פני יהושע/כתובות/פא/ב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to: navigation, search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


פני יהושע TriangleArrow-Left.svg כתובות TriangleArrow-Left.svg פא TriangleArrow-Left.svg ב

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי

צורת הדף


מפרשי הדף

רש"י
רשב"א
ריטב"א
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה



לדף זה באתר "על התורה"מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society


דפים מקושרים

בגמרא ואי ס"ד ניתנה כתובה לגבות מחיים נייחד לה שיעור כתובה. נ"ל דהכי פירושא בשלמא לדידי דלא נתנה כתובה לגבות מחיים בין בחיי הבעל ובין בשומרת יבם דאכתי כמחיים דמו כיון דיבם לאו כאחר דמי לפי שאינה ניסת לו מדעתה. א"כ אכתי כתובה קמייתא דבעל בדוכתא קאי מש"ה לא מצי מייחד לה כתובתה תוך זמנה עד שתהא ראויה להינשא לאחר ממש מדעתה ואפ"ה לא מצי מזבן נכסי אחיו אע"פ שאחיו היה יכול למכור מטעמא דפרישית דלאחיו ניסת מדעת וסברה וקבלה על אחריות נכסים אלו משא"כ ביבם שהוא שלא מדעת. משא"כ לדידך דאמרת ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם משום דסברת יבם כאחר דמי דמש"ה מחייבת ליה בקבורתה משום דמינה דידה קא ירית דהו"ל כאילו גבתה והחזירה לו דודאי צריכה להחזיר לו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. וא"כ מהיכי תיתי יכולה לעכב על ידו מלמכור אי משום אחריות כתובתה נייחד לה שיעור כתובתה כיון שכך דינה דהו"ל כאילו גבתה ואי משום דצריכה להחזיר לו משום שלא תהא קלה להוציאה משום כך אינה יכולה להפסידו לבטל המכירה דהא בבעל גופא אע"ג דאינו יכול לייחד כתובתה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אפ"ה לא תקנו לבטל המכירה בשביל כך כדמסיק רבא בסמוך ה"נ דכוותיה ואפוכי מטרתא למה לי לפייסה מחדש או לגרשה ולהחזירה ות"ל דמשעת יבום חשבת ליה כאילו גבתה והחזירה וזה פיוסה כן נ"ל נכון ודו"ק:

קונטרס אחרון
ע"ב ואי ס"ד ניתן כתובה לגבות מחיים כו' והשאר לזבין וכתב הר"ן ז"ל דיש פוסקים הוציאו מכאן דשאר בעל חוב דעלמא אין יכול לפרוע תוך זמנו ודחה הוא ז"ל דבריהם ולענ"ד מסוגיא דשמעתין מוכח כשיטת הר"ן ז"ל כמ"ש בפנים:

תוספות בד"ה ולטעמיך פי' דלא אסקת אדעתך טעמא דאיבה כו' עכ"ל. משום דלכאורה כל ולטעמיך היינו לטעמא דהמקשה והיינו לטעמא דרבא דס"ל דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. והכא דלא שייך לפרש כן בהא דקאמר ולותבי ממתניתין לכך הוצרכו לפרש בע"א. מיהו בהא דמשני רבא דהא דלא אותביה ממתניתין היינו משום דעצה טובה קמ"ל וקאמר דאי לא תימא הכי התם ודאי לטעמא דנפשיה קאמר דמש"ה לא בעי לאותביה לאביי ממתניתין היינו משום דבלא"ה אפילו לטעמא דנפשיה צ"ל דעצה טובה קמ"ל. דאלת"ה תיקשי ליה סיפא דמתניתין בבעל גופא אמאי לא יוכל לייחד לה כתובתה תוך זמנה. אע"כ משום עצה טובה שלא תהא קלה להוציאה וא"כ ביבם נמי משום הכי הוא אפילו לאביי אבל מברייתא דסומכוס מקשי ליה שפיר כדפרישית כן נ"ל. ולפ"ז אין מקום לקושיית מהרש"א ז"ל. ובלא"ה דברי מהרש"א ז"ל לא ברירין דהא לפירוש התוספות הא דקאמר דאלת"ה היינו לענין דלישנא דמתניתין לא איירי מעכוב המכירה בשאר נכסים ובהא ודאי שפיר דייק מסיפא דהא לקושטא דמילתא מעשה בכל יום דבעל מצי מזבן. אע"כ דלא איירי מתניתין מעכוב המכירה אלא הא דלא יניח על השלחן מעצה טובה איירי. ולפ"ז נמי משמע דבשאר ב"ח דעלמא מצי לפרוע תוך זמנו וכמ"ש הר"ן ז"ל בשמעתין דאי כדברי הסוברים דמשמעתא דהכא משמע דלעולם אין יכול לפרוע תוך זמנו. א"כ תיקשי ליה הא דמסקינן דאלת"ה סיפא דקתני כו' ומאי קושיא מסיפא דבעל גופא ודאי תוך זמנו הוא משא"כ לאביי מקשה רבא שפיר אע"כ כדפרישית דמה שאין לפרוע כתובתה תוך זמנה היינו דוקא מטעמא שלא תהא קלה להוציאה וכדמסיק הר"ן ז"ל כן נ"ל ודו"ק:

גמרא א"ר יוסף כיון דאמור רבנן לא ליזבן אע"ג דזבין כו' א"ל אביי וכל היכא דאמור רבנן כו' עכ"ל. ונראה דע"כ לאביי האי ברייתא דסומכוס דלעיל דקתני הרוצה למכור בנכסי אחיו כו' מגרשה בגט ומחזירה לאו משום שהמקח בטל כפירוש התוספות לעיל אלא כדי שלא יעבור הוא והלוקח על דברי חכמים ובזה נ"ל ליישב פירש"י בסמוך בד"ה דטבא ליה עבדי ליה דע"כ הוצרך לפרש כן דאי כפי' התוספות דמשום שלום בית א"כ מאי מסיק הש"ס תנא תני מוציאין דהא איכא למימר דלעולם מטעמא דשלום בית בדיעבד הוי זבינא משום שאין להפסיד ללקוחות כמ"ש התוספות אבל מיניה דידיה דליכא פסידא מוציאין אפילו בדיעבד וכן הקשה מורי זקני זצ"ל בספר מגיני שלמה בסמוך בל' התוספות אע"כ דהש"ס סובר בפשיטות דאי הוי טעמא משום שלום בית דהיינו איבה ודאי אביי גופא הוי מודה דבטל אף בדיעבד אע"ג דמפסדי לקוחות כי היכי דאמרינן באותן שלש שדות דמטעמא דאיבה המקח בטל לאלתר כדפירש"י לעיל וכבר כתבתי דלפירש"י הכא ביבמה כולהו כשלש שדות דמי אע"כ דלטעמא דאביי לא שייך טעמא דאיבה אלא כשמייחד לה כתובתה אבל לענין מכירת נכסי אחיו לא שייך טעמא דאיבה אלא דלא ימכור לכתחלה מתקנת חכמים שהחמירו יותר ביבמה דלא כתב דקנאי וסומכוס כדי דלא להוי עבריינא קאמר והא דדייק רב יוסף מברייתא דהרי נושה באחיו היינו דמשמע ליה דהתם לא שייך טעמא דעבריינות כיון דלא עביד מידי לשנות בנכסי אחיו מכמו שהיה מקדם וע"ז מקשה אביי שפיר דאכתי אית לן למימר שיש לו לקיים דברי חכמים להחזיק כח שיעבודה בנכסי אחיו בכל מאי דאפשר כיון דלית ליה פסידא והיינו כמו שפירש"י דאדרבה טוב ליקח קרקע ויאכל פירות כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י אפילו לפי סברת התוספות דשייך טעמא דשלום בית אמנם למה שאפרש בסמוך דבעיקר מימרא דרב יוסף ואביי דמיירי בעודה שומרת יבם קודם שנתייבמה. וא"כ לא שייך האי טעמא דשלום בית אלא טעמא אחרינא כמו שאבאר והיינו דלא מייתי ברייתא דסומכוס ואפ"ה עיקר דבריו קיימין דלמאי דס"ד דאביי כיון דאיסורא מיהא איכא שייך שפיר דטבא ליה עבדי ליה כיון דבלא"ה לית ליה פסידא ודו"ק:

שם דתניא מי שמת והניח שומרת יבם והניח נכסים במאה מנה אע"פ שכתובתה אינה אלא מנה לא ימכור שכל נכסיו אחראין לכתובתה. ולכאורה משמע פשטא דלשון הברייתא דאיירי בעודנה שומרת יבם. וא"כ ק"ל אהא דקפסיק ותני בהניח נכסים במאה מנה אע"פ שכתובתה מנה לא ימכור ואמאי נייחד לה שיעור כתובה והשאר ליזבין דנהי בנתייבמה מסקינן לעיל בסמוך משום איבה. משא"כ קודם שנתייבמה לא שייך האי טעמא דאיבה. ולכאורה היה נראה דכיון דלאחר שנתייבמה אמרו רבנן לא ליזבן משום איבה א"כ בשומרת יבם נמי דספק נישואין עושה נמי לא ליזבן וגזרו האי אטו האי אלא דקשיא לי דבסוף סוגיא מסקינן דאדרבה בחילק ואח"כ ייבם שייך טפי לומר דלא יעשה כלום ולמאי דפרישית הוי איפכא דעיקר תקנת חכמים היה לאחר שנתייבמה דלא תמכור ולא גזרו בחילק ואח"כ ייבם אלא משום הא דייבם ואח"כ חילק וראיתי בספר בית שמואל באה"ע סי' קס"ח שכתב דבאמת אם ייחד לה שיעור כתובה או שכתב לה דקנאי יכול למכור שאר נכסיו אלא שכתב בעצמו דסוגיא דשמעתא לא משמע הכי ויותר קשה לי בהא דמסקינן לקמן בחילק ואח"כ ייבם דאינו בידו ואמאי הרי בידו לייחד לה שיעור כתובתה ויחלוק המותר. והנלע"ד בזה דקודם שנתייבמה פשיטא שאסרו לו חכמים למכור מהטעם שנתנו שכל נכסיו אחראין לכתובה וא"א לו לייחד כתובתה ולפורעה כיון שהוא תוך זמנה דאכתי לא קרינן בה לכשתנשאי לאחר דהא אגידא בזיקה מחמת הבעל וכדפרישי' לעיל ליישב קושיית מהרש"א ז"ל דזמן זה לטובתה ג"כ ניתקן שלא יוכלו לסלק לה כתובה בע"כ אם לא בשעה שתהא ראויה להנשא לאחר וכיון שאין רשאי לסלק לה כתובתה בעל כרחה א"כ ממילא כל נכסיו אחראין לכתובתה עד שיחלוץ או ייבם אלא דלקמן מסקינן דאפילו בייבם ואח"כ חילק אע"ג דאזלא טעמא דלכשתנשא לאחר דהא יבם כאחר דמי אפ"ה לא עשה כלום והיינו כדמסקינן לעיל משום איבה כן נ"ל ולטעמא דר' יוסף שייכי הנך טעמי אפי' בדיעבד לבטל המכירה ולאביי דוקא לכתחלה כדפרישית בסמוך ודוק היטב ובזה נתיישב מאי דקשיא ליה להבית שמואל סי' הנ"ל ועיין עוד לקמן:

קונטרס אחרון
דתניא מי שמת והניח שומרת יבם והניח נכסים במאה מנה כו'. וכתבתי ליישב קושיית הבית שמואל אמאי לא אמרי' דנייחד לה שיעור כתובה והשאר לזבין כיון דלא שייך טעמא דאיבה ולמאי דפרישית ניחא דא"א לייחד הכתובה קודם זמנה כיון דאגידא ביה:

רש"י בד"ה אע"ג דזבין כו' ומה שהתנה זה לחלוק לו וקנו מידו הרי הוא כמוכר עכ"ל. וכתב הר"ן ז"ל ותמה אני אפילו אי ייבם ולבסוף חילק מהני אכתי בחילק קודם ייבום ודאי לא מהני דהוי דבר שלא בא לעולם. וכתב דאיירי שאין כאן אלא שני אחים והו"ל כסילוק בעלמא וא"כ לא בעי קנין ע"ש ובאמת דבמה שכתב שלא נתן לאחיו אלא מה שמגיע על חלקו אם יחלוץ. כתב כן ג"כ רש"י בעצמו בדבור הקודם פליגנא לך כאילו אני חולץ לה ולא אטול אלא כמותך עכ"ל. ואי ס"ד שהיו יורשים אחרים היה היבם צריך ליטול ולהחזיק וא"כ יתן לזה החצי. אע"כ שלא היו כאן יורשים אחרים אלא הוא ואחיו ואפ"ה כתב כאן דבעי קנין ולא מהני סילוק בכה"ג כמו שאבאר בלשונו בר"פ הכותב והר"ן בזה לשיטתו בר"פ הכותב דאפילו מירושה דאורייתא שייך סילוק בכה"ג:

מיהו בעיקר תמיהת הר"ן ז"ל לא ידעתי מה זה מקום תימא אטו מי לא מצינן למימר דרב יוסף אפילו אי לא ס"ל כרב דבאומר שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה אפ"ה ניחא ליה האי טעמא דלא הוי זבינא כלל אליבא דכו"ע ממאי דנימא טעמא דדבר שלא בא לעולם דתליא באשלי רברבי ואדרבה איכא למימר דאפילו מאן דלית ליה הא דרב מודה הכא כיון שבידו ליבמה וכמו שאבאר עוד בזה בלשון רש"י בד"ה פלוג מהשתא. וכן נראה מדקדוק לשון רש"י כאן שסמך דבריו לפרש כן בהא דקאמר הש"ס ואע"ג דזבין ולא פי' כן בגופא דעובדא דאמר פליגנא לך בניכסיה שהוא בקנין. אע"כ דמהא מילתא דחשיב ליה ר' יוסף כזביני הוכרח רש"י לפרש דצריך קנין משום דחשבינן לירושת היבם כאילו הוא מוחזק ועומד ולא מהני סילוק בעלמא. ומש"ה קאמר ר' יוסף דלא מהני כיון דאמור רבנן לא ליזבין והא כמכירה דמי משא"כ אי הוה אמרינן דהיבם אינו מוחזק בה עדיין יותר מאחיו ובסילוק בעלמא סגי כסברת הר"ן ז"ל א"כ אכתי מאי מדייק ר' יוסף מברייתא דנהי דלא ימכור היינו כדפרישית כיון שמתעגנת על ידו ולא קרינן בה לכשתנשא לאחר דהא בדידיה תליא מילתא לחלוץ או ליבם מש"ה אמרו חכמים דלא ימכור שכל נכסיו שירש מאחיו אחראין לכתובתה עד שישאנה או יתירנה לאחר משא"כ בהאי עובדא שנתן לאחיו אי הוי כסילוק בעלמא אכתי איכא למימר דמהני אף לכתחילה דכיון דמצי היבם לומר שאינו רוצה לירש את אחיו שמדמה לה הר"ן לנחלה הבאה ממקום אחר א"כ ממילא בחזקת האח השני קאי ואין חלק נכסים שלו אחראין לכתובתה דמצי למימר הנחתי לך מקום בחלק היבם ואתה מה לך עלי כיון שהוא אינה רוצה לעגנה. אלא המצוה בגדול. אע"כ הוכרח רש"י לפרש דלא הוי כסילוק בעלמא דאדרבא כולי נכסי בחזקתו קיימי שהיא כספק נשואה אצלו. וממילא זוכה בנכסי אחיו. ומש"ה מדמה לה ר' יוסף שפיר למכירה גמורה כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ומבואר עוד לקמן בשמעתין ודו"ק היטב:

קונטרס אחרון
רש"י בד"ה אע"ג דזבין כו' ומה שהתנה זה לחלוק וקנו מידו הרי הוא כמכר והוכחתי מלשונו דס"ל דמירושה דאורייתא אין יכול להסתלק בדיבור בעלמא אלא בעי קנין וכמו שכתבתי גם כן בכוונת רש"י ז"ל בריש פרק הכותב והר"ן ז"ל שהשיג עליו כאן אזיל לשיטתיה בר"פ הכותב דמירושה דאורייתא נמי יכול להסתלק בדיבור בעלמא ואף דלפמ"ש בפנים לקמן בלשון רש"י בד"ה פומבדיתאה רמאה משמע דרש"י נמי ס"ל כשיטת הר"ן דבסילוק בעלמא סגי אלא דשאני הכא דהיבם מיקרי מוחזק לרווחא דמילתא כתבתי כן אם נאמר דרש"י ס"ל כהר"ן דאף קנין לא בעי מיהו עיקר לשון רש"י משמע דבעי קנין ובקנין מיהא סגי ליה דלא מיקרי דשלב"ל כיון דהיבם מיקרי מוחזק:

תוספות בד"ה ואי אמר כו' וא"ת ונמחליה לנפשיה דהא אמרינן המוכר כו'. ואע"ג דמסקינן דברייתא דהכא כר' נתן מיתוקמא אפ"ה סברי התוספות דאפילו לשיעבודא דר' נתן נמי שייך מחילה ולא כשיטת החולקים בח"מ סי' פ"ז. ותוספות גופא נסתפקו בזה לעיל דף כ' גבי האומר שטר אמנה הוא ע"ש שהביאו סוגיא דהכא. ולכאורה היה נ"ל דקושייתם כאן אליבא דכ"ע כיון דכולה סוגיא דהכא איירי דאיכא נכסים טובא יותר מכדי כתובתה וכדקתני להדיא בברייתא הקודמת אע"פ שאין כתובתה אלא מנה והניח מאה מנה ולכאורה עובדא דר' יוסף ואביי וברייתא דהכא נמי איירי בכה"ג. ולפ"ז אפשר דלכ"ע יכול למחול כיון שאינו חב לאחרים שיש להם מקום לגבות וכמ"ש הש"ך סי' הנ"ל אלא דלפ"ז לא א"ש מה שמתרצים התוספות דאתי כר"מ דדאין דינא דגרמי ומאי דינא דגרמי שייך הכא דהא אינה מפסדת מידי כיון שיש נכסים אחרים. מיהו אפילו אם נפרש דמשמע להו להתוספות דמילתא דר' נתן לא שייך אלא כשאין לו נכסים אחרים כשיטת כמה פוסקים הסוברים כן וכדאיתא בש"ע חו"מ בפשיטות. וא"כ ע"כ ברייתא דהכא איירי דלית ליה נכסים אחרים ואפ"ה קשיא להו דנמחול לנפשיה וכדפרישית דבכה"ג נמי סברי דיכול למחול. אלא דאפ"ה לא א"ש מה שמתרצין דאכתי יתחייב מדינא דגרמי דהא אפילו אם יתחייב מדינא דגרמי לא יתחייב לשלם לה אלא כשמגיע זמן הגוביינא. ואכתי אמאי מוציאין מידו הא לא מטא זמן גוביינא עד שיחלוץ לה או שייבם אותה ותתגרש או תתאלמן. ועוד דבלא"ה נראה דוחק להעמיד בדלית ליה נכסים אחרים דא"כ מעיקרא מאי קשיא להו דנמחול לנפשיה דא"כ יצטרך לכתוב לה כתובה אחרת דהא היכא דלית לה מראשון תקנו לה משני. ודוחק לפרש קושייתם משום דכשיכתוב כתובה אחרת לא יהא כתובתה אלא מנה דמאן יימר דבבתולה איירי דתיקשי להו וכ"ש לשיטת הבית שמואל שכתבתי לעיל דבלא"ה אם רוצה לכתוב לה כתובה אחרת רשאי ועוד דאי בדליכא נכסים אחרים איירי בלא"ה לא קשיא מידי דנמחול לנפשיה דהא מצי לאוקמי בדאיכא יורשי אחריני בהדי אחין או אב דקי"ל דאין בכור נוטל בראוי במלוה ויבם נמי בכור קרייה רחמנא וכדאיתא בפ' יש נוחלין דף ק"נ דאפילו כל מה שהבכור חייב נמי מיקרי ראוי אלא דמספיקא דדינא קי"ל דיחלוקו ולשיטת התוספות מעיקר הדין יחלוקו וא"כ אם ימחול יהיה לו פסידא משא"כ כשאינו מוחל אין להיורשים כלום כיון שהוא משועבד לכתובתה שגובה כתובתה ממלוה כמ"ש כל הפוסקים מההיא דשמעתין. וא"כ אי איירי שאין לו נכסים אחרים אין לשאר יורשים כלום ולא הוו מקשים התוספות מידי. אע"כ בדאיכא שאר נכסים משמע להו דאיירי ברייתא. וא"כ למ"ד אין בכור נוטל בראוי ע"כ הא דקאמר הואיל ואני יורש החזקתי היינו במה שמגיע לחלקו וא"כ דבדאית ליה נכסים אחרים איירי הדרא קושיא לדוכתא דלא משני התוס' שפיר דיתחייב מדינא דגרמי ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

גמרא דלמא ר"מ היא דאמר מטלטלים משתעבדי לכתובה לפמ"ש כאן התוספות דעיקר פלוגתא דר"מ ורבנן היינו מיניה דידיה גופא ויבם כמיניה דמי. יש לי לפרש בפלוגתא דר"מ ורבנן דאזדו לטעמייהו דר"מ ס"ל כתובה דאורייתא לעיל פ' אע"פ דף נ"ו. וא"כ ודאי אפילו מטלטלי משעבדי לכתובה דמי גרע משאר חוב דפשיטא לן בכולה תלמודא דמיניה אפילו מגלימא על כתפיה ועוד דבכתובה גופא כתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות דמינה ילפינן למאן דאמר כתובה דאורייתא. וא"כ כסף כתיב דהיינו מטלטלים כדקי"ל דשוה כסף ככסף ורבנן דפליגי סברי דכתובה דרבנן וא"כ הם אמרו והם אמרו שלא תגבה כלל אלא ממקרקעי כדאשכחן כה"ג טובא בתנאי כתובה דממקרקעי ולא ממטלטלי ואין להקשות אדרבה כיון דכתובה דרבנן משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ מי שאין לו קרקע תהא קלה להוציאה. הא ליתא דמ"מ לא תהא קלה להוציאה שאם יקנה קרקע בסוף ישתעבד לה כן נ"ל בפשיטות לשיטת התוספות. אלא דאפילו לפמ"ש התוספות בדוכתי טובא דלר"מ גובה אפילו ממטלטלי דיתמי דכתובה משא"כ בבע"ח ולרבנן גרע כתובה משאר חוב דאפילו ממטלטלים דמיניה נמי לא גביא ולא כמ"ש כאן אפ"ה לא הוו פלוגתא רחוקה אי אזדו לטעמייהו דלר"מ כיון דכתובה דאורייתא ומטלטלים דידיה שייכי בחיוב כתובתה מש"ה תקנו חכמים שתגבה אף ממטלטלים דיתמי יותר מבע"ח דבבע"ח ליכא נעילת דלת בהכי דמיתה לא שכיח ועיקר המלוין נמי מסתמא אדעתא דקרקעי סמכו ואי לית ליה קרקע יכול לגבות כל עת שירצה. משא"כ בכתובת אשה דלא ניתן לגבות מחיים אלא עיקר גוביינא לאחר מיתה מש"ה תקנו משום חינא שתגבה אף ממטלטלי דיתמי אבל לרבנן דס"ל כתובה דרבנן ואפי' מיניה דידיה לא תקנו ממטלטלים א"כ לא שייך להחמיר ביתומים יותר מיניה דידיה גופא כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך ועיין בתוס' לעיל דף י' בד"ה הואיל ותקנת חכמים שכתבו דקי"ל כתובה דאורייתא ואפ"ה לא משתעבדי מטלטלים ותירוצם שם אינו מתיישב אם נאמר דמיניה פליגי:

תוספות בד"ה ר"מ כו' וליכא למימר דלר"מ דמטלטלי דיתמי נמי משתעבדי לכתובה וכמקרקעי דמי עכ"ל. ולכאורה מה שכתבו וכמקרקעי דמי שפת יתר הוא דהא ודאי אין לפרש כוונתם דטעמא דר"מ במטלטלים היינו משום דס"ל דמדינא אין לחלק כלל בין מקרקעי למטלטלי הא ודאי ליתא דא"כ אמאי ס"ל לר"מ דבע"ח אינו גובה ממטלטלי דיתמי כדפשיטא להו להתוספות בקושיא השנייה. ולכאורה היה נ"ל לפרש דר"ת לשיטתו שכתבו התוספות בשמו במס' בכורות דף נ"ב דס"ל דתקנת הגאונים דאורייתא ע"ש. ורגיל אני לפרש דר"ת ס"ל דמדין תורה אין לחלק כלל בין מקרקעי למטלטלי דמאן דס"ל שיעבודא דאורייתא היינו אפילו ממטלטלי דיתמי ולקוחות כדמשמע לכאורה שילהי פ' גט פשוט דיליף לה מיוציא העבוט החוצה והיינו במטלטלים וכמו שהארכתי בזה בטוב טעם בעזה"י בקונטרס מיוחד. וכן נראה להדיא מל' תשובת הרמב"ן סי' ס"א שהביא הב"י בח"מ סי' ק"ד אלא דמדינא דגמרא שלא יגבה ממטלטלים דלקוחות ויתומים דכיון שתקנו לענין לקוחות שלא יגבה א"כ אין סמיכת המלוה אלא אמקרקעי וא"כ אזיל ליה טעמא דשיעבודא דהא לאו אדעתא דמטלטלים אוזפיה וליכא במטלטלי דיתמי אלא מצוה. וא"כ יסבור ר"ת לענין כתובה כיון דלא עבדו תקנתא בהא מדינא דגמרא מטעמא דפרישית דעיקר גביית כתובה מיתומים א"כ ממילא חזר הדבר לדין תורה דאין לחלק בין קרקע למטלטלי כן נ"ל לכאורה אלא שעדיין צ"ע ודו"ק:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה רבי מאיר היא. כתבתי דרבינו תם אזיל לשיטתו שכתבו תוספות בשמו במסכת בכורות דף נ"ב דתקנת הגאונים דגובין ממטלטלי דיתמי מדאורייתא היא וכתבתי מילתא בטעמא ובמקום אחר הארכתי בזה ליישב מה שהקשה הש"ך בח"מ סימן ל"ט דברי הרא"ש ז"ל אהדדי לענין שיעבודא דאורייתא ולמאי דפרישית ניחא דאף למ"ד שיעבודא דאורייתא אפ"ה עיקר החילוק בין מטלטלין למקרקעי מדרבנן מש"ה פסק דאין גובין מעבדים של יתומים דלמילי דרבנן כמטלטלי דמי לדין הגמרא וכן נראה מלשון הרמב"ן ז"ל כמ"ש בפנים ואפשר שהוא שיטת הרי"ף ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל בשמעתין:

בא"ד דא"כ אפילו לית לן דר' נתן דין הוא שתגבה ממנו כאילו הוו מקרקעי עכ"ל. כוונתם דכיון דמטלטלי דיתמי משתעבדי א"כ מה ענין הא לדר' נתן דאמר נזקקין לזה ונותנין לזה הא אפילו אם כבר גבה היורש החוב מוציאין מידו ונותנין לכתובתה וזה שכתבו כאילו הוו מקרקעי דקי"ל יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן חוזר וגובה מהן ואע"ג דבפ' כל שעה דף ל"א מוקמינן דהא דקרקע שגבו יתומים דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה היינו נמי מדר' נתן וכדקשיא ליה למהרש"א ז"ל בשמעתין מיהו התם היינו למ"ד ב"ח מכאן ולהבא גובה וא"כ כיון דבאמת מטלטלי לא משתעבדי א"כ אי לאו דר' נתן אפילו מיתומים שגבו קרקע נמי לא היו מוציאין מדבריהם דהא עיקר דמי החוב מטלטלים נינהו מעיקרא. ואי משום דהשתא גבו קרקע הו"ל כאילו קנו היתומים כיון דמכאן ולהבא בשעת הפרעון הוא דחל גמר השעבוד. משא"כ אם נאמר דמטלטלים כמקרקעי דמי א"כ מעיקרא בחיי אביהן בשעת הלוואה משתעבד עיקר דמי החוב להבע"ח שלו וא"כ אפילו אם גבו היתומים לאחר מיתת אביהם בדין הוא שמוציאין מידם אפילו אי ליתא לדר' נתן כדקאמר הש"ס שם בפ' כל שעה מעיקרא למ"ד בעל חוב למפרע גובה וזה ברור בכוונת התוס' ולפ"ז אין מקום לדברי מהרש"א ז"ל. ומה שהביא סיוע לדבריו מדברי הרא"ש ז"ל ונראה דהיינו מדמסיק הרא"ש ז"ל דאפי' לאחר תקנת הגאונים ז"ל דמטלטלי כמקרקעי דמו אפ"ה הוצרך לפרש בטעמא דהרי"ף ז"ל מדר' נתן. ולענ"ד יראה דליכא סייעתא מל' הרא"ש ז"ל דבשיטת הראב"ד כתב כן למאי דמשמע ליה דמלוה שהיא ביד אחרים גריעא ממטלטלים דמצי למימר לאו בע"ד דידי את אי לאו דר' נתן אבל התוספות דהכא הא גופא קשיא להו דמשמע להו סברא פשוטה דמטלטלים שביד היורשים לא עדיפי ממלוה שביד אחרים דדמי החוב מיהא מטלטלים הוו וא"כ היאך מצי למימר לאו בע"ד דידי את הא הוי כאפוכי מטרתא כיון שאפילו אם יתן להיורשים מוציאין מידם ומש"ה מפרשו בע"כ דיבם כמיניה דמי וא"כ לר"מ דגבו מיניה לאו משום דמשעבדי בשעבוד גמור כמו מקרקעי אלא משום דחייב לפרוע חוב כתובה שעליו וא"כ שפיר מסיק הש"ס דאכתי היבם מצי למימר לאו בע"ד דידי את כיון דליכא שעבודא גביה ואי משום חיוב דמיניה הרי אינו מחוייב לשלם משלו אלא משל אחיו והא נמי כדידיה דמי מש"ה איצטריך לאתויי מדר' נתן דכמשל אחיו דמי כן נ"ל ברור בכוונת התוספות:

מיהו בעיקר קושייתם נראה דאזלי לשיטתם בדיבור הקודם דאפי' משום חיובא דר' נתן נמי הוי שייך למחול אי לאו כתירוצם לעיל. אבל לפי מה שכתבתי בשם גדולי הפוסקים וקצת בעלי תוספות גופייהו דמדר' נתן אין יכול למחול אין מקום לדבריהם כאן דשפיר הוצרך לאתויי מדר' נתן דאל"כ ה"מ מחיל לנפשיה ואפשר דהיינו דקאמר לאו בע"ד דידי את והיינו דלמחול לנפשיה ויתכן יותר לפמ"ש בחידושי לקידושין דף ט"ו דעיקר מימרא דר' נתן היינו לענין דאינו יכול למחול ע"ש ודוק היטב:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.