ערוך השולחן/אבן העזר/טז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ערוך השולחןTriangleArrow-Left.png אבן העזר TriangleArrow-Left.png טז

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
בית שמואל
חלקת מחוקק
פתחי תשובה
באר הגולה
ביאור הגר"א
ט"ז


ערוך השולחן


לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


[איסור שפחה וכותית ובו י"א סעיפים]

(א) כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מא"ב: ישראל שבעל כותית משאר האומות דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לכותי דרך אישות – הרי אלו לוקין מן התורה, שנאמר "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ" (דברים ז ג). אחד ז' אומות ואחד שאר עממין באיסור זה, וכן מפורש ע"י עזרא: "וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ" (נחמיה י לא), עכ"ל. וכבר בארנו בסי' ד' סעי' ג' דדעת הרמב"ם דקרא דלא תתחתן בם מיירי בכל האומות בגיותן, והרבה מרבותינו חולקים עליו וס"ל דקרא מיירי בשבעה אומות ובגירותן, אבל בגיותן לית להו חתנות כלל. ונמצא דלהרמב"ם לא לקי רק בחיתון וביאה כמו דס"ל בכל חייבי לאוין, ולהחולקים עליו חייב בשבעה אומות בגיותן בביאה בלבד, ובגירותן חייב משום לא תתחתן בם בחיתון בלבד ובשאר אומות בגירותן שרי לגמרי ובגיותן לית להו חתנות וביאה הוי זנות בעלמא. וצ"ל לדעת הרמב"ם אע"ג דקדושין אין להם מ"מ נשואין יש להם [ב"ח], ושארי פוסקים לא ס"ל האי סברא. [ע' בהגר"א סק"ב שכתב להחולקים אינו חייב בז' אומות בגיותן רק בקידש ובעל מדכתיב לשון קיחה, וצ"ע הא לית להו קיחה וכן פירוש הפסוק כמ"ש התוס' ס"פ האומר].

(ב) ומ"מ יראה לי דאפילו להחולקים על הרמב"ם, מ"מ אם היא בביתו ובועל אותה תמיד כדרך איש ואשתו – חייב עלה מדאורייתא, דהא הכי איתא בהדיא בגמ' [ע"א ל"ו:] דאורייתא אישות דרך חתנות, ודוחק לומר דזהו אינו אליבא דהלכתא, ולכן אע"ג דאין להם חתנות מ"מ כיון דהוא דרך אישות לקי עלה מדאורייתא [כנ"ל ודו"ק].

(ג) וכתב הרמב"ם דהבא על הכותית דרך זנות במקרה – חייב עליה מדרבנן משום כותית [וי"א גם משום זונה] ומכין אותו מכת מרדות, ואם ייחדה לו בזנות – חייב עליה מדרבנן משום נדה ומשום שפחה ומשום כותית ומשום זונה. ואם היה כהן – אפילו בא עליה דרך מקרה חייב עליה מן התורה משום זונה ולוקה עליה. וכותית שיש לה בעל – יש איסור דאורייתא דהיא כא"א דכתיב "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" (בראשית ב כד) – ולא באשת חבירו [ב"ש]. וי"א דמן התורה אין איסור כלל [רשב"א קדושין כ"א:]. וזה שכתב הרמב"ם דבכהן חייב משום זונה, יש פוסקים דס"ל דדווקא כשנבעלה פעם אחת – אז הוא חייב מן התורה משום זונה, אבל אם עדיין לא נבעלה – אין עליה שם זונה. ואע"ג דבסי' ו' נתבאר דבגיורת חייב משום זונה, וכהן שנשאה דינו כנשא זונה – זהו מפני ששייך בה קיחה וחתנות גרע טפי [שם] דקרינן ביה "זונה לא יקח". וזה שמחלק הרמב"ם בין בא עליה באקראי בין יחדה לו – זהו לפי גירסתו בש"ס [שם], אבל לפי גירסא שלנו ליכא חילוק זה ואפילו בא באקראי חייב משום ד' דברים שנתבאר. וביחדה לו – לפמ"ש בסעי' ב' הוי איסור דאורייתא. [הרמב"ם נראה דגירסתו כי גזרו ב"ד של חשמונאי יחוד, כלומר מיוחדת לו. אבל ביאה לא, כלומר במקרה. וע"ש ברש"י ד"ה דאורייתא וכו', ודרך חתנות יפרש הרמב"ם כשנשאה דרך אישות ממש, ע"ש ודו"ק].

(ד) כותי הבא על בת ישראל, אם אשת איש היא – נהרג עליה, דגם ישראל חייב מיתה על א"א. ואם היא פנויה – אינו נהרג. אבל ישראל הבא על הכותית, בין קטנה בת ג' שנים ויום אחד ובין גדולה ובין פנויה ובין א"א, ואפילו הבועל קטן רק אם הוא בן תשעה שנים ויום אחד שראוי לביאה, אם בא עליה בזדון – נהרגת מפני שבא לישראל תקלה על ידה, ודבר זה מפורש בתורה שנאמר "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם" (במדבר לא טז), ונאמר "וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ" (שם יז) [רמב"ם], ואע"ג דמפסוק זה אין ראיה, דהתם אף כשלא נבעלו המיתום רק אם היו אף ראויות לביאה מפני שכלל ישראל נכשלו בפעור על ידיהן. וטעמא דתקלה לא מצינו רק בבהמה כדכתיב "וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹוגוּ" (ויקרא כ טו), מ"מ משמע ליה להרמב"ם דממלחמת מדין למדנו דכשבא עליה דינה כבשם [הה"מ], וק"ו הוא משם דהא בשם מפני תקלת של אחרות דנו להן כן, וכ"ש בתקלת עצמה.

(ה) כל הבועל כותית בפרהסיא לעיני עשרה בני אדם מישראל, ולאו דוקא שהביאה יהיה ממש לעיניהם שדבר זה אי אפשר, אלא שמתייחד עמה בחדר אחד לשם ביאה – אם פגעו בו קנאין המקנאים לכבודו של מקום הרי אלו זריזין ומשובחין. ודבר זה הוא הלכה למשה מסיני, וראיה לזה – מעשה פנחס בזמרי. ואין הקנאין רשאין לפגוע בהן אלא בשעת מעשה כמו בזמרי, אבל אם פירש ממנה – אין פוגעין בו, ואם הרגו – נהרג עליו. ואם בא הקנאי ליטול רשות מב"ד להרגו – אין מורין לו אע"פ שהוא בשעת מעשה, ולא עוד אלא אם בא הקנאי להרוג אה הבועל ונשמט הבועל והרג את הקנאי כדי להציל עצמו מידו – אין הבועל נהרג עליו. והבא על בת גר תושב, כתב הרמב"ם דאין הקנאים פוגעים בו, אבל מכין אותן מכת מרדות, עכ"ל. ואין בש"ס מקור לזה, ונראה בטעמו דכיון דעיקר דין זה למדנו מזמרי עם כזבי ובשם עבדו לפעור כמפורש בקרא, ולכן בגר תושב שאינו מעובדי כוכבים – אין קנאים פוגעים בו, ומכין אותו מכת מרדות ועובר בהדברים שנתבארו בסעי' ג' [נ"ל].

(ו) אם לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו ב"ד, או שהיה בצינעא שאין אדם יודע – עונשו מפורש בקבלה שהוא בכרת, שנאמר: "כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר, יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹונֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לה' צבאות" (מלאכי ב יב), אם ישראל הוא – לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים, ואם כהן הוא – לא יהיה לו מגיש מנחה לה' צבאות. הנה למדת שהבועלה כאלו נתחתן לעבודת כוכבים, שנאמר "וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר" ונקרא מחלל קדש ה' [רמב"ם], ואמרו חז"ל שאברהם אבינו עומד על פתחו של גיהנם וכל הנחתם בבריתו אינו מניחו ליכנס לגיהנם, וזה שפגם בברית קדש אינו מכירו ונופל בגיהנם [עירובין י"ט.].

(ז) כתב הרמב"ם ז"ל: עון זה אע"פ שאין בו מיתת בי"ד אל יהי קל בעינך אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו, שהבן מן הערוה – בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אע"פ שהוא ממזר, והבן מן הכותית – אינו בנו, שנאמר: "כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי" (דברים ז ד), מסיר אותו מלהיות אחרי ה', ודבר זה גורם להדבק בעבודת כוכבים שהבדילנו הקב"ה מהם ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו, עכ"ל. וזהו מכלל עריות ודינו שיהרג ואל יעבור אם הוא בפרהסיא.

(ח) שפחה שהוטבלה לשם עבדות – אסורה לבן חורין, אחד שפחתו ואחד שפחת חבירו. והבא עליה, לדעת הרמב"ם – מכין אותו מכת מרדות, ולדעת הרבה מהראשונים – הוי לאו דאורייתא משום "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ" וגו' (דברים כג יח), וכמ"ש בסי' ד' סעי' ג' דהרמב"ם ס"ל דלאו זה הוא לפנויה ישראלית, ואונקלוס תרגם על עבד ושפחה ע"ש. וכתבו הגאונים הקדמונים: הנתפש עם שפחתו – מוציאין אותה ממנו, ומוכרין אותה ומפזרין דמיה לעניי ישראל, ומלקין אותו ומגלחין שערו ומנדין אותו ל' יום, עכ"ל. ואל תתמה לדעת הרמב"ם ז"ל איך אפשר שהבא על פנויה ישראלית לוקה מן התורה והבא על שפחה וכותית הוי רק מגזירה דענין עריות הוא גזירת התורה ואין לנו טעם גלוי בכל הפרטים. תדע לך שכן הוא – שֶׁאֵם חמותו היא בשריפה ואם אמו היא משניות לעריות [הה"מ בפ"א ה"ד מאישות].

(ט) וכתב הרמב"ם: אל יהי עון הבא על השפחה קל בעיניך, שהרי גם זה גורם להבן לסור מאחרי ה', שהבן מן השפחה הוא עבד ואינו מישראל, ונמצא גורם לזרע הקדש להתחלל ולהיותם עבדים, עכ"ל. ואין דין קנאין פוגעין בו בשפחה אפילו בפרהסיא, אבל בשפחה חרופה – גם להרמב"ם יש בזה מלקות. ואיזוהי שפחה חרופה זו שחציה שפחה וחציה בת חורין ומקודשת לעבד עברי – והיא לוקח והוא מביא קרבן בין בשוגג בין במזיד.

(י) נתערב ולד של ישראל בולד של שפחה – שניהם עבדים מספק ואסורים בישראלית ובשפחה, ולכן כופין בעל השפחה ומשחרר שניהם ומקבל שטר על דמיו משניהם, ואין כל אחד יכול לומר מספיקא לא תוציא ממני ממון, דהאדון יכול לומר א"כ לא אתן לכם שיחרור ולמה לי להפסיד חנם [נ"ל]. ואם האב והאדון אחד הוא – כשיגדילו ישחררו זא"ז, והאב נותן במתנה את העבד להבן [נ"ל] וכופין אותם לעשות כן כדי שיהיו מותרים לבא בקהל. ואם הנולדות נקיבות – שתיהן ספק שפחות, והבא עליהן וילדו – הולדות הם ספיקי עבדים וכופין לשחררם, אבל את הנקיבות אין כופין לשחררן שהרי אינן מצוות על פו"ר אא"כ נוהגין בהן מנהג הפקר כמ"ש ביו"ד סי' רס"ז. ומיהו להשתעבד בהן אין ביכולת, שכל אחת תאמר אני בת חורין והמוציא מחבירו עלין הראיה. ואם היו שתיהן בנותיו, כגון האב שבא על שפחתו וילדה בת ונתערבה בתו עמה – יש לו בהן הזכות שיש לאב ממ"נ [הה"מ]. ואם האחד זכר והאחת נקיבה – דינם כשניהם זכרים, דהרי הזכר מצווה על פו"ר, וממילא דבהכרח לשחרר גם הנקיבה [נ"ל].

(יא) אשת כהן שנתערב ולדה בולד שפחתה – כל הדינים שנתבאר נוהגים בהם, ונוסף לזה דשניהם אוכלין בתרומה דגם עבד כהן אוכל בתרומה, וחולקים חלק אחד בגורן – כשבאו שניהם, אבל לזה בלא זה – אין נותנים. ודבר פשוט שאם העבד הוא של אדון אחר ישראל – שניהם אסורים לאכול בתרומה [נ"ל] ושניהם אסורים לטמא למתים מפני ספק כהונה. וכשנשתחררו נושאים נשים הכשירות לכהונה ואינם מטמאים למתים, ואם טימאו את עצמם – אינם לוקים מספק. ואינם אוכלים בתרומה, דעבד כהן כשנשתחרר הרי הוא כישראל, ואם אכלו – אינם משלמין קרן וחומש כישראל, דמספיקא לא מפקינן ממונא, וכ"ש שאין נוטלין חלק בגורן, והתרומה משדות שלהם – מוכרין לכהנים ודאים והדמים שלהם מטעם שנתבאר. ובקדשי המקדש אין להם שייכות, רק לענין כשהם מקריבין קרבן יכולין ליתן לכל כהן שירצו אף שאינו מהמשמר הקבוע כדין כהן שמקריב קרבנותיו בעצמו, ולכן אף שאין יכולין להקריב בעצמם – מ"מ אנשי המשמר אין יכולין לכופן לתתן להם להקריב מטעם שנתבאר. וכן הבכור שבעדרם א"צ ליתן לכהן רק ירעה עד שיסתאב ויאכלו במומו, ופטורין מליתן זרוע ולחיים והקיבה מטעם שנתבאר, ומטילין עליהם כל חומרי כהנים וכל חומרי ישראלים [יבמות צ"ט:]. וכל הדינים שנתבארו בתערובות בן ועבד – כן הדין בתערובות ולד ישראל עם ולד כותי בכל הדינים השייכים לזה, ומטבילין את שניהם לשם גירות וכל אחד מהם ספק גר ואסורים בממזרת, ואם הן נקיבות – אסורות לכהן, וגם בשפחה הדין כן [ע' ב"ש סק"ח].

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >