פני יהושע/בבא קמא/ו/ב

פני יהושע בבא קמא ו ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גמרא רבינא אמר לאתויי הא דתנן וכו' לעולם דאפקרינהו ולא דמי לבור. כל הני אוקימתות מתחלת הסוגיא ועד סופו דאיתרבו במה הצד מכל מקום תולדה דבור נינהו ויש להם כל דיני בור כמ"ש לעיל ועיין בהרא"ש באריכות ולכך סתמו ואמרו כולם מבורו למדנו:

בגמרא רבינא אמר לאתויי הא דתנן כו' ולא דמי לבור כו'. נראה דכל הני אוקימתות דסוגיא דשמעתין דאיתרבו במה הצד אף על גב דילפינן להו חדא מתרתי מבור ומחד דאינך נזקין אפי' הכי כולן תולדה דבור נינהו כיון דאפקרינהו ולאו משום ממונו דבעלים מיחייבי משום הכי יש להם כל דיני בור וכמ"ש לעיל ועיין בלשון הרא"ש ז"ל בזה באריכות והכי משמע לישנא כולן מבורו למדנו:

שם ת"ר מיטב שדהו כו' של ניזק ופרש"י שאם אכלה ערוגה בשדהו שמין ערוגה משובחת של ניזק כמה יפה עכשיו עם פירותיה כו' עכ"ל. לכאורה מסוגיא דשמעתין לא משמע הכי לא מיבעיא לפי המסקנא דמפרשינן מלתא דר' ישמעאל נמי לענין עידית א"כ הוי דלא כפרש"י אלא אפילו למאי דס"ד מעיקרא לענין כחושים ושמינים איירי אכתי אין זה ענין למה שפרש"י דשמין ערוגה משובחת כמה יפה עכשיו עם פירות וכמה תהיה יפה בלא פירות אלא פשטא דלישנא דגמרא משמע דמשלם לגמרי כאילו אכלה פירות של ערוגה השמינה אלא דנראה דרש"י רוצה לפרש הך מלתא דכחושה ושמינה כדמפרש אביי בפ' הכונס דף נ"ט למלתא דר"י דאמר מיטב שדהו של ניזק דהיינו כמיטב דלקמיה ומאי ניהו כי היאך דסליק והיינו כמו שפי' רש"י כאן הך מלתא דכחושה ושמינה לפי שאין שום סברא לומר שישלם פירות של ערוגה השמינה ממש כמו שאכלה מהכחושה אלא ששמין הערוגה כמה היתה שוה עם פירות וכמה תהיה שוה לאחר שאכלה הבהמה הפירות שלה כנ"ל בכוונת רש"י כאן שרצונו לפרש הסוגיא אף לפי מה דס"ד מעיקרא כיון דאביי בפ' הכונס אף לפי האמת מוקי לה בהכי וכה"ג אשכחן טובא בפרש"י בכמה סוגיות בש"ס ועיין ג"כ בלשון רש"י ז"ל בפ' הכונס. מיהו לפמ"ש בחידושי גיטין ר"פ הניזקין בשיטת התוספות דהתם דלעולם אף לפי המסקנא דהכא ודהתם דמלתא דר"י לענין עידית איירי אפ"ה איירי נמי לענין דנדון כמשוייר שבו והיינו כאוקימתא דאביי דפ' הכונס ושם כתבתי דלשון דר"י גופא משמע הכי מדקאמר לשון כפול מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק אלמא דבתרי גווני איירי שצריך לשלם לו כמיטב ערוגה ומחוייב ליתן לו דמי שווין מעידית שבנכסיו ע"ש בלשון התוס' ובחידושינו ולפי זה מצינו לפרש כן גם בלשון רש"י כאן ודו"ק:

שם ר"ע אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית כו'. לכאורה לשון לניזקין מיותר דפשיטא דבניזקין איירי קרא ולמאי דפרישית בסמוך א"ש דכיון דלר"י לעולם עיקר פשטא דקרא היינו לענין כחושה ושמינה דנידון כמשוייר שבו כאוקימתא דאביי בפרק הכונס א"כ לא שייך הך מלתא אלא בנזק שן ורגל דאיירי ביה קרא דוביער בשדה אחר משא"כ בשור לקרנו ובור ואש לא שייך הך מלתא כלל מש"ה קאמר ר"ע דלא בא הכתוב אלא לענין עידית לחוד דשייך בכל הניזקין וכמו שאבאר עוד לקמן דהני נמי מדכתיב תרי זימני מיטב כנ"ל נכון ודו"ק:

שם אמ' רבא ומה אילו ידעינן דכחושה אכיל כו'. מה שיש לדקדק בזה דלא מדמינן לה לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוי מחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם כתבתי באריכות בחידושי גיטין ר"פ הניזקין ע"ש ותמצא נחת:

שם נאמר שדה למטה ונאמר שדה למעלה כו'. אף על גב דברישא דקרא כתיב נמי יבעיר איש שדה או כרם והיינו דמזיק וא"כ כיון דהכא נמי כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם יש לומר יותר דהיינו בדמזיק שיימינן דומיא דרישא דקרא דכתיב נמי שדה וכרם משא"כ בדניזק לא כתיב כרם וליכא למימר דר"י ג"ש גמיר דבפ"ק דערכין משמע להדיא דההוא שדה שדה לאו ג"ש גמורה היא כמ"ש שם התוספות ע"ש אלא דאיכא למימר דר"י סבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו וההיא דמיטב שדהו ומיטב כרמו דכתיבי תרווייהו פירשתיו יפה בר"פ הניזקין ע"ש:

בפרש"י בד"ה אף שדה האמור למטה וה"ק קרא כו'. נראה שכוונתו לפרש דלר"י דס"ל דמיטב שדהו דקאמר קרא היינו של הניזק ממש איך סיים הכתוב ישלם ומה שייך שהמזיק יתן להניזק השדה של הניזק בעצמו לכך פי' שמה שאמר הכתוב מיטב שדהו ישלם היינו שישלם לו כמו המיטב של הניזק אבל לעיל בסמוך בגמ' לא הוצרך לפרש כן ששם אמרו בפירוש בדניזק שיימינן וק"ל:

בגמרא שור רעהו אמר רחמנא ולא של הקדש. אף למאי דאמרינן לקמן בדף י"ב דמתניתין כר"י הגלילי דקדשים קלים קרינן ביה רעהו אפ"ה לא מצי לאוקמי הכא בכה"ג כיון דאיירי מחיים והתשלומין לבעלים א"כ התשלומין חולין ולא שייך לומר ק"ו להקדש אלא היכא דהתשלומין להקדש ועמ"ש בזה בחידושי לגיטין:

ברש"י בד"ה שור רעהו אמר רחמנא וכו' וה"ה לכל שאר נזקין דפטירי בשל הקדש. נ"ל פירושו דלכך נקט הש"ס בלשון הקושיא אילימא דנגח תורא דידן ולא נקט אילימא דאכל שור דהדיוט שדה הקדש דמזה איירי ר"י ור"ע לזה פי' דניחא ליה לש"ס לפרש אקרן דעיקר רעהו כתיב ביה אבל ממילא מוכח דבכל הנזקין הדין כן משא"כ אילו הוי אמר אילימא דאכל תורא דידן לא הוי שייך לומר רעהו אמר רחמנא וא"ש הא דנקט נגיחה בלשון קושיא דאלימא בשביל הפירכא דרעהו (כיון דלא שייך שדה גבי הקדש וא"כ אין לפרש לשון הברייתא) שכן לשון סוגיית הש"ס דאין כאן מקשן ותרצן אלא סוגית הש"ס רהטא ואזלא וע"ז פרש"י ל"א דלכך שביק הש"ס משן ושדה דאיירי ביה בברייתא כיון דלא שייך שדה גבי הקדש וא"כ אין לפרש לשון הברייתא כצורתה ונקט שפיר נגיחה שהוא הראשון שבנזקין ומ"מ צ"ל גם לפ"ז דלבתר דפריך רעהו אמר רחמנא לא מצינו לאוקמי ג"כ בשאר נזקין דשן ורגל דמרעהו ממעטי כולהו אלא עיקר כוונת רש"י דלא נקיט כלשון הברייתא ממש והארכתי לפ' כן דא"כ הוי שתי לשונות של רש"י צריכין זה לזה ועיין במהר"ם ולכאורה היה נ"ל לפרש דללישנא אחרינא דרש"י לא צ"ל דשן ורגל דהקדש מימעטי מרעהו אלא מגופיה דקרא ממעטי דכיון דלא מצינו לקיים בהקדש וביער בשדה אחר משמע דלא איירי קרא כלל בהקדש והכתוב בא להורות דכל שאינה בכלל שדה אחר לא מחייב בשן ורגל וכן משמע קצת מלשון ירושלמי דפ' הנזקין דאיתא שם מיטב כרמו פרט להקדש אבל הסוגיא שלנו א"א לפרש כן בכוונת רש"י דא"כ אף לפי מאי דמסיק דר"ע ס"ל כר"ש בן מנסיא צ"ל דלא איירי אלא מקרן דוקא ולא משן ורגל וזה דוחק דעיקר לשון הברייתא הוא בשן ורגל. ועוד דאפי' בקרן גופיה לא שייך לומר ק"ו להקדש דאיכא למפרך מה להקדש שכן הורע כוחן אצל כל שאר נזקין לכך יש לפרש כמו שכתבתי:

בתוספות בד"ה שור רעהו תימא ולוקמיה בשן ורגל. ויש לדקדק דלמאי דסברי התוספות עכשיו דרעהו לא קאי אשן ורגל ומבנין אב לא מצינן לילף א"כ אכתי היאך מצי לאוקמי ההיא דק"ו להקדש לענין שן ורגל דא"כ מאי ק"ו צריך ותיפוק ליה כיון דקרא סתמא כתיב ל"ש הדיוט ול"ש הקדש א"כ בהקדש גופא כתיב מיטב ובשלמא למאי דמסיק דר"ע בקרן איירי וקמ"ל כרשב"מ א"ש כיון דבקרן תם משלם מגופו בהדיוט וא"כ נהי דבהקדש משלם בין תם בין מועד נזק שלם אכתי סד"א דמגופיה קמ"ל דמשלם ממיטב מק"ו ונהי דבשור תם שהזיק אדם דסובר ר"ע נמי בין תם בין מועד נ"ש משלם ואפ"ה לא משלם אלא מגופו היינו משום דליכא ק"ו ועוד דכתיב כמשפט הזה יעשה לו ודריש מגופו משלם ואין משלם מעלי' כדאיתא לעיל דף ה' משא"כ הכא ודאי לר"ע בתם נמי בהקדש משלם מעליה ואף דס"ל להתוס' פ' הנזקין לא משמע הכי ויבואר שם. אבל לענין שן ורגל הקושיא במקומה עומדת מאי ק"ו שייך הכא ותיפוק ליה דבהקדש שייך קרא דמיטב וי"ל דסד"א דוקא בהדיוט צריך ליתן מיטב משום דהניזק רוצה יותר בעידית פורתא מבעידית טובא משא"כ בהקדש דלא שייך שום קרקעות בהקדש כמ"ש רש"י כאן והגזבר צריך למכרו מש"ה כתב דלא קפדינן אמיטב מק"ו דאפ"ה צריך ליתן מיטב דקפיץ זביני ועדיין צריך לי עיון:

בא"ד ובג"ש דתחת נתינה ישלם כסף כו' דאי לכל מילי לפטרי כולהו מטמון ובר"ה עכ"ל. ולכאורה אין דבריהם מוכרח' דודאי כל הני דמצינו חילוק תשלומין בפירוש לא שייך למילף בג"ש כגון בטמון דאש. דאדם המזיק ודאי חייב בטמון כדמקשה הש"ס בפשיטות למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה וכיון דאדם המזיק חייב בטמון א"א לומר נילף טמון דאש לפטור דמאי חזית למילף בג"ש דנתינה אדרבה נילף מאדם לחיוב בהאי ג"ש גופא דתחת נתינה דכתיב נמי באדם וכן בכלים דאתרבי להדיא לחיוב בשומרי' דכתיב כסף או כלים וכתיב נמי תחת נתינה ממילא תו לא מצינן למילף שאר נזקין לפטורא ואדרבא נילף משומרים לחייב וכן לענין ר"ה דכתיב בקרן יחצון אין ח"נ חלוק לא בר"ה ולא ברה"י כדאיתא לקמן ס"פ כיצד הרגל ומתם ילפינן למועד בק"ו ממילא דליכא למילף לכולהו משן ורגל דאדרבא נילף מקרן לחיוב וכן מבור למ"ד בור ברה"ר חייב משא"כ לענין מיטב שפיר י"ל דכולהו כהדדי ילפינן בג"ש ודו"ק ועיין עוד לקמן:

בא"ד ונראה דשאר נזקין דפטירי בהקדש היינו דילפינן מקרן ומאדם ומבור וכו'. נראה דודאי מכל חדא לא אתיא דאי מקרן איכא למיפרך שכן אינה מועדת מתחילתה ואי מבור איכא למפרך פסולי המוקדשים ואדם וכלים יוכיחו דפטירי בבור ואפ"ה בשאר נזקין מחייבי ואף מקרן ובור לא הוי מצינן למילף כל הנזקין לפטור שן כיון שיש הנאה להזיקו ומכ"ש דאדם לא שייך למילף מהני תרתי לפטור דנזקי גופו חמירי מממון אלא שמאדם גופי' לחודי' מצינו למילף כל הנזקין וגופיה שן וזה שמקשין תו' וא"ת רעהו דכתיב רחמנא ל"ל כיון שכל נזקין יש ללמוד מאדם לחודיה וק"ל ולפי מסקנא שפיר צריכי כולהו כמ"ש בסמוך:

בא"ד וי"ל דאי לאו דאשכחן דפטור מזיק הקדש בנזקין לא הוי ילפינן מכי יאכל פרט למזיק אלא לפוטרו מחומש וכו'. פי' דאע"ג דפשטא דקרא איירי מקרן וחומש מ"מ הוי מרבינן ליה לחיובא מקרן מק"ו דשאר נזקין והיינו נזקי גופו מנזקי ממונו וא"כ ה"א דאהני ק"ו לחייב קרן ואהני קרא לפוטרו מחומש אבל עכשיו דמצינו דשאר נזקין פטירי והיינו מדכתיב רעהו בקרן ובבור ואי מרעהו לחודיה לא הוי שייך כלל ללמוד שום נזק אלא אדרבא ה"א מדגלי רחמנא רעהו גבי קרן דוקא שהוא הקל שבכולם שאינה מועדת מתחילת' משמע דהנך מיחייבו בהקדש וא"כ אכתי הוי ילפינן אדם בק"ו דחייב מקרן וקרא אתי לחומש אבל מדמצינן דפטור הקדש איתא בקרן ובבור וא"כ ילפינן שפיר כל הנזקין של ממונו במה הצד דפטירי בהקדש וא"כ מוקמינן שפיר קרא דכי יאכל אמשמעותיה דקרא לפוטרו בין מקרן ובין מחומש כיון דליכא ק"ו לחיובא ואף על גב דמהני תרתי לא ילפינן שן לפטורא מ"מ לא שייך לומר דנילף אדם משן לחיובא כיון שלא ידענו בשן גופיה מה יהא בו אלא אמרינן אדרבא דיליף שן מאדם לפטורא. ועוד דאדם משן לא יליף לחיובא דמה לשן שיש הנאה להזיקו ואע"ג שהתו' כתבו דמ"מ נזקי גופו חמיר טפי מ"מ בשביל זה לא הוי עקרינן קרא ממשמעותיה וא"כ מקשה התוס' ע"ז שפיר ואע"ג דכי יאכל בתרומה כתיב וכו' כוונת' להקשות דהשתא נמי דאמרת דמצינו פטור דהקדש גבי כל הנזקין מ"מ נאמר דבנזקי גופי' החמור יהא חייב בקרן וא"ל דמשמעות הכתוב הוא גם על הקרן דהא קרא בתרומה כתיב ושם חייב קרן ממילא מוכח דמשמעות הכתוב הוא רק על החומש לכך כתבו התוס' דמ"מ מהאי קרא דכי יאכל לא נפקא כיון דהאי קרא משמע לפוטרו בין מקרן בין מחומש אלא מקרא אחרינא דהוי כגזלן וכו' ודוק היטב ונכון הוא לקשר לשון התוס' דאל"כ מה שכתבו התו' ואע"ג דקרא בתרומה כתי' אינו מקושר כלל למה שקודם לו אלא לעיל שכתבו דהא דאמר שמואל בהשואל דחייב בקרן היינו מדרבנן שייך להקשות כן אבל לפי מ"ש א"ש דלעיל הוי אמרינן דהא דחייב בתרומה קרן היינו משום דקרא לא איירי אלא בחומש והא דפטור בהקדש משום דילפינן משאר נזקין אבל עכשיו שכתבו דנזקי גופו חמור מכולם ולא שייך למילף מהנך ואם כן מוכח דמשמעות הכתוב הוא הקשה שפיר:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.