עץ יוסף על ויקרא רבה/לה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


ויקרא רבה


מפרשי המדרש

ידי משה
יפה תואר
מתנות כהונה
עץ יוסף


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

עץ יוסף על ויקרא רבה TriangleArrow-Left.png לה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


עץ יוסף על ויקרא רבה - פרשה לה

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  

א  [עריכה]

הה"ד חשבתי דרכי כו'. משום דקשה ליה לשון הליכה דאמר בחוקים דהול"ל תשמרו. ולהכי בעי לתרוצי דוגמא מה שאמר ואשיבה רגלי אל עדותיך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וכמו שאפרש:

בכל יום ויום הייתי מחשב כו'. דקשה להו מה חשבון דרכים הוא שיביא האדם למצות. אדרבה המחשבה בדרכי האדם ישיבנו אחור מדרכי ה'. ולזה פירש ת"ק שבהיותו מחשב בדרכיו. רגליו היו משיבות אותו משם. ומוליכות אותו לבתי כנסיות שלא מדעתו. לרוב הרגלו בהם. ולפ"ז פי' אם בחקותי תלכו שע"י ההרגל תהיו הולכים מעצמכם. מ"מ אני מעלה שכר עליכם כאילו את מצותי תשמרו בכוונה מכוונת. וזהו שאמר ואשיבה רגלי אל עדותיך במקום דהו"ל למימר ושבו רגלי. לרמוז שאמר שיתן לו הקב"ה שכר כאילו אני אשיבה רגלי. והרד"ל כתב וז"ל מפני שהיה רגיל ואוהב לילך שמה תמיד לכן היו רגליו מובילות אותן מעצמן שמה כענין מ"ש הלל (סוכה נ"ג). למקום שאני אוהב לשם רגלי מוליכות אותי עכ"ל:

חשבתי מתן שכרן של מצות כו'. פי' דרכי דרך החיים. דהיינו מתן שכרן של מצות. ודרך המות דהיינו הפסדן של עבירות. ואע"ג דלפ"ז א"כ עשה דוד מיראה ולא מאהבה. כבר כתבו המפרשים שאף השלם אי אפשר שמתחלה יהיה עובד מאהבה. אלא מתוך שלא לשמה בא לשמה. וכך אמר דוד מתחלה חשבתי דרכי. אבל אח"כ אשיבה רגלי פי' סבותי אל עדותיך כי לא כוונתי רק אל עדותיך מצד עצמם. ולפ"ז פי' אם בחקותי תלכו שתהיו הולכים ממדרגה למדרגה בתחלה ע"מ לקבל פרס ואח"כ מאהבה:

חשבתי מה שכתבת לנו בתורה כו'. ולדידיה כוונת הכתוב הוא כך. שפעמים אדם יחשוך מיושר לפי שיראה שמטה ידו וכיוצא. לזה אמר דוד חשבתי דרכי כו' כי אף אם עלה על דעתי לשוב מאחרי ה' להיותי נרדף עכ"ז שבתי וחשבתי שדרכי הם הגורמים. שהרי ה' אמר אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי שלום בארץ. שלא יהיו או"ה מטרידים אותם מעסק התורה. ובקללות כתיב ויספתי ליסרה אתכם. ולזה ואשיבה רגלי אל עדותיך. ולפ"ז פי' אם בחקותי תלכו שהליכתם בהם תסבב ההליכה עוד שה' יצליח בידם:

חשבתי ברכות כו'. לדידיה כוונת דוד ענין ההבטחה בה' והרחקת היאוש. וזה כי ידוע כי רבים חללים הפילה מחשבת היאוש. כי המתיאש מן הרחמים בחושבו שאין מזור לחטאו יוסיף ברעתו. ולכן יש ליזהר מהיאוש לדעת כי חנון ורחום ה' לשבים אליו. ולפי שמהפלגת ה' בתוכחות על עון יראה גודל חרון אפו. ומזה יתיאש האדם כי מי יוכל ליזהר בכל דרכיו. אבל אם יביטו בברכות היותן מאל"ף ועד תי"ו [שפתח אם בחקותי ומסיים קוממיות. האות הראשונה א' והאחרונה ת'] וקללות מן וי"ו ועד ה"א [שמתחלת ואם לא תשמעו לי. ומסיימת ביד משה. וקללות שבמשנה תורה פותחת והיה אם וגו' ומסיימת ואין קונה] תראו שאין הקב"ה חפץ ברעה אלא לזכותם. שהרי הברכות מא' עד ת' וזה מרמז שיבואו בכל מה שאפשר לבא. שאין דבר יוצא מכלל האותיות שמאל"ף ועד תי"ו. וגם בהיותן בסדר הזה נראה שהן הן המכוונות לה'. אמנם הקללות אותם שבת"כ הן מועטות. ואף אותם שבמשנה תורה שהן מרובות אחר שהן מוי"ו עד ה"א נראה מזה שהכוונה האלהית בלתי נרצית בקללה שבין שתי האותיות מהלך קצר מאד לא ישוער יותר קצר ממנו כמו שמאל"ף ועד תי"ו רב המרחק בתכלית מה דאפשר [והוא ע"ד מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. ר"ל שאין רעות רבות ולא טוב אחד לבדו שופעין מלמעלה. אדרבה הטובות שופעים בעצם וברבוי. והרע בא במקרה ועל המעט]. ועוד מדהן הפוכות שאין הה' קודם הו' כסדרן נראה שכוונתו להפך הקללה לברכה כל מה דאפשר וא"כ אין להתיאש מן הרחמים. ופי' חשבתי דרכי הברכות והקללות שהם דרך החיים ודרך המות. וכששמתי אלה נוכח אלה לא נתייאשתי מן הרחמים. ואשיבה רגלי אל עדותיך אשר נזורו אחור לכאורה. ולפ"ז פי' בחקותי תלכו שע"י חקותי תלכו תמיד ותעמדו על עמדכם ולא יתנגפו רגליכם ולא תתייאשו מהטוב:

ב  [עריכה]

הה"ד ועתה בנים שמעו לי. בעי למדרש אם בחקותי תלכו כמ"ש בת"כ מלמד שהמקום מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה וכה"א לו עמי שומע לי. ור"ל דדריש ליה סמוכים לאני ה' דסוף הפרשה דלעיל. וה"ק אני ה' מצפה ומתאוה אם בחקותי תלכו. ולהכי מייתי האי קרא ועתה בנים שמעו לי:

מדבר ביעקב. ר"ל שה"ק הקב"ה לישראל עתה בנים של יעקב שמעו לי כי ידעתם אשרי דרכי ישמורו ממה שהצליח יעקב בזכותו. והתנה תנאים עם הקב"ה כדמפרש אם יהיה גו' והבטיחו הקב"ה וכן קיים. ולכן גם אתם שמעו לי. וכמו שהתניתי לאביכם וקיימתי כן אקיים לבנים:

על הכל השיבו. מייתי זה הכא. דלא תימא דכל מה שהבטיח ה' ליעקב לא היה בתנאי שמירת דרכי ה' דמתחלה קאמר ליה והנה אנכי עמך וגו' והכא קאמר ואשרי דרכי ישמורו. לה"ק דכל הבטחות אלו היו תשובת שאלתו אם יהיה אלהים עמדי כו' וכל זה על תנאי הוה דכתיב והיה ה' לי לאלהים וגו':

אשרי ילוד אשה. ר"ל יעקב אבינו. ודרש ואשרי סמוך לשמעו לי לומר שאשרי השומע כן:

א"ר חנינא אשרי ואשריכם כשנתקיימו כל התנאין הללו שהתניתי עמכם. כל זה מיותר כאן ולא גרסינן ליה אלא אחר דברי ר' אחא:

א"ר אחא אף לבניו אמר כן. פירוש כמו שאמר ה' הבטחות אלו ליעקב ג"כ אמר לבניו שנא' ועתה בנים שמעו לי שפירושו ועתה בנים של יעקב שמעו לי כי אשרי דרכי ישמורו דהיינו יעקב. שאשריו לפי ששמר דרכי וגם תזכו לכך:

אשרי ואשריכם כו'. כאן צ"ל א"ר חנינא אשרי ואשריכם כו' וכוונת ר' חנינא לומר שמה שאמר אשרי דרכי ישמורו ולא קאמר אשריכם דרכי תשמורו כמה שאמר שמעו לי לנוכח. הוא לרמוז דקרינן נמי אַשְרַי כי כביכול הקב"ה אומר שאשריו כשישראל מקיימין תורתו. כי הוא מתאוה לזה. שעל ידי כן הוא רחמן כמדתו. מה שאין כן כשאינן מקיימין תורתו שיצטרך להתאכזר עליהם ומשנה מדתו. והרד"ל כתב וז"ל משום דאח"כ כתיב אשרי אדם שומע לי דרש ב' אשרי. אשרי אדם הוא אשריכם ואשרי דרכי ישמורו הוא אשרי לי עכ"ל:

כל התנאים הללו כו'. וז"ש שם שמעו מוסר הוא מצות עשה כמ"ש אם בחקותי תלכו. ואל תפרעו מל"ת כמ"ש ואת מצותי תשמרו:

שנא' אם בחקותי. נראה שירמוז ג"כ למ"ש בת"כ אם בחקותי תלכו שהמקום מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה. ור"ל כמ"ש פ' קמא דע"ז אם לשון תחנונים (רד"ל):

ג  [עריכה]

בנוהג שבעולם כו'. סמוכות אני ה' לאם בחקותי דריש כדלעיל. והכי דריש ליה לומר אני ה' המקיים תחלה ואח"כ בחקותי תלכו:

סוף שמקיימה ע"י אחרים. כלו' בין כך ובין כך לבסוף מקיימה ע"י אחרים:

אני הוא שקיימתי מצות עמידת זקן תחלה. שהיה אברהם יושב והשכינה עומדת ומכיון דמצוה זו דאית בה ענוה טפי קיים כ"ש שאר מצות:

זקן תחלה. הה"ד אם בחקותי תלכו. ד"א אם בחקותי חקים כו' כצ"ל (רד"ל):

ד  [עריכה]

חוקים שבהם חקקתי כו'. הא דלא קאמר דחקות היינו מצות שאין להם טעם שהשטן משיב עליהם. י"ל דא"כ ברישא הו"ל למכתב מצותי והדר חקותי דרך לא זו אף זו:

שבהם חקקתי את השמים כו'. דייק מדלא קאמר אם בחוקים. ואמר בחקותי. לכן דרשו חוקים שחקקתי בהם כו' כי התורה היא חק וגבול ומדה שחקק וחצב בה כל הענינים [מגלה עמוקות]. שעל ידי התורה נברא העולם כדאי' ברבה ובתנחומא ריש סדר בראשית:

חוקות ירח וכוכבים. ובשמש נמי איכא חוקה מדכתיב בתריה אם ימושו החוקים האלה. דקאי אכל הנזכר:

חקקתי הים. שלא יעבור גבולו:

חקקתי את החול. שלא יכנוס החול לפנים מגבולו. אלא לעולם התפשטות הים עד גבול החול שהוחק בבריאה. ואע"פ שפעמים המים מתמעטים ויכנס החול לפנים. לא יתמיד. אלא בזמן מועט ישובו המים לגבולם הראשון:

את התהום. מים התחתונים איקרו תהום כאומר תהום אל תהום קורא וגו'. ונתן לו ה' חק שלא יעלה ויציף העולם:

חק וחג לגזירה שוה. מיותר ולא גרסינן ליה {{ממ|א"א מת"כ ויפ"ת]. והרד"ל כתב וז"ל תהום חוק וחקת לג"ש כצ"ל. ופי' דילפינן האי חוק וחקת הכתובים בשמש וירח וים ותהום מן חקות הנאמר בשמים וארץ ששם כתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים כו' וכן בחקותי דהכא לומר שכל אלו החוקות הן בזכות חקת התורה עכ"ל:

חוקים שהם חקוקים על יצה"ר. פי' שע"י התורה נשבר היצה"ר ונדכה. ור"ל שניתנו לשמירה כלפי היצה"ר:

ה  [עריכה]

הה"ד הוי החוקקים חקקי און כו'. קשה להם ז"ל בפסוק שהיה די שיאמר הוי החוקקים און. ע"כ משמע מזה שהכי פירושו שהיה להם חקקי טובים והם חלפו וחקקו און. וזהו שאמר שהיה להם חוקים [היינו כל התורה והמצוה בכללה] שהם חקוקים על יצה"ר פי' לבטל היצה"ר והתאוה והם חלפו ובטלום אלא חקקו חקקי און. והביא המשל לגלות תועלת התורה. ואמר משל למקום אדרימון שהוא היכל מלך מקום חשוב [אבל המעריך והמוסיף הערוך כתבו שצ"ל למקום אירימון. ופי' בלשון יוני נקרא מדבר שממה וחרב אירימי וארמון. ולפ"ז מכנה היצה"ר למקום חרב ושמם]:

משובש בגייסות. [הערוך פי' גייסות חיילות. ובספר אוהב גר כתב שהאמת שהוא לשון סורי וענינו בוזז שודד וליסטים. ורבותינו שמשו בו להורות על גדוד של בוזזים ושודדים. וכן בתרגום נחת גדודיה אשדך גייסהא. וכן גדוד בעברו איננו חיל וצבא רק מספר קטן מאנשים בווזים ושודדים עכ"ל] כי יש פחד פן יכנסו שם. כן האדם הוא היכל נכבד ויש פחד פן יכנס בו היצה"ר כו':

קוסטרינוס. פי' אנשי מערכה [מוסיף הערוך]. והמעריך כתב פי' שומרים במגדלים בלשון טורקי הרסארילי ובלע"ז קסטליאני:

ו  [עריכה]

חוקים שמביאין את האדם כו'. דריש חוקים ענין כתיבה וחקיקה. ומפרש שהכתיבה היא שנכתב האדם לחיי העולם הבא. ולהכי מייתי מכל הכתוב לחיים דמזכיר כתיבה. דאילו לומר שהתורה מביאה לחיי עוה"ב אין צורך ראיה מכאן. שכל התורה מלאה מזה:

הסייף והספר כו' רשב"י הככר והמקל כו'. הנה רשב"י עשה המשל בככר שהוא מורה על רוב הטובה. והמקל שהוא העונש ועם העונש הקטן שאינו דבר ממית כדי לכלול השכר שנמשך ממנה האהבה. והעונש אשר עליו תהיה היראה. אמנם ר"א המודעי אמר שלא הוצרך הקב"ה לידעם בשכר. כי אם ביראת העונש. וגם זה מופלג וגדול כסייף לא קטן כמקל:

ויגרש את האדם גו' ואת להט החרב זה הסייף. לשמור את דרך גו' זה הספר כדמפרש:

זו דרך ארץ שקדמה לתורה כ"ו דורות. ור"ל שהקב"ה צוה שישמרו את הדרך ארץ ואת התורה ואם לא ישמרו יכנסו לגיהנם. וזהו ואת להט החרב המתהפכת וכמו שתרגמו התרגומים:

הככר והמקל כו' אפשר לשמור את דרך עץ החיים דריש עץ וחיים עץ זה המקל וחיים זה הככר (רד"ל):

חרובין תאכלו גם זה מדברי ר' שמעון בן יוחאי שמפרש לשון חרובין היינו ירקות תאכלו וזהו מקל היסורים. ואע"ג דאין מקרא יוצא מידי פשוטו י"ל דמשום דחרובין קשים לגוף כחרבות כמ"ש ז"ל להכי קאמר באכילתן חרב תאכלו. ואיידי דמייתי הכא דרשב"י מייתי נמי דר' אהא דקאי אהאי קרא:

צריכין. ישראל לחרובא כו'. פי' צריך היהודי לדוחק ועוני עד שאין לו מה לאכול רק חרובין אז עושה תשובה:

יאה. כו' נאה ויפה העניות לבת יעקב כרצועה אדומה בראש סוס לבן. ערקא פי' רצועה. ונראה דזה מיירי כשפרנסתו בצמצום. אבל עני מדוקדק ביותר אחז"ל שמעביר על דעת המקום ועל דעת הבריות:

ז  [עריכה]

הריני. מעלה כו'. דאל"כ ועשיתם אותם למה לי בתר דקאמר ואת מצותי תשמרו אלא דהכי פי' כאילו עשיתם את דברי תורה עצמן:

כאילו עשיתם עצמכם. כוונתם ז"ל לומר דמדכתיב אתם חסר וא"ו קרי ביה אתם. ועיין פי' המאמר בהקדמת קרבן אהרן על הת"כ:

נוח לו. שנהפכה שליתו על פניו. כיון שלא נברא אלא להשלים הגוף במעשה. שהשכל משכיל היה מקודם שנברא (קרבן אהרן):

ואין תשכיל. האמור כאן אלא רוח הקודש. דאל"כ בתר תצליח תשכיל למה לי:

ח  [עריכה]

נתנו. מתנה לעולם. בב"ר פ"ו פירשתי ע"ש:

אף פרשת. הים הגדול. שאלמלא הקב"ה שיכך את הרוחות היה הרוח בא וטובע לכל הפורש בים [רש"י בב"ר פ"ו]:

ט  [עריכה]

ד"א ונתתי. הני תיבות ד"א מיותר (א"א) שהשתא לא דריש על תיבת ונתתי. כי אם על תיבת בעתם:

בעתם ברביעית. מכנוי בעתם דייקו דרשה זו. שבבחינת הגשמים אין עת קבוע להם. שכל עת וזמן כאשר יזלו העבים גשם על הארן יריקו. ואין עת קבוע להם בבחינתם. וא"כ לא היה לו לכנות העת לגשמים. אלא יאמר ונתתי גשמכם בעת וירצה בעת אשר אתם צריכים לו. ולזה דרשו בעתם דה"ה בעת אשר לא יהיה עת וזמן לד"א אלא להם לבד. והוא לומר שגם בעת אשר הזרעים נצרכים אליהם לא ירדו בעתות אשר אתם צריכים אליהם ללכת בדרכים. אלא בעת שלא יהיה אלא עתם להם לחוד. והוא ברביעית והוא מליל ד' לליל ד' שאין בני אדם הולכים בדרכים אז כדאי' בפ' ערבי פסחיס אל יצא אדם יחידי לא בלילי ד' ולא בלילי שבתות מפני שאגרת בת מחלת יוצאה כו' (קרבן אהרן):

או אינו. אלא בערבי שבתות. דנוכל לומר דה"ק דהגשמים ירדו בעתם בעת אשר העולם צריכין אליהם אפי' שיהיו בערבי שבתות שהם מטרידים לאנשים ומונעים מהכנת צרכי שבת (ק"א):

אמרו אפילו. שנים כו'. כלו' זה אי אפשר לפי שהכתובים מדברים בברכה וזה היא סימן קללה שכן אמרו שאע"פ שיהיו שנים כשנות אליהו שהעולם צריכין לגשמים הרבה כמו שהיו צריכין אליהם אז ומתאוים אליהם. אם ירדו בערבי שבתות הוא סימן קללה שהוא מופת על שאינם נשלחים מההשגחה ממנו יתברך אחר שהוא מבטלם מעונג שבת. וא"כ אינו אלא בשעה שאין עיכוב וביטול כלל והוא בלילי רביעית (ק"א):

י  [עריכה]

בימי הורדוס. שסתר בנין דעזרא ובנה אותה בנין יפה כדאי' במס' ב"ב לא היו יורדים הגשמים אלא בלילות ולמחר היה יבש מה שהיה יורד מפני שהיתה חמה מזרחת לנגב את הארץ כדי שלא יתבטלו ממלאכת הבנין. ובזה ידעו שמעשיהם לש"ש אע"פ שסתרו בנין עזרא ובנו בה בנין אחר והיה נראה לאנשים שעשה זה הורדוס כדי להתגדל (שם):

ד"א ונתתי. גשמיכם בעתם בלילי שבתות. לפי שבלילי ד' הן אמת שאין האנשים יוצאין יחידים. אבל הרבה בני אדם יחד אין כאן סכנת מזיקין יותר לצאת. חבל בליל שבת איכא מונע אחר מלצאת מלבד המזיקין שהוא אסור במלאכה ואין בני אדם יוצאין מבתיהם אפילו הרבה יחד. ולזה בלילי ד' עדיין איכא ביטול להרבה בני אדם יחד שהוא מונע אותם מלצאת. אבל בלילי שבת ליכא ביטול כלל. ולזה הדר אמר דבעתם הוא בלילי שבתות (ק"א):

מעשה בימי שמעון. כו'. כלו' ואם תספק ותאמר איך יספיקו גשמים מעטים כאלו לברכת השנה. בא וראה שזה נמצא בחוש והברכה היתה רבה להודיעך שאין הגשמים סיבת הברכה אלא ברכת ה' היא הסיבה. ובזה היתה הברכה יוצאה מהנהוג יותר ממה שהיה מירידת הגשמים הטבעיים. ולזה צררום החכמים ושמרום למשמרת לאות לדורות הבאים שידעו מה גורמים המעשים הממשיכים השגחת האל יתברך וברכתו (ק"א):

יא  [עריכה]

ד"א ונתתי. גשמיכם בעתם לא גשמי כו'. דייקו זה מדה"ל לכתוב ונתתי גשמים בעתם ומדכתיב גשמיכם ע"כ באה למעט גשמי כל הארצות:

מה אני מקיים ונברכו בך כל משפחות האדמה. דמשמע שנברכו כל משפחות האדמה באמצעות ישראל ממה שיושגחו בו ותהיה הברכה לכולם:

אלא שיהיה. שבע כו'. כלו' שלא תהיה הברכה המגעת להם מברכת א"י. אלא שיהיה שבע תמיד בא"י ויהיה רעב בכל הארצות ויהנו מברכת ישראל במה שימצאו לקנות מהם מה שיצטרכו [ורעב לאו דוקא אלא שלא יהיה להם מה שיספיק להם) וישראל יהנו שיתעשרו (ק"א):

דובאות כסף. פי' שממשיכות כספם לא"י. ופי' וכימיך דבאך כמ"ש רש"י שם וכימים שהם טובים לך כמנין ימיך כל הימים שאתה עושה רצונו של מקום יהיו דואבך שכל הארצות דואבות כסף פי' דבות וזבות כסף:

דובאות כסף. ומביאות לא"י. ולפ"ז האי קרא לא מיירי באשר לבדו אלא כנגד כל ישראל כמ"ש רש"י גבי ברזל ונחושת מנעליך:

עד. כמה גשמים כו'. פי' עד כמה פעמים גשמים יורדים. ונפקא מינה למבעי רחמים דלמאן דאמר עד ג' צריכין למבעי רחמים אפילו שירדו ב' פעמים. שעדיין אין סיפק בהן. א"נ למסבר קראי כדאמרינן בעלמא:

יב  [עריכה]

עד כמה. גשמים כו'. מייתי לה הכא למדרש גשמיכם הצריכות לכם לבד דהיינו ב' למר וג' למר לא פחות ולא יותר. שרבוי הגשמים צער. דיומא דמטרא קשה כיומא דדינא:

יורה ומלקוש. וכתיב בתריה ואספת את דגנך (רד"ל):

וגשמים באמצע. דרש מטר ארצכם הוא לבד יורה ומלקוש (רד"ל). דיורה ומלקוש היינו תחלת זמן הגשמים וסופן. ולעולם איכא גשמים באמצע:

בר' ינאי. אמר חמשה הה"ד כי לשלג כו'. כצ"ל (רד"ל):

ואלין חמישתא. כלו' אלו ה' רמוזים בלשון מטר ארצכם בעתו. ולבד זה יורה ומלקוש. הרי ז'. וקרא דיורה ומלקוש לא נקט אלא תחלתן וסופן כדכתבתי לעיל:

עבר הוינא. כו' הייתי עובר לפני בית הכנסת ושמעתי קולו כו':

אחד לעשרה. שבמקום שהיה ראוי לעשות אחד עושה עשרה. ומה שלא פירש תעשרנה לשון עושר. דתעשירנה מבעי ליה. ובשה"ש רבה פסוק אני לדודי ועלי תשוקתו הגירסא אם זכיתם תעשרנה. ואם לאו תעשרנה שתעשה לכם אחד מעשרה:

פעמים שעושה. בזכות איש אחד כו'. מייתי ליה הכא למדרש קרא דידן בהכי דגשמיכם אתא לומר לכל אחד ואחד מכם. ומדכתיב ונתנה הארן יבולה ולא קאמר יבוליה משמע אפילו מין אחד. ומדכתיב ועץ השדה ולא קאמר ועץ הארץ כדכתיב בקללות משמע אפילו שדה אחת:

בזכות עשב. אחד כלו' שצריך אתה בעולם להעשב ההוא לאיזה איש להחיותו בזה לרפואה וכדומה. והנזה"ק כתב שהכוונה שלפעמים יש עשב אחד שכלול בו אור ניצוץ קדוש מאד יותר מבזולתו. ובהגיע עת הניצוץ קדוש לצאת חוצה כדי בחינתו. הגשמים יורדים בזכות אותו אור הקדוש הכלול בו באותו עשב להוציאו מכח אל הפועל ע"י הגשמים עכ"ל:

בזכות שדה אחת. פי' בעבור שדה שהוציאו ממנו מעשרותיו כראוי:

דבר שאי. אפשר כו'. דבגשמים מיירי דהוא דבר שאי אפשר לומר עליו די. שאף שירדו עתה כדי ספוקן עוד צריכות אחר זמן. ולכן אי אפשר לומר עליהם די סתם. ואפי' על שעת רבויין אין לומר די כדאמר בפ"ג דתעניות דאי אפשר להתפלל על הגשמים שילכו להם. אבל בשאר ברכות אפשר שיאמר אדם די לי בזה כמשה"כ רש ועושר אל תתן לי. ולאה אמרה די לי בנים כדאי' בפרק הרואה. ולפ"ז פי' בלי די עד שיעור מרובה שתרצו שלא יתברכו עוד ולא תוכלו לומר די:

לפי שבעוה"ז כו' לסימא במילתא דנחמתא כדרך המדרש:

הקב"ה עושה אותן ברכה כו'. שירדו בשעה שאין מצירין לעולם כמ"ש בעתו וכמ"ש לעיל בלילי ד' (רד"ל):

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף