פלתי/יורה דעה/סה

פלתי ‏ יורה דעה סה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) ונהגו להחמיר כן העיד מהרלב"ח מעיר גדולה של חכמים וסופרים שהודה על חלב דשליל להתיר ועל הגיד לאסור ויש ראיה מגמר' דכריתות דף ק"א ע"ב דקאמר יצא דם חגבים ודגים שכולו היתר וקאמר הגמ' מה שכולו היתר חי חלב הרי חיה מותר ואי ג"ה והרי עוף דלית בהן גיד ודמו אסור אלא דלא בעי שחיטה. וקשה שליל שנשחטה אם יוכיח דלא בעי שחיטה ודמו מ"מ אסור כדקיי"ל דדמו אסור וע"כ צ"ל בשליל גיד הנשה אסור ואין כולו היתר דהא איכא ג"ה משא"כ בדגים מיהו יש לדחות דמינו כולו היתר משא"כ שליל והנה סוגי' דבגמ' ריש פרק כ"ה משמע דחד דינא אית לי' וגם יש להקשות הא דאמרי' בפסחים דף כ"ג דס"ל לרי"ה דגיד מותר בהנאה מק"ו דחלב מה חלב דענוש כרת מותר בהנאה מכ"ש גיד דליכא כרת וגמ' פריך מה לחלב שהותר מכללו אצל חי' ע"ש ולמה לא פריך מה לחלב שהותר בשליל ושחיטת האם מתירתו משא"כ גיד אינו מותר בשליל ואין שחיטת האם מתירתו כלל. ולכן נראה טעמו של דבר דאין הגיד מותר משום דהר"ן נתן טעם למה אין דם שליל מותר קרי כאן כל בבהמה תאכלו ותי' דם אינו בכלל אכילה ושתי' יחשב והכתוב אומר תאכלו עכ"ל וזה קצת דוחק בכל התורה היינו שתיה היינו אכילה. והנה אם אין בגידין בנ"ט ועץ הוא והתורה אסרתו אינו בכלל אכילה וכ"כ התוס' בפסחים דף כ"ב ד"ה ורבי שמעון וכו' דכיון דאין בגידין בנ"ט לא שייך בי' אכילה הכל ולכך לא מוקמינן אגיד מכ"ש דלא מוקמינן אדם וזה נכון וברור ׃

(ב) אך זהו אם אין בגידין בנ"ט אבל למ"ד יש בהו בנ"ט לא שייך זו באמת כל בבהמה תאכלו ואף גיד במשמע והנה סוגי' דריש פרק ג"ה הוא הכל למ"ד דיש בנ"ט וא"כ פשיטא דשחיטת האם מתרת וחד דינא אית לי' עם החלב דמ"ש וגם הן סוגי' דפסחים דאמרינן אי כשהותרה נבלה חלבה וגידה הותרה ע"כ הכל למ"ר יש בגידין בנ"ט ע"ש וא"כ אף גיד שוה לחלב לענין היתר שחיטת אם וליכא למיפרך כלל משליל וא"ש ודו"ק ׃

(ג) ג"ה מותר בהנאה כ"כ הרמב"ם. וטעמו עליו חכמי לוני"ל כיון דפסק כר"א כ"מ. שנאמר לא תאכל אף איסור הנאה וקאמר הגמ' בפסחים דף כ"ב דלכך גיד מותר דכשהותרה נבלה היא וגידה הותרה ופריך הגמ' הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט אלא למ"ד אין בנ"ט מא"ל וקאמר הגמ' מאן שמעת לי' אין בגידין בנ"ט ר' שמעון דתנן האוכל ג"ה של בהמה טמאה ר"ש פוטר ר"ש באמת ס"ל ג"ה אסור בהנאה עכ"ל ולפ"ז אנן דקיימ"ל אין בגידין בנ"ט יש לאוסרו במאה וקושי' זו הביא הרא"ש בפ' ג"ה וכמה יגיעות יגעו נושאי כלי הרמב"ם ליישבו והנה צריך לומר לכאורה מה כ"כ הקושי' דלמא הרמב"ם דקשי' לי' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וקיימ"ל אין בגידין בנ"ט ע"כ צ"ל לס"ל כחד שינוי' בגמ' סתם משנה שולח אדם ירך דמשמע דמותר בהנאה וס"ל כר"א ל"ת דפסחים דף כ"ג ע"ב דלגבי חלב ודאי- אמרינן כשהותרה נבלה היא וחלבה הותרה וגם איכא פסוק דחלב מותר בהנאה וא"כ איכא ק"ו ומה חלב דענוש כרת מותר בהנאה ׃ גיד ליכא כרת פשיטא דמותר בהנאה וכן י"ל קושי' הרא"ש בפרק ג"ה דלמה פסק כר"א במקום חזקי' ואי דאמרינן דרי"ג ור"ע כ"ע ס"ל דאיסור אכילה ואיסור הנאה במשמע הא ל"ל איפכא דכ"ע רק אכילה במשמע דהא רי"ג אמר להדיא לולי קרא יעשה לכל מלאכה ה"א חלב אסור בהנאה ולפי הנ"ל יש ליישבו דהא התוס' כתבו בדף קי"ג דאף לחזקי' ס"ל לר"ש ג"ה אסור בהנאה דלא יתכן לא תאכל על איסור אכילה דעץ הוא וכו' וא"כ אף רי"ג ס"ל כן וא"כ לולי דהתירה התורה חלב להדיא הוי ילפינן ק"ו להיפוך ומה גיד שאין ענוש כרת אסור בהנאה מכ"ש חלב דענוש כרת דאסור בהנאה ולכך אצטריך קרא בחלב להתיר ועכשיו דשמענו היתר בחלב י"ל הק"ו להיפוך דגיד מותר אף דכתיב לא יאכל וכו' (עיין מהרש"א בפסחים דף כ"ג ע"ב ד"ה שאני וכו' דהקשה מהרש"א הא רי"ג ע"כ ס"ל כר"א ולפמ"ש ניחא די"ל רי"ג כחזקי' ס"ל) ׃

(ד) וצ"ל דעיקר כסברת התוס' ד"ה ומה וצו' שהקשו כמה אסורי הנאה דלית בי' כרת ותי' דכך הק"ו מה חלב דאית בי' כרת מ"מ הוא בכלל היתר נבלה וחלבה הותרה מכ"ש גיד דהוא בכלל היתר נבלה וא"כ ליכא למימר לרמב"ם הך ק"ו כיון דקיי"ל אין בגידין בנ"ט א"כ מה לחלב שהוא בכלל היתר נבלה דיש בו נ"ט ושם נבלה עלי' משא"כ גיד דלית בי' נ"ט לא שייך בי' שם נבלה וגם להיפוך ליכא למימר מה גיד דאין ענוש כרת ואינו בכלל היתר מכ"ש חלב דלכך אינו בכלל הואיל ואינו בכלל נבילה דאין בו נ"ט ואליבא דהך קיימינן הכא. (ואין להקשות בגמ' דדחי לק"ו דחלב שכן הותר מכללא בחי' ולא יליף ק"ו מדם שענוש כרת ומ"מ מותר בהנאה וכו' די"ל דם יש היתר לאיסורו דם שבשלו משא"כ גוד ודו"ק). וא"כ הדרא קושי' חכמי לוניל לדוכתי' ומה שצראה בשנקדים דרמב"ם פסק בהלכות מ"א פ"ח הלכה ו' האוכל ג"ה של נבלה ושל עולה חייב שתים ובהלכה ה' כתב האוכל גיד של בהמה טמאה כולו פטור דגיד אינו בטמאה הואיל ובשרו אסור ואיסור טמאה ליכא דאין בגידין בנ"ט וקשה מיני' ובי' למה של נבלה ועולה חייב הא לית כאן איסור נבלה ועולה דאין בגידין בנ"ט והרשב"א הוסיף להקשות בתשובה דאמרינן להדיא בגמ' ריש ג"ה דאמרינן גיד הנשה נוהג במוקדשין פשיטא וכו' וכ"ת אין בגידן מ"מ ואיסור גיד איכא ואיסור מוקדשין ליכא וכו' הרי מבואר דכי אין בגידין בנ"ט לא חייב משום מוקדשין ואיהו פוסק של עולה חייב שתים וצ"ע. ועיין כ"מ שג"כ לא מצא מענה. לכן נראה דס"ל לרמב"ם אף דאין בגידין בנ"ט היינו לענין אכילה דלא שמי' אכילה אבל הנאה מיקרי דעכ"פ נהנה מגיד ועיין תוס' פסחים שהבאתי לעיל דס"ל דלכך לא דרשינן לא יאכל לאיסו' אכילה דלא שייך בי' רק לאיסור הנאה וא"כ קשי' ליה הא דאמרי' האוכל של נבילה חייב שתים וח"א אינו חייב אלא אחת ומודים באוכל של עולה ושל עיר הנדחת חייב שתים וטרח הגמ' לאוקמי טוב פלוגת' בכולל ואיסור חמור וכו' וק' לימא בהך פליגי ת"ק סבר יש בגידין בנ"ט ולכך חייב וחכמים ס"ל אין בגידין בנ"ט ולכך על נבלה לא חייב אבל של עולה ושל עיר הנדחת דהם אסורי הנאה מיהו איכא וחייב מלקות ועיין משנה למלך הל' יסודי תורה דכתב להדיא להרמב"ם הנהנה מאיסורי הנאה כדרך הנאתו לוקה ולכן ס"ל לרמב"ם הך דאוכל גיד של נבילה אליבא דהלכתא דאין בגידין בנ"ט אתמר ומ"מ כיון דחייב משום אוכל גיד אף דלא חזי' והתורה אחשביה לאכילה אף לענין נבילה אחשביה והאוכל גיד שהוא נבלה איך נאמר לענין גיד הוי אכילה ולענין נבילה לא הוי אכילה והוי שני הפכים בנושא אחד לכן גם משום נבלה חייב דהא אחשבי' התורה שיהי' קרוי אכילה לגבי גיד ולכך גיד של טמאה פטור דמשום גיד ליכא דבשרו אסור וכיון דליכא משום גיד אף משום טמא פטור דאין בנ"ט ולא שייך רחמנא אחשבי' לגבי גיד דיהי' קרוי אכילה דהתם אינו חייב משום גיד כלל וא"ש ׃ אך לפ"ז יש לדקדק בהא דקאמר הגמ' בפסחים אי אין בגידין בנ"ט לא אמרינן כשהותרה נבלה היא וגידה הותרה וקשה למה הלא האוכל גיד של נבלה לוקה משום לא תאכל נבלה נמי וא"כ כשהותרה להנאה אף גיד הותר דהא הוא בכלל ל"ת נבלה ונראה דבלא"ה יש לדקדק דקאמר מאן תנא דס"ל אין בגידין בנ"ט ר"ש ר"ש ס"ל ג"ה אסור בהנאה וקשה הא איכא ר"י בן ברוקא דס"ל אין בגידין בנ"ט ודכוותי' פסקינן ׃

(ה) ולכן נראה דלכאורה קשה מאי איריא לר"ש דאין בנ"ט אפי' יש בנ"ט הא ר"ש ס"ל אין איסור חל על אסור בשום אופן א"כ מעולם לא חל נבלה על גיד והאוכל גיד של נבלה אין לוקה משום נבלה ואיך יתכן כשהותרה נבלה גידה הותרה הא אין כאן בגיד אסור נבלה ואיך יחשב בכלל היתר וצ"ל מה בכך דאין כאן מלקות משום נבלה דלא חל מ"מ הגיד בעצמותו נבלה וכשאוכל אותו אוכל נבלה ושפיר יתכן כשהותרה נבלה היא וגידה הותר' אך זהו אם יש בגידין מ"ט אבל אם אין בו בנ"ט א"כ בממ"נ בעצמותו אינו כאן כל נבילה דהא לית ביה נ"ט רק דנימא דמ"מ האוכל אותו חייב משום נבלה דרחמנא אחשבי' לאכילה אף כשהותרה נבלה גיד וכו' זהו ליתא לר"ש דס"ל אין איסור חל על איסור וא"כ אין לוקה משום נבלה וגם בעצמותו אינו נבלה דלית בי' נ"ט פשיטה דבשום צד לא שייך כשהותרה וכו'. וא"ש לר"י בן ברוקא אף דס"ל אין בגידין בנ"ט מ"מ י"ל כשהותרה וכף דהא האוכל גיד נבילה חייב משום נבילה דרחמנא אחשבי' כנ"ל וא"כ שייך שפיר כשהותרה וכו' אבל לר"ש דס"ל אין חיסור חל על איסור וא"כ האוכל גיד של נבלה אינו חייב משום נבלה וגיד בעצמותה ליכא נבלה דהא אין בנ"ט א"כ אין צד לומר כשהותר' וכו' ולכן לר"ש אמרינן דאסור אבל לפמ"ש דקיימ"ל דאיסור חל על איסו' וכמ"ש הרמב"ם האוכל גיד נבלה חייב שתי' א"כ פשיטא שיש לומר כשהותר' וכף ולכן פסק מותר בהנאה ודברי הרמב"ם ברורים ומדויקי' בגמ' דנקט ר"ש ולא ר"י ב"נ ודו"ק ׃

(ו) ועדיין חובה ליישב קושי'. רשב"א מה דקאמר הגמ' אין בגדין מ"ט ואסור גיד איכא ואסור מוקדשין ליכא ונראה דהתם שם ריש פ' ג"ה ד"ה אלא וכף הקשו איך ס"ד דאין בגידין מ"ט איך קתני אין נוהג בטמאה דלא חל איסור גיד על טמאה הא ליכא כאן איסור טמאה דאין בגידין מ"ט ונראה ליישבו דתו' בד"ה אלמא כתבו בשם ר"ת דמתחילה עצמותו של גיד בשר ולבסוף נתקשה ונתלבן ונעשה גיד ובגמ' דע"ז פלוגתא אי בעינן נבילה דחזי לגר או לכלב לאפוקי סרוח' מעיקרא דמתחלה לא היה חזי לגר לכ"ע מותר וזהו דנחלקו אי בגידין בנ"ט כתב רשב"א דטעם קלוש אית בי' ונחלקו אי הוי טעם גמור או לא וא"כ ברור דלכלב חזי וכמ"ש התוס' דמשליכין לחתולי' ולפ"ז י"ל הא דהאוכל גיד של טמאה דחייב משום טמאה לאו משום דיש בהן בנ"ט רק מתחלה קודם שנעשה גיד ונתקשה היה בשר א"כ חל עליו איסור טומאה ואם שנתקש' ונעשה עץ מ"מ חזי לכלב כנ"ל ונבלה שהיה מתחלה נבלה ואח"כ נפסל צריך שיפסל מאכילת כלב וזה אינו בגיד ולכך אסורה משום טמאה אבל גיד עצמו כשחל איסור כבר נתקשה והוי סרוחה מעיקרא רק אמרינן עץ הוא והתורה אסרתו ולפ"ז אין מהך דאין נוהג בטומאה ראי' דיש בגידין מ"ט אבל בריש ג"ה דקאמר דיחול איסור מוקדשין בהקדישו לאחר שכבר נעשה הגיד והוא עץ הוי סרוחה מיעקרא ואין נוהג במוקדשין וא"כ (ואפשר התוס' לא הקשו אלא לאינך דלא סברי כר"ת הנ"ל) ׃

(ז) ומעתה גם דברי רמב"ם הנ"ל יבואו על נכון דרמב"ם ס"ל לסברה כיון דנחלקו תנאים אם יש בנ"ט או לא דה"ל רק טעם קלוש ונחלק אי קרוי טעם ס"ל ודאי מתחילתו כשנוצר במעי אמו ועדיין רך ודאי יש בו בנ"ט והמציאות מעיד וגם פלוגתא רחוקה דלזה יהי' אף בגדלותו בנ"ט ולזה אף תחילת יצירה באין נ"ט לא אמרינן וא"כ א"ש הא דאמרינן עץ הוא והתורה אסרתו והיינו גזירת הכתוב א"צ לכאורה לכך רק בהיותו נוצר הי' בו בנ"ט וחל עליו איסור גיד ואם כי אח"כ נתקלקל ונתקשה מ"מ הא בעינן חזי לכלב ואסור וא"כ אף באוכל נבלה דלגבי נבלה ה"ל סרוח מעיקרא מותר ואין לומר הא אחשבי' לגבי גיד דגיד שאני דמתחילתו הי' נבלה ממילא רק ה"מ למ"ד חזי לכלב אבל הרמב"ם פסק חזי לגר (ואף דר"מ אמר גיד של נבלה ור"מ ס"ל חזי לכלב ר"מ באמת ס"ל יש בגידין בנ"ט ואנן פסקינן כר"מ ולא מטעמי' דבעינן חזי לגר) וא"כ אף לענין גיד פקע איסורא כשנעשה עץ וצ"ל רחמנא אחשבי' כנ"ל ולכך פסק האוכל של נבלה ועולה חייב שתים דרחמנא אחשבי' כנ"ל משא"כ בריש ג"ה טרח הגמ' למצוא אוקימתא ליישבו וקאמר הגמ' אי נימא דאין בגידין בנ"ט ואתיא כהך תנא חזי לכלב ולכך איסור גיד איכא ואיסור מוקדשין ליכא וכו' וא"ש וכפרט כמ"ש ר"מ דסתמא מתניתין ר"מ ס"ל חזי לכלב וא"ש ודו"ק. יהי' איך שיהי' אין כאן קושי' לחכמי לוני"ל על רמב"ם כיון דפוסק דנהוג בנבלה ודו"ק ׃

(ח) שמא לא השלים וכו' יש להבין ולמה אמרי' בגמ' לא ישדר חתוכה לעכו"ם הא לא יקח הימנו דלמא ישראל לא השלים ניקור הא אף בישראל גופו' צריכין לידע ומכ"ש בעכו"ם ומאותו ראיי' הוכיח הראב"ד דרוב מצוי' בניקור מומחים הם ואי דחיישינן לפושע ויסמוך על הניקור הלזה אף לראב"ד אין כאן הוכחה וצריך לדחוק בשלמא זולת הראב"ד אף אם ביד ישראל צריך להראותו לבקי א"כ אף בעכו"ם כן דלא ישנה בין עכו"ם לישראל אבל בזה אם ישראל שולח לחבירו אמרינן ודאי השלים הניקור א"כ חוששין דאף הוא ינהג כן שהוא ביד עכו"ם וצ"ע׃

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.