ערוך השולחן/אבן העזר/ס

ערוך השולחן ‏ אבן העזר ס

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) [דיני שושבינות שנהגו בזמן הקדמונים ובו י"ג סעי']
כתב הטור: דרך הבחורים כשאחד נושא אשה חביריו שולחין לו דורונות כדי שיתחזק בהן על ההוצאה שהוציא על החופה ובאים ואוכלים עמו ז' ימי המשתה או מקצתם, וכשישאו גם הם הוא פורע להם מה שעשו לו ושולח לכל אחד ואחד מהם כפי מה ששלחו לו ואוכל ושותה ושמח עמהם, וזה נקרא "שושבינות" – פירוש מריעות, עכ"ל.

(ב) ויש לזה דין מלוה, שאם אחד שלח לחבירו ונשא הוא אח"כ ולא חזר חבירו ושלח לו יכול לתובעו בב"ד, מיהו אינו יכול לתובעו קודם שישא, ולא עוד אלא דאם רצה המחזיר להחזיר לו קודם שנשא יכול לומר לא אקבל ממך עתה עד שאשא אשה שאני רוצה לשמוח עמך כדרך ששמחת עמי. ודומה למלוה גם בזה – שפעמים שאין הלוה רשאי לפרוע שלא מדעת המלוה, כגון הלוהו בישוב לא יחזיר לו במדבר בע"כ כמ"ש בחו"מ סי' ע"ד, וזהו ג"כ אצל החתן הזה הוה כהחזיר לו במדבר שהוא מגרעו מכבודו [הה"מ פ"ז מזכיה].

(ג) ואפילו כשנושא אינו יכול לתובעו אא"כ נשא כדרך שנשא הראשון, אבל אם משנה בשמחתו מכפי הראשון – אינו חייב להחזיר לו, מפני שיכול לומר אין רצוני לעשות עמך אלא כפי שעשית עמי. וי"א בין אם השינוי הוא בגרעון שמחה מכפי הראשון כגון שהראשון נשא בתולה והוא אלמנה, יכול לומר לו "לכשתשא בתולה אפרע לך", וכן אם הראשון עשה שמחתו בפומבי וזה רוצה לעשות בצינעה או מפני שעת צרה היא או מפני שרוצה לצמצם בהוצאה יכול לומר "לכשתעשה בפומבי אשלם לך", ובין להיפך שהשני בא להוסיף בשמחה שהראשון נשא אלמנה והיא בתולה או שהראשון עשה בצינעה והוא עושה בפומבי – יכול הראשון לומר לו "כשתעשה כמוני אשלם לך" ולא באופן אחר [רשב"ם ב"ב קמ"ה:]. וי"א דווקא כשבא לגרע בשמחה מכפי הראשון, אבל כשבא להוסיף בשמחה – אין הראשון יכול לומר לו כן [טור בשם הרמ"ה].

(ד) אם בא השני להחזיר להראשון יותר מכפי מה ששלח לו – מותר, ואין בזה משום ריבית דלאו אדעתא דריבית יהיב לה שהרי אם רצה היה פוחת, אלא מתוך שמחת מריעות הרבה בדורן. ואם עברה שביעית בין נשואי הראשון לנשואי השני – אין שביעית משמטתו דלא קרינן בזה "לא יגוש" שהרי אינו יכול לתובעו עד שיגיע זמנו שישא אשה ויחזיר לו, ולכן אם נשא השני ולא תבעו לראשון ואח"כ עברה שביעית – אינו יכול לתובעו עוד, שהרי כיון שנשא היה ביכולתו לנוגשו וכשהגיע שביעית קרינן ביה "לא יגוש" [הה"מ שם].

(ה) לפעמים מעות השושבינות חוזרת ליורשיו כמו שיתבאר, וכשחוזרת אין הבכור נוטל בה פי שנים שאין הבכור נוטל חלק בכורה רק במוחזק ולא בראוי, וזה אינו מוחזק שהרי אם לא היה נושא אשה לא היה מחוייב לשלם לו. ומטעם זה גם היבם אינו נוטל בה, כגון שאחר שנעשה שושבין לחבירו וחוזר חבירו לעשות לו שושבין ואכל ושמח עמו ולא הספיק זה לפורעו עד שמת החתן וייבם אחיו את אשתו – אין היבם זוכה בו, דאין היבם נוטל בראוי כמ"ש בסי' קס"ג.

(ו) ראובן ששלח לשמעון שושבינות, אין שמעון חייב להחזיר לו אא"כ יקראנו שיאכל וישתה וישמח עמו, ומיהו אם הוא בעיר או סמוך לה כל כך שאפשר לו לידע שראובן נושא אשה יש לו לבא מעצמו לאכול ולשתות ולשמוח עמו וליפרע לו, וכשלא בא צריך לשלם לו בשלימות אע"פ שלא אכל אצלו שהרי מתחייב בעצמו מה שלא בא מעצמו. אמנם כתב הרמב"ם דזהו במקום שאין מנהג לקרא לכל אחד ואחד אלא שכל השומע בא מאליו, אבל אם דרך לקרות צריך לקרא לו, ואם קראו לו ולא בא – צריך לשלם בשלימות, אבל אם לא קראוהו – פטור לגמרי.

(ז) ואם לא היה בעיר או סמוך לה באופן שלא ידע אם זה נשא אשה, צריך החתן להודיעו שיבא, ואם לא הודיעו משלם לו מה שהוא חייב לו אלא שמנכה ממנו מה שהיה אוכל אלו היה שם ופורע המותר. ולא תקשה לך למה אמרנו כשהוא בעיר והמנהג לקרות ולא קראו שפטור מכלום? דוודאי כן הוא דכשהוא בעיר ולא קראהו הרי ביזה אותו כאלו אינו רוצה בהכרתו ולמה ישלם לו, אבל כשאינו בעיר מה שלא הודיעו הוא מפני שלא רצה להטריחו לבא ממרחק דכן דרך העולם [נ"ל]. וכיצד מנכה לו? אם היה חייב לו זוז אינו משלם לו כלום מפני שלא היה מאכילו בפחות מזוז, היה חייב לו סלע מנכה לו חצי סלע דכן המנהג דמי ששולח סלע מאכילין אותו בחצי סלע, ומסלע ולמעלה כל אחד מנכה לו כפי מה שראוי להאכיל למי ששלח דורון כזה שלפי ריבוי הדורון מכינין לכל אחד.

(ח) ראובן ששלח שושבינות לשמעון ומת ראובן קודם שנשא, או שנשא ומת בתוך ימי המשתה – אין שמעון חייב לשלם השושבינות להיורשים, מפני שיכול לומר "תנו לי שושביני ואשמח עמו כדרך ששמח עמי, וכיון שלא אוכל לשמוח עמו פטור אני", ולכן אם שלמו ימי השמחה ושמח עמו ומת – חייב שמעון לשלם ליורשיו, וכן אם קרא לו ראובן ולא בא או ששמעון לא היה בעיר ולכן לא הודיעו ושלמו ימי המשתה ואח"כ מת – חייב שמעון להחזיר השושבינות ליורשיו, או כולה או בניכוי כפי מה שנתבאר.

(ט) וכמו כן אם מת שמעון ואח"כ נשא ראובן אשה ושלמו ימי המשתה, אם חייבין יורשי שמעון לשלם לראובן – פסק הרמב"ם ז"ל דתלוי במנהגא, דבמקום שנהגו לגבות מן היורשים – כופין את היורשין לשלם בניכוי אכילתו, ובמקום שאין מנהג – אין משלמין כלום. והטעם, דכיון דמת שמעון הוה ספק אם נשתעבדו נכסיו או אפשר דכיון שאין שמעון יכול לשמוח עמו לא נשתעבדו נכסיו ופטורין היורשים, ולכן תלוי במנהגא דמספיקא לא מפקינן ממונא, וכ"כ הטור. וי"א דחייבין יורשי שמעון תמיד לשלם, דכיון דהעיכוב אינו מפני ראובן אלא ממנו יכול ראובן לומר "מה אני חייב בדבר העיכוב – אינו ממני" [רמב"ן], אבל העיקר כדיעה ראשונה [הה"מ], דהרי גם שמעון אינו חייב בדבר. אבל אם מת שמעון לאחר שנשא ראובן ולאחר ששמח עמו או שהיה יכול לשמוח ולא בא – לכו"ע מחוייבין יורשי שמעון לשלם אם כולה אם בניכוי כמ"ש, שהרי נשתעבדו נכסיו דכבר נתחייב בחייו לשלם.

(י) ובמקום שהיורשים חייבים לשלם כשאביהם חייב בעד מה ששלחו לו, לא מיבעיא אם זה החיוב הוא בעד מה ששלחו לחתונת עצמו, אלא אפילו אם נתחייב מחמת ששלחו לאחד מבניו בנשואיו שהאב השיאו והכין לבנו צרכי החופה והמשתה – חייבין היורשין להחזיר, ולא מחלק ירושתו של זה הבן שנשתלח לו אלא חוזרת מתפוסת הבית בכולל, כיון שהחיוב היה על האב שהרי הוא השיאו. וכלל גדול יש בזה – שאע"פ שהיורשין מחזירין חוב אביהן, מ"מ אין להם דין שושבינות שיהיה ביכולתם לשמוח עם זה החתן, אלא זה הבן לבדו שבעדו שלחו להאב יכול לשמוח ולא האחרים, אע"פ שהתשלומין הוא מהכולל.

(יא) שנו חכמים במשנה [ב"ב שם]: השושבינות נגבית בב"ד, אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בב"ד מפני שהוא גמ"ח, ומפרש הרמב"ם דהכי פירושו: שושבינות שנגבית בב"ד אינה אלא כששלח מעות מזומן, אבל כששלח מיני אוכלין ומשקין אין לזה דין שושבינות שנתבאר, אפילו שלח לו בעת החופה ושמח עמו, דהתקנה לא היתה רק על מעות מזומן. אבל כמה מרבותינו מפרשים דאין חילוק בזה, וזה ששנינו דכדי יין ושמן אין נגבית בב"ד זהו כשלא שלח בעת חופתו, או אפילו בעת חופתו אלא שלא הלך לשמוח עמו, דבזה אין דין שושבינות, ומאי דנקיט התנא כדי יין ושמן דאורחא דמילתא הוא דכשרוצה לאכול שם ולשמוח עמו שולח מזומן והחתן יכין בעדם, אבל אם אינו רוצה לאכול ולשמוח שם אלא מכוין לההנותו שולח לו מיני מאכל ומשקה, אבל לדינא אין חילוק בין מעות למיני מאכל ומשתה.

(יב) כתב הטור: אחד מן האחין שעשה שושבינות לרעהו בחיי אביו ואביו נתן לו מה ששלח ומת האב ובא אותו שנעשה לו שושבינות לפרוע, אם ייחד האב לזה כששלחו שא"ל "לך ותעשה שושבינות לפלוני", עתה כשחוזרת היא לו לבדו, ואם לא ייחד לשום אחד אלא אמר "אחד מכם יעשה שושבינות לפלוני" ועמד זה מעצמו ועשאו – חוזרת לכולם וחולקין בו בשוה כמו בשאר מלוות אביהם, וא"צ להחזיר הכל בנשואי הראשון שנושא, אלא ראשון שנושא משלם חלקו המגיע לו. ולעניין שמחת המשתלח עם האחים, כתב הרמ"ה אם שמחו כולם עמו, כשמחזיר לכל אחד ואחד צריך לשמוח עמו, ואם א"א לו לשמוח צריך לנכות לו, ואם לא שמחו עמו אלא אחד מן האחין גם הוא אין לו לשמוח אלא עם אותו ששמח עמו, ואם א"א לו לשמוח מנכה לו מחלקו, אבל לכל האחרים כשישאו נותן לכל אחד חלקו ואינו מנכה לו כלום, עכ"ל. [זהו להטור פירוש הברייתא שם דשלח לאביו שושבינות ע"ש, ולהרמב"ם בפ"ט מנחלות יש פירוש אחר בזה ונתבאר בחו"מ סי' רפ"ו, ע"ש].

(יג) מי ששלח לחבירו שושבינות והוא ממאן ליקח וזה מפציר בו עד שנשבע שיקחנו, הרי זו מתנה ואינו חוזר לו שהרי זה לא רצה לקבל אלא שהכריחו לכך, וכן כל כיוצא בזה [ד"מ בשם רי"ו]. וכל דיני שושבינות שנתבאר אין נוהג אצלינו, וגם בזמן רבינו הב"י לא נהג זה ולכן לא הביא כל הדינים בשולחנו הטהור כמ"ש בעצמו.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >