ערוך השולחן העתיד/זרעים/נד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) דע דרש"י ז"ל בברכות [ל"ו. ד"ה גבי] ובשבת רפ"ז ובבכורות [נ"ד.] ובחולין [ו':] כתב דמן התורה אינו חייב בתו"מ רק בדגן תירוש ויצהר וכל פירי אילנות וירקות לא הוי רק דרבנן ופשטא דקרא משמע כן דכתיב ראשית דגנך תירשך ויצהרך ובעשר תעשר כתיב מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובקרח כתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם וגו' ואע"ג דבספרי ובת"כ דרשי מקראי לחייב כל הדברים אסמכתא בעלמא הוא שהרי מרבה גם מעשר ירק וזהו פשיטא דאינו מן התורה כמבואר בכ"מ וזהו גם דעת רבותינו בעלי התוס' בכל המקומות שנתבארו וכ"כ הראב"ד בהשגות פ"א דמעשרות וז"ל אף לא שאר אילנות חוץ מתירוש ויצהר ע"ש:
(ב) ובגמ' ברכות שם אומר מעשר אילן דבארץ גופה מדרבנן ובבכורות שם שואל הש"ס שני מינין בעלמא דלאו דגן תירוש ויצהר מנלן שאין מעשרין ממין על שאינו מינו ומשיב הני דרבנן נינהו וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולפ"ז צ"ל הא דתנן בריש מס' מעשרות כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ חייב במעשרות זהו שיש מהן דאורייתא ויש מהן דרבנן וראיה לזה שהרי גם ירקות נכללו בזה כמבואר ר"פ כלל גדול וירק פשיטא דהוא דרבנן כמבואר בר"ה [י"ב.] שאומר שם תנא לירקות ולמעשרות ופריך לירקות מאי ניהו מעשר ירק היינו מעשרות ומתרץ תנא דרבנן וקתני דאורייתא ע"ש:
(ג) אבל הרמב"ם ז"ל פסק דכל הפירות חייבים מדאורייתא לבד חרובים מפני שאינו מאכל רוב בני אדם [פ"א ממעשרות] וירקות מפני שאינם בכלל תבואת זרעך. וז"ל הרמב"ם ריש פ"ב דתרומות כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה ומ"ע להפריש ממנו ראשית לכהן שנאמר ראשית דגנך תירשך ויצהרך תתן לו מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים שנאמר דגנך אף כל כיוצא בהן חייב בתרומות וכן במעשרות עכ"ל ודרשא זו היא בספרי:
(ד) ושם בדין ו' כתב הירקות אע"פ שהן מאכל אדם אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהן לפי שנאמר במעשר תבואת זרעך תבואה וכיוצא בה אבל הירקות אינן בכלל התבואה וכן יראה לי שה"ה בתרומה שהרי נאמר בה דגנך תירשך ויצהרך כל הדומה לאלו אבל תרומת הירק מדבריהם כמעשר עכ"ל:
(ה) ובפ"א דמעשרות דין ט' כתב החרובין אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהן לפי שאינו מאכל רוב אדם עכ"ל וזה מפורש בר"ה [ט"ו:] אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן ע"ש וה"ה לתרומה וזה שלא הזכיר דסמך על מ"ש בפ"ב דתרומות דכלל גדול הוא דתרומות ומעשרות דין אחד להן [כמ"ש הכ"מ ספ"א דתרומות ע"ש]:
(ו) ובירושלמי ריש מס' מעשרות מפורש כהרמב"ם שאומר שם עשר תעשר וכו' אין לי אלא תבואה קטניות מניין ת"ל וכל מעשר הארץ וכו' פרי העץ לרבות כל פירות האילן וכו' ירקות מניין איסי בן יהודה אומר המעשרות לירקות מדבריהם עכ"ל. הרי מפורש דכל הני הוי דאורייתא והסמ"ג בעשין [קל"ג] פסק כהרמב"ם ונראה דדבר זה היה מחלוקת הבבלי והירושלמי והרמב"ם בענינים אלו תפס לו כמה פעמים דרך הירושלמי [אמנם גם בש"ס דילן פשטא דסוגיא דיבמות פ"א. וחולין ק"כ: נראה להדיא דמעשר פירות דאורייתא ורש"י ותוס' נדחקו ליישב ע"ש]:
(ז) כל דבר שהוא מאכל אדם אפילו ע"י הדחק כמו בשני רעבון כהמין כרשינים שהיה בזמן הש"ס דעיקרו הוא לבהמה אך בשעת רעבון אוכלין אותו בני אדם חייב בתרומה ומעשרות ויראה לי דחיובו מדרבנן דהכי משמע בירושלמי חלה [פ"ד סוף ה"ד] שאומר אימתי גזרו על הכרשינין בימי רעבון בימי דוד ע"ש הרי שאומר דדוד גזר על זה ולא מן התורה ולענין טומאת אוכלין בעינן דוקא שייחדן לאכילת אדם כמ"ש הרמב"ם בפ"א מטומאת אוכלין ע"ש מיהו לענין תו"מ לא שייך ייחדן דכשאוכלן ממילא יחדן ומחוייב להפריש [ומ"מ לפמ"ש בסעי' הבא צ"ע ולפמ"ש בסעי' ט' א"ש ודו"ק]:
(ח) כתב הרמב"ם [שם] הסיאה והאזוב והקורנית שזרען מתחלה לאדם חייבין במעשר וכן כל כיוצא בהן זרען למאכל בהמה אע"פ שנמלך וחשב עליהם לאדם כשהן מחוברין פטורין שמחשבת חיבור אינה כלום עלו מאליהן בחצר אם היא חצר המשמרת פירותיה הרי אלו חייבין שסתמן לאדם ואם אינה משמרת פירותיה פטורה עכ"ל והמקור מנדה [נ"א.] וההפרש בינם לכרשינין נ"ל משום דכרשינין כל המין שוה שזורעין אותו לאכילת אדם בשעת דחקו וגם לבהמה לפיכך בכל ענין חייב במעשרות אבל אלו המינין יש שזורעין אותם לאדם לגמרי ויש שזורעין אותן לבהמה לגמרי ואז אף אם חישב לאדם כשהן מחוברין לאו כלום הוא אבל אם חישב כשהן תלושין חייבין במעשר וכשעלו מאליהן בחצר סתמא לאדם ולכן אם נשמרין חייבין דכשאין נשמרין דינן כהפקר דפטור מן המעשרות ודוקא בחצר סתמן לאדם אבל שלא בחצר סתמן לאו לאדם [תוס' נדה שם ד"ה אלא] דבחצר יודע מתי ללוקטם עד שלא יתקשו לפיכך סתמא לאדם משא"כ שלא בחצר [שם]:
(ט) ואיך הדין כשעלו מאליהן שלא בחצר או כשזרען סתם שלא בחצר אינו מבואר ויראה לי מהא דתנן בפ"ח דשביעית כל שאינו מיוחד למאכל אדם ולמאכל בהמה חישב עליו וכו' כגון הסיאה והאזוב והקורנית ע"ש וה"נ כן דתלוי במחשבה אח"כ ואע"פ שאמרנו דמחשבת חיבור לאו שמיה מחשבה זהו כשזרע מקודם לבהמה כמ"ש אבל בזרע סתם מהני מחשבה גם בחיבורן [כנלע"ד]:
(י) יש בזרעונים שהזרעים הם כהמאכל עצמו כמו זרע קטניות ופולין ועדשים ואורז ודוחן וכיוצא בהם דחייבים הזרעונים בתו"מ כמו הגידולים מהם ויש זרעונים שבעצמן אינן נאכלין רק מה שנתגדל מהן ונקראים זרעוני גינה שאינם נאכלים ושנינו בשלהי מעשרות דהזרעונים פטורין מתרומה ומעשר כגון זרע לפת וצנון ובצלים וכיוצא בהם כיון שאין נאכלין לאדם ורק הגדילין מהן חייבין ורק קצח דזרעו נחשב ג"כ בין זרעונים שאין נאכלים כמ"ש הרמב"ם בפ"א מכלאים ומ"מ זרע הקצח חייב במעשר ובתרומה והטעם משום דנותנים אותו בפת לריח וטעמו יפה ללב דמבריא את הלב ולכן דינו כאוכל [עתוי"ט פ"ה דעדיות מ"ג ועוקצין פ"ג מ"ו]:
(יא) כתב הרמב"ם בפ"ב תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן ושל צלף והקפריסין של צלף פטורין מפני שאינן פירא בד"א בשזרען לזרע אבל זרען לירק הרי אלו חייבים וכן האביונות של צלף חייבין מפני שהם פירי עכ"ל. ביאור הדברים דצלף הוא מין עץ שגדילים עליה ב' מיני אוכלין והיא עזה שבאילנות [ביצה כ"ה.] ואינה מצויה במדינותינו ונקראת קאפע"ר בוי"ם והיינו האחת בתוך העלים גדילים כמין תמרות ובולטין בהעלה ותמרה כזו מצויה גם בתלתן וחרדל ופול הלבן והשנייה היא קליפה גדולה שסביבי הפירי וראוים התמרות והקליפה הנקראת קפרוס לאכילה אך עיקר הפירי היא האביונות והיא הפירי שבתוך הקליפה [ערש"י ברכות ל"ו.] ולכן התמרות בכל הפירות שחשבנו והקפריסין שבצלף אם זרען בשביל הזרע הפנימית הן פטורות שלא נטע בשבילן ולא נחשבות לפירי ואם זרען לירק כלומר שלא בשביל הזרע הפנימית הרי הן חייבות שהרי זרע בשבילן והאביונות בכל ענין חייבין מפני שזהו עיקר הפירי ויראה לי אפילו כשנטע לירק ונתגדל האביונה חייבת דסוף סוף היא ודאי עיקר הפירי [כנלע"ד] וראיה מדין שאחר זה:
(יב) שנינו במשנה פ"ד דמעשרות [מ"ה] כסבר שזרעה לזרע ירקה פטור זרעה לירק מתעשרת זרע וירק וכסבר הוא מין זרע שקורין לה כולינדר"א בלע"ז ותרגום ירושלמי על והמן כזרע גד כסבר ויש כסבר גינה ויש כסבר שדה כדתנן ריש כלאים ולכן אם זרע בשביל הזרע כשאכלה כשהיא ירק שלא נתגדל הזרע עדיין פטורה ממעשרות ומתרומה לפי שלא זרע בשביל הירק ואם זרע בשביל הירק שניהם חייבים והא דחייב גם על הזרע משום דסוף סוף זו היא עיקר הפירי והירק הם העלין:
(יג) ובירושלמי שם איתא שבת שזרעה לזרע ירקה פטור זרעה לירק מתעשרת זרע וירק ואינה מתעשרת זירין זרעה לזירין מפריש מן הזרע ומן הירק ומן הזירין ושבת הוא מין שקורין אניט"ו בלע"ז ובלשונינו עני"ס ונותנת טעם בקדירה ודינה ככסבר ונתוסף בה זירין ופי' הרמב"ם בפי' המשנה דזהו הגבעולין שבראשי הצמחים שבהם מונח הזרע וזהו כעין קפרוס בצלף והיא גרועה מהירק והר"ש והרע"ב פירשו דזירין הם הזמורות ע"ש ותימא לומר שזמורות יהיו ראוים ג"כ לאכילה אך מסתמא כן הוא וכתב שם הרע"ב דגם בכסבר אם זרעה לזירין מתעשרת זרע וירק וזירין ע"ש וברמב"ם ובהר"ש לא מצאתי זה וגם בירושלמי אין זכר מזה:
(יד) ויש דברים שבהם גם הירק עיקר דאפילו זרען לזרע בלבד מתעשרות זרע וירק ואלו הן השחלים והוא מין ירק חם ויבש ושוחקין אותו ושותין אותו בחמין וגרגר והוא מין צמח ונקרא בלשון המקרא אורות והוא טוב לעינים ואלו השנים בהם הירק עיקר כמו הזרע וכיצד מתעשרות ירק וזרע שאם לקט הירק לאוכלו מפריש תרומה ומעשרות ויאכל וכשיתייבש ויאסוף הזרע שלו מפריש מן הזרע:
(טו) ויש דברים להיפך שהירק פטור אפילו אם זרען לירק כדתניא בתוספתא ובירושלמי ספ"ד דמעשרות הפול והשעורין והתלתן שזרען לירק בטלה דעתו זרען חייב וירקן פטור ע"ש והתוספתא היא בשביעית פ"ב [הל' ז'] והכי תניא התם כל ירקות שזרען לזרע בטלה דעתו ירקן חייב וזרען פטור התבואה [כצ"ל] והקטניות שזרען לירק [כנ"ל] בטלה דעתו זרען חייב וירקן פטור וכלשון זה כתב הרמב"ם בפ"ב דין ז' ואח"כ אומרת התוספתא הפול והשעורים והתלתן שזרען לירק בטלה דעתו וכו' ואע"ג דפול בכלל קטניות ושעורים בכלל תבואה מ"מ תני להו בפ"ע משום דבפולין יש הרבה מינים סתם פול ופול הלבן ופול המצרי והחרוב כדתנן בריש כלאים ויש מהם שהעלים גדולים כעלי חרובין כדאיתא שם בירושלמי והייתי אומר דבהם הירק ראוי לאכילת כל אדם וליחייב במעשרות קמ"ל דלא ובשעורים יש ג"כ כמה מינים שבולת שועל ושיפון וכן כוסמין ויש מהן יפים וזקופים מאד כדאיתא בירושלמי סנהדרין פ"ב [הל' ה'] ע"ש וזהו ששנינו בפאה פ"ו רואין אותן כאלו הן ענבה של שעורין והייתי אומר דירקן ראוי לאכילת כל אדם ויפריש על הירק ג"כ קמ"ל דלא [כנלע"ד ומתורץ קושית הכ"מ שם]:
(טז) כתב הרמב"ם בפ"ב דין ח' התלתן אע"פ שאינו אוכל אדם כשיקשו הואיל ורוב האדם אוכלין אותן בתחלתן הרי הן חייבין בתרומה ומעשר עכ"ל ומשנה מפורשת בפ"א דמעשרות מאימתי הפירות חייבין במעשרות התלתן משתצמח ע"ש הרי שתלתן חייבת בתו"מ ובערוך כתב שהוא מין זרעונים הדומה לעדשים והוא מר בתחלתו וכששורין אותו במים נמתק ובלשון גמ' נקרא שבלוליתא ע"ש:
(יז) והקשה עליו הראב"ד דבעצמו כתב מקודם דתמרות של תלתן פטורין מתו"מ ע"ש ודבריו אינן מובנין כלל דמה ענין התמרה לגוף הפירי והרי גם שם נתבאר בזה ובצלף והתמרה פטורה ועיקר הפירי חייבת [כ"מ]. ונ"ל בכוונת הראב"ד דכיון דהרמב"ם כתב שאינו נאכל רק בתחלתו והתמרה הוי ג"כ בתחלתו א"כ ודאי גם התמרה ראויה לאכילה דבצלף וכיוצא בו נאכלין גוף הפירות בסופן ג"כ ואז התמרה נובלת ולא שייך זה בתלתן ומ"מ אין זה תימא על הרמב"ם כמובן:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |