פני יהושע/בבא קמא/פז/ב

פני יהושע בבא קמא פז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תוספות בד"ה א"ל לא זכתה תורה לאב וכו' וא"ת והיכי פליגי רב ור"ל אר"י והא בריש נערה משמע בברייתא דחבלה דפצעה בפניה הוי לאב עכ"ל. האי לישנא דפצעה בפניה אינו מל' הברייתא אלא ר"י בר חנינא מוקי לה הכי ובברייתא לא נזכר אלא שאין מוריש זכות חבלות של בתו לבנו וא"כ יש לדקדק מאי קושיא לרב דלמא רב מוקי לה בשבת והטעם משום דמעשה הבת נמי אינה של אחים כשמעתיה דרב התם אבל האב גופא ודאי זוכה בשבת כיון דמעשה ידיה שלו אבל בנזק דאפחתה מכספה לעולם דאב נמי לא זכה ויש ליישב וע"ש:

בא"ד וי"ל דהתם מיירי בפחיתת כסף שעד ימי בגרות עכ"ל. והא דמקשה בסמוך מדקתני ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבים ליתן לאביה ולא מוקי לה בפחיתת כסף שעד ימי בגרות או בפחיתתה לקידושין לאידך תירוצא י"ל דמשמע ליה דחייבים ליתן לאביה כהנהו חייבים דאיירי ברישא והתם וודאי לא איירי בכה"ג דהא בנו קתני וק"ל:

בפרש"י בד"ה מן השבת בזמן שהוא שלו ולא בעבד דאחר דנותן שבתו לרבו עכ"ל. נראה מפירושו כגרסת הספרים לעיל גבי הקוטע יד ע"ע של חבירו נותן הכל לרבו והוכרח כאן לפ' כן דבלא"ה לא הוי מצי לאקשויי הכא מידי דכיון דבעבד גופו יש חילוק בין חבל בו הוא שאינו נותן לו שבת ובחבלו בו אחרים נותן אפילו השבת לעבד וילקח בהן קרקע א"כ מאי מקשה אדרב דאיירי בחבלו בה אחרים ולפרש"י ניחא דמשמע דהא בהא תליא לענין שבת כיון דמטעם מעשה ידיה נגעו בה מיהו לפי' המפרשים לעיל הכל לעבד נמי יש ליישב עפמ"ש שם הטעם וזה לא שייך בבת דאפילו מציאתה לאביה עיין מ"ש לעיל באריכות ואין להאריך כאן:

גמרא איתיביה החובל בבנו גדול וכו'. מעיקרא ה"ל לאקשויי מהאי דהוי בתו אבתו ולמ"ש בסמוך בל' התוספות יש ליישב דמעיקרא ס"ד דרב בשבת נמי סבר דלעצמה והיינו מלישנא יתירא דרב דקאמר לא זיכתה תורה אלא שבח נעורים וא"כ ע"כ האי ברייתא דכתובות שהביאו התוספות איירי בפחת הקידושין או פחת המכירה עד שעת בגרות כמ"ש תוספות וא"כ ה"נ דנקט בברייתא חייבים ליתן לאביה היינו נמי בפחת הנזק כה"ג וא"כ לא קשה לרב ועוד דאדרבה אידך ברייתא מסייע ליה דקתני החובל בבנותיו של אחרים קטנים יעשו להם סגולה וא"כ קשיין ברייתות אהדדי וע"כ הייתי מחלק בין פחת הקידושין וכו' אבל עכשיו דקאמר דמודה רב בשבת וא"כ ע"כ האי לישנא יתירא דרב דקאמר לא זיכתה התורה אלא שבח נעורים אתי למעט אפילו מה שהיא נפחתת לקידושין וברייתא דכתובות לא קשיא לרב דמוקי לה בשבת א"כ מקשה שפיר והא דלא ניחא ליה נמי לאוקמא האי ברייתא דהכא בשבת היינו משום דבע"כ איירי כשאינה סמוכה על שלחנו כדמוקי לה בסמוך ואם כן ס"ד דשבת ודאי דידה הוי דבעי מזוני והמתרץ השיב דאפ"ה מיתוקמא בשבת ולהעדפה כדמסיק וממילא בזה נתיישב הא דלא מקשה ברייתות דבסמוך אהדדי בלא מימרא דרב והיינו משום דהוה ידע לחלק בין סמוכה על שלחנו אלא למאי דמוקי לה בשבת מקשה ומכ"ש דא"ש לשיטת הרא"ש והרמב"ן דלמסקנת הש"ס לחלק בין גברא קפדנא אידחי נמי תירוצא דאביי דקאמר מודה רב בשבת עיין בדבריהם ודו"ק:

שם ה"נ בשבת ולפ"ז הא דקתני ברישא החובל בבתו הקטנה פטור היינו נמי משבת לחוד אבל באינך חייב וכ"נ מלשון התוס' לקמן ומלשון הרא"ש וכ"כ הרמב"ם להדיא דחובל בבתו חייב בצער וריפוי ובשת אם אינה סמוכה על שלחנו והיינו לשיטתו דפסיק כר"י וממילא דה"ה לרב אפילו בנזק ועיין ברמב"ן ובספר המלחמות שהאריך מאד ועיין עוד מזה בסמוך:

תוספות בד"ה והא מציאה כו' אבל לשמואל כו'. ולפע"ד דאף לשמואל מקשה שפיר ממציאה דנערה דלא שייך טעמא דמרצה אלא משום איבה וכן כתבו התוספות עצמם להדיא בכתובות דף מ"ז ע"א ד"ה משום איבה ודו"ק:

תוספות בד"ה וקתני ולא עוד וכו' וא"ת מאי קושיא הא אוקמא קמייתא בשבת עכ"ל. כוונתם נראה דכיון דאיירי בשבת לחוד י"ל דלא שייך כיון דמעלמא אתי להו לא קפיד דבמה שהתורה זיכתה לו לאו בקפידא תליא מלתא וע"ז תירצו בתירוצם הראשון דכיון דנקט לבניו ובנותיו הקטנים של אחרים בחד בבא א"כ משמע דבחד גוונא נקט להו ואם כן כמו דבבנו יעשה סגולה היינו כל ה' דברים דלא שייך לחלק ה"ה בבתו הקטנה נמי בכל ה' דברים יעשה סגולה אפילו שבת ואם כן מוכח להדיא דאף במה שהתורה זיכתה לו לא קפיד לכך מקשה בגמרא שפיר אמאי דקתני ולא עוד ומשני בגמרא שאני התם דגברא קפדנא הוא שהרי אינן סמוכים על שלחנו לכך קפיד אפילו במידי דאתא מעלמא והיינו במה שהתורה זיכתה לו אבל במידי דלית ביה זכיה בגווה לא איכפת לן בקפדנותו ותדע דהא בבנו הקטן אמרינן דיעשה סגולה אף על גב דקפדנא הוא ולפ"ז מוכח להדיא דהא דאמרינן החובל בבתו הקטנה פטור היינו נמי משבת לחוד אבל בשאר דברים חייב כיון שאינן סמוכים על שלחנו דאף על גב דבמידי דחסר אמרינן דקפיד מ"מ כיון דלית ליה זכיה בגוויה אלא בשבת לחוד לרב ובנזק נמי לר"י ובאינך ודאי לא איכפת לן בקפדנותו ואין להקשות דא"כ לא הוי דומיא דרישא דחובל בבנו דהוי ע"כ בכל ה' דברים לא איכפת לן אי לא הוי דומיא כיון דלא נקט להו בחד בבא כנ"ל פי' הסוגיא לדברי התוספות להאי תירוצא קמייתא והרמב"ן בספר המלחמות פירש כל הסוגיא בע"ש ובברייתא בתרייתא דמיירי בסמוכים על שלחנו אמרינן להאי תירוצא דחובל בבניו ובנותיו של עצמו פטור מכל ה' דברים והיינו מתקנת חכמים משום איבה כמו במציאה אבל לתירוץ השני של תוספות אפילו בסמוכים על שלחנו וחבל בהם הוא עצמו לא שייך לפטרו אלא משבת לחוד ועיין מה שאכתוב מזה בסמוך מיהו הרמב"ן הביא תוספתא דאיתא להדיא החובל בבניו ובנותיו פטור מכולן ודו"ק:

גמרא אמרי התם דגברא קפדנא וכו'. כתב הרמב"ן דלפ"ז לא צריכינן תו תירוצא דאביי לעיל לאוקמי ברייתא בשבת דוקא אלא אפילו בכל ה' דברים והיינו משום דגברא קפדנא הוא ואפ"ה לא תקשי לרב דרב איירי נמי מגברא דלאו קפדנא לכך אמר דהכל לעצמה חוץ משבת ע"ש באריכות אבל זו הסברא דחוקה דמהיכא תיתי נאמר דמשום דגברא קפדנא הוא נזכה אותו במה שאין לו שום זכות כלל מן התורה ואינן סמוכים על שלחנו והוא נתן טעם לדבר כדי שלא ימסרה למנוול ומוכה שחין ועמ"ש בסמוך:

שם ור"י אמר אפילו פציעה וכו'. לכאורה נראה דכל הסוגיא מיתוקמא לר"י בנזק ושבת כמו לרב בשבת לחוד וברייתא נמי בהכי מיתוקמא כדמעיקרא דקמייתא באין סמוכין על שלחנו והא דאחרים שחבלו חייבים ליתן לאביה היינו נזק ושבת משום דקפדנא הוא וברייתא בתרייתא בסמוכים על שלחנו והא דקתני קטנים יעשו סגולה אפילו נקבות היינו משום דלאו קפדנא הוא ומחיל במידי דאתא מעלמא ולא חסר אלא דלפ"ז קשה לתירוץ השני של התוספות לעיל דמטעם סמוכים על שלחנו לא שייך לפטור אלא משבת לחוד וא"כ ע"כ הא דקתני בברייתא החובל בבניו של עצמו פטור היינו משבת לחוד וא"כ לא הוי דומיא דבנותיו דוודאי פטור נמי מנזק לר"י כיון שהתורה זיכתה לו בחבלו בה אחרים כ"ש בחבל בה הוא עצמו ובמידי דחסר וודאי קפיד ודוחק לומר דלתירוצם השני לא איכפת לן אי לא הוי דומיא ואף ע"ג דבחד בבא נקט להו. אמנם כן מדברי כל הפוסקים וביותר מל' הרי"ף והרמב"ם שלא חילקו כלל בין גברא קפדנא או לא צ"ע כיון שכן עולה מתוך הסוגיות וברייתות לא מיתרצין בע"א לכך נלע"ד דלר"י לא צריכינן לחלק כלל בין גברא קפדנא או לא אלא נקטינן כללא כתירוצא קמייתא לחוד דכשאינן סמוכין על שלחנו וחבל בהם הוא עצמו חייב אבל כשסמוכים על שלחנו וחבל בהם פטור לגמרי והיינו מתקנת חכמים משום איבה כמו מציאה אבל כשחבלו בהם אחרים אין חילוק בין סמוכים לשאינם סמוכים לא לענין צער וריפוי ובשת דבשניהם הכל לעצמן כיון דמעלמא אתו ע"י צערא דגופא ואיהו לא חסר מידי ודאי מחיל אפילו סמוכים על שלחנו ומכ"ש כשאין סמוכים דמהיכא תיתי יזכה בהם ובהכי איירי ברייתא בתרייתא דקתני קטנים יעשו סגולה והיינו כ"א במאי דשייכי מריפוי וצער ובשת הכל לעצמן בין זכרים בין נקיבות אלא דבזכרים אפילו נזק ושבת לעצמו אבל בבת הנזק ושבת לאביה דבכה"ג ודאי קפדי אינשי דמידי דחסר בה מיקרי שבת דהא בעי למיזיינה ומהעדפה לא איירי אליבא דר"י ונזק נמי חסר בה דהא אפחתה מכספה ממש הן לענין קידושין הן לענין אם רוצה למכרה ואף על גב דלא הוי נקיבות דומיא דזכרים לא איכפת לן כיון דלא קתני הכא חיובא ופטורא אלא יתן מיד ויעשו סגולה ממילא ידעינן דכ"א במאי דשייך וכזה כתבו הרבה מהמפרשים וכל הא מלתא אפילו באינן סמוכים אלא דאפ"ה צריך לאוקמא האי ברייתא בסמוכים משום סיפא דקתני בבניו ובנותיו פטור והיינו בסמוכים דוקא ומכל ה' דברים כדכתיבנא אבל ברייתא קמייתא איירי באינן סמוכים לכן קתני דחובל בבנו חייב בכל דליכא שום טעמא למיפטריה ובבתו קתני פטור והיינו מנזק לחוד לר"י דעיקר חיוב חבלה סתם היינו נזק ופטור משום שהתורה זיכתה לו ומידי דחסר בה הוי וע"ז מסיק ולא עוד אלא אפילו אחרים שחבלו בה צריך ליתן לאביה והיינו נמי נזק שהתורה זיכתה לו דאף על גב דמעלמא אתיא מ"מ קפדי אינשי כיון דאפחתה מכספא ממש מידי דחסר בה מיקרי אבל שבת בין חבל בה הוא ובין חבלו בה אחרים יתן לה דהא בעיא מזוני כיון דאינה סמוכה על שלחנו ובזה נתיישב הכל לר"י ולא צריך לחלק בין גברא קפדנא וכמו שכתבתי הוא ממש דעת הרמב"ם למאי דקי"ל כר"י. והא דמקשה בגמרא מדקתני אחרים שחבלו בה חייבים ליתן לאביה דמשמע דאע"ג דלא חסר בה קפיד ולא אמרינן דשבת מידי דחסר בה מיקרי היינו לרב דוקא דלדידיה ע"כ ברייתא קמייתא דקתני חייבים ליתן לאביה לא איירי אלא בשבת לחוד דהא נזקה לעצמה וע"כ נמי דלא איירי בשבת גרידא דהא לעצמה בעיא למיתב כיון שאינה סמוכה על שלחנו אע"כ דלהעדפה קאמר וע"ז מקשה שפיר דלענין העדפה וודאי לא קפדי אינשי כיון דלא חסר בה דהא מדידה קא מיתזנא ומעלמא אתי לה ואין לו שום היזק דבלא"ה נמי אין יכול לכופה להעדפה לכך הוכרח לחלק בגמרא ולומר דגברא קפדנא קפיד אפילו בכה"ג אבל לר"י דמוקי ברייתא קמייתא דחייבים ליתן לאביה אנזק לחוד כדכתיבנא ומהעדפה לא איירי כלל וא"כ מנזק לא שייך להקשות דלא קפיד דודאי קפיד כיון דאפחתה מכספה כ"ז נ"ל ברור בע"ה בסוגיא דשמעתין ונתיישב הכל בעז"ה וכל לשון הפוסקים וכן הרא"ש דמחלק בין גברא קפדנא כנראה מדבריו והיינו נמי בהעדפה דאיירי בה אבל בנזק לא מחלק ולא מצאתי מי שמחלק והיינו נמי כדכתיבנא דנזק מידי דחסר בה מיקרי וכ"ע קפדי בה ועל לשון הרמב"ן לא יכולתי לעמוד על תוכן דבריו בזו הסוגיא מחמת שדברי בעל המאור נשמטו מספרי הדפוס ודוק היטב כי נכון הוא. מיהו בחידושי כתובות דף מ"ו העליתי דע"כ אב יכול לכוף את בתו למעשה ידיה מהקישא דבתו לאמה לרב מיהו בלשון התוספות כתבתי שם דדוקא בניזונית הוי דאורייתא אבל באינה ניזונית לא הוי אלא מדרבנן והוי דומיא דשאר ז' דברים וכל זה אליבא דרב משא"כ אליבא דרבי יוחנן יש לומר דמסתמא ס"ל כרבי אליעזר דלית ליה הקישא דבתו לאמה אלא מקרא דבנעוריה יליף והיינו טעמא דרבי יוחנן דמחייב אפילו בנזק משום דבתו עדיפא מאמה ולפ"ז לרבי יוחנן הוי העדפה מדאורייתא לאב מכל שבח נעורים וא"כ שפיר יש לחלק בין נזק לשאר דברים ודוק היטב שהוא כפתור ופרח ליישב שיטת הרמב"ם והטור וק"ל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.