעיקרא האי טענה דהחזרתי הוי מוחזק כפרן בעדים א"כ השתא נמי לא מהימן באידך טענה כיון דליכא מיגו משא"כ ההיא דהכא שאין כאן עדים כלל ואפילו אי הוה טעין מעיקרא לקוחה היא בידי היתה יכולה לחזור וליטעון מפטור לפטור דמשכון הוא בידה ותבעינהו מחיים א"כ אמאי לא מהימנא להחזיק טענתה הראשונה דמחיים תפסה ונראה דר"י סובר בפשיטות דטענתה הראשונה שאמרה מחיים תפיסנא משמע שתפסה בתפיסה בעלמא שלא מדעת הבעלים ושלא לשם משכון כמו שאבאר בסמוך וא"כ שהיתה מתחייבת באותה טענה הו"ל כטוען מחיוב לפטור דלא מהני אלא דאפ"ה אם באו עדים דתבעה מחיים ולא אהדר ע"כ אנו מפרשים דבריה כך שלא תהא סותרת דברי העדים אלא דאפ"ה הוצרך ר"י לפרש מטעמא דמיגו למפרע לא אמרינן משום דאל"כ לא הוי פסיקא ליה בכל טוען וחוזר וטוען מחיוב לפטור דלא מהימן היכא דאית ליה מגו אי לאו משום הא גופא דמיגו למפרע לא אמרי'. ובעיקר תירוץ ר"י כבר כתבתי דנ"ל מה שהוכרח לפרש כן היינו משום דסוגיא משמע ליה דאיירי שאין החוב מבורר בעדים וא"כ מדהימנינן לה אי מייתא סהדי דתבעינהו מחיים שתתפוס מיהא בתורת משכון ע"כ היינו משום מיגו דלקוח או להד"ם או החזרתי וא"כ תו לא מצי לפרש כתירוץ הרא"ש ז"ל דאיירי בעדים וראה ולא מצי לפרש נמי כתירוץ הרי"ף ז"ל שכתבתי שהיא ג"כ כוונת הרי"ף ז"ל לכך הוכרח לפרש בהאי עניינא דודאי לענין עיקר החוב הוי מהימנא מעיקרא לומר שיש לה חוב עליו דהא אית לה מיגו וא"כ ודאי טענה האמת שיש לה חוב ותפסה מחיים אלא דאכתי לא מהני לה האי תפיסה אלא כשתפסה לשם משכון ומדעת הבעלים ובהא לא מהימנא בלא עדים כיון שלא טענה כן מעיקרא הו"ל כמחיוב לפטור כן נ"ל נכון ומוכרח בשיטת ר"י ולענ"ד הן הן דברי רמ"א בהג"ה ובתשובה ונסתלקו השגת הסמ"ע והש"ך ודוק היטב:

רש"י בד"ה הוי תפיסה דלאחר מיתה כו' וכי אמרינן תפיסה מחיים כו' ותפס מטלטלים לשם חובו כו' עכ"ל. ולכאורה נראה מלשונו שסובר דהא דקאמר ר"ע במשנתינו שכולן צריכין שבועה דמש"ה לא מהני תפיסה לאחר מיתה ומחיים מהני אין עיקר הטעם תלוי בשבועה דא"כ אין לחלק בתפיסה מחיים אם נתכוין לתפיסה בעלמא או לשם משכון אע"כ דעיקר הטעם כמבואר בירושלמי שכתבתי במשנתינו דזו תורה וזו אינה תורה והיינו כמ"ש לגבי מטלטלי דיתמי וא"כ כשתפסן לשם חוב לא מיקרי מטלטלי דיתמי כדאמרינן בעלמא דמשכון שלא בשעת הלוואתו מהני שלא יעשה מטלטלין אצל בניו משא"כ אם תפסן שלא לשם חובו הו"ל כפקדון כן נ"ל בכוונת רש"י אלא דלאחר העיון ראיתי בחדושי הריטב"א ז"ל שכתב שיטת רש"י והוסיף בלשונו שהתפיסה מחיים צריך להיות ודוקא מדעת הלוה וכי תבעה מינה ולא אהדר ליה הוי כמדעתו ע"ש ולא ידעתי טעם דברי ריטב"א בזה דמה לי מדעת הלוה או שלא מדעתו דנהי דבעובדא דבקרא דלעיל מצינן למימר שטוען שתפס מחיים ומדעת הבעלים כדפרישית לעיל מ"מ הא בכמה דוכתי פשיטא לן שאדם יכול לתפוס למשכון אף שלא מדעת הלוה כדאיתא בפרק חזקת הבתים בעיזי דאכלי חושלי ובדוכתי טובא אם לא שנאמר דהריטב"א ז"ל סובר דבשבועה תליא מילתא ובכה"ג שתפס מדעת ליכא שבועה אלא דמכמה טעמי א"א לפרש כן ואין להאריך וצ"ע ודו"ק:

קונטרס אחרון
רש"י בד"ה הוי תפיסה דלאחר מיתה וכו'. ודקדקתי מלשון רש"י דהא דאמר ר"ע במשנתינו ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה אין זה עיקר הטעם אלא כדאיתא בירושלמי שהביא הרא"ש ז"ל שאפילו בפטרוהו מן השבועה נמי דינא הכי עיין בפנים:

גמרא אמר רב פפא השתא דאמר מר כו' כגון אבא מרי ברי דקים לי בגוויה קרענא שטרא אפומיה קרענא ס"ד כו' ופרש"י אפוקי ממונא הוא ובעינן תרי עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דהאי דבת רב חסדא לא הוי אפוקי ממונא כ"כ כיון דשכנגדה מיהא אצרכה שבועה ולפ"ז יש לי לדקדק דהשתא נמי אמאי מסקי' לא מגבינן ולא קרעינן הו"ל למיפסק דקרעינן וישבע שכנגדו שהוא פרוע ואפשר דלא שייך לפסוק שבועה בכה"ג כיון דעד המסייע פוטר משבועה. מיהו יותר נ"ל לפרש לפי מאי דאיתא בטוח"מ סי' ט"ו ובש"ע שם דבדין מרומה אין לדיין להשתדל אלא להסתלק וכמו שעשה הרא"ש ז"ל בדין מרומה כשבא לפניו והיה כותב וחותם ביד הבע"ד שלא יזדקק דיין בדין זה ומסיים שם דה"מ כשהתובע הוא רמאי אבל אם הנתבע רמאי צריך הדיין להשתדל בדינו שלא ישתכר הרמאי. ולפ"ז א"ש דודאי הא דקים ליה בגווה אין לך דין מרומה יותר מזה וא"כ בבת רב חסדא שהנתבעת היתה חשודה א"כ היה מהצורך לגמור הדין וכיון שהיא חשודה והדיין יודע בזה ע"כ היה צריך לפסוק הדין ולא להוציא חלק ומש"ה אפכה אשכנגדה דודאי הנתבעת ניחא לה בהכי שאם יסתלק רבא לגמרי ויתן כתוב וחתום כל שכן שתפסיד הנתבע' טפי ודטבא לה עביד לה משא"כ הכא מקשה הש"ס שפיר קרענא ס"ד כיון דאיכא תקנתא דמרענא היינו להסתלק מן הדין כיון שהתובע רמאי כנ"ל נכון:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.