עץ יוסף על ויקרא רבה/לב

עץ יוסף על ויקרא רבה לב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על ויקרא רבה - פרשה לב

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  

א  [עריכה]

הה"ד סביב רשעים. משום דמפרש ויצא בן אשה ישראלית שנתפרסם ממזרותו כדמפרש בסמוך בסוף סי' זה. להכי מייתי האי קרא דכרום זולות דקדריש שי"י מפרסם הממזרים. ואגב אורחיה דריש הכא כוליה קרא:

לכשירומם הקב"ה כרם בזוי. מלת כרם כתיב חסר וא"ו. והמדרש דריש ליה לשון רוממות כמו הקרי ולשון כרם כמו הכתיב (מנחת שי):

אתה עוקף. פי' אתה מעקם ומעוות את המקרא שלפי פירושך צ"ל פסוק הטעם במלת רשעים (מנחת שי):

נפשם מתמעטת כו'. ס"ל לר' נחמי' דלא די בזה שהצדיקים יראו ביסורי הרשעים וישמחו כדר"י אלא הרשעים יראו בשלות הצדיקים ויצטערו וכדאי' בתדא"ז פ' כ"א ואותיות דר"ע אות כ' שאמר גבריאל וכנ"י לפני הקב"ה שיראו ויבושו כמד"א ותרא אויבתי ותכסה בושה (רד"ל):

לכשירומם. כלו' יתעלו:

מה לך יוצא ליסקל כו'. משום דהוה הכי בגזירות שהיו סוקלין על המילה ושורפין על השבת כו' נקט הכי:

בפרגול. פי' בלשון יוני שוט ורצועה לרדות:

מכות האלו גרמו לי להאהב כו'. משום שקשה בכתוב אומרו אשר הוכתי בית מאהבי וכי מכות באים מאוהבים. דה"ל למימר אשר הוכתי בית שונאי. לכן אמרו שפי' שהם גרמו לי להאהב לאבי שבשמים. ולכן אמר בית מאהבי ולא אמר בית אוהבי משום שפירושו בית מאהבי בית האויבים המכים אותי ועל ידי כן מאהבים אותי לפני ה'. ומכיון דמכות אלו שהוכה על קיום המצות גורמת ליאהב לי"י נמצא שהמצות שהיו בזויות בעיני בני אדם מכיון דנהרגין עליהם. הן מתעלות שמתכבד לפני ה' על שקיימן:

כרמן של ממזרים. כלו' משפחתם ותולדותם. ודריש כרום לשון כרם ולשון רוממות כדלעיל. ור"ל שיתרומו פי' שיתפרסמו לעתיד וכמאן דאמר בשלהי מס' קדושין ובפ"ה דעדיות דלעתיד ה' מבדיל את הממזרים. ומביא ראיה למ"ד זה ואמר והלא כבר פרסמן עלידי משה. לומר דכי היכי דפרסם ממזר זה שנא' הוצא את המקלל ולא כתיב רגום אותו באבנים ע"כ פירושו הוצא שיפרסם ממזרותו. כן יפרסם לעתיד ע"י אליהו. והרד"ל כתב וז"ל אפשר עיקר הגי' לכשיפריש כו' וכבר הפריש כו'. ודרש כרום לשון הרומו מתוך העדה ודרש זלות על הממזר הזה שזלזל בכבודו של מקום עכ"ל:

ב  [עריכה]

גם במדעך כו'. קמפרש ע"ד הדרש שקללת המקלל היתה למשה שעל ידי שיצא מבית דינו מתחייב כדלקמן יצא וקלל אותו בי"י. והקב"ה לכבוד נביאו חייבו סקילה כמברך את השם. שהחולק על רבו כחולק על השכינה ואף שמפורש כפשוטו שבברכת ה' קמיירי. נוכל לומר שעל ידי שקלל את משה לסוף יצא קללה שבירך את השם. ויצא שמו לקללה שנסקל ונתפרסם ממזרותו. ומייתי סמך לדבריו מהאי קרא גם במדעך וגו' דמפרש ליה במשה כדלקמן. ומכיון דמייתי ליה דריש ליה ג"כ באנפי אחריני כדרך המדרש:

לא במדע כו'. מפני שהאדם על ידי הדעת שניתנה לו יש בידו לעשות כרצונו להטיב ולהרע. מה שאין כן הבעלי חיים שאין בהם דעת לחטוא. ולכך אמר שאינו ראוי שמפני הדעת שחננו ה' לטובתו. יהיה חוטא כנגדו. משא"כ הבעלי חיים עושים. והכי פירוש דקרא גם במדעך כו' עם היותך בן דעת ויכול לעשות כרצונך לא בשביל זה תשכח כבוד יוצרך כי הכל צפוי לפניו. וזה שאמרו כי עוף השמים יוליך את הקול כדר' אבין דבסמוך ואגב זה הזכיר מטובת ה' לאדם על הבהמה שעם היותו דומה אליה במתכונת האיברים ידים ורגלים כו' עם כל זה הם חסרו הדבור שבזה נמצא האדם מתעלה מהם. וזה שאמר שתקתים מפניך. ולכן ראוי לו שיכיר חסדי ה' עמו ולא יכפור בהשגחת י"י ויחרף ויגדף כדרך המינים:

שנא' אדם ביקר ולא יבין. כצ"ל ופי' אדם בכבוד שעשה לו הקב"ה ולא יבין בדבר. ומהו כבודו. הוא שעם היות נמשל כבהמות באבריו. עם כל זה נשתתקו לפניו:

מלך שלפניך. פי' הגם שהוא כבר מת. מ"מ אל תקלל אותו וכן עשיר שלפניך ג"כ פירושו אף שכבר מת. וכ"ש מלך ועשיר שבדורך שהם בחיים. ודרש במדעך לשון ידיעה שאפילו לא היה בדור שלך רק שהיה לך ידיעה ממנו אפ"ה לא תקלל. והדבר אחר גם במדעך מלך שבדורך כו' פליג. וס"ל שפי' במדעך שיש לך ידיעה והכר מש ממנו. וס"ל כר' יוחנן בירושלמי פ"ק דמגילה גבי נבוכדנצר (ידי משה) ולפ"ז הגי' שבקה"ר פרשה י' סימן כ"ג כ"ד מסורסת. אבל ביפ"ת עשה עיקר לגירסת קה"ר וסירס הגירסא שבכאן. ועיין בקה"ר ביאורו לפי הגי' דשם:

זה העורב וחכמת טייארין. כתב הערוך בלשון ישמעאל קורין לעוף טייר והוא יוליך את הקול כמעשה דרב עיליש בגיטין דף מ"ה. וכן על ידי קרקור העורב משיגים דברים:

אזנים לדרך כו'. הוא משל בעלמא כדאמרי אינשי אזנים לדרך אזנים לכותל. ור"ל שיש ליזהר מלדבר רע אפילו במקום שאין שם אנשים. שפעמים ימצא איש שומע והוא אינו מכיר בו. והוא יגלה הדבר. ולזה יש לפחד כאילו הדרך והכותל יש להם אזנים שומעות. וכן בעל כנפים משל שיש ליפחד שהעוף בעל כנפים יגיד הדבר:

כך היית צריך לומר כו'. בתמיה וכי כך ראוי היה לך לומר כו' שקללת את שאול בבושה ובהלה דהוא משנה שברון כמ"ש בשוח"ט מז' ק':

לא כך כתיב כו'. ומדאקיש שאול לאויביו משמע דמאויביו חשיב ליה. והא דפרטיה לחודיה משום דשקול ככל אויביו:

אלא שגגות. דהדר ביה וגדולה תשובה שזדונות נעשות כשגגות. אבל מנוסחת קהלת רבה משמע דמדינא קאמר שאין ראוי לחשוב לו זה זדונות כי לא היה רק כשוגג בדבר:

הה"ד שגיון לדוד וגו'. על אשר שר לה' על דברי כוש. וכוש היינו שאול. ונקרא כוש מה כוש משונה בעורו אף שאול משונה במעשיו כדאמר בפ"ק דמ"ק:

ד"א גם במדעך כו'. השתא מפרש במדעך במחשבתך כפשוטו. ועיין בענף:

בדברכם אלי וגו' הטיבו כל אשר דברו. ואגב דמייתי האי קרא מפרש ליה כדרך המדרש:

להם הוא קצפון. בעיניהם הוא קצף אבל בעיני אינו קצף שהם לא היו יודעים זה הפתח של חרטה שיש לי סבורים הם שקצפתי קצף ממש. אבל לי אין זה קצף שיש לי פ"פ לשבועתי וכדמסיק והולך דקרא דאשר נשבעתי באפי. וע' בענף:

ונשבעתי באפי וחוזר אני בי. כי השבועה יש לה היתר בנשבע מתוך הכעס. וקרא זה בדור המדבר מיירי. דלעיל מיניה כתיב ארבעים שנה אקוט בדור. והיינו דור המדבר שהניעם ה' ארבעים שנה במדבר:

וחוזר אני בי. היינו שיתיר שבועתו ככל הנשבע בכעסו ושוב חוזר בו בשכך כעסו ונשאל על שבועתו. וע' מ"ש בבמד"ר פי"ד:

אם יבואון אל מנוחתי כו'. הך דרשא דלא כמ"ד נשבעתי באפי וחוזר אני בו דלפ"ז אע"פ שהשבועה כוללת. מתבטלת ע"י התרה. וצריך להיות ד"א אם יבואון אל מנוחתי. והיא שיטה אחרת דאשכח לה התרה ממקום אחר:

למנוחה זו אינן באין. פי' דמנוחה היינו ירושלים בבנינה כדמפרש בפ' פרת חטאת אל דמנוחה זו ירושלים ודייק שיבואו לעתיד. דמנוחתי משמע המנוחה הנמצאת אז. לא בנין העתיד. והיינו דא"ר לוי משל למלך כו' שאע"פ שהשבועה של מלך היה סתם שלא יכנוס לפלטין לא כלל כל הפלטרים אלא הנמצא אז. וכשנהרס ונבנה אחר הותר. שמשמעות השבועה אינה על הפלטין הבנויה בעת ההוא:

הגוף אומר לנשמה כו'. ענין המאמר שעם בכל מקום עיני ה' משוטטים. מיושר דיני ה' שהחוטא בעצמו יודיע דרכיו ויודה לפני ה' להודות כי צדק דינו. ולפי שאינו כדאי לעמוד לפני ה' כל אחד אומר למי שגדול ממנו שיודיע הדברים לפני ה'. ולכן הגוף אומר לנשמה כו' והמלאך והכרוב ובעל כנפים הם מלאכים גדולים זה מזה. ובקהלת רבה מסיים ובעל כנפים מי הוא. זהו השרף. והשרף יוליך דבר ויגיד לפני מי שאמר והיה העולם עכ"ל. ודייק שבעל כנפיים הוא השרף מדכתיב שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד. הרי שבעלי כנפים הם השרפים העומדים לפני ה':

הגוף. כלומר הנפש הצומחת. שלהיותה יותר נראית בגוף שהוא צומח על ידה קרי לה גוף:

לנשמה. הוא הנפש המרגשת והמתנועעת. וקראה נשמה על שעל ידה יתנשב החי:

לנפש. היא נפש המשכלת:

אל תקלל זה משה. ע' מ"ש ריש סי' זה:

ומהיכן העשיר משה. הא לא לקח כלום ממצרים שהכל עסקו ושאלו כסף וזהב ושמלות והוא עסק בעצמות יוסף:

סנפרינון. הוא אבן טוב. שממנו חצב את הלוחות כדאמרינן בעלמא הלוחות של סנפרינון היה:

הפסולת. פי' מה שתכרות סביב כדי לרבע ולהעמידן על ששה טפחים. יהיה שלך. שלהיות עיקר שרשו של משה בתורה שבלוחות. לכן נמשך לו ממנה ג"כ עושר ממון כי אפי' בשמאלה עושר וכבוד וכ"ש בימינה:

ברכת ה' היא תעשיר וגו'. ולא יוסיף עצב עמה. שבתוך ביתו נברא לו זה העושר. ולא היה לו עצב כלל כמו שהיה לכל ישראל לשאול כסף וזהב ושמלות ממצרים ולהטעינן עליהם או על חמוריהם:

שטס כעוף. ר"ל שמשה רבינו ע"ה שהיה עולה למעלה השמימה כעוף יעופף על פני רקיע השמים. הוא הגיד דבר פי' שפרסם והכריז על ממזרותו שנודע לו בנבואתו:

ובעל כנפים יגיד דבר שהוגד כו'. ר"ל קרא להקב"ה המגיד משפטו למשה ובעל כנפים יגיד דבר. כי ה' בעל הכנפים ע"ד ותחת כנפיו תחסה. בצל כנפיך יחסיון. לחסות תחת כנפיו:

ג  [עריכה]

יצא מעולמו. דרש זה מדסמך חק עולם ויצא בן (רבינו בחיי) לומר שיצא מעולמו שהיא שכינת עוזו של הקב"ה המתעלס ומתכסה בלבושי העולמות שברא (רד"ל). וי"ל שנטרד ג"כ מהעוה"ב כמ"ש במגדף הכרת תכרת ואחז"ל הכרת בעוה"ז ותכרת בעוה"ב. והא דאשמועינן הכא שנטרד מעולמו הוא לפי שמת בלא תשובה:

המד"א ויצא איש הבינים. שפי' שיצא מעולמו. ואומרו ממחנות פלשתים דבק עם איש הבינים כלו' שהיה ממחנות פלשתים:

מפרשה של מעלה יצא. כלו' משם נולד ונמשך ענין זה שבן אשה הישראלית לגלג וגדף. וכן למ"ש מפרשה יוחסין יצא פי' נולד:

מתשעה. ט' ימים עברו עליו:

חל להיות י"ט. ע"ש לפי שאינה דוחה לא את השבת ולא את י"ט. לפיכך הוא נאכל לעשרה. כי אינה נאכלת אלא לשבת הבאה ונמצא כשנאפת ביום ה' קודם י"ט הוא נאכל לעשרה. וכשנאפה ביום ה' דהיינו ע"פ הכרח כשיהיה ר"ה ביום ה' וביום ו' נאכלת לי"א. ודוקא בר"ה והיינו כשבאו עדים ממנחה ולמעלה אבל שארי ימים טובים לא היה אלא יום אחד בירושלים. וכן בכ"מ שהשלוחים מגיעים:

ד  [עריכה]

רבנן ור' לוי. קשה להו מאי בן איש מצרי והלא לא התחתנו עמהם. ומפרש שממזר היה:

הוא היה ממזר. אע"פ שנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ישראל גמור. מ"מ היה נחשב בעיניהם לממזר מפני שאמו לבדה זנתה. ור' לוי אמר ממזר ברור היה ר"ל שמפרש והוא בן איש מצרי. כלו' נודע ומפורסם בזה (קרבן אהרן). ובת"כ גרס הוא היה כממזר וזה עולה יותר יפה לפי פי' הנ"ל. אך בזה י"ל דר' לוי פליג על רבנן וס"ל דממזר ברור היה ור"ל דפלוגתייהו תליא בפלוגתא [דיבמות דף מ"ה]. אם הולד ממזר או מזוהם. וע' רמב"ן כאן (רד"ל):

נמצא נוגש ממונה על ק' בני אדם. אבל במדרשים שעם היפ"ת הגירסא על ק"י בני אדם. וכן הוא בתנחומא:

שחקה לו אשתו אמר דהדין גברא הוא. לעיל בש"ר ובתנחומא ליתא להך גירסא. וליישבה יש לומר שהשכים לבא בלא עתו הקבוע דהיינו בקרות הגבר. ולכן כשנכנס שחקה אשתו עליו ואמרה לו וכי הדין גברא הוא כלומר הזה עת קרוי הגבר הוא. ולזה יצא לחוץ כממתין עד בא עתו (יפ"ת). ולפ"ז צ"ל בפנים המדרש אמרה דהדין. אבל יותר נראה לפרש שחקה לו אשתו פי' לו למצרי הראתה פנים שוחקות ודברה עמו דבר שחוק לכן הסכים בלבו ואמר דהדין גברא היא כלומר על עצמו אמר שיפתה וגם יוכל לה לזנות [אף ששארי נשי הדור צנועות היו] ולכן הטמין עצמו המצרי אחורי הסלם שכשיצא בעלה למלאכתו יהיה מזומן לחזור לביתו לקלקל עמה. אבל מה' היתה נסבה שבעלה בדרכו הפך פניו לאחוריו וראהו יוצא מביתו והבין שקלקל עמה (רד"ל):

וחמתיה נפיק מגוי כו'. ראהו בעלה שיוצא מן תוך הבית:

כיון כו'. כיון שידע שראהו היה יוצא אליו והיה מכה אותו כל היום והיה אומר לו יגע הטיב יגע הטיב:

בעי למקטליה. רצה להרגו שלא יודע הדבר פן יהיה לו לבוז. או שמא מצות מלך היתה עליהם שלא יתנהגו הפקר בנשותיהם של ישראל. וזאת מאת ה' יצאת להפרישנו מזרע מצרים:

שאין מי יעמוד כו'. וזה כי אין איש בעולם שיקנא שמו הגדול. ולכן מסר א"ע לעשות זאת:

ר"נ אומר ראה שאין מי יעמוד ויזכיר כו'. מה שלא אמר ג"כ ראה שאין מי שיקנא ויזכיר שמו עליו. י"ל דלא שייך לשון קנא אלא כשהורג בידים ומעמיד עצמו בסכנה שלא יהרגנו. משא"כ בהזכרת השם שאינו ניכר ואינו מסכן עצמו (ידי משה):

שאין תוחלת כו'. שאין זה במדריגת איש ואף הדור היוצא ממנו לא טובים יהיו. וזהו ויפן כה וכה כי ראה כל הדורות היוצאים ממנו:

במסתורן של ישראל. כוונתו על שם המפורש שהוא המסתורין של ישראל כדאי' בש"ר רבנן אמרי הזכיר עליו השם והרגו. או פי' ויטמנהו בחול שהניח הדבר בסוד בתוך בני ישראל כדאמר לעיל בש"ר. ולפ"ז צ"ל טמנו במקום הרגו:

ה  [עריכה]

הה"ד גל נעול כו'. הכוונה לפרש ויצא בן אשה ישראלית שזה יצא מכלל ישראל להיות בן פרוצה בערוה כי כל ישראל היו גדורים ולא נמצא פרוץ בערוה זולתה כדלקמן. ולהכי מייתי דרשת האי קרא דמיירי בגדר ערותן של ישראל. דקרא בשבח כנסת ישראל שחביבין ככלה קמיירי:

גל נעול אלו הבתולות כו'. הא"א גרס איפכא גן נעול אלו הבתולות גל נעול אלו הבעולות. וכן הוא בבמד"ר פ"ג. ובשה"ש רבה פ"ד. והכי משמע לפום ריהטא. דבקרא גן נעול כתיב ברישא וראוי להקדים שבח הבתולות ואח"כ הבעולות דהוי רבותא טפי דעביד לזנות טפי מבתולות. וע' בענף שכתבתי ליישב גירסתינו. ולפי גירסת הא"א קמפרש גן שאין בו פתח כלל ונעול לגמרי. וגל נעול פי' שער ופתח נעול היינו הבעולות שפתחן פתוח אלא שנעול:

מעין חתום. אלו הזכרים. שזרעם מושך כמעין. אבל בבמדב"ר פ"ג גרס מעין חתום אלו הפנויות. [וכן תקנו במטבע ברכת בתולים לבל ישלט זר במעין חתום] וע' מ"ש שם:

מתוך כך שלחיך. הא לאו הכי לא היו שלוחים מאז עד בא קץ ת' שנה:

מתוך כך שלחיך וגו' פרדס רמונים. ופי' פרדס רמונים היינו דהוי דמיא לפרדס רמונים ברבוי אנשיהם וחכמתם כדאי' בש"ר פ"ה:

שרה אמנו כו'. דריש גן נעול כו' שבזכות גן נעול דהיינו שרה או יוסף היה גל נעול דהיינו אנשי ישראל או נשותיהם:

וגדרה עצמה. שכשלקחה פרעה פירשה ממנו והיתה אומרת למלאך שיכה בו כדאי' בב"ר:

ונגדרו כל הנשים בזכותה. הכוונה ע"ד שאמרו מעשה אבות סימן לבנים. ור"ל שהאב כשמושך הקדושה גורם לזרעו שיוכלו בקל להתדבק במדה ההוא לפי שכבר פתחו האבות פתח. אף כאן כי לולא שרה שירדה למצרים ושברה שם כח התאוה לזנות שרבה שם. לא היו יכולים הנשים הפשוטות לעמוד נגד יצרם. וכן יוסף לזכרים. שלעולם ע"פ הרוב טבע האב והבן שוים. הן בעניני הגוף הן במעלות הנפש וחסרונה. וע' מ"ש עוד בשה"ש רבה:

כדאי היה גדור ערוה כו'. הוא ס"ל כבר קפרא דארבעה דברים טובים היו בישראל אלא שבזה פליג עליו דבר קפרא ס"ל דבזכות כל הארבעה דברים נגאלו קודם זמנם. והוא ס"ל דכדאי היה גדור ערוה בעצמו שיגאלו קודם זמנם אף שלא היו שאר דברים טובים בהם. אלא דאיתרמי מלתא שנמצאו ג"כ בהם הזכיות האחרות. אבל האחרות לבדנה לא היו מספיקות:

בשביל ד' דברים נגאלו קודם לזמנם. וראיתי מדרשות חלוקות הרבה בזה. שיש אומרים ד'. וי"א ג' וי"א ב'. וי"א א'. וע' בש"ר פ"ח סי' מ"ב ביפ"ת:

ולא שינו את לשונם. ע' מ"ש בשהש"ר:

נחתין. יורדין לשם:

סלקין. עולים משם:

ליהודה רופא כו'. צ"ל ליהודה ליאני ולראובן רופא. ורופא הוא קיצור השם מראובן. או על שם אבנו אודם הנקרא רובינ"ו והוא אדום בלשון רומי רופוס. וליאוני הוא אריה הוא אריה בלשון רומי על שם גור אריה יהודה כמובא בדברי הראשונים ז"ל ליאון כנוי ליהודה (רד"ל):

ליוסף לסטים. אפשר צ"ל אדעטיש. והוא יוסף בל' רומי (רד"ל):

ויגד לאברהם העברי. ופי' שהוא משיח בלשון עברי כרבנן דלעיל בב"ר. ומשום דאפשר פירושו שהוא מבני עבר או מעבר הנהר כדאמר התם מייתי סמך מפי המדבר אליכם דמשמע שהוא לשון מיוחד לבית אברהם והוא לשון עברי:

מופקד אצלם כל י"ב חדש. דאע"ג דדבר נא באזני העם נאמר לבסוף כשהודיעו מכות בכורות. מ"מ בתחילת שליחות משרע"ה נאמר לו ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה. והודיע הדבר לישראל ומה שאמר אח"כ דבר נא באזני העם הוא לומר שאז הגיע עת מעשה. והא דנקט הכא דבר נא באזני העם לאשמועינן דאע"פ דזה נאמר לבסוף מ"מ הדבר הזה היה ידוע אצלם מתחלה:

ולא הלשין אחד על חבירו. לומר עליו שהוא רשע ויכפור בפקדונו ולכן יזהר מלהשאילו:

אחת היתה ופרסמה הכתוב. נראה דהא פליגא אדאמר לעיל חד זמן קדם נוגש גבי שוטר כו' דלפ"ז לא היתה פרוצה אלא אנוסה או מוטעת ומהכא משמע שהיתה פרוצה בעריות. ודלא כהרא"מ. וע' ביפ"ת:

שנא' ושם אמו שלומית. דאל"כ מה צריך להשמיענו שם אמו אלא לומר זו בלבד היתה פרוצה:

דהות פטטא בשלמא. דברנית ושואלת בשלום כל אדם. ואין כך דרך נשים [וזו היא מדברת עם כל אדם דכתובות דף ע"ב] ומזה נמשך המעשה הזאת כי היתה דוברת הרבה עם כל אדם. ודרכן של חז"ל למדרש השמות כפי הענין דקי"ל שמא גרים:

למטה דן גנאי. לאמו גנאי לאביה גנאי למשפחתה ולשבט שיצתה ממנו. כיוצא בו עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה גנאי לו גנאי לאביו ולמשפחתו ולשבט שיצא ממנו. כצ"ל (יפ"ת). וכן הוא בש"ר מ"ח. והכוונה להודיענו שאדם רשע מה שעושה לא ימשך הגנאי אליו לבדו אלא גנאי הוא לו ולכל משפחתו שיצא מהם רשע זה:

לשבטו שיצא ממנו. אמר ר"ל מדכרין כו' מדכרין ומשחקים ושם אמו שלומית בת דברי. אמר רב לעולם אין ממזר כו' שלא יתפרסמו החטאים ר' זירא כד סלק להכא. כצ"ל (רד"ל). וע' בירושלמי יבמות וקדושין:

ו  [עריכה]

אמר רב לעולם כו'. משום דק"ל כיון דעיקר גנאי הרשע לעצמו אמאי לא פירש הכתוב שמו של מגדף כמו שפירש שם אמו ואביה ומשפחתה. לכן הביא דר' חונאי שהקב"ה אינו מפרסם החוטאים [והטעם דכשמקבל עונשו חס על כבודם] ואגב מייתי דרב בר פלוגתיה:

אין ממזר חי כו'. כדי שלא יטמעו בו כשרים. דבאינו מפורסם מיירי כדלקמן:

אחת לע' שנה. צריך לומר דלרבי חונאי מכלם אף בתוך ע' מעט מעט קודם שיבאו לידי נשואין. ומ"מ ישארו מדור לדור קצתם ועודם בקטנותם. אבל בשנת הע' מכלם כלן שלא ישאר בהן אחד. ולפ"ז יבא על נכון המדרש דבמדבר רבה פ"ט:

לא היה. צ"ל אלא ויבא טוב. שלהטיב יתואר בחכמה לא להרע. ומשני שבסלוק הממזרים מיירי. שאף שמביא דבר לעולם בחכמה מביאה דהיינו לסלק הממזרים ונוטל עמהם כשרים שלא לפרסמם:

את דברו לא הסיר. כלו' קרי ביה דברו. ודריש ליה לשון דבר:

כ"כ למה כדי שלא יתפרסמו החטאים. ואע"ג דעולה נמי על חטא באה כדאמר לעיל פ"ז שבאה על הרהור הלב. מ"מ אין בו גנות החטא שיש בו מעשה. וע' בפרק אלו נאמרין וע' בענף:

מדכרין ומניחין. יש שמזכירין אותם ומברכין אותם ואומרים עליו ינוח על משכבו:

מדכרין ומשחקין. ויש שמקללים אותם ואומרים עליו ימח שמו וישחקו עצמותיו כד"א שחיק טמיא:

ז  [עריכה]

כד סליק להכא כו'. כשעלה לכאן לא"י שמע קולם של הבריות קורין זה לזה ממזר וממזרת. א"ר זירא הא אזיל הרי הלך לו דבריו של ר' הונא כלו' נפסד דברו כי שקר דבר:

זכי עמי. קנה לך זכות עמי ותן לי צדקה:

זיל כו'. לך לך עתה ולמחר אתה תבא ואני אעשה לך פסיקא כו' שיפסקו לך צדקה בנדבה ברבים:

יתיב. יושב ודורש:

אמתין. המתין לו עד שסיים הדרשה. כיון שסיים מן הדרש הלך אצלו:

אחינן זכוון כו'. אחינו היו זוכין בזה האיש והוא ממזר. ובירוש' גרס דהוא ממזר:

עבדין כו'. עשו פסיקות נדבה:

כיון דנפקין כו'. כשיצאו משם אמר אותו עני לר' ברכיה רבי חיי שעה באתי לבקש ממך ופסקת חיי במה שגלית שאני ממזר. שאהיה נבזה ונמאס בעיני העם:

א"ל חייך כו'. הוא דרך שבועה. חיים נתתי לך:

בזמן שאינו מפורסם. כי אחר שאינו מפורסם אם יחיה ויתערב בין הכשרים ירבו עי"ז ממזרים בעולם:

ח  [עריכה]

הה"ד ושבתי אני כו'. נראה שרוצה לפרש ויצא בן אשה ישראלית שיצא מכלל שאר ממזרים שזוכים לעתיד. וזה על ידי שחרף וגדף נטרד גם מעוה"ב. ולהכי מייתי הא דדרשינן בהאי שלעתיד ה' מנחם הממזרים כדלקמן:

אבותם של אלו. הממזרים. עוברי עבירות. ר"ל שבאו על איסור ערוה במזיד:

עלוביא. הנעלבים מה להם בכך ומה יכולים לזה. ומ"מ הם פסולין:

כך אביו של זה כו'. השתא מיירי בממזרים שנהיו משוגג. כמי שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה שמת ונשאת וילדה בן ממזר. לזה אמר זה בא על הערוה ולא קאמר עובר עבירה. משום שלא עבר במתכוין אלא בשוגג בא על הערוה. ומ"ש וזה מה חטא דמשמע דאביו מיהו חטא. היינו משום דמ"מ חטא דהו"ל למידק טפי. ככל חוטא בשוגג. ומשום דבכה"ג הוי עושק טפי שמאחר שאפי' האב לא עבר במתכוין לא הו"ל להרחיק את בנו. מדוייק קרא והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם בהכי:

אלא מיד עושקיהם כח. כלו' אלא הם עשוקים מיד עושקיהם אלו סנהדרי גדולה כו' שהם מלמדים אותנו שאין חילוק בין מזיד לשוגג. וכח הוראתם מדסתם התורה ואמר לא יבא ממזר ולא חילק. אבל אי לאו פי' חז"ל וקבלתם האמיתית היה אפשר לפרש שלא הרחיקה התורה אלא הנולדים באיסור מזיד בעון אביהם:

עלי לנחמן. שיהיו כשרים לעתיד וכדמפרש ואזיל לעתיד לבא כולה זהב טהור. ודייק שאמר הקב"ה כך מדכתיב ואין להם מנחם. וכ"מ שנא' אין לה הוה לה כדאיתא בב"ר פ' ל"ח. [ואתיא כמ"ד שלהי קדושין עתידין ממזרין להטהר ע"ש בר"ן. ובקה"ר משמע שלענין שבאין לעוה"ב הוא דאמר עלי לנחמן ע"ש. רד"ל]:

אנא חמיתיה אולון כרוסון הה"ד. כצ"ל וכן גרס הערוך. ופי' אולון בלשון יוני כולן. וכרוסון פי' בלשון יוני זהב טוב בלי פסולת. ומה שנכתב בפנים כולו דהב נקי זהו פי' על תיבות אולון כרוסון. והיה נכתב על הגליון והכניסהו המדפיסים בפנים המדרש:

הה"ד ראיתי והנה מנורת זהב כולה. ואף שמפורש שם זה דבר ה' אל זרובבל שנראה בבנין בית שני שע"י זרובבל מיירי קרא. כבר פירשו המפרשים שזרובבל נאמר על מלך המשיח העומד מזרעו:

תרין אמורין כו'. משום דמנייהו סייעתא למ"ש שלעתיד אין בישראל פיסול. דכיון דפי' גולה על ראשה לתרוייהו שהקב"ה בראשם משמע דלית בהו פיסול דאין השכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות. להכי מייתי לה הכא לפלוגתא דאמוראי:

חד אמר גולה וח"א גואלה. אע"ג דודאי פי' גולה כמו מימין הגולה דכתיב התם. קאמר שרמז הגולה להקב"ה שהוא הגולה עמהם או הגואל:

מ"ד גולה שגלו לבבל כו'. כלו' שפי' גולה השכינה שהיתה בגלות עמהם. ופי' דקרא שהשכינה שהיתה בגלות באה בראשם כי כשהם נגאלין גם השכינה נגאלת עמהם בגאולתן. ואע"ג דהכא בגאולה העתידה קמיירי כדלעיל. קאמר גולה שגלו לבבל וה"ה לאדום כדאי' בש"ר פ' ט"ו:

ומ"ד גואלה כו'. וא"ת מאי בינייהו. וי"ל דלמר סבת הגאולה מפני השכינה שהיא בגלות [וזה שיסדו לנו הכנסת הגדולה בתפלת י"ח כי לישועתך קוינו כל היום] ולמר חסד הוא שעושה הקב"ה לגבול את ישראל. והיינו דמייתי מגואלנו ה' צבאות שמו דמשמע שסבת הגאולה להטיב לישראל מדכתיב התם קדוש ישראל דמשמע שהגאולה להיותו קדוש ישראל ואע"ג דהאי קרא בגאולת בבל מיירי שמעינן מינה לגאולה העתידה:

וכתיב עלה הפורץ כו'. וה"נ גולה על ראשה נדרש על ה' שהוא על ראשם כדאמר הכא וה' בראשם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף