פני יהושע/בבא קמא/ס/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
מהר"ם
חי' אגדות מהרש"א
פני יהושע
כובע ישועה
אילת השחר

שינון הדף בר"ת


פני יהושע TriangleArrow-Left.png בבא קמא TriangleArrow-Left.png ס TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


בתוספות בד"ה ליבה וליבתה הרוח וכו' כשאין ברוח בפני וכו' דאי כשיש בו וכו' למה יתחייב עכ"ל. כי בפשוטו למה יתחייב משום דאם נאמר דאיירי כשיש ברוח כדי ללבות ע"כ נמי דאיירי בברייתא שזה המלבה אינו בעל האש דאל"כ ליחייב ממ"נ כיון שיכול להזיק ברוח מצויה דבהכי איירי ולא גרע מהביא את האור או העצים במקום שיכול להזיק ברוח מצויה דחייב וא"כ וכי בשביל שהוסיף בנזק וליבה בעצמו יפטור אע"כ דאיירי שהמלבה אינו בעל האש לכך הקשו שיתחייב בעל האש והמלבה יפטור אבל למאי דמסיק התוס' דאיירי כשאין ברוח כדי ללבות מצינן למימר שפיר דאף אם המלבה הוא בעל האש אפילו הכי פטור כשאין בכל אחד כדי ללבות בפני עצמו וכן משמע להדיא מלשון התוספות שכתבו ולכך כאן פטור דבלאו ליבוי לא היתה יכולה להזיק וכו' והטעם יתבאר בסמוך:

בד"ה רב אשי אמר וכו' לכך הכא לא מיקרי מבעיר אלא גורם וכו' ע"י הרוח המסייעו עכ"ל. דבריהם סתומים קצת דלכאורה קשה מ"ש מכל דיני אש כגון אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דחייב ולא אמרינן דהוי גורם ע"י הרוח המסייעו וכן בהמביא את האור או עצים אע"ג שלא ליבה כלל אלא הרוח בלבד אפ"ה חייב ולא אמרינן גרמא בעלמא הוא אלא דנראה דלא דמי משום דחיוב האש הוא משום חציו או ממונו וא"כ באבנו וסכינו ומשאו או בהביא את העצים על האש או איפכא תיכף בהנחה זו מיקרי המבעיר את הבערה כיון שהוא בעל האש שחץ או הממון שלו מוכנין להזיק ואינו מחוסר אלא מעשה הולכה בעלמא וא"כ כשבסוף בא הרוח מצויה והוליכה את התקלה שלו למקום הניזק יש לנו לחייב את בעל התקלה כיון שפשע מעיקרא בהנחת התקלה אבל זה המלבה באש שהיה כבר אין לנו לקרותו המבעיר את הבעירה שהרי אין זה החץ שלו ולא ממונו אלא עיקר החיוב של המלבה הוא שמוליך החץ וממטה כחו למקום הניזק וכיון שאין בליבויו כדי ללבות הרי אינו זורק החץ עד מקום הניזק והרוח נמי אינו מוליך התקלה שלו אלא כ"א מסייע בהולכת התקלה והוי גרמא בעלמא ובמה יש לנו לקרותו המבעיר את הבעירה אלא דלפ"ז אכתי תקשה הניחא כשהמלבה אינו בעל האש אבל אם הוא בעל האש בעצמו למה יפטר שהרי החץ הוא שלו והוא בעצמו מוליכו למקום הניזק עם הרוח המצויה ושניהם יחד מוליכים התקלה שלו והוי פושע גמור ומדברי תוס' ודאי משמע דאפי' בכה"ג פטור כמ"ש לעיל בסמוך וכן משמע מל' התוס' בהדיא בסמוך בד"ה והכא גרמא וכו' דאם שנים הביאו עצים וכו' פטור אף ע"ג שהתקלה הוא שלהם ויש לנו לקרותו המבעיר את הבעירה אלא דבאמת לק"מ שהרי בשעת הנחת העצים או האור לא שייך לקרותו המבעיר שאין כאן שום תקלה כיון שאין סופו להזיק מאליו שהרי אין ברוח כדי ללבותו וא"כ בשעת הנחה פסוקי מפסקי גיריה ובמה שליבה אח"כ נמי אין לקרותו המבעיר כיון שאין בו כדי ללבות וכמ"ש והרי זה דומה לזורק כלי מראש הגג והיה תחתיו כרים וכסתות וקדם הוא בעצמו וסילקן דפטור דכיון דבעידנא דשדא מפסיק גיריה ועל סלוק הכרים גורם בעלמא הוא וה"נ דכוותיה. הוצרכתי להאריך בדברים פשוטים ומבוארים בלשון תוס' כדי להוציא מלב המתמיהים ולהקל על המעיין ועיין בתוספות בפ' לא יחפור ובמהרש"א שם אלא שקצרו ובכלל דברי דבריהם ודו"ק:

בא"ד ומר בר רב אשי דפריך גבי רקתא וכו' עכ"ל. משום דרקתא דומה ממש לליבוי דהכא שגוף הרקתא אינו דבר תקלה שמתחייב בה משום הנחתן שהרי הוא אין רצונו להניחו שם אלא שהלכה מעצמה מכחו ע"י הניצוץ שלו והניצוץ בא מלבה דהכא ובשניהם אין בכח שלהם להזיק אם לא ע"י הרוח המסייע ודמי לגמרי להדדי וכן הוא במהרש"א שם ע"ש וכן בגץ היה משמע לכאורה דדמיא לנדון דידן כיון שאין הנזק אלא ע"י כחו עם הרוח המסייעו וע"ז כתבו התוס' דאכתי לא דמי משום דבגץ מכה בכח גדול כ"כ כדי שתלך לחוץ ואם כן בהכאה עושה התקלה והרוח מוליך גוף התקלה שלו ומזיק והוי פושע אבל בליבוי דהכא אין במעשיו שום תקלה שהרי אין בה כדי ללבות כלל וכן ברקתא אין שם תקלה ע"י מעשיו כמ"ש ובהביא את העצים או באבנו וסכינו ומשאו אע"ג שאין במעשיו תקלה חייב על הנחתן במקום הזה דבהנחה זו נעשית התקלה ונגמרה אלא שמחוסרת הולכה וכיון דשכיחא ע"י רוח מצויה חייב ועיין בתוס' פרק לא יתפור ובמהרש"א ודוק היטב:

בא"ד ולא רצה להעמיד וכו'. נראה שזה נמשך לדבריהם הקודמים דמה שאמרו בגץ ניחא ליה דתיזל היינו שמכה בכח גדול יותר ממה שצריך למלאכתו כדי שיצאו הניצוצות לחוץ וזה מוכרח דאל"כ ה"ל גרמא בעלמא כמו שיתבאר וא"כ ע"כ לא איירי מתני' מסתם ניצוצות היוצאים מאיליהם ע"י צורך המלאכה אלא דוקא מאותן שיצאו ע"י הכאתו בכח גדול כדי שיצאו וא"כ קשיא להו לתוס' שפיר אמאי לא מוקי לה כשמכה בכח גדול עד שיש כדי להזיק בלא הרוח כיון דבלא"ה מתני' לא איירי בכל ענין אבל לולי דבריהם הקודמים לא היה מקום להקשות כן די"ל דלישנא דמתני' סתמא משמע שהניצוצות יצאו מאיליהם בלא הכאה יתירה כלל אלא כפי הצורך למלאכתו ומה שאמרו בפ' לא יחפור ניחא להו דתיזל היינו מפרשים משום דמסתמא ניחא להו בהכי לכך לא רצו להקשות כן אסתמא דתלמודא דפרק לא יחפור רק ע"פ המשך דבריהם הקודמים וק"ל:

בגמרא ולכתוב רחמנא שדה ולא בעי הנך. וקשה דהא קמה ודאי איצטריך לרבנן למעוטי טמון ודוחק לומר דלר"י לחוד פריך וא"ל דמ"מ פריך שפיר אפי' לרבנן דלא לכתוב אלא שדה וקמה דא"א לומר כן דאי כתב רחמנא הני ה"א דוקא הני דאיכא הפסד מרובה אבל קוצים דאיכא הפסד מועט לגמרי טפי מליחכה נירו ה"א דפטור איצטריך נמי קוצים בשלמא אי הוה מקשה דלכתוב שדה לחוד ודאי איתרבו אפי' קוצים דסתם שדה משמע כל מה שבשדה אבל כיון דקמה איצטריך למעט טמון איצטריך נמי למכתב קוצים דלא תימא דאיתמעטו מקמה וע"כ צ"ל דקוצים הוי טפי הפסד מועט מליחכה נירו דאלת"ה מאי משני בגמרא אי כתב שדה הו"א מה שבשדה אין ופרש"י דסד"א דתבואה קאמר קרא ולא קרקע ממש להכי כתיב קמה בהדיא דהשתא אייתר שדה לגופה של קרקע עכ"ל. וא"כ אכתי קשה גדיש וקוצים ל"ל ותיפוק לי מק"ו מליחכה נירו מיהו מגדיש ודאי משני שפיר דאי לאו גדיש לא הוי ידעינן למעט טמון מקמה דהא קמה איצטריך לגלויי על שדה דאיירי מליחכה נירו ולא תבואה אבל מדכתיב גדיש ע"כ דשדה היינו קרקע ממש ואייתר קמה למעט טמון וא"כ שפיר צריכי גדיש וקמה ושדה אבל מקוצים לא הוי משני מידי דכיון דליחכה נירו איתרבי משדה מהיכא תיתי למעט קוצים אע"כ דקוצים הוי הפסד מועט טפי מליחכה נירו וא"כ משני שפיר דכיון דאיצטריכו למיכתב הני פרטי איצטריך נמי קוצים דל"ת דוקא הני דהפסד מרובה ולא קוצים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא כיון דאף לסברת המקשה איצטריך קמה למעט טמון ע"כ איצטריך נמי קוצים כדפרישית ואי מגדיש לחוד פריך לא שייך לישנא דלא בעי הנך והנלע"ד ליישב דהא דמקשה ונכתוב רחמנא שדה היינו כדי למעט טמון אבל לגופה לא צריך שום קרא דאף אי כתב סתמא כי תצא אש ומבעיר שלם ישלם אתרבו כל מילי דמהיכא תיתי לחלק ואפי' קוצים וליחכה נירו הכל במשמע אלא ע"כ דשדה גופא אתי למעט טמון ושפיר שייך טפי למעט טמון משדה כדאשכחינן דממעטינן טומאה טמונה מוכל אשר יגע ע"פ השדה וא"כ מקשה שפיר דלא לכתוב אלא שדה למעט טמון וממילא איתרבו כל מילי דמהיכא תיתי למעוטינהו ע"ז משני שפיר דאי לא כתב אלא שדה הו"א דשדה אדרבא למעוטי אתא דדוקא מה שבשדה לאפוקי קרקע גופא לכך איצטריך נמי קמה לגלויי על שדה דהיינו קרקע ממש ואכתי לא הוי ידעינן למעט טמון לכך כתב נמי גדיש כי היכי דלייתר קמה למעט טמון ושדה לגופה של קרקע ואכתי ס"ד דכל הני פרטי אתי למעט קוצים דהוי הפסד מועט לכך כתב נמי קוצים ודוק:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.