עץ יוסף על ויקרא רבה/יב

עץ יוסף על ויקרא רבה יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על ויקרא רבה - פרשה יב

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  

א  [עריכה]

הה"ד אל תרא. ס"ל דטעם סמיכת מצוה זו למעשה זה דנדב ואביהו מפני שמתו על כניסתם שתויי יין כדר"ש דלקמן. להכי מייתי הני קראי דיש סמך לענין זה במ"ש בסופן וכצפעוני יפריש דדריש ליה שהפריש היין בין אהרן ובניו למיתה כדבסמוך. ואגב אורחיה מפרש כל הני קראי דסמוכים אהדדי בגנות היין:

מהו כי יתאדם. שאם כפי פשוטו שלא יביט אל מראהו היפה בנותנו בכוס עינו מאחר שאחריתו כנחש ישך. קשה שהו"ל להזכיר מתועלת היין מה שהוא זן ומשמח ומחכים ומרפא שמפני זה היה ראוי שיפותה בו האדם יותר מיופי מראהו. לכן פי' כי יתאוה לדם כו' דהשתא הוי כי יתאדם וכן כוליה קראי נתינת טעם אל ההמנע משתיית היין:

לדם נדה כו'. שע"י השכרות יהיה להוט אחר הזנות ולא יחוש לנדה וזיבה:

כיס אחד יהיה לכולנו. דהתם אי אפשר לפרש כיס ממש. דא"כ סותר למ"ש גורלך תפיל בתוכנו. דאי כיס אחד לכולם אין גורלו של אחד מהם מיוחד מחביריו. וע' בקה"ר פ"א מצאן עסוקין בריבה אחת וא"ל לא כן כתיב כיס כו':

סוף שאשתו כו'. ר"ל אפילו היא אומרת לו בפירוש שפירסה נדה מ"מ אינו חושש:

סוף שאשתו כו'. ופי' יתהלך במשרים שיתהלך בדרכו ולא ימנענו דבר מכשול:

כשושנה אדומה. רומז למ"ש בשה"ש פ"ז וכן בסנהדרין ל"ז סוגה בשושנים שאומרת לו כשושנה אדומה ראיתי ופורש ומושלו בסייג של שושנים הגודר בעד המשל כערמת חטים וכי יתן עינו בכוס פורץ גדר השושנים ויתהלך במישרים (רד"ל):

סוף שמטמא כו'. ופי' יתהלך במשרים שכל הדרכים ישרים בעיניו אע"פ שטועה בהוראתו. וז"ש בסיפא ולבך ידבר תהפוכות:

ודאי מסמיק ליה. פי' יתאדם ודאי פירושו שמסמיק ליה שמאדים פני שותהו ויהיה ניכר בפניו שהוא שכור ובוז יבוזו לו. ולפי פי' זה ג"כ הוא נתינת טעם אל ההמנע משתיית היין:

נותן עינו בכוס כו'. ולהכי כתיב בכיס וקרינן בכוס. וטעם הדבר שע"י שהוא נותן עינו בכוס אינו חושש לחסרון הממון. והחנוני נותן עינו בכיס ומרבה להוציא ממונו ולא ירגיש עד שמכלה ממונו:

מישרא. ריק כמישור:

מה הדין קדרא כו'. פי' שאומר מה שעושה קדרה זאת של נחשת יכול ג"כ לעשות קדרה של חרס ומוכר אותו של נחשת ושותה יין בשויו:

בטימיו. באוצרו כלו' בשויו:

סוף שהוא מוכר כו'. פי' שע"י שאומר כדברים הנזכר על הקדירה. כן יאמר בכל כלי ביתו עד שלבסוף ימכור את כולן ונעשה ביתו מישור. וזהו במשרים לשון מישור:

אמרין בנייא כו'. אמרו בניו אבינו זה לא יניח לנו כלום:

אשקוניה כו'. בניו השקוהו והשכירוהו והוציאוהו ונתנוהו בחד בית עולם. פי' בית עולם מערה מוכנת לקבור בו מתים. כדי שכשיקוץ מיינו לא ידע מי הביאו הלום ויתחרט ולא ישוב לכסלה עוד. וכתב המת"כ שמצא בקובץ ישן שהוציאו הקול מפני השכנים היאך שמת באמת והוציאוהו וקברוהו. וכוונת בניו היה שימות שם:

עברין שפיין כו'. עברו מוכרי יין השער דרך אותו בית עולם. מוכרי יין נקראים שופי יין (ערוך):

שמעין אנגריא. שמעו קול הומיה בעיר כעין מלחמה. אנגריא בכל מקום פירושו שעבוד. והמעריך כתב שפי' שבדרך שמעו אומרים שבעיר היו תופסים חמורים לעבודת המלך:

פרקון כו'. פרקו משא היין מעל חמוריהם ונתנוהו באותו מערה שהיה אותו איש ישן שם:

מתער כו'. הקיץ משנתו וראה נוד נתונה למעלה מראשותיו:

שרי יתיה. התיר אותו הנוד ונתנוהו בתוך פיו ושתה כך כשהוא שוכב:

לבתר ג' ימים. לאחר ג' ימים אמרו בניו וכי אין אנו הולכים ונראה מה אותו אבינו עושה:

אזלו כו'. הלכו ומצאוהו שוכב והנוד נתונה בפיו:

אמרין כו'. אמרו אף כאן אין הקב"ה מניח אותך הואיל והוא נותן לך אין אנו יודעים מה לעשות נגד רצון הקב"ה:

ברייך. בוראך:

עבדי כו'. עשו ביניהם תקנה שכל אחד ישקנו יום אחד:

כהדא אילפא כו'. פי' כספינה זאת שהיא מטורפת בלב ים שיורדת ועולה בסערה כאומר יעלו שמים ירדו תהומות. וכן השכור תועה ביינו מפה ומפה כאומר נוע תנוע ארץ כשיכור:

נחתא וסלקא. פי' יורדת ועולה:

כהדין תרנגולא כו'. פי' כתרנגולת השוכבת בראש החבל כי החבל מתנועע עמה לכאן ולכאן:

כהדין קוורניטין. חוזר לפרש וכשוכב בראש חבל על הקברניטין שיושב למעלה על תורן הספינה והולך ובא ומנענע. ומפרש חבל על הקברניטין שיושב כו' מענין רב החובל שהוא הקברניט:

מחו ליה. מכין אותו:

טלמין. לשון הכאה ודחייה ודחיפה (ערוך) אבל המעריך פי' דמזלזלין אותו והוא אינו יודע:

שתי שכרא חמשה כו'. השתא מפרש הלמוני בל ידעתי היינו בממונו. דאי בגופו כבר נאמר הכוני בר חליתי. ופירושו הוא שתה ה' מדות [קוסטן שם מדה] א"ל החנוני שתית עשרה מדות. והרד"ל כתב דדרש הלמוני לשתי תיבות הל מוני הוללים אותו במנין הכוסות ובל יודע עכ"ל:

ומנשי ליה. עוזב ממנו מלשתות עוד:

רב הונא אמר כו'. כך היה דרכו של רב הונא לומר למי אוי כו' למי שאינו עמל בדברי תורה. וזה למאחרים על היין וע"י זה מבטלין מד"ת:

למי שאינו עמל בד"ת. דרש למי שיח למי ששח דברים בטלים ואינו עוסק בד"ת והוא תשובה על למי אבוי ואח"כ חוזר לדרוש למי מדינים כפשטיה דקרא (רד"ל):

למי דינין. דהיינו עונשין שעל ידי היין נכשל בעבירות כדלעיל ונענש:

פוטיטין. דברים הרבה. ועניינו שהכל ידברו ויעליזו עליו. או פירושו שבשכרותו ידבר דברי סכלות:

פדאין. פצעים:

דמגן. של חנם:

דהוה אליף כו'. שהיה רגיל לשתות שנים עשר מדות יין:

דמיך כו'. השכיב עצמו לישן ולא בא עליו השינה. קם בחשך בלילה והלך אצל קפילא פי' החנוני המוכר יין:

וצרי לי כו'. ודואג אני מן השומרים בלילה בעיר. והערוך גרס וצדו לי ופי' לשון אורב. מלשון ואשר לא צדה:

תלה עיניה כו'. הגביה עיניו וראה נקב מתוך הדלת וא"ל תן לי יין דרך הנקב:

את מפני. מערה ומפני המידה מן היין דרך הנקב מבפנים. ואנא אהא שותה מבחוץ. עשה לו כן. שתה וישן לפני הפתח. עברו עליו שומרי העיר והיו סבורים שהוא גנב. הכוהו ופצעוהו:

וקראו עליו כו'. בריות קראו עליו המקרא הזה:

שמשמין אדומות כשמש. ובילקוט גרס סמקין:

זה שנכנס כו'. אע"פ שהקדימה לא נזכרה בכתוב. אורחא דמלתא היא שהמאריך ביינו נכנס ראשון ויוצא אחרון ע"ד ישעיה ה' הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם:

שנכנס לבי קפילא כו'. שנכנס לחנוני בראשונה ויצא באחרונה:

מן דמשמע כו'. מששומע היכן יין טוב למכור הולך אחריו. ודייק מלשון לחקור שחוקר ודורש היכן היין הטוב:

דריך. פי' הולך ודורך. ובלשון חכמים ולא אדרכיה פי' ולא השיגו:

מפריש בין מיתה לחיים. לשון מפריש הוא משום שהאדם חי מצד הנפש. ומת מצד הגוף. כשיוצא הנפש מהגוף הויא הפרשה בין מות לחיים:

בין אדם לחוה. ששנאה ע"י שהסיתתו. א"נ שפירש ממנה ק"ל שנה כדאי' בפ"ב דעירובין (יפ"ת). או יובן עם מה שכתב ברקאנטי פ' בראשית על פסוק ותרא האשה ראתה דם כי כשסחטה ענבים דאשכול הכופר אירע בה מדה כנגד מדה ומכאן תקון טומאת האשה בימי נדותה כי הפרידה היין המשומר בענביו. וזהו שהפריש היין. ששתה וע"י זה פירסה נדה. והפריש אדם ממנה (גבול בנימין):

בין אדם לחוה. והמ"ל שהפריש בהן בין מיתה לחיים. אלא דניחא ליה למימר הפרשה מוחשת. וכתב הרד"ל בין אדם לחוה למיתה כ"ה בילקוט משלי ואתיא כמ"ד בב"ר חוה ראשונה חזרה לעפרה. ועיין בנשא רבה עכ"ל:

לבניו. זרע חם:

בין לוט לבנותיו. דמסתמא שנא אותם והבדילם לרעה. א"נ שהקב"ה הפריש בין לוט שנתכוון לעבירה לבנותיו שנתכוונו לש"ש כמ"ש חז"ל בנזיר כי ישרים דרכי ה' זה לוט ובנותיו כו' ולוט נתגלה קלונו. ובנותיו זכו לשכר כדלעיל בב"ר פ"נ:

בין אהרן ובניו למיתה. וה"ה דהמ"ל שהפריש בבניו בין מיתה לחיים. אלא דניחא ליה למימר הפרשה מוחשת:

ואין אנו יודעים מפני מה מתו. ואע"ג דכתיב בהקריבם אש זרה. אי אפשר שמפני זה לבד מתו:

וייחד אליו הדבור. שהשם דבר עמו ממש זה הדבר. ודייק זה מדלא כתיב הכא אל משה ואל אהרן כדאמר בשאר דוכתי. וע' ביפ"ת:

ב  [עריכה]

פתח נמצאו דבריך כו'. משום דבעי למימר שאהרן שתק וקיבל שכר על זה שנתייחד אליו הדבור וע"י זה שמח מעצבו. לכן מביא דוגמא לזה מירמיה שאמר שדבר ה' הוא לו לששון. אף שכל נבואותיו היו של פורענות:

זה הדבור. אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש נאמר לו בסיני באומר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי וכדאמר בפ' פרת חטאת אל תקרי בכבדי אלא במכובדיי כו':

ובאדם גדול. שבמותו נודע שהקב"ה נודע על יריאיו שבשעה שה' עושה דין במקודש. מתירא ומתעלה ומתקלס:

גדולים ממני וממך. שלסבת שהם היותר גדולים דקדק הקב"ה על חטא קל מאוד שעדיין לא נצטוו עליה כדי לקדש הבית בהם:

שבניו יראי שמים. כלו' שלא היה מיתתן מיתה פשוטה כי אם ע"י שהיו יראי שמים ע"כ נתקדש המזבח על ידם:

שתק והצדיק את הדין. ולא הרהר לומר שעל חטא קל שעדיין לא נצטוו עליה ימותו. לכך זכה שתחול עליו הנבואה בזמן העצבות. ועי"ז ישמח מעצבו ורגזו. שדבר ה' לנביא לששון ולשמחה היה. ויובן מעתה טעם פתיחתו במקרא זה:

ג  [עריכה]

הה"ד פקודי ה' ישרים. גם טעם אגדה זו שסבת יחוד הדבור כאן לאהרן היה כדי לשמחו בשכר ששתק כדלעיל. ומייתי ראיה שדבר ה' לנביא שמחה מהאי קרא. ואיידי דמייתי ליה מייתי דרשת חזקיה ברישא דמפרש ליה בסתם דברי תורה כפשטיה. והדר מסיק דמיירי בנבואת הנביא וז"ש זה אהרן כו':

מונייק. פי' ענק:

מוליגא. משקה מלשון מלוגמא הנמצא בתלמוד:

קולירין כוס עיקרין. שמות לרפואות הם ונשתנו בשמותם לפי אבר המקבל הרפואה: שהיה לבו עצב עליו. כי אע"פ שכתוב וידום אהרן שמלת וידום מורה השתיקה מפני ההכרה האמיתית ע"ד דום לה' עכ"ז בלבו נכנס יגון מעט. להיות כי אף שבאמת הוא התגבר על עצבונו ולכן שתק.אבל עכ"פ טבע העצבות מעצמו התעורר בקרבו. כי טבע הלב שעושה מעשיהו אף בלתי ידיעת האדם. אבל ע"י התייחדות הדיבור נתבטל העצב בו כי הנבואה משמח ומשכח כל ענייני העולם:

ד  [עריכה]

א"ר תנחומא כו'. איין ושכר אל תשת קאי. ויהיב טעמא להרחקת היין ממשרתי אלהינו לפי שגורם נזקים כדלעיל. ולהכי מייתי מוסרים ליזהר מהיין לפי שאין האדם סובלו ויוצא מדעתו וראוי שיקח מוסר מהגפן שאינה סובלת הפרי. ומהתורה שמעטה אותו בקרבנות. והדר מייתי דר' יודן שיקח מוסר ממה שהחטיא היין את שלמה:

אימיה לא יכלה ליה כו'. פי' של יין. שהוא הגפן אינו יכול לקיים בו ולסובלו. את יכול לקיים בו ולסובלו בתמיה. והדר מפרש היאך הגפן אינו יכול לקיים בו:

הסתמכת כו'. היא מסומכת בכמה קנים ודקרים מלשון דקר נעוץ [ובפרק שתי הלחם כמין דקרנין פי' קנים] ואינה יכולה לקיים שהענבים מכבידים אותם למטה:

סיקוסים. מדה ושיעור:

חצי ההין יהיה לפר. ולפי האכילה דהיינו פר היה ראוי יין מרובה ועכ"ז נתן לו קצבה מועטת חצי ההין לפר ושלישית לאיל וכו':

אלניא כו'. האילנות נקראים בשמותיהם כמו הפרי:

חיזורא. אילן שמגדל תפוחים נקרא חיזור ושל רמון רמונא כו':

לומר לך מה. כלו' לכן נקרא האילן גופנא ולא ע"ש הפרי דהיינו ענב כשאר האילנות שנקראו ע"ש פריים משום רמיזא דגופנא נדרש ב' מלות גו פנא. כלו' שפנה ומוציא מה שבתוכו. והיינו שהענבים במרוסן יוציאו מה שבתוכן שהרמז לזה שכן השותה יין הרבה סוף שמקיא וכו':

סוף שמקיא כו'. ענינו מבואר. גם יתכן ירמוז להוצאת רוחו בשכרותו ע"ד נכנס יין יצא סוד:

ה  [עריכה]

לא שתה בהן יין. שהיה מזדרז בבנין בבהמ"ק כדי שלא ימשך אחר תענוגיו ויתעצל:

בתיה בת פרעה. תיבת בתיה מיותר. וכן במדרש שעם היפ"ת ליתא:

בלוזמאות. המעריך כתב שהוא לשון יוני ופירושו ואכילות גסות. ושם של גנאי הוא מלשון בולמוס. ולפי שאין רוח המקום נוחה מהם קרי להו הכי. והמוסף הערוך כתב פירוש בלשון יוני מחול וחברת אנשים מרקדים ושמחים:

כזה שהוא עובר כו'. מפרש אפי לשון חוטם. כמו נזמי האף. שהיה מעקם חוטמו מפני הסרחון. ועניינו כעובר במקום מטונף שקץ בו קצת ועוקם את חוטמו. ומ"מ אינו נמנע מעבור שם לצרכיו. כך מ"מ השרה ה' שכינתו בירושלים כמה שנים משנבנה בהמ"ק עד שהועמד דמות צלם בבהמ"ק:

מיני רקודים. לשמחה ושעשוע. וע"י כן לא ישן רוב הלילה. והיה ישן עד ד' שעות ביום. וע' במד"ר פ"י. ובשבת פ' במה בהמה:

דתנן. ר"פ ו' דמס' עדיות:

ויכול היה. בתמיה. וכי היה לו יכולת כל כך:

כדבר ירבעם. שבא מאפרים:

ריתותו. רתחו ורגזו:

למה אתה מוכיחו. ומאשימו הרבה. הוא נשיא וגדול ודרך העולם אשר נשיא יחטא ברום לבבו. ולכן אין לתמוה עליו כ"כ. ואני מטעימך מהשררה ותראה שלא תוכל לעמוד בה בלא חטא אלא תחטא יותר ממנו. וכן היה שנאשם בבעל כדי לקיים שררתו:

משררתו של עולם זה. כצ"ל (יפ"ת) והמת"כ גורס משררתו ואין אתה כו'. ומפרש שיטעום קצת משררתו של שלמה המלך שמלך על עשרה שבטים ושלמה מלך תחת הכיפה:

קורדוקין. מנעל שלה והיתה מכה אותו. ודריש ליה מדכתיב אשר יסרתו ולא נאמר הוכיחתו דמשמע יסורין ומכות. וע' בפ' בן סורר:

והיתה מסטרתו. כצ"ל וכ"ה הלשון באסתר רבה פ"ד ובירושלמי פ"א דפאה ובקדושין ובכ"מ (רד"ל):

נשקו בר. ואי' בשוח"ט שם רב אמר נשקו בר של תורה שנא' (משלי ט) לכו לחמו בלחמי. וע"ש מ"ש. וכאן נותן עוד טעם שנקראת התורה בר ע"ש שכל דבריה ברים:

ומה בר נדרי. נראה שחסר כאן וצ"ל מקודם ומה בר בטני של בית אביך כיון שמתעברות שוב אינם רואות פני המלך ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהיה לי בן מזורז ומלובן [ודריש זה מדכתיב בר בטני ולא קאמר בן בטני דמשמע לשון ברירה ולבון] ומה בר נדרי הרבה נשים נשא אביך וכיון שבא נתן כו':

נמחו מן העולם. והיינו למחות מלכין שלא יהיו מעשיך כמעשים שהסבו למחות מלכין להיות ענקים וכדמתרגמינן באמת איש באמת המלך ונראה שפי' באמת עוג שהיה ענק:

למי שמפליג. דריש למואל למפליג על דברים של אל. וה"ק קרא אל למלכים אין ראוי להיות למלכים מי שמפליג:

למי שמפליג. לשון פליגא ומחלוקת שחולק על גזרתו יתברך כגון שאמר אני ארבה ולא אסור כדלעיל ש"ר פ"ו:

שעושים דברים של אל. שלומד תורתו. וע"י זה הוי מלך כאומר בי מלכים ימלוכו. וכן מי שמקיים מצותיו נתנה לו הממשלה בעולם כאומר מי מושל בי צדיק. צדיק גוזר וי"י מקיים כדלקמן ס' האזינו:

כאותו שאמר מי ה'. דריש אל למלכים שתו יין דבק עם אל למלכים למואל. ודריש למואל ו' במקום יו"ד כלו' כדי שלא יהיו כמלכים שאמרו מי אל ראוי למלכים שלא לשתות יין:

אי מן קדם חמרא. דריש או כמו אוי שכמעט שוין הן במבטא. וגם מדלא כתיב בפירוש אין שכר ש"מ שבא לרמוז ג"כ אוי:

שוכח ברמ"ח אבריו. שבשכרותו לא ירגיש בעצמו ומתבטל מכל אבריו וכששוכח את גופו. ואמרו בתנחומא סדר זו חמר בגימטריא רמ"ח כנגד אברים שבאדם. היין נכנס בכל אבר ואבר והגוף מתרשל והדעת מטולטלת. ויתכן שירמוז לשכחת המצות שהן רמ"ח כנגד אבריו:

בית גדול היה לי. היינו בהמ"ק. והיינו אוי מן קדם חמרא:

שני רוזנים. היינו נדב ואביהו שהיו סגני כהונה כדלקמן פ"ך. ולכן אמר ולרוזנים אי שכר כלו' ועל הרוזנים אוי מן קדם חמרא:

אמר הקב"ה כו'. דרך המדרש לומר כזאת לסיים בדבר טוב:

עסיס. פי' מתוק. כלומר שמחה בלי תקלה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף