עץ יוסף על ויקרא רבה/יג

עץ יוסף על ויקרא רבה יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על ויקרא רבה - פרשה יג

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  

א  [עריכה]

פתח אוזן שומעת כו'. משום דפירושו לאמר אליהם היינו לבנים לאלעזר ואיתמר כדר' חייא דלקמן. בעי למימר דטעם זכותם לזה מפני ששמעו תוכחת משה כשכעס עליהם ושתקו כדלקמן. ולהכי מייתי סמך מהאי קרא כדמפרש ואזיל:

אלו בניו של אהרן. פי' זה הפסוק נתקיים בבניו של אהרן:

בניו של אהרן שהיו בצד המיתה בקרב חכמים כו'. כצ"ל ולשון תוכחת חיים דרש. שע"י שקבלו תוכחה זכו לחיים אחרי שנגזר עליהם מיתה (רד"ל):

שהיו בצד המיתה. שהיו קרובים למות עם נדב ואביהו [והיינו כמ"ד לעיל פ"י ומטים ליהרג אלו בניו של אהרן שהיו בצד המיתה] וזכו להנצל ולהתייחד הדבור עליהם. ומפרש תלין ענין חיות וקיום כמו ביקר בל ילין. והכי דריש קרא אוזן שומעת תוכחת חיים תלין בין החכמים דהיינו שבחייה נתייחד הדבור לה עם החכמים דהיינו אהרן ומשה. ובזה טוב חלקם שעם היותם קרובים למות היו וזכו למעלה זו:

הה"ד ואת שעיר החטאת. מפרש ואזיל איך שמעו בני אהרן תוכחת משה ושתקו אע"פ שהיו יודעים להשיב יפה כדלקמן. ואגב מפרש כל הני קראי הכא:

אם שחטתם. כלו' אם שחטתם אדעתא לאכול:

בג' מקומות כו'. והא דלא חשיב דמעשה זמרי דאמר בבמד"ר נתרשלו ידיו של משה ונתעלמה ממנו הלכה. משום דהתם הוה מילתא טפי מכעס דהיינו צרה ויגון גדול על עזותו וחלול כבוד השי"ת בפרהסיא:

שכח לומר להם הלכות שבת. עד שבאו אליו ביום השבת אז אמר להם כדאיתא במכילתא שחרית שהיו רגילים לצאת וללקוט באו לשאול אם נצא או לא. ואמר להם את ששבידכם אכלו אמרו לו הואיל ולא יצאנו שחרית נצא בין הערבים אמר להם כי שבת היום לי"י. הרי שעדיין לא הודיע לישראל שאסורים בלקיטתו ביום השבת עד יום השבת שאמר להם אכלוהו היום וגו'. ואע"פ שביום הששי שמצאו לחם משנה אמר להם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קודש לי"י מחר וגו'. אפשר שחשבו שאע"פ שיכולים ללקוט בשבת הקדים להם לחם משנה ביום הששי כדי שיהיה מתוקן להם לחם השבת מיום הששי שאסורים בתיקונו ביום השבת. וזה אמר את אשר תאפו אפו וגו'. אבל אם ירצו ללקוט בשבת לאכול כמות שהוא חי יצאו ללקוט:

אמר אלעזר הכהן תחתיו. שאם לא מפני שכחת משה מ"ש השתא דקאמר אלעזר הדין לישראל ולא משה:

למשה רבי צוה הקב"ה שהוא יאמר אליכם. ולי לא צוה יי ע"י משה שאני אומר להם הלכות אלו. והיינו כאשר צוה ה' את משה. דאל"כ מאי קאמר והלא כל התורה צוה ה' את משה ומפי משה היו כולם מקבלים. ולא היה עולה על הדעת שה' דבר וצוה לאלעזר. אע"כ שה"ק שצוה ה' את משה שהוא יגיד לכם. אלא שהוא שכח לומר ואני אומר תחתיו. דהשתא קמ"ל דלא יחשבו שה' דבר וצוה את אלעזר ע"י משה שהוא יהיה המגיד ההלכה לישראל:

נעלמה ממנו הלכה שאונן כו'. יש לתמוה שהרי השכחה קדמה לכעסו שאילו זכר שאונן אסור בקדשים לא כעס על שלא אכלוהו. וע' ביפ"ת מה שמתרץ:

לא אשתריתון. וכי גם אתם לא נשארתם מן המיתה שגם עליכם נקנסה מיתה אלא שהועיל תפלתו של משה על המחצה כדלעיל. ודייק זה דאל"כ הנותרים למה לי:

בדיבור עינה כנגדו. כלו' בכח. דל' דבור בלי לשון אמירה אחריו מורה על קושיא. ולשון הת"כ אין דבור אלא לשון עז. וזהו שמביא דבר האיש וגו' קשות:

והיום אקריב קרבן בניחותא. כלו' אף שהיום מתו בני הייתי מקריב קרבן אילו הייתי רוצה משום דכהן גדול מקריב אונן. וקמפרש הן היום היום הקריבו כדמפרש בגמרא דקאמר ליה משה דלמא באנינות אקריבתיה ופסלתים. והשיבו אהרן וכי בני שהם הדיוטות הקריבו היום על ידי היתה ואני כ"ג ומקריב אונן:

והיום יאכל בקדשים. בתמיה:

אסור לאונן. דכתיב לא אכלתי באוני ממנו:

הוציא כרוז כו'. דריש וישמע משה וַיְשַמַע שהשמיע הדבר לכל. והוזקק לזה דאל"כ וישמע למה לי. לא הו"ל למימר רק וייטב בעיני משה דאי אפשר לפרש לשון קבלה כמו וישמע אברהם אל עפרון. דזה בכלל וייטב בעיניו:

זכו ונתייחד כו'. דמכיון דקצף משה עליהם. להם להשיבו ולא לאהרן. אלא שמפני הכבוד שתקו:

לאמר אליהם לבנים. בת"כ שנו או אינו אלא לומר להם לישראל. כשהוא אומר דברו אל בני ישראל לאמר זהו הדבור האמור לישראל. הא מה אני מקיים לאמר אליהם לאמר לבנים לאלעזר ואיתמר היינו שלאעזר ואיתמר יהיו שלוחים לישראל שהם יאמרו לישראל:

ב  [עריכה]

פתח עמד וימודד ארץ כו'. על קרא זאת החיה אשר תאכלו קאי כדמסיים סוף סימן זה. ואגב דריש ליה לכולא קרא:

מדד הקב"ה כו'. טעם מדידה זו. לומר שלא יקשה עלינו טעם בחירת ה' עם זולת עם. ומקום זולת מקום. שבחר בישראל מכל האומות ובהר סיני מכל המקומות למ"ת. ובא"י מכל המקומות לקדושה. ובירושלים מזולתם לבנין בהמ"ק וקביעות השכינה. עם היות הכל ביחס אחד אצלו יתברך שהכל מעשה ידיו. וג"כ למה ניתנה התורה לדור המדבר טפי מדור אחר. לכן אמר שכבר מדד י"י בדעתו וראה שאין ראוי אלא כך וכך:

מדד הקב"ה כל האומות. ואע"ג דקרא וימודד ארץ כתיב מדריש כמו וימודד יושבי ארץ:

שהיא ראויה לקבל את התורה. אלא ישראל. ומדד הקב"ה את כל הדורות ולא מצא דור שהיה ראוי לקבל את התורה אלא דור המדבר. כצ"ל (יפ"ת) וכן הוא בילקוט:

מדד הקב"ה כל העיירות. בילקוט גרסי' מקמי הכי מדד הקב"ה כל ההרים [ר"ל של א"י או של ירושלים וע' ביפ"ת] ולא מצא הר שהיה ראוי שתשרה עליו שכינה אלא הר המוריה:

דמן התיר וממונן התיר. אצטריך למימר תרווייהו. דחד לא אתי מאידך. דלא ידעינן איזה קל ואיזה חמור. שיש אדם שגופו חביב עליו מממונו ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו. מש"ה דריש תרתי מויתר גוים כיון דסתמא כתיב הי מינייהו מפקת:

זונין. כלי זיין שלהם. היינו ז' מצות. שמעתה לא יקבלו עליהם שכר דהוו אין מצווה ועושה. ועולא ביראה מפרש ואזיל למלתא:

מלחית. הולך על גחונו ורובץ תחת משאו. ופי' המלה מגזרת ויגהר עליו דמתרגמינן ואלחית עלוהי:

א"ל את טעין מלחית כו'. הכוונה במליצת המשל שאמר בעל הכלב איני יודע מה לעשות לך. כי הלא ראינו שבין היותך טעונה אתה מלחית וזוחל על גחונך ובין כשאינך טעונה [שכבר הקלתי משאך] גם כן אתה מלחית כבתחילה. על כן יותר טוב הוה לפרוק מעליך גם את הכל [וע' בינה לעתים דרוש ל"ח]:

עמד ופרקן. ובגמ' פריך א"כ מצינו חוטא נשכר. ומשני לומר שאפילו מקיימים אותה אין מקבלים עליהם שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה:

ופרקום לישראל. אע"פ שבלאו הכי היו לישראל המצות. מ"מ כשפרקום מהם נעשו לישראל שונאים מחמת שנפרדים מהם מכל וכל. וא"כ המצות הם למשא לישראל. ומה שהיה פירוק המשא ב"פ היינו כדאיתא פם' ג"ה שקיבלו עליהם שלשים מצות ופירק מתחלה כ"ג ואח"כ ז':

ג  [עריכה]

זאת החיה אשר תאכלו. ולהכי אפקה כאן בלשון זאת החיה להורות שמפני שראוים לחיי עוה"ב צוום ליזהר מהמטמטמים את הלב:

הה"ד כל אמרת אלוה צרופה. מששום דק"ל דבתר דכתיב הכא אשר תאכלו מה צריך לומר תו אותה תאכלו. להכי דריש דאשר תאכלו אצטריך למימר שע"י המצוה הזאת שיזהרו מחיה טמאה יזכו לאכילת סעודת עולם הבא. וז"ש לפיכך משה מזהיר לישראל כו' כלומר להכי אצטריך למימר הכא זאת החיה אשר תאכלו ולא סגי במה שאמר אח"כ אותה תאכלו:

אלא לצרף כו'. ולא שיש ח"ו תועלת לו יתברך מקיומם. או הזיק מביטולם. והראיה שלעתיד יתיר להם להוראת שעה שיאכלו מבהמות ע"י נתיצת לויתן. ואילו היה ח"ו שום צד היזק מביטולם לא היה מתירו בשום צד בשביל הנאתם. אע"כ שהוא לתועלת ישראל ומאחר שיהנו מהסעודה יניחו ההיזק הנמשך להם מזה:

כל בהמות. תיבת כל לא גרסינן. כי בהמות שם חיה אחת כאומר הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך:

קניגין. צידה דרך שחוק שרודפים החיות דרך שמחה:

וכל מי שלא ראה כו'. שראייתו אסור משום מושב לצים. והדברים הללו מביאים לידי ביטול תורה:

נותץ כו'. דחפו ודץ בו:

וחכמים אומרים וכי זו כו'. האות אמת כתב שצ"ל והצדיקים אומרים וכו'. ולפי זה הצדיקים הוא ששואלים כך לעתיד. והקב"ה משיבם תורה חדשה וכו'. והיפ"ת מוחק הני תיבות וחכמים אומרים. וכתב שבעל המדרש מקשה ור' אבין מתרץ ובילקוט הגירסא כמו שהגיה הא"א:

זו שחיטה כשרה היא. בתמיה:

ולכא כך תנינא כו'. וסנפירי הלויתן הם כמגרה. וה"ה דהמ"ל שהיא שחיטה שאינה מכח אדם. ועוד דאין כאן שחיטה כלל כיון דנחירה עביד. אלא דניחא ליה להקשות דאפילו הוא שחיטה וע"י אדם מ"מ פסולה מפני פגימת הסכין:

וכל מי שלא אכל נבלות כו'. פי' אפילו צדיק דהיינו רובו זכיות לא יזכה לסעודה זו. והטעם לפי שהחוטא באבר אחד לא יזכה עוד באותו האבר. וע"כ מי שחוטא בפיו באכילה אסורה לא יזכה לאכילה זו:

חדוש תורה מאתי תצא. לפי שעה כאליהו בהר הכרמל. וע' בענף:

בשביל שתאכלו ממנה. פי' מהסעודה הנזכר. שבשביל שמרם פיהם מנבלות וטריפות יזכו לאכול מסעודה העתידה:

ד  [עריכה]

כמין גולגלת כו'. לישנא דזאת קדריש משום דמורה על הרמוז:

אם ניקב קרום של מוח. ששני קרומים יש למוח. העליון דבוק לעצם. והב' סמוך למוח. ואם ניקב הסמוך למוח אע"פ שלא נקב העליון. הסמוך לעצם טרפה. ולהיפך כשרה:

אפילו כל שהוא. וה"ה שהראה לו כמה מילי דנקיבתן במשהו. וחדא מינייהו נקט הכא:

ורבנן אמרי זאת כו'. אתו לתרוצי לישנא דזאת. זאת שהיא יכולה לחיות מטריפתה תאכלו. לאפוקי שאינה יכולה לחיות מטריפתה שלא תאכלו. בדרך משל אם ניקבה הריאה והרי יש בה סימני טריפות חזינן אי חיה מטריפתה דהיינו שלא נקבו ב' הקרומות כי זו תחיה ואינה טרפה ממש בכה"ג תאכל:

אם זכיתם תאכלו. משום דק"ל דאותה תאכלו יתיר הוא. דריש ריש לקיש דאתא לומר אם זכיתם כו' היינו אם זכיתם לאחוז בזאת התורה אז החיה תאכלו:

צריך יהודאה לחרובה עביד תתובא. פירוש כאשר יהודי בא לדקדוקי עניות וצריך לאכול חרובין מפני דחקו עושה אז תשובה. שהעניות מועיל להכניע את נפש האדם ועי"ז יעשה תשובה. והמעריך כתב הפירוש האמיתי הוא כשצריך היהודי לחורבה יעשה יישוב. כלו' יהיה בעיניו כישוב ואל יבקש גדולות. והיינו שסמך ליה יאה מסכנותא כו':

יאה מסכינותא כו'. נאה ויפה עניות לישראל כרצועה אדומה על לב סוס לבן. עזקתא פי' רצועה. והמליצה הזאת הוא כפי הנודע שהסוס הלבן בטבע הוא עצל ואינו בעל כח כשאר הסוסים. והנה מטבע הסוס כשמלבישים על צוארו במלבושי כבוד יתגאה וילך במרוצה. והנה זה תועלת לעצלותו. כן העניות אף שמצד עצמו הוא רע עכ"ז מועיל להקיץ להאנשים מתרדימת עצלותם שעל הרוב המניעה מעשות טוב הוא ע"י העצלות:

כעזקתא סומקתא דעל לביה דסוסיא חיורא. ירמוז שהרצועה אדומה הרומזת למדה"ד אוחזת בעד הסוס לבן שלא ירוץ יותר מדאי כן אוחזת מדה"ד בעד שפע מדת הטובה לישראל יותר מדאי כדי לאחוז על לבם שלא יבעטו מרוב טובה (רד"ל):

שהיה משה אוחז בחיה. דזאת משמע שמורה באצבע. ואע"ג דזאת החיה דבור הקב"ה אפשר שכוונתו שידבר כן לישראל:

ה  [עריכה]

בעסוקין. פי' בהצלחתן כדמתרגמינן לכל חפץ לכל עיסקא. פי' אחר בצרתם לישראל מענין כי התעשקו עמו:

התרעלה. לשון ערלה ואוטם וכשלון (מת"כ):

ממקום שהדין יוצא. מעדן דריש נוטריקון ממקום דין (מת"כ) וע' מ"ש בב"ר פ' ט"ז סי' ז':

ופשו פרשיו. דבבבל כתיב. כדכתיב התם הנני מקים את הכשדים וגו' עד ופשו פרשיו פי' שירבה פרשיו:

שעלה והקיף. לפי שא"י גבוה מכל הארצות להכי קאמר שעלה והקיף פי' שעלה על א"י ובנה עליה מצור מסביב כדכתיב בסוף ירמיה ויבנו עליה דיק מסביב:

הוחילי לאלהים. כלו' שבישראל כתיב כן. ולפי שישראל בני התוחלת יכונה ארצם בלשון תוחלת דהיינו חוילה. וגם התוחלת על ענין הארץ הוא שמקוים לחזור אליה:

אשר שם הזהב אלו ד"ת. זהב רומז לתורה לפי שזמן קריאתה היא ביום ז' וביום ה' וביום ב'. וזהו אותיות זהב (עוללות אפרים):

אין תורה כתורת א"י. בספרי ריש פ' עקב יליף לה מן הכתוב:

כתורת א"י. דאוירא דא"י מחכים כדאיתא בפ' מי שמת:

מקרא משנה כו'. דבדולח ואבן השוהם מיני מרגליות הם ויש בהן מינים ממינים שונים. וכן יש בתורה מקרא משנה כו':

שמשך עיסה. צ"ל ששף עמה. וכן איתא לעיל בב"ר הנ"ל ולקמן סוף פ' ט"ו נראה ג"כ להגיה כן. או אפשר שהגיה שם שמשך ועושה כנחש. וכן קרוב דגרסינן הכא (יפ"ת). והמת"כ כתב שצ"ל שמשך ערסה:

על קרן השור. פירשתי בב"ר פ"ב סי' ה':

שהיו מאשרין עצמן מישראל. מאשרין פי' מחזקים שנעשו עשירים וחזקים. וע' מ"ש בב"ר פ' ע"ז:

על שם מצרים. נפקא ליה מדכתיב ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים דקשה מ"ש דנקט הני אשור ומצרים טפי משאר ארצות שנתפזרו ששם אלא שהם רמז לכולם:

שפרת ורבת והתמיד מלכותם. ואגב אורחיה אשמועינן שסבת קיומה כל כך הוא מברכת הזקן יצחק אבינו. אבל בפרת לא רמיזא רק פריתה ורביתה:

לעולמו של ישראל. ר"ל שמהצלחתה נמשך הצרות והדוחק לישראל בהצלחת העולם שאי אפשר לשניהם יחד בהצלחה כי כשזה קם זה נופל כדאיתא בפ"ק דגילה:

והצירה לבניו. פי' שהם מצירים ומצערים לישראל שהם בניו של הקב"ה בכוונה:

והצירה לביתו. זה בהמ"ק:

אימה זו בבל כו'. התמלי חמא. כלומר והממלא חימה מטיל אימה על רואיו. או שאל"ף והחי"ת מתחלפין. אבל לעיל בש"ר פ' נ"א גרסינן אימה זו בבל שנא' איום ונורא הוא:

זו יון. שהיא גדולה בשרים כדמסיק והולך:

אפרכין ואסטרטליטין. מיני שררות זו למעלה מזו:

מן ימא. ולא יהיו קשים כנגדם:

ממכיא. נמוכה ונכנעת. תרגום שפל מן העור מכיה מן משחא:

עץ תלויה. וקרי ביה מיר חסר עי"ן והוא כמו מיאור שהברת הא' אינה נכרת כ"כ. והוא חזיר הגדל בים. ובאדר"נ אי' שהכתיב הוא מיאר והקרי מיער:

אם זכיתם מן יאור כו'. באדר"נ כך איתא בזמן שישראל עושין רש"מ הם דומות על ישראל כאותו שעולה מן יאור. מה חזיר של יאור אינו הורג נפשות ואינו מזיק לבריות. כך כ"ז שישראל עושים רש"מ אין אומה ולשון הורגין בהם ולא מלקין אותם. אבל בזמן שאערש"מ הם דומות על ישראל כאותו עולה מן יער הורג נפשות ומזיק כו':

הדא חיותה כי סלקא מן יאור היא ממכיה. כצ"ל:

ירמיה ראה אותה כו' אמרין לדניאל כו'. משום דק"ל מ"ט נראתה חיה זו לדניאל בשני צורות טפי מאחרינתא. לכן רצה לומר לפי שהיו בה ב' ענינים. הא' הכח והגבורה כארי. והב' מהירות העופפות כנשר. על כן ירמיה ראה אותה בשני צורות אלו. אלא שראה אותם כאריה בפני עצמו וכנשר בפ"ע לפי שהיה מנבא העניינים כולו בפני עצמו. כשהיה מנבא על השחתתו בעוצם כחו ראה אותם כאריה ואמר עלה אריה מסבכו הנה כאריה יעלה. וכשהיה מתנבא על מהירותו ראה כנשר. אבל דניאל שלא נראה לו אלא פעם אחת ענין כולל המלכיות ראה אותה בצורת אריה בפנים להורות על הכח. וכצורת נשר בכנפים להורות על העופפות. ולכן אמר כאילו אמרו לדניאל באיזה צורה משני אלה ראית. והשיב אפין כארי וגפין די נשר לצאת ידי שתיהן:

הנה כנשר יעלה וידאה. צ"ל הנה כנשר ידאה. והוא הכתוב במפלת מואב כי זה על בבל שהשמיד את מואב נאמר (יפ"ת):

חמית. פי' רואה:

כל אותו ארי לקה כו'. פי' כל גופו שנדמה לאריה. מדכתיב ונטילת מן ארעא משמע שנאבדה לגמרי. ואע"ג דכתיב ועל רגליו כאנש הקימת. היינו לענין הלב שנתן לה לבב אנוש קאמר שעומדת על רגליו כאיש:

ולבו לא לקה. אף כשנטרד היה לו קצת לבב אנוש בכדי להרגיש בצערו וכדכתיב (דניאל ז) ולבב אנש יהיב לה. אבל לא דעת צלולה שבפירוש כתיב (דניאל ד) ולקצת ירחון כו' מנדעי עלי יתוב. ומפרש מ"ש לבבי' מן אינשא ישנון. שנשתנה קצת. ואידך מ"ד דריש מן אינשא ישנון לגמרי ואידך קרא דלבב אינש יהב ליה מפרש ליה על מלכות בלשצר שנחלשה אז כמפורש שם. אבל קשה הא האי קרא לבביה מן אנשא ישנון בחלום נ"נ כתיב על מה שהיה נטרד ז' שנים עם חיות השדה ומה ענין זה ללקות הארי דהכא שמיירי מאבוד אומת בבל. ובשלמא לרבי אלעזר דאמר כל אותו ארי לקה ולבו לא לקה י"ל דהכי פירושו כלו' שאף שנאבד הלכות והכח מאומה זו עדיין יש חכמה בה כבתחילה שזה רמז לב אדם. ולא מיירי ר"א כלל מנ"נ שנטרד ז' שנים. אלא ממפלת אומת בבל. אבל על ר"ש בר נחמן קשה כנ"ל. ועוד קשה דדניאל בשנה אחת לבלשצר ראה החזון הזה. וא"כ מ"ש חזה הוית עד די מריטו גפה היינו מה שיהיה לאחר מכאן וא"כ מ"ש ולבב אנוש יהיב ליה יהיה אז והיכי מצי מיירי על לבב נ"נ שקדם כבר ובטל מן העולם:

לדבר כתיב. ודב זה זאב:

שהיתה מעמדת. פנים כענין הנמר שהוא עז פנים. כמ"ש עז כנמר וכההיא דב"ר פצ"ד כל המעמיד פנים כו'. ואות אמת גרס שהיתה מנמרת. והוא מענין ריחו לא נמר שפירושו חלוף או רפיון:

ולזו בלילה אחד. דאל"כ למה הוצרך לומר בחזוי ליליא בתר דכתיב לעיל על ארבעתם בחזוי עם ליליא לפ"ז מ"ש לעיל בחזוי עם ליליא לאו דוקא בלילה אחד אלא כלו' בחזיוני הלילות:

יתירה. ר"ל יותר מכל שלשתם כדכתיב בה ותקיפא יתירה:

מתיב ר"י לרשב"ל כו'. ר"ל דכתיב שם בן אדם הנבא והך כף אל כף ותכפל חרב שלישתה חרב חללים הוא חרב חלל הגדול וגו' נתתי אבחת חרב וגו'. וזהו שמקשה ודא מה עביד לה רשב"ל. ור"ל דהאי קרא באדום משתעי שהחריבה בית שני כי על ב' המקדשים נתנבא יחזקאל באותה הנבואה דכתיב לעיל מיניה והטף אל מקדשים. ומדכתיב כף אל כף משמע להורות שמלכות אדום יהיה כמו ג' הראשונות. והא דכתיב שם ותכפל חרב שלישתה פירושה מכופלת ג' פעמים שהיא שקולה כנגד שלשה מלכיות הראשונות. ולכן היא מכופלת שלשה פעמים. ומשני ריש לקיש ותכפל כתיב בוי"ו ולא כתיב תכפל לרבויי אתא טפי מכפל ג'. ורבי יוחנן וי"ו לא דריש:

צדיק ורשע. שקצת מהמלכים היו צדיקים כגון כורש ודריוש. וקצתם רשעים כגון אחשורוש (יפ"ת) או צדיק זה מרדכי. רשע זה המן (מת"כ):

טהור מאמו. והיינו רמז השפן דאית ביה סימני טומאה וטהרה:

אמו של תלמי כו'. בפ"ק דמגילה אי' שלא כתבו לו את הארנבת מפני שאשתו ארנבת שמה. ואפשר דהא והא איתא:

ואת החזיר זו פרס. בכנוי מדבר על מלכות רביעית וכן במלת ולזו כוונתו על מלכות רביעית:

שלשתן בפסוק אחד כו'. ר"ל במשנה תורה (יפ"ת):

מכל הנביאים. שהזכירו מנהג מלכות רביעית לא הזכירו בפרסום זיופה אלא שנים:

כאילו מצעת בימה. לדון את הגזלנים ולהרחיק העול. שהיא מתחכמת להראות לעולם שהיא פרושה מהגזל:

גחין. הרכין ומטה את עצמו והיה לוחש באזנו שלא יועצו:

שמקלסת. שפי' מעלת גרה מענין גרון שמחזרת דרך גרונו המאכל. ולפי דרשה זו יהיה הגרון הקריאה בגרון בקילוסו:

מי לי בשמים. פי' מי יתן לי ואהיה בשמים להלחם עם הקב"ה כי עמך לא חפצתי להלחם בארץ:

שמגדלת את דניאל. ופי' גרה לפי זה ענין גרות כלו' הצדיקים שנקראו גרים בעולם ע"ד כי גרים אנחנו לפניך:

כד הוה חמי. כשהיה רואה:

אמרי ליה כותאי מן קדם. כצ"ל:

זה ר"ע וחביריו. שנקראו נחלת ה' ביחוד בחכמתם וחסידותם. עי"ל דלאו משום נחלתו קאמר אלא אסיפא סמיך דכתיב על זקן הכבדת עולך מאד כמו שדרשו בתנחומא על זקן וגו' זה ר"ע ששעבדה בו המלכות עד אין סוף:

מלכות אחריה. פי' שגם אחריה היה מלוכה אצל או"ה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף