עץ יוסף על ויקרא רבה/טו

עץ יוסף על ויקרא רבה טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על ויקרא רבה - פרשה טו

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  

א  [עריכה]

לעשות לרוח משקל. משום דבעי למדרש אדם או דם. מייתי קרא מים תכן במדה. כי בהיות מדת המים שקולה באדם עם הדם. היא הנאות כדלקמן. ואיידי דמייתי ליה לקרא מפרש ליה כוליה כדרך המדרש:

בג' מקומות כו'. ואף שבודאי שמציאת הרוח היא בסיבה טבעית. מ"מ השגחת ה' דבקה בהם שלא יצאו אלא במשקל הראוי לעולם ומה שיצא בג"פ הנזכר שלא במשקל מאת ה' היה הדבר לצורך השעה ההיא:

אותה של איוב כו'. דמדכתיב בשלשתן גדולה יליף דכולהו רוח אחד היו ונשמר מאיוב ליונה. ומיונה לאליהו ואע"ג דשל אליהו יותר גדולה. היינו שנתחזקה אז יותר. ומ"מ היא היא. וא"ת ומה בצע בהיות אותה הרוח או אילו היתה רוח אחר. וי"ל שלהיות יוצאת מהסדר הראוי רצה למעט בדבר שאינו ראוי כל מה שאפשר. ולכן כיון שאפשר בשמירת האחת להג' המקומות טפי עדיף מלחדש דבר שאינו הגון שלשה פעמים:

אותה הבית כו'. דאל"כ לא היה מקום לעצת השטן שיטיח איוב דברים. שאם מכה כוללת באה לעולם למה יטיח איוב דברים כי דרך הוא שהצדיק לוקה עם הכלל. אע"כ שעליו בא ביחוד ולכן היה קרוב להטיח דברים מאחר שמאת ה' היתה לו:

אותה ספינה. מדכתיב והאניה חשבה להשבר מכלל דעל אותה ספינה לבדה באה מדלא כתיב והאניות (רש"י):

אותה מעשה כו'. היינו שלא היה כלל בעולם. אלא בכדי שיראה אליהו אותו המעשה שהראה לו רוח ורעש ואש:

א"ר תנחום כו' אין מלך המשיח בא כו'. ע' בב"ר פ' כ"ד ובקהלת רבה פ"א סי' י"ב ותראה שצ"ל מקודם המאמר של ר' יהושע בשעה שרוח יוצא כו' שנא' כי רוח מלפני יעטוף כו' שזה הדרש שייך לענינינו. ואח"ז המאמר של רבי תנחום שהוא דרך אגב על הקרא כי רוח מלפני יעטוף. וכמו שפרשתי בקהלת רבה שהמשיח נקרא רוח כדכתיב רוח אפינו משיח ה'. וקאמר קרא הכי המשיח מלפני יאחר [כמו העטופים ללבן] ע ידי נשמות אשר עשיתי. וע' בחלק ובפ' הבא על יבמתו. והגי' שלפנינו יש לישב בדוחק שדרש לעשות לרוח משקל על מלך המשיח כמו שכתב המת"כ. אבל העיקר כמו שכתבתי:

אין מלך המשיח בא כו'. הטעם כדי שלא יהיה פ"פ לקצת נשמות לומר שאילו באו לעוה"ז היו מגדלות ביראת ה' (יפ"ת):

בספר של אדה"ר. דעלה כתיב זה ספר תולדות אדם שנרשמו כולם בספרו ברמז:

משברו בהרים. משברו להרוח בהרים הגבוהים:

ומרשלו. לשון רפיון:

ונשמות אני עשיתי. ועטוף משלחי ליה כד"א (יונה ב):

בהתעטף עלי נפשי. וכד"א (תהלים קב) תפלה לעני כי יעטוף. בשביל נשות שאני עשיתי. כצ"ל (א"א):

מים שיורדים. שהם ברכה לעולם נתנו במדה ג"כ. שאם יוסיפו יותר מדאי יזיקו:

הה"ד כי יגרע. משום דמים תכן במדה יש לפרשו על מי הים או מימי בראשית שנבראו במדה על דרך מי מדד בשעלו מים מייתי מיגרע נטפי מים דמיירי בגשמים דכתיב כי יגרע כו':

ב  [עריכה]

אפילו רוה"ק. דכיון דקראי דגביה בחכמה ותורה משתעי כדכתיב התם והחכמה מאין תמצא וגו' והחכמה מאין תבא וגו' ובתריה אז ראה ויספרה וגו' ודרשינן ליה לעיל בב"ר פ' כ"ד בתורה. מאי טעמא להזכרת רוח ומים בהדייהו. אלא דברוה"ק ותורה קמיירי. והא דכתיב התם בעשותו למטר חק יש ג"כ לפרש בתורה ע"ד יערוף כמטר לקחי:

שמתנבא ספר אחד. הכל לפי הכנת הנביא וכפי צורך השעה וכפי תכונת הדור:

ויש שנים. כגון משה שכתב ספרו וספר איוב. ושמואל שכתב ספרו וספר שופטים ורות. וירמיהו שכתב ספרו וספר מלכים וקינות כדאי' בפ"ק דב"ב:

א"ר סימון שני פסוקים נתנבא. כצ"ל (א"א):

אפילו ד"ת. דריש ומים תכן במדה על התורה שנקראת מים שנאמר הוי כל צמא לכו למים. כן אי' בילקוט:

שנתנו מלמעלה. הזכיר זה מפני שמזה הטעם נקראו מים כדאמר בחזית פסוק כי טובים דודיך מיין נמשלה תורה למים מה מים מן השמים כו':

יש זוכה כו'. כההיא דאמר בפ' כל היד מלאך הממונה על הריון נוטל טיפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר טפה זו מה תהא עליה חכם או טפש. ומשמע שנגזר עליו חכמה או טיפשות. ויש שנגזר עליו שיהיה לבו מוכן למקרא שבמעט יגיעה ישיגה. והמשנה קשה אצלו ולא ישיגה אלא ביגיעה רבה. ויש שנגזר עליו שיהיה לבו מוכן למשנה שבמעט יגיעה ישיגה אבל שאר דברים לא ישיג אלא ביגיעה רבה. וטעם היות זה מוכן יותר מזה אפשר כפי מעשיו הנודעים לו יתברך מתחלה. או כפי הוראת מזלו או טבע מזגו:

רוחו יתירה. פי' בעל גאוה:

רוחו קצרה. רוח נמוכה בעל ענוה:

קטיקטון. סכלות מעט (מעריך):

חציו מים. ידוע שהיסודות הם ד' אש אויר מים עפר. וכנגדן יש באדם המרה הירוקה והדם והלבנה והשחורה. המרה הירוקה חמה ויבשה כטבע האש וזאת המרה אצל הדם כמו הקצף העולה מן היין כשמרתיח כן הוא קצף הדם כשירתיחנו חום הכבד. והדם הוא חם ולח כטבע האוירי. והלבנה קרה ולחה כטבע המים והיא מותרי הדם שלא נתבשל. והשחורה קרה ויבשה כטבע העפר והוא שמרי הדם. וחציו מים וחציו דם הנזכר כאן הם ב' החלטים הנזכר שהם הדם שהוא כנגד האויר והלבנה שכנגד המים. ולכן אמר שבהרבות המים נעשה אידריפיקוס [פי' בלשון יוני ורומי בעל חולי הנזילה המים] (מוסף הערוך) כמו שכתבו הרופאים שכשתרבה הליחה הלבנה בכל הגוף תמשוך השדפון הבשר או דרופיסיאה. וכשהדם רבה נעשה מצורע כמו שכתבו הרופאים שבהתערבות הדם יעורר הארס והשחין:

ונעשה מצורע. וז"ש להלן כשהולך אצל הנדה בניו מצורעים שע"י רבוי הדם באמו גורם בטבע הולד ג"כ רבוי דם וממילא צרעת רבה (רד"ל):

אדם או דם. פי' אם חטא ירבו המים או הדם:

ג  [עריכה]

מי פלג לשטף תעלה. משום דדריש אדם או דם בעי למימר שרבוי הדם מביא לבון השער שהוא סימן טומאה בצרעת. להכי מייתי האי קרא דדריש ביה משל לגנת ירק וכו' וכמו שאפרש. ומכיון דמייתי ליה מפרש כולה ובפי' אחר כדרך המדרש:

אית אתרין כו'. יש מקום שקורין לשער שיטפא. והיינו שטף. ור"ל שלכל שער ברא הקב"ה מעין בפני עצמו. וטעם מאמר זה לאיוב מפורש בתנחומא לפי שאיוב קרא תגר ואמר אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם. א"ל אליהו ח"ו חלילה לאל מרשע ושדי מעול אלא כי פועל אדם ישלם לו כו' א"ל הקב"ה לאיוב אפילו השער שעליך מעין עשיתי לו ומדה נתתי לו. ובפ"ק דב"ב אי' שאיוב אמר רבש"ע שמא נתחלף לך בין איוב לאויב. א"ל הרבה נימין בראתי בראשו של אדם וכל אחת ואחת בראתי לו גומא בפני עצמה שלא יהיו שתים יונקות בגומא אחת שאלמלא ב' יונקות בגומא אחת מחשיכות מאור עיניו של אדם. גומא בגומא לא מיחלף לי בין איוב לאויב מיחלף לי:

שלא תהא כו'. כבר כתבתי טעם הדבר:

ועכשיו אתה מבקש לצאת. יש כאן חסרון לשון. ובתנחומא אי' מעשה בכהן א' שהיה רואה את הנגעים. מטה ידו. בקש לצאת לחוץ לארץ. אמרה לו אשתו ומה אם כל שער ושער ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו ההוא שותה ממנו. אתה שאתה בן אדם כמה שערות יש בך ובניך מתפרנסים על ידך לא כ"ש שיזמין לך הקב"ה פרנסה כו':

לתור. לחפש ולרגל:

תוב כו'. שב ומי שבראך יתקיים לך:

קול שיוצא כו'. הוא קול הרעם היוצא מן העבים. והכ אמר בפ"ק דב"ב הרבה קולות בראתי בעבים וכל קול וקול בראתי לו שביל בפני עצמו שלא יהיו ב' קולות יוצאות משביל אחד. ומה הוא השביל ע' ביפ"ת:

ד"א ודרך לחזיז. הני תיבות ד"א כו' מיותר ולא גרסינן ליה (יפ"ת). ור' אבין ארישא דקרא קאי:

ירקה משחיר. ירקותם קרי ליה שחור לפי שבסבת ירקת העשבים הוא מלובן המים ומשחרות העפר שהוא מראה ממוצע מהן. ומראה הירוק הוא הממוצע מכל המראים וע"כ נהנה העין ממנו יותר. והירוק נוטה לשחרות והצהוב ללובן:

אדם כי יהיה. או דם שתגבורת הדם תמעט הליחה הלבנה ותלבין השער [שהוא כגנה אשר מים אין לה שירקה מלבין] שהוא סימן ללקות וצרעת:

להלוך כו' להדבק. ר"ל שאין הכוונה כפשוטו הליכה ודביקות גופני. כי אם ההליכה אחרי רצונו יתברך ומעשיו:

אלא במטע תחלה. כי א"י הוא דוגמת הג"ע בקדושה [ע' במדרש איכה על הכתוב והמה כאדם עברו ברית] והנטיעה בא"י לחזק הישוב הוא דוגמת הנטיעה בג"ע. ואף שלכאורה הוא רק מעניינים גשמיים על כל זה ראינו שכביכול לא נתעסק תחלה רק בזה להכנת אדה"ר להיות לו למאכל:

גן בעדן מקדם. אף. כצ"ל ולשון מקדם דרש שנתעסק תחלה במטע (רד"ל):

ד  [עריכה]

נכונו ללצים שפטים כו'. משום דק"ל דה"ל למימר אדם מכם כי יהיה בעור בשרו כדקאמר אדם כי יקריב מכם קרבן. לכן מתרץ כאן שלא רצה לתלות בישראל לרמוז שאין הנגעים עתידים לבא רק על או"ה. ולהכי מייתי קרא דנכונו ללצים שפטים דמיניה דייק למלתא ואגב אורחיה מפרש כוליה הכא כדרך המדרש:

ברם הכא. צ"ל אף הכא. שזה לשון במד"ר פ' י"ג נכונו ללצים שפטים אמר הקב"ה עד שלא בראתי את האדם התקנתי לו חמשה מגלבין שאת ספחת בהרת שחין מכוה. ולפ"ז מדמה יסורי החמור ליסורי הרשעים כי כמו שעם היות השוט והמתג מוכנים לא ילקה אם אינו סורח. כך עם היות טבע האדם מוכן לנגעים הללו לא ילקה אלא ע"י חטא:

ומהלומות משל למטרונה כו'. נראה שרוצה לדרוש מהלומות נוטריקון מה אלו לאומות. וע' בבמד"ר הנ"ל ובריש מדרש אגדת בראשית:

מגלביא. רצעות ומקלות שבהם מייסרים העוברים על דת:

אבל אתם לאכול כו'. זה ודאי דפרשת נגעים נאמר לישראל כי טומאת הכהנים והטהרה אין להם עסק אלא עם ישראל אך הכוונה הוא כמו שאדם מיירא את בנו עם השבט שבידו כדי שהבן יעשה רצונו. ואם הבן עושה רצונו אין מכת שבט בא עליו. וכל זה שהאב נוטל השבט בידו ומראה לו לייראו בזה אין כוונתו בשום אופן כדי שיכנו בשבט. אלא כוונתו להיפך כדי שלא יצטרך להכותו. כי אם שיראה הבן זאת בידו ויעשה רצון אביו ויירא לעבור על רצונו ולא יצטרך להכותו. נמצא תחילת עשיית השבט ומה שמראה לו. הכל הוא חסד גמור בלי שום תערובות דין כי כל זה נעשה כדי שלא לענוש את בנו. כן ממש רצון הבורא יתברך שברא מדת הדין בעולם כדי שייראו ממנו. וכן יעשו שלא יצטרך להגיע עליה מדת הדין כלל וכלל (סדורו של שבת):

רבי ור' ישמעאל כו'. מייתי הך עובדא. דלא תקשי אדלעיל הא אנו רואים שבאים נגעים אף על הדיקים. שזה הוא כדי להגין על הדור:

מן המנחה ולמעלה. דאז דוקא שרי לקרות בכתבי הקדש. ולא קודם לזה משום ביטול בהמ"ד כדתנן בפ' כל כתבי. והיינו דמשכי לבא. ובשבת היו דורשים דרשה לבעלי הבתים שעוסקים במלאכה כל ימות החול. ובתוך הדרשה היו מורין להם הלכות איסור והיתר. וטוב להם לשמוע מלקרות בכתובים. הילכך מן המנחה ולמעלה דאין זמן בהמ"ד אז שרי. וע' ביפ"ת:

רבים מכאובים לרשע. לפי שהיה מדוכא ביסורין י"ג שנה שית מצמירתא ושבע בציפרינא ונוסף לו עכשיו מכת האצבע:

א"ל ר' ישמעאל. בירוש' פרק כל כתבי גרסינן א"ל ר' חייא רבה בחבתן מטתך כו' פי' בעונותינו הגיעך כן. וע"ז אמר ר' ישמעאל אילו לא כו' פי' אפילו לא היינו עסוקים בפסוק רוח אפינו משיח ה' וגו' אפילו הכי הייתי אומר שהגיע לך כן בעון הדור שעליו נאמר נלכד בשחיתותם. ועכשיו שעסקנו באמת באותו ענין עאכ"ו שהוא לעד שהאמת כן הוא. ולא בשביל רבים מכאובים לרשע:

ספוג לא שהוא מוצץ כו'. כלו' מה שנתן הספוג אינו לפי שהוא מוצץ ומרפא. דא"כ היה אסור. דכל רפואה אסורה במידי דליכא סכנה משום שחיקת סממנים. אלא מפני שהוא משמר את המכה שלא תפגע בשום מקום. או שמא תסרט בבגדו. ובירושלמי גרסינן ספוג אינו מרפא אלא משמר:

ומהבית. ר"ל מדנטל הגמי מהבית וא מחוץ ש"מ שבבית מוכן ואינו אסור משום מוקצה:

בכתבי הקדש. בגמ' פירשו דהיינו כתובים דוקא:

אלא מן המנחה ולמעלה. מדלא ישב לעסוק במגילות קינות אלא עם חשיכה. דאי הוה שרי לעסוק בהו קודם מנחה. הוה ליה לאתחולי מקמי הכי כדי שיוכל לגמרה בו ביום ולא יצטרך לשייר אלפא ביתר למחר:

שונין בעל פה. (מת"כ) ופרש"י בפ' כל כתבי כגון מדרש שיר השירים וקהלת:

אם צריך לדבר לבדוק. כלו' אם צריך לראות פסוק אחד מתוך הכתב לדרשתו נוטל ורואה. דכולי האי לא גזור:

ושמואל אמר חרס כו'. נראה דהיינו דגרסינן בפ' כל הכלים א"ר נחמן אמר שמואל חרס קטנה מותר לטלטל בחצר. אבל בכרמלית לא. ופרש"י בחצר דשכיחי בה כלים שהחרס הזה ראוי להם לכסוי ותורת כלי עליו. ומשום דקאמר הכא דקשר עליה גמי מהבית מפני שהוא מוכן מייתי הא דאמר שמואל נמי חרס כל שהוא פי' שאם הוא בחצר כל חרס מותר לטלטלו ואפילו היא קטנה משום דחזו לכסוי כלי. וכן גמי בכל מין שיהיה בין לח ובין יבש דלא חזי למאכל בהמה מותר לטלטל כיון דהוא מוכן בחצר להשתמש בו. ואיידי דמייתי להא מייתי נמי הא דמגופת החבית ושבריה דטעמא נמי משום הכי משום הכי וכדתני התם מגופה שנכתתה היא ושבריה מותר לטלטל בשבת. ופרש"י מגופה של חבית שנכתתה החבית היא המגופה ושבריה של חבית ניטלין בשבת דחזו לכסויי מנא:

ואם זרקן לאשפה. פי' ואם זרק למגופה זו מבעוד יום לאשפה בטלה מתורת כלי:

הקב"ה מקבלו. קשה פשיטא שהקב"ה מקבל שבים. ועוד דמהאי קרא ליכא הוכחה. אלא ה"ג אפילו רשע ובוטח בי"י חסד יסובבנו. וכן הוא לקמן בבמד"ר. ופירושו דהבוטח בה' קאי ארשע הנזכר דאפי' הוא רשע מאחר שבוטח בה' דלא חציף לגמרי אלא עודנו מחזיק קצת בה' ע"ד בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה יטה אליו חסד:

ה  [עריכה]

וכי מה ענין. דאע"ג דתרוייהו דיני טומאה וטהרה. כיון דזו טומאה קלה וזו טומאה חמורה. וזו נוהגת וזו מקרית. היה ראוי שלא יסמכו זה לזה:

משל לחמורה כו'. מפני שצרעת הבן מפני הנדה אפשר אם כדרך טבע שבהתהוות העובר מאותו דם המטונף מצטרע. ואם בדרך עונש שנושא הבן בעון הוריו. קאמר ר' תנחום שהוא בדרך טבע. ולזה אמר משל לחמורה שרעתה פי' ל' שכיב מרע. וענינו שהיתה מעוברת ונעשית חולה ונכוית ע"י רפואתה. וכשנכוית נרשם העובר מכוייתה. וכן רובם הנדות נמצא בעובר בטבע. ולפ"ז א"ר אבין משל לגינת ירק כי כמו שרבוי המים מעפשים הירק כן בהיות האם מלא דם בזמן נדותה מעפש הולד. והוסיף ר' אבין לומר כי זה ג"כ בדרך עונש. לכן קרא עליה אבות אכלו בוסר כו':

כריכין. קשרים כמין אבעבועות ממותר השרף שבקרבו (מת"כ) או פי' כמו סדורות כרוכות דפ' אלו טרפות. דהיינו קליפה על קליפה. וכן ע"י רבוי הדם מעלה הולד צמחים והוא הצרעת. וגי' הילקוט היא עשויה ביצין. והוא מענין גומא בלא ביצה (יפ"ת):

קרא עליה אבות יאכלו בוסר. כי הבועל נדה הוא כדמות זה. שאינו ממתין על טהרתה. כאיש הממהר לאכול פרי טרם שנגמרה. ועי"ז יקהו שיני הבנים. שבאמת הבנים לא חטאו ונדבק בהם החולאת ההיא אשר בטבעה להתדבק מזה:

ו  [עריכה]

אני אמרתי לך כו' חייך כו'. ולכאורה הקרבן על האשה. מה הבעל חייב בזה אך לפי שהבעל מביא קרבן עשיר על אשתו. כדאי' בב"מ פ' המקבל דף ק"ד ע"א. א"כ אם אין הבעל חפץ. מוכרחת להביא קרבן עני. וזהו אם לא תמצא ידה די שה. שהבעל אינו רוצה להביא קרבן עשיר. ולזה העונש עליו מדה כנגד מדה שבקש להרויח כבש בחילוף בן יונה ולזה נעשה מצורע שאפילו עני לא סגי לו בלא כבש לאשם כמפורש בפרשה שאחריה [מלא העומר]:

המקיים מצות חלה כו'. שטעם מצות חלה להפריש לי"י שהוא סיבה ראשונה ראשית העיסה להורות ההשתעבדות אל הסבה הראשונה. ולפי שהמקצר בזה צרעת המינות פרחה בנפשו לזה אמר שהוא כעובד ע"ז שמכחיש אלוה ממעל:

מי גרם לו כו'. וה"פ דקרא כי בעד אשה זונה וכו' כלו' להכשל בה. בכל עבירה מספיק ואפילו עד ככר לחם שנראה שהיא קלה אפילו זה מספיק להכשילו. וע' ביפ"ת:

שאינו מעושר. כלו' שאוכל אצל אשה ככר שאינו מעושר גורם לו להכשל בה אח"כ. ואפשר ככרו גרסינן ובשביל שמזלזל במעשרות סופו להכשל בזונה [ע' בסוטה ד] (רד"ל):

וכי מה ענין. הא אין שום דמיון בין דיני אישות לדיני תרומה וקדשים. אלא דאתא לדרשא (הרא"מ):

ולא עשית כן. וזה נרמז באומר ואיש את קדשיו לו יהיו ר"ל והאיש אשר קדשיו לו יהיו שלא יתנם לכהן והביא אותו האיש את אשתו אל הכהן:

ז  [עריכה]

ברכות מברכות כו'. כלו' היושר סבת הברכה. והגזל סבת הקללה. וקרי ליושר וגזל ברכה וקללה לפי שזה מבורך מה' ומהבריות וזה בהפך:

אם עשית כן יש לך כו'. מיתורא קדריש דלא יהיה לך תרי זימני למה לי. אלא ע"כ חד לקללה אתא. וכן יהיה לך תרי זימני חד לברכה:

מה לישא ומה ליתן. היינו לסחורה:

ומה ליקח ומה למכור. היינו לתשמישו שלוקח חפץ הצריך לו ומוכר חפץ שאינו נאות לו כדי ליקח טוב ממנו:

בקטנה אינו מספיק. דלא יהיה לך אתרוייהו קאי. ופי' אינו מספיק שלא תהיה לו אפילו איפה קטנה שדמיה מועטים מגדולה מפני עונותיו:

לא תעשון אתי כו'. יתורא דריש דבתר לא תעשון אתי לא תעשו לכם למה לי. אלא לקללה שלא יספיק בידו לעשות כלל אפי' של עץ ואבן. דבלא תעשו לכם לא כתיב זהב וכסף:

שאפי' של עץ כו'. אין להקשות מרבים שעשו ע"ז והצליחו. שאפשר היה להם זכות ומשלם לשונאיו אל פניו או לכמה סבות אחרות האמורות בענין רשע וטוב לו:

ח  [עריכה]

כיצד ראיית נגעים. אל כל מראה עיני הכהן קאי. דמיניה ילפינן שטהר הכתוב בית הסתרים וכדאי' בתורת כהנים. ואיידי דמייתי הא מתני' מייתי נמי משנת כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו וכו' השנויה אחריה בפ"ב דנגעים. כיון דשייכי לפ' דידן. ומייתי נמי תוספתא דתני עלה מי ראה נגע מרים כו':

האיש נראה כעודר וכמוסק זתים. כעודר בבית הסתרים. וכמוסק בבית השחי. האשה כעורכת וכמניקה את בנה. כעורכת בבית הסתרים. וכמניקה את בנה תחת הדד כאורגת בעומרים לשתי ליד סימנית. ר"י אומר אף כטוה פשתן לשמאלית. וכשם שהוא נראה. כצ"ל וכן הוא במשנה פ"ג דנגעים. ובת"כ. והכי פירושו כעודר בבית הסתרים כחופר הוא לענין בית הסתרים והוא בית הערוה. שהחופר בקרקע דרכו לפשוט רגליו. ולזה אמר שכל מה שיתגלה מבית הערוה בהיותו במצב אשר יהיה החופר בקרקע יטמא בנגעים. ומה שאין יראה בהיותו בזה המצב אינו מטמא וכמוסק פי' מלקט זתים ובוצר אותם. בבית השחי כלו' לענין בית השחי. שהמלקט זתים דרכו להגביה זרועותיו וכל מה שיתגלה בבית השחי בהיותו במצב אשר הוא המוסק זתים טמא. ומה שלא יראה לא באשה כעורכת פת בבית הסתרים שהעורכת מפשקת את רגליה. וכמניקה את בנה לענין מה שיהיה לה מהנגע תחת הדד דמה שנראה בהיותה מניקה את בנה אינו בית הסתרים. וכאורגת בעומרים בצמר לשחי. שמרימה ידה הימנית לארוג ומגלה בית השחי. כטווה פשתן שדרך הטווה להגביה ידה השמאלית:

לתגלחתו. כשמטהר שצריך לגלח את כל שערו דמה שאין מטמא בנגעים אינו צריך גילוח:

ר"מ אומר כו'. טעמיה תניא בפ' אד"מ כל ריב וכל נגע מקיש ריבים לנגעים ונגעים לריבים. מה נגעים ביום אף ריבים ביום. ומה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים. ורבנן לא מקשי. סברי דיני ממונות בלילה:

זר אינו רואה. ניחא ליה למימר טעמא דאתי לכ"ע. אבל טעם קרוב ליתא אלא לר"מ. וע' בצאן קדשים:

זר אינו כו'. ולא קשה מהכא למ"ד לעיל פ' י"א דכל מ' שנה לא נמנע משה מכהונה גדולה. דהא מתרצי בפרק טבול יום שאני מראות נגעים דאהרן ובניו כתובים בפרשה:

אנא כהנא. דהקב"ה כהן הוא כדאמר בסנהדרין אלהיכם כהן הוא דכתיב ויקחו לי תרומה:

אנא מסגירה. שהסגרה ע"י שכינה היה מכיון דהעם לא נסע וזה מפני כבוד השכינה כדמפרש ואזיל:

העם היה עם השכינה. דס"ל שהטעם שהעם לא נסע הוא מפני שהיה עם השכינה שלא יכלו לנסוע אא כשהשכינה הולכת לפניהם כאומר וה' הולך לפניהם יומם וגו'. ומה שהשכינה לא נסעה היינו מפני שהיתה ממתנת לה. שה' הוא המסגירה והמטהרה. ולא ס"ל שטעם עכוב העם עד האסף מרים כדי לחלוק לה כבוד בעלמא על שהמתינה למשה כשהושלך ליאור. כמ"ש רש"י בחומש:

כ"ד מתנות. פרשתיו לעיל פ' י' סי' ג':

במתלא. אמרי במשל אומרים:

דאכל בהדי קירא. פי' הערוך מי שאוכל קור של דקל הרך ואינו שומרו כראוי. לוקה בקורתו של דקל. או פירושו מי שאוכל עם עוף שקורין אותו קורא יפול עליו הפת שצדין בו העופות יהי שלחנם לפניהם לפח מתרגמינן רומיהון לקלא:

ט  [עריכה]

מדוד. דינרין ומתנות:

מדהבת. לשון דאבון:

ששך עושר כנחש. צ"ל ששף עמה כנחש. או צ"ל שנושך ועושה כנחש (יפ"ת בויק"ר פ' י"ג סי' ה'):

על שום על גחונך כו'. פי' שנקרא ספחת ע"ש הדבק הנחש לעפר שהולך על גחון. וספחת לשון דבוק וחבור. והרד"ל פי' דהיינו שסוחף מעיו כמ"ש בפרד"א פי' י"ד ודרש ספחת כמו סחפת:

שהיתה מבהרת. פי' לשון בהרת ר"ל שתהיה ישראל עושה רושם שאין להם חלק בי"י כבהרת שהוא רושם בגוף. ולכן גזרה כתבו על קרן השור:

על קרן השור. מי שיש לו שור יחקה על קרנו. וע' ביאורו בב"ר פ"א:

מכחה של זקן. יצחק אבינו ע"ה שבירך אותו על חרבך תחיה ועל זה סמכת אדום. וזו היא העומדת להם בזמן הזה:

על שום והיה בעור בשרו. דריש בשרו לשון שר. והוא יצחק. והכוונה באומרו בעור בשרו שהוא מעור בשרו כלו' שהוא נתלה ונשמח בברכת השר זקנו. א"נ דריש בשרו לשון בשורה כלו' שבא מכח בשורת הזקן שבשרוהו בברכתו:

לפי שבעוה"ז כו'. דרך המדרש לסיים בעניינא דלעתיד לסיים בדבר טוב:

רואה את הנגעים. לפיכך כתיב והובא אל אהרן הכהן:

וזרקתי עליכם מים טהורים. קשה טהרת נגעים מאן דכר שמיה גבי וזרקתי עליכם מים טהורים. דפשיטא דטומאותיכם וגילוליכם דכתיב התם היינו טומאות עונות כדכתיב בתריה ונתתי לכם לב חדש וגו' ואת רוחי אתן בקרבכם וגו'. אמנם הכוונה בזה משום שהנגעים בישראל אינם טבעיים. רק בתוכחת על עון. על כן אין רפואתם כי אם על פי הכהן המורה לצדקה והוא המישר אותו אל תשובה בהודיעו עצם חטאתו והתעוררת המצורע אל התשובה ע"י הסגירו באותן הימים. ובשנוי מראה נגעו. ולכן לעתיד שי"י יהיה מטהר את ישראל ומכין לבם ליראה את שמו תהיה הישרתם יותר נכונה בלתי צריכה להישרת הכהן (יפ"ת):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף