פירוש המשנה לרמב"ם/ערכין/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פירוש המשנה לרמב"ם ‏ ערכין ב

א

אין בערכין פחות מסלע ולא יתר על נ' סלע כו': אין פתח בטועה פחות משבעה כו': אין בנגעים פחות משבוע אחד כו': כבר ידעת מד"ת שגדול שבערכים נ' סלעים ופחות שבהן ג' סלעים זהו למי שידו משגת לתת אותו ערך שנתחייב אבל אם היה עני זה שהעריך פוסקין לו כאשר תשיג ידו שנאמר ואם מך הוא מערכך וגו' אבל אין פוסקין על שום אדם בערך פחות משקל ואפילו היה בתכלית העניות שנאמר וכל ערכך יהיה בשקל הקודש ולפיכך מי שפסקו לו סלע ונתן סלע ואפי' היה הערך שחייב גדול שבערכין והוא חמשים והשיגה ידו אחר כך שוב אינו חייב לשלם כל עיקר אבל אם נתן פחות מסלע הרי הוא כאילו לא נתן כלום והערך נשאר עליו ולפיכך אם השיגה ידו נותן הערך שיהיה עליו משלם ולפי שפחות מסלע בערכים אינו פוטר מיד ערך אח"כ רצה התנא להעמיד לנו סתם על דעת חכמים שהם אומרים נותן את כלם ואפי' הוא עני ואין לו זולתם הואיל והוא חייב בהן גובין אותו ממנו לפיכך אמר שאין בערכין פחות מסלע ולא יותר על חמשים כדי שלא תחשוב שמי שאין ידו משגת לכל הערך העיקר שעליו אלא שהוא משיג מקצת וגובין ממנו סלע בלבד הודיעך שגובים ממנו כל מה שידו משגת כגון שיש עליו דרך משל ערך חמשים והיו כל נכסיו מ"ט שגובין ממנו מ"ט: אח"כ התחיל בעניינים הדומין לענין זה ואמר אין פתח בטועה וכו' והלכה זו צריך להקדים בה עיקרים שכבר זכרנו קצתם במס' (ביצה) פסחים ועוד יתבארו כל עיקרים במסכת נדה ועתה שמע מה שצריך מהם במקום הזה והוא שהאשה כשתראה דם הרי היא טמאה ז' ימים ואין הפרש בין שראתה הדם יום אחד או ז' ימים תקרא נדה ואם ראתה הדם בלא עת נדתה ר"ל אחר ז' ימים היא נקראת זבה ואם ראתה יום אחד או ב' תקרא זבה קטנה או שומרת יום כנגד יום ואינה חייבת בקרבן זיבות ואם ראתה ג' ימים זה אחר זה תוך הזמן שבין נדות לנדות תקרא זבה גדולה וחייבת בקרבן זיבות והזמן שיש בין נדות לנדות למיעוט הוא י"א יום והוא קבלה והוא מה שאמר י"א יום שבין נדות לנדות הלכה למשה מסיני לפיכך כל דם שהאשה רואה כל הז' ימים שקבעה לה ווסת והוא עת נדתה הוא דם נדה וכל מה שהיא רואה תוך הי"א יום שאחרי הז' הוא דם זבה ומה שהיא רואה ביום י"ב ומה שאחריו הוא דם נדה לפי שהוא זמן נדה ר"ל ווסת שניה הנה התבאר שמתחלת יום ראשון מן הנדות עד הנדות השני י"א יום לא פחות מיכן. והרי זה עיקר אחד וזכור אותו. והעיקר האחר שכל אשה נולד בה ספק אם היא זבה גדולה אם לא שהיא מביאה קרבן זיבות ואינו נאכל. ועיקר אחר שהאשה שאנו מסופקין בעת נדתה כל זמן שעמדה אחר שפסק הדם ז' ימים וטהורה הרי היא מותרת לבעלה ולהתעסק בתרומה שאפי' היתה זבה הנה עמדה ז' ימים נקיים. ופתח נקרא הזמן שהאשה עומדת אחר שפסק הדם ואז תבא ווסת שניה ר"ל זמן נדה הידוע. אמר שהאשה הטועה ר"ל שטעתה בעת נדתה ולא ידעה באיזה זמן היא וראתה דם והיא אינה יודעת אם העת הזה שראתה בו הדם עת נדתה הוא כדי שיהא דם נדה או בלא עת נדתה ראתה הדם והוא דם זיבות הרי זו משנה זמן הפתח כפי שינויי מספר הימים שראתה בהן דם וזהו חלוקו כפי מה שחלקוהו בברייתא כשהיא אומרת יום א' ראיתי דם בלבד אנו אומרים שמא הוא תחלת דם נדה ונשאר עליה מן התקופה שיש בין נדה לנדה י"ז יום ו' ימים משארית הנדה והי"א יום שבין נדה לנדה כמו שבארנו הרי האשה הזאת פתחה י"ז יום אם ראתה דם לאחר הי"ז יום הרי הוא דם נדה לפי שהוא בעת נדתה ואם אמרה ב' ימים ראיתי דם נאמר פתחה גם כן י"ז לפי שאנו אומרים אפשר שאלו ב' הימים יום א' מהן קודם עת נדתה ויום אחד מתחלת עת נדתה ונשארו מן התקופה עד כאן י"ז ימים וכן אם אמרה ג' ימים ראיתי נאמר אפשר ששני ימים מהן קודם עת נדתה ויום אחד מתחלת שבעה ימי נדה נשארו מן התקופה שבעה עשר יום הרי היא גם כן פתחה שבעה עשר אלא שהיא ספק זבה לפי שראתה שלשה ימים על הסדר ואינה יודעת עת נדתה ואפשר שאלו השלשה ימים בלא עת נדתה הם ואם אמרה ארבע ימים ראיתי נאמר בה גם כן שהיא ספק זבה וקרבנה אינה נאכל לפי שאפשר שיהיו אלו הארבע ימים שנים קודם עת נדתה וב' מימי נדתה ולא תהא זבה וכשאנו משערין הספק הזה יהא פתחה ט"ז יום לפי שאם נאמר ששני ימים מאלו הד' מתחלת עת נדתה ישארו מן הי"א ימים שהיא תקופה קטנה ט"ז יום ואם אמרה ה' ימים ראיתי על הדרך הזה בעצמו נאמר ג' מאלו הה' מתחלת עת נדתה וישארו (מן) התקופה חמשה עשר וכן אמר בברייתא ה' ימים ראיתי פתחה חמשה עשר והיא ג"כ ספק זבה ולא יסור הדבר מהיות כן כל זמן שמוסיף זמן ראיית הדם יום יחסר מזמן הפתח יום והיא בכל זה ספק זבה עד שתאמר י"א יום ראיתי פתחה ט' והיא גם כן ספק זבה לפי שנאמר יום א' מאלו הי"א יום קודם עת נדתה וז' של נדה וב' ימים שארית הי"א שראתה פתחה ט' ואם אמרה י"ב ימים ראיתי דם פתחה ח' והיא זבה ודאית לפי שאם תאמר ששני ימים מזמן ראיית הדם קודם עת נדתה וז' של נדה וג' אחר זמן הנדה הרי היא זבה לפי שכבר ראתה ג' ימים רצופין אחר זמן הנדות ואמר שאלו הי"ב יום שראתה בכלן הדם אפשר שיהא מכללם ג' ימים קודם עת נדתה וז' של נדה וב' אחר הנדה הרי היא ג"כ זבה לפי שכבר קדמה זיבות לנדות וכן אם ראתה הדם י"ג יום פתחה ז' לפי ההיקש הזה בעצמו על מנת שיהו מן הי"ג יום שני ימים קודם הנדה והי"א הנשארים מכל התקופה ז' ימים וזהו ג"כ זבה ודאית כמו שבארנו במה שלפני' ולפי ענין זה נכתב בברייתא כפי מה שתיקן הגמ' כל הזבות הטועות מביאות קרבן ואינו נאכל חוץ מפתח הז' ומפתח ח' שמביאין קרבן ונאכל לפי ששתיהן זבות ודאות כמו שפירשנו ולפיכך תאכל חטאתה וזה שאמרנו פתחה י"ז או פחות מי"ז אין הכוונה שתהא כל הזמן הזה אסורה על בעלה אלא כענין שזכרנו שאחר אותו הזמן תקבע לה ווסת לנדתה והוא הפחות שאפשר כמו שבארנו והוא מה שאמר בגמ' למה לי כולי האי תמני ז' ותשתרי והיתה התשובה לבעלה ולטהרות לא קאמרינן כי קאמרינן לתקוני נדה (וכתב זה) [ופתחה] ר"ל לסיים לה זמן הנדות ויעלה בידה התקופה שיש בין נדות לנדות ואין הפרש בין מי שראתה דם שלשה עשר ימים והיא טועה כמו שאמרנו תחלה ובין מי שראתה דם זמן אתר שאין לה פחות מפתח שבעה לפי שהיא זבה ודאית כמו שבארנו וצריכה לספור שבעה ימים נקיים ולפיכך נמצא שאי אפשר לה למעוט לשום התחלת זמן הנדות אלא אחר ז' ימי הספירה. ומן הכתוב יתבאר לך שנגעי האדם לפחות שיהא בהן הסגר שבעה ימים ונגעי בתים לכל היותר שיהא בהן ההסגר ג' שבועות כמו שמפורש בשלישי מנגעים:

ב

אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברין בשנה כו': ידוע שחדשינו חדשי הלבנה וכן ידוע ששנת הלבנה שנ"ד יום ותשע שעות פחות חומש שעה שלא בצמצום וכשאנו עושים חדשי השנה מל' יום והוא הנקרא מעובר ונקרא ג"כ מלא וחדש כ"ט יום והוא הנקרא חסר עד שתהא השנה ו' חדשים חסרים וששה חדשים מעוברין והיה מספר ימי אותו שנה שנ"ד יום וישאר בידינו משנת הלבנה אותן השעות ומפני קבוץ אלו המותרות אנו צריכין להוסיף בקצת השנים יום או יומים עד שיהיו באותה שנה ח' חדשים מעוברין ולפעמים יהיו המותרות שיעלו בידינו פחות מהימים שהוספנו ותהיה סבה לחסר השנה הבאה משנ"ד עד שיהיו בה חסרים יותר מששה וזו היא אחד מהסבות הראשונות להיות חסרים ושלמין וכסדרן ואין כוונתינו בכאן לדבר על כל אותן הסבות ולא על טעם מניינם לפי שהענין הזה (שמא) יצטרך חבור בפני עצמו וכבר חבר זולתנו בספרד בזה הענין וזולתו מהמון הזה חיבור נאה מאד שאין בינו ובין החבורין שחברו במזרח בענייני העבור דומיא בשום צד וכבר נתבאר בטעיות אותן החבורין מה שהוא מספיק אבל זכרנו בכאן בזה דבר מועט כפי כוונת החבור: ומה שאמר לא נראה בארו בגמרא שעניינו שלא נראה להן כפי העיקרים שבידיהן שראוי להיות מעוברים מהן יותר מח' חדשים. ושתי הלחם ולחם הפנים כבר בארנו זה בי"א ממנחות וקטן נמול נתבאר ג"כ בי"ט משבת:

ג

אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש כו': נבל כלי כדמות נאד [בדפוס נאפוליא הגי' צואר] ויש לו יתרין ומנגנין בו: וחליל הוא כלי מפורסם אצל הכל נקרא בערב מזמאר"י: ואבוב הוא קנה של חליל ר"ל הקנה הדקה שבראשו. ואבוב של קנה הוא הקנה הקטן שבראש החליל: ואבוב יחידי ר"ל שיש לו נקב אחד: ומחליק הוא הזמר שמזמר המזמר מעין הענין האמור קודם שיתחיל המשורר לשורר שכנגדו בנגון הנבל נקרא בערבי אלתושי"ה כן פרשוהו לנו תמיד אבל מה שיעלה בידינו מן הגמרא שאבוב וחלול דבר אחד וזה החלול הנזכר בכאן הוא חליל של קרבן שדוחה את השבת אבל חליל של בית השואבה אינו דוחה לא שבת ולא יו"ט כמו שבארנו בסוף מסכת סוכה:

ד

ועבדי הכהנים היו דברי ר"מ כו': ר' מאיר מתיר להיות עבדים לפי שהוא אומר אין מעלין מן הדוכן לא ליוחסין ולא למעשרות ור' יוסי אומר לא יהיו עבדים לפי שמעלין מן הדוכן ליוחסין ור' חנינא אומר מעלין מדוכן למעשרות ולפיכך לא יהיו אלא לוים. והכל מודים שהשיר אין אומרים אותן אלא לוים ואין מחלוקת אלא במנגנים על השיר לפי שעיקר שירה בפה ואמר רחמנא בלוי ושרת בשם ה' אלהיו איזהו שרות שהוא בשם ה' הוי אומר זו שירה והלכה כרבי יוסי:

ה

אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת כו': המשנה הזאת היא לבן בג בג ודעתו שהתמיד צריך שיהיה מוכן קודם שחיטתו ארבעה ימים ולמדנו זה מפסח מצרים שהיתה משיכתו מבעשור ושחיטתו בי"ד לפי שנאמר בפסח במועדו ונאמר בתמיד תשמרו להקריב לי במועדו: ופי' מבוקרים ר"ל שבקרו אותן ופשפשו במומין להכין אותן לשחיטה: ומה שאמר כדי לשבת ולימים טובים אין דעתו לומר ששה טלאים צריך לשבת ולשני ימים טובים לפי שיותר מכאן צריך באלו הג' ימים אבל ר"ל שהשש טלאים שהיו מוכנין קודם עת הצורך כל ימי השבת אחר שפותחין מהן שבת וב' ימים טובים שהן ג' ימים הרי הנשאר מימי השבוע ד' ימים והוא ענין מה שאמרנו סימנא בעלמא נקט:

ו

אין פוחתין משנים עשר לוים עומדין על הדוכן כו': אבל הי"ב לוים כנגד ט' כנורות ושני נבלים וצלצל ואי אפשר להיות פחות מהן ודע שהחצוצרת מוסיפין על מניינם עד ק"כ ולא יותר וזולתן מן החצוצרות שאמרו עד לעולם אין להם קצב: ונבל וכנור מכלי היתרים ומשתנים בשינוי המיתרים אם מעט ואם הרבה וכבר אמרנו שעיקר השירה בפה: ותבל בנעימה ר"ל להנעים הקול ולמשוך אותו: אח"כ אמר רבי אליעזר בן יעקב שהאומרים השיר על הכלים ואין אומרים בפה אינן עולין ממנין י"ב לוים ואין עומדים עם לוים על הדוכן אלא בארץ היו עומדין וראשיהם מבין רגלי הלוים וצעירי הלוים היו נקראין נגזר מן צער רצוני לומר שהיו [מצערין להן] ומצטערים אותן לפי שניגון כליהם היה מסתיר יופי נעימות שיר הלוים שהיו אומרים שירה בפה: ומה שאמר אין קטן רצונו לומר שבתחלת הכנסו לעבודה לא יתחיל אלא בשעת שהלוים אומרים שירה:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.