ערך/מצוות צריכות כוונה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי TriangleArrow-Left.png מצוות צריכות כוונה

הדעות ופסק ההלכה[עריכה]

בר"ה (כח: - כט.) ובפסחים (קיד: - קטו.) מח' תנאים ואמוראים אם מצוות צריכות כוונה. מח' ראשונים איך פוסקים: דעת הרא"ש (ר"ה פ"ג סי' יא) ותוס' (פסחים קטו. ד"ה מתקיף) ורמב"ם (שופר ב, ד) שקי"ל שצריכות כוונה, ודעת בעה"מ (פסחים כד: - כה.) ורשב"א (ר"ה כח) וריטב"א (ר"ה כח) שקי"ל שא"צ כוונה. [וכתב בעה"מ דמ"מ יש לאדם לכוין.] ובב"י (או"ח תקפט) הביא הדעות ונקט שצריך כונה, וכן פסק בשו"ע (או"ח ס, ד). (וע"ע ר' יונה ברכות ו. והג"א ר"ה פ"ג יא, וטור או"ח סו"ס ס, ומאירי ר"ה כח ור"ן פסחים כד: ור"ה ז:). [אבל לענין ברכה מי שקיים בלי כונה – י"א שיחזור ויקיים בלי ברכה, ע' סי' תפט ס"ד ובמ"א ובמ"ב שם.]

ובמצוות דרבנן: דעת המ"א (ס סק"ג) והב"ח (או"ח תעה) שדוקא בדאורייתא קי"ל שצריך כוונה. והפר"ח (או"ח תעה, ד) פסק שאף בדרבנן צריך כוונה, וכן נקט המ"ב (ס סק"י) בדעת המחבר והגר"א. [והיינו שבדרבנן יש שנוקטים להקל בהכרעת המחלוקת, אבל ודאי שהתנאים והאמוראים לא חילקו בין דאו' לדרבנן שהרי המקור למ"ד צריכות כוונה בפסחים קיד זה ממרור בזה"ז[1] שהוא מדרבנן, ובר"ה כח מבואר שלמ"ד א"צ היינו בשופר ומצה שהם מדאורייתא.]

אם כוונה מדאורייתא, ואם נלמד מפס'[עריכה]

בבה"ל (ס, ד ד"ה וי"א) הובא שהפמ"ג הסתפק אם צריך כוונה מדאורייתא, והבה"ל הוכיח מדברי הרשב"ם בפסחים קיד: ד"ה אע"ג שזה מדאורייתא. [וצ"ע ששם מיירי במרור בזה"ז שהוא מדרבנן, וע"ש ברש"ש שכתב משום כך שצריך לומר שמש"כ הרשב"ם דאורייתא – ל"ד.] וע' אמרי בינה (או"ח יד) שדן אם נלמד מפס' או מסברא.

כוונה הפכית[עריכה]

גם למ"ד אין צריכות כוונה י"א שאם כיון שלא לצאת – לא יצא. (ר' יונה בברכות ו. מד' הרי"ף ד"ה ורבינו בשם רשב"ם, וכן בר"ן ר"ה ז: מד' הרי"ף ד"ה אבל, והובא בב"י תקפט). ובב"י הביא דעת הרא"ה שאף שכיון שלא לצאת יצא, אבל פסק כדעת הרשב"ם. וביאור סברת הרשב"ם שמעתי בשם הגר"ש רוזובסקי שאין מאכילים לאדם מצוות בעל כורחו. (וכן משמע בתוס' סוכה לט. שכתבו "בע"כ לא נפיק".)

ואם יש אומדנא שלא רוצה לצאת י"א דהוי ככוונה שלא לצאת, ע' ט"ז (תפט סק"ז) וע' בה"ל (תפט, ד בסוף ד"ה שאם). וצ"ע מדברי ר"ל בפסחים קיד: שיוצא בטיבול ראשון למ"ד א"צ כוונה[2], אף שזה לפני אכילת המצה (ובתוס' שם ד"ה זאת מבואר ששצריך לאכול אחר המצה), וגם לפני ברכה (להרמב"ן במלחמות שם). וע"ע תוס' סוכה לט. ד"ה עובר שמשמע שצריך לכוין לא לצאת אף שעדין לא בירך. וצ"ע.

הטעם שצריך כוונה[עריכה]

בפשטות הטעם שצריך כוונה (למ"ד שצריך) היינו שמצוה עניינה לעשות הדבר מחמת ציווי ה' והכוונה עניינה לייחד את הפעולה שתיעשה לשם ציווי ה' [ובזה יתבאר טעם הח"א (שהובא במ"ב ס סק"י) שסגי בסתמא לשמה. (וצע"ק שבמ"ב משמע קצת שצריך מוכח מתוך מעשיו, ואינו מוכרח.)] אמנם לפ"ז יל"ע מדוע יש צד שמועיל הנאה להחשיבו כמכוין (ע' ר"ה כח. בסה"ע שיש הו"א שאכילת מצה עדיף ופי' רש"י משום הנאה, וע' להלן שיש שנקטו חילוק זה לדינא). וע' קה"י (שבת סו"ס לה) שצ"ל שצריך כוונה משום שאל"כ הוי כמתעסק לגבי קיום המצוה, וצ"ב. עכ"ד. (ובלשון הגמ' בר"ה נזכר "מתעסק").

אם לא ידע שמקיים[עריכה]

אף לשיטות שא"צ כוונה מ"מ אם לא ידע שמקיים כגון שאכל מצה ולא ידע שהיום פסח לא יצא. (ר"ן ר"ה ז: ד"ה גרסינן בשם הרא"ה).

במצוות שיש בהם הנאה[עריכה]

במצוות שיש בהם הנאה י"א שאין צריך כוונה אף למ"ד מצוות צריכות כוונה. כן דעת הראב"ד (בהשגות על בעה"מ פסחים כה.), וכ"כ הר"ן (בר"ה ז: ד"ה לפיכך) לדעת הרמב"ם, ויסוד לזה מהצריכותא בר"ה כח, וע"ע תוס' פסחים קטו. סד"ה מתקיף ובמהרש"א וקרני ראם שם. אבל בדעת הרי"ף כתב שם הראב"ד שלא מחלק בזה. וכן משמע ברא"ש בר"ה (פ"ג יא), והובא בב"י תעה, ובשו"ע תעה ס"ד נראה שפוסק כן, ע"ש במ"ב, והמ"ב הביא דעות שלא יוצא אף באכילה (ומפרש התוס' דלא כהקרני ראם), וכתב שכן פסק הפר"ח.

וביאור שיטה זו - ע' קה"י (שבת סו"ס לה).

במצוה של אמירה[עריכה]

בר' יונה (ברכות ו. ד"ה אמנם) כתב דאף למ"ד שא"צ כוונה – במצוה שתלויה באמירה בלבד צריך כוונה, ובהג' הב"ח שם כתב שלא כתב כן לדינא, אמנם הב"י (תקפט) הביא ד"ז. ואף להב"י מדברי הרשב"ם שהביא ר' יונה שם בהמשך משמע שלא ס"ל כן. וכן משמע בבה"ל (ס, ס"ד ד"ה י"א) שיש מח' בזה. וע' עמק ברכה עמ' ט.

במצוה שעיקרה תוצאה[עריכה]

בקוב"ש (כתובות רמט) כתב שמצוה שעיקרה תוצאה א"צ כוונה לכו"ע. (ולכאורה זה להביאור שמה שצריך כוונה היינו כדי שלא יהיה מתעסק.)

אם למ"ד א"צ כוונה לכתחילה צריך[עריכה]

במאור (פסחים כה. מדפי הרי"ף) כתב בשם רה"ג שאף למ"ד שא"צ כוונה מ"מ "יהא אדם רגיל להתכוין למצוה." וכן בד"מ (תעה, ד) כתב שטוב לכוין. וכן במ"ב (ס סק"ב) כתב שמצוה מן המובחר לכוין. ובקובץ הערות (לו, ד) כתב שאינו קיום מצוה לכו"ע ורק לא ביטל למ"ד שא"צ. (ולא משמע כן במאור ובד"מ הנ"ל).

אם כוונת משמיע משום מדין מצוות צריכות כוונה או מדין שומע כעונה[עריכה]

בר"ה כח: מבואר דמה שצריך כוונת משמיע היינו משום מצוות צריכות כוונה. אבל בסוף הסוגיא (שם כט.) מבואר דבברייתא שם לא מיירי בכוונה להוציא אלא בכוונת המשמיע עצמו לצאת יד"ח בעצמו. וא"כ אין הכרח לענין כוונת משמיע להוציא. אמנם מדברי בעה"מ (בר"ה ובפסחים) מבואר שמי שסובר שצריך כוונת משמיע להוציא ע"כ סובר מצוות צריכות כוונה, ומוכח שכוונת משמיע זה מדין מצוות צריכות כוונה. ודעת ה"יש שסבורין לומר" בבעה"מ ר"ה ז.) ובר"ן ר"ה ז:) שכוונת משמיע היינו כוונה להשמיע קול ולא כוונה להוציא, וכ"ד הרשב"א (בר"ה כח) אליבא דהרי"ף. ונראה דר"ל שכוונתו להשמיע לחבירו. (דא"א לפרש שר"ל שמכוין לתקוע, ולאפוקי מתעסק, שהרי הגמ' ר"ה כט.) נוקטת דיש מ"ד שיצא בכה"ג ורק ר' יוסי חולק ע"ז, ובמתעסק מפורש במשנה בר"ה לב: שלא יצא). ולשיטה זו נראה דנצרך כוונת משמיע מדין שומע כעונה לייחס הדבר לחבירו. [ע' חזו"א או"ח כט, א]. ולכן כתבו הראשונים שלשיטה זו מתיישב גם למ"ד דא"צ כוונה. וע"ע בריטב"א בר"ה כח (ובטורי אבן שם). [וע"ע בשו"ע הרב (סי' ריג ס"ד וסי' תפט סי"ב) שמוכח מדבריו שכונת משמיע מדין מצ"כ, דמשו"ה חשש שיוצא בלי כונת משמיע לענין ברכה, דחשש לשיטות שמצוות אצ"כ (עכ"פ בדרבנן).]

וביאור הדעה שצריך כוונת משמיע מדין מצוות צריכות כוונה – נראה ע"פ הביאור שענין הכוונה לייחד את המעשה שיהיה לשם מצוה, דלפ"ז י"ל שגם העושה בפועל צריך להשתתף ביחוד המעשה לשם המצוה.



שולי הגליון


  1. א"א לדחות ששם מיירי על זמן הבית, שהרי כתוב שם ב' תבשילין.
  2. לכאורה זה קשה גם אם נאמר שצריך כוונה הפכית מפורשת, מה ראיית ר"ל הא יכול לכוין במפורש. אמנם ע"ז תי' החזו"א (קכד) שיהיו שלא ידעו לכוין.
מעבר לתחילת הדף