ערך/מצרים

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי TriangleArrow-Left.png מצרים

מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אלילי מצרים[edit]

צאן[edit]

בראשית (מג לב) 'וישימו לו לבדו ולהם לבדם ולמצרים האוכלים איתו לבדם כי לא יוכלו המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים'.

ותירגם אונקלוס: ארי לא יכלין מצראי למיכל עם עבראי לחמא ארי בעירא דמצרים דחלין ליה עברין אכלין. כלומר, הצאן היה אלוהי מצרים ולכן גנאי להם לאכול לחם עם אוכלי אלהיהם.

ועוד כתוב (שם מו לד) 'כי תועבת מצרים כל רועי צאן', ופירש רש"י לפי שהם להם אלהות.

וכן נאמר גבי קרבן פסח (שמות ח כב) 'כי תועבת מצרים נזבח לה' אלקינו הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו'.

למה היו עובדים[edit]

בלשון האונקלוס (בראשית מג לב) משמע שהצאן עצמו היה אלוהי מצרים ולו היו עובדים, 'בעירא דמצרים דחלין ליה'.

ובמדרש שכל טוב (שם) פירש שהעברים אוכלים בשר כבשים ומצריים משתחווים לכבשים, ע"כ. מבואר שלא כל מיני הצאן היו אלוהי מצרים אלא דווקא כבשים.

וכן משמע בלשון רש"י (שם מו לד): לפי שהם פי' הצאן) להם אלוהות.

אמנם ברד"ק (שם מג לב) כתב שהיו עובדים למזל טלה ולפיכך לא היו אוכלים שום בשר בהמה, ע"כ. מבואר שלא היו עובדים לכבש עצמו אלא למזל טלה ומטעם זה לא היו אוכלים שום בשר בהמה.

והחזקוני (שם) כתב בדעת רש"י שבאמת יראתם היה מזל טלה אלא שבגללו עבדו את הצאן עצמו, וכ"ה בפי' הריב"א שם.

הטעם שרועי הצאן היו תועבה עבורם[edit]

כתוב (שם מו לד) 'כי תועבת מצרים כל רועי צאן', ופירש רש"י לפי שהם להם אלהות.

אמנם בהדר זקנים מבעלי התוס' (בראשית מו לד) הקשה שאם הם לא לאלוהות היה להם לכבד את רועי הצאן ולא לבזותם ולמאוס בהם.

ומצאנו בדבר זה כמה ביאורים:

  • בדעת זקנים (שם) ביאר, שרועה הוא מלשון 'הרועה אותי' (שם מח טו) ומתרגמינן דזן יתי, שהרועים היו זנים עצמם מן הצאן ואוכלים אותם.
  • כעין זה כתב השפתי חכמים (שם מו לד) שרועה מלשון אוכל כמו רעיה שהיא לשון אכילה ככתוב (מיכה ז יד) 'ירעו בשן וגלעד', וקשה למצרים כשיאכלו אלהותם, אך כתב שאין המקרא משמע כן[1].
  • בהדר זקנים (שם) ביאר עוד, שרועה הוא מלשון 'תרועם בשבט ברזל' (תהלים ב ט) שמנהגם של הרועים להכות את בהמותיהם במקלות, והמצרים לא היו מוסרים צאנם לרועים אלא שמים אותם ברפת ובמכלה. וכ"פ החזקוני (בראשית שם) שדרך רועה צאן לרדות הצאן במקלות וקשה למצרים כשרודים אלהותם.
  • בשפתי חכמים (שם) ביאר בשם הרר"א[2] שאי אפשר שלא יהנו הרועים מן החלב ומן הגיזה ודבר גנאי ותועבה למצרים שיהנו מאלהותם[3].
  • בחזקוני (שם) ביאר שהרועים יודעים שאין בצאן כח אלהות, והמצרים מאמינים בהם אף שיודעים שאין בהם כח. וכ"כ בשפתי חכמים (שם) שהם יודעים שרועי הצאן יודעים הוויתם לפי שהם תמיד אצלם ויודעים שאין בהם ממש, הלכך שונאים כל רועי צאן.
  • בשפתי חכמים (שם) כתב ש'תועבה' בלשון המקרא הוא לשון עבודה זרה, וכוונת הפסוק שרועי צאן חשובים בעיניהם כעבודת אלילים עצמה. ולכן אמר להם יוסף שעל ידי שיאמרו שהם רועי צאן ישים אותם בארץ טובה[4]. וכן פירש ר"ח פלטיאל (שם) שלפי שאוהבים מגדלי בהמה ישימו אתכם בארץ טובה.
  • אמנם יש המפרשים להפך שהצאן היה מאוס בעיני המצרים, ולכן היו רועי הצאן תועבה בעיניהם. וכ"כ הרשב"ם (בראשית מג לב) שהיו מצרים מבזים את רועי הצאן לפי שהיה הצאן מאוס בעיניהם. וכן ביאר את הפסוק (שמות ח כב) 'כי תועבת מצרים נזבח' וגו', דבר המשוקץ למצרים נזבח לעיניהם לצורינו ולא יבזו אותנו לסוקלנו באבנים דרך בזיון[5]. וכ"פ עוד להלן מזה (בראשית מו לד).
וכעין זה כתב האבן עזרא (שם) כי בימים ההם לא היו המצרים אוכלים בשר ולא יעזבו אדם שיזבח צאן, כאשר יעשו היום אנשי הודו. ומי שהוא רועה צאן תועבה היא שהוא שותה החלב ואנשי הודו לא יאכלו ולא ישתו כל אשר יצא מחי מרגיש עד היום הזה.
וכ"כ בדעת זקנים (שם) שהצאן היה דבר מאוס לאכילה כמו שמאוסים העזים לאכילה בהרבה מקומות.


שולי הגליון


  1. וכ"כ כן בפי' הריב"א שם.
  2. הו' בפי' הריב"א שם.
  3. עי' אבן עזרא (שם) שמי שהוא רועה צאן תועבה היא שהוא שותה החלב. אך הוא נקט שאנשי מצרים מאסו בכל אדם האוכל או שותה מהיוצא מן החי ולא בגלל שהיו עובדים לו, ועיין להלן.
  4. ויש לדון איך הותר להם אם כן לגדל הצאן.
  5. כמו שמצינו בשמעי בן גרא יצא יצוא ומקלל ויסקל, קילל דוד וסיקל בעפר דרך בזיון.

מעבר לתחילת הדף