ערך/הדלקת נרות שבת

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי TriangleArrow-Left.png הדלקת נרות שבת

אמירת תחינות[עריכה]

נהגו נשות ישראל להרבות בתחנונים אחר הדלקת נרות לזכות בבנים תלמידי חכמים.

מקור המנהג מדברי רבינו יונה באגרת התשובה (דרוש השלישי סימן פא) שכתב וז"ל: כשהאשה מדלקת את הנר בערב שבת וכו' ותתפלל באותה שעה על בניה שיהיו בניה מאירים בעולם בתורה ובמצוות, ותתפלל ותאמר יהי רצון שיהיו בני מאירים בעולם בתורה ובמצוות וביראת שמים. מפני שתפילה זו נאה בשעה שהאירה נר של שבת, כענין שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, עכ"ל.

וע"ע בדברי הגמרא בשבת (כג:): אמר רב הונא הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים, ופירש רש"י: דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה, עכ"ל.

ואחריו[1] נמשך רבינו בחיי וכתב (שמות יט ג) וכתב: ולכך ראויה האשה להתפלל לשם יתברך בשעת הדלקת הנר של שבת, שהיא מצוה מוטלת עליה, שיתן לה ה' בנים מאירים בתורה, כי התפילה נשמעת בשעת עשיית המצוה. ובזכות נר שבת שהוא אור תזכה לבנים בעלי תורה הנקראת אור, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, עכ"ל.

מ"מ נוספים בעניין זה

הגהות מיימוני (הלכות חלה אות ל), מגן אברהם (או"ח סימן רסג סקי"א) בשם מטה משה, של"ה (צז: בדפי הספר, ד"ה כשאשה יולדת), שיירי כנסת הגדולה (שם הגהות טור אות ה), קיצור שולחן ערוך (סימן עה ס"ב), משנה ברורה (סימן רסג סק"ב) ובכף החיים (שם סקל"ד).

הדלקת שבעה נרות[עריכה]

מנהג להדליק שבעה נרות ומניחים בהם שמן שידלקו עד יום שבת בערב, תורה לשמה (סימן עו) דחה מנהג זה וכתב שאסור משום בל תשחית.

כשהבעל רוצה להדליק אף הוא במקום אחר[עריכה]

תורה לשמה (סימן עח), כשהאשה מדליקה בחדר האכילה והאיש רוצה להדליק נר בחדר שהם נכנסים ויוצאים בו וגם לוקחים ומביאים משם חפצים וצריכים שם אור בעת שנכנסים לישן שם וממילא חייבים הם בהדלקתו, אלא שהבעל רוצה להדליק שם בברכה, עיין שם שנקט שרשאי.

אשה ששכחה להדליק[עריכה]

כתב הרמ"א (סימן רסג ס"א) שתוסיף מכאן ולהבא נר נוסף על מה שנהגה עד כה. וביאר המשנה ברורה (סק"ז) שהוא קנס כדי שתהיה האשה זהירה בכבוד שבת.

אם הדליקה נרות אך מיעטה ממספר הנרות שנהגה להדליק. הפרי מגדים (סק"ג) כתב שצריכה להוסיף, והביאור הלכה (ד"ה ושכחה) כתב שאינה צריך להוסיף כיון שעיקר הדין להוסיף הוא חומרא רחוקה ולכן דיינו להחמיר כשלא הדליקה כלל.

אם לא הדליקה מחמת אונס כתב בשמירת שבת כהלכתה (ח"ב פמ"ג ס"ה) בשם הגרשז"א שאינה צריכה להוסיף, כגון אם לא הדליקה כיון שהיתה עסוקה בטיפול בבנה החולה.

עוד אמר הגרשז"א (שם) שאם לא הדליקה מחמת טעות, בדין או במציאות, וכן אם חזרה בתשובה ובשעת פשיעותה לא הדליקה נרות, אין נראה לקונסה כיון שלא שייך טעם הקנס כדי שתהיה זהירה בכבוד שבת.

הכף החיים (סק"י) כתב שאם לא הדליקה נרות מחמת עוני, פטורה מלהוסיף.

בספר מראה כהן (עמודים 280-281) מובאת עדותו של הרב צבי כהן ששאל בנדון זה מה הדין באשה שנגשה להדליק נרות שבת ואף ברכה אך למעשה לא הדליקה, האם צריכה להוסיף. הגר"נ קרליץ השיבו שעליה להוסיף נר, וכן הורה הגר"ח קניבסקי והוסיף שכיון שבירכה לבטלה הרי שעונשה גדולה יותר וגרועה היא מאשה שכלל לא בירכה, זאת למרות הסברא שכיון שרצתה להדליק ואף ברכה שמא אין שייכת כאן סברת הקנס שתהיה זהירה בכבוד שבת.

עוד דן שם באשה שלא הדליקה נרות בערב יום טוב שחל בשבת כיון שהיתה סבורה להדליק בליל יום טוב כי שכחה שהוא גם שבת, על כך הורו הגרח"ק והגרנ"ק שעליה להוסיף נר. הגרח"ק ביאר טעם הדבר כיון שזו פשיעה, והגרנ"ק הוסיף שדבר זה אין דרך אנשים לשכוח ולכן ראוי לקונסה.

עוד דן ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת ולא הכינה האשה מראש אש שתוכל להעביר ממנה להדלקת הנר. במקרה זה פסקו הגרח"ק והגרנ"ק שאינה צריכה להוסיף נר כל ימיה. בטעם הדבר אמר הגרח"ק שאונס רחמנא פטריה, והוסיף הגרנ"ק שכיון שמצוי שישכחו דבר זה ממילא אין קונסים בדבר שאנשים רגילים לשכוח.

אם שייך בהם 'מצוות לאו ליהנות ניתנו'[עריכה]

עי' עונג יום טוב (סימן נ) שכיון שכל המצוה הוא להנות לאורם, ממילא לא שייך בהם *מצוות לאו ליהנות ניתנו.



שולי הגליון


  1. כ"כ בשו"ת עטרת פז (ח"א יו"ד הערות סימן ב הערה ז) ובביאור דברי האגרת על רבינו יונה שם.
מעבר לתחילת הדף