עמק סוכות/סוכה/מח/א

עמק סוכות סוכה מח א

דף מ"ח ע"א

רגל בפני עצמו. הריטב"א פירש שאם היה קטן או חיגר ביום א' ונתגדל או נתפשט בשאר הימים פטור בהם למ"ד כולן תשלומין דראשון אבל בח' אף שהוא תשלומין דראשון למי שנראה בראשון ולא חגג שחוגג בו ואם חגג אינו חוגג בו, הוא רגל בפ"ע לחייב מי שאינו ראוי לחוג בראשון ונראה בשמיני כו' ע"ש.

וקשה לי לפי זה בריש חגיגה דאמר הכל חייבין בראיה לאתויי חיגר ביום א' ונתפשט ביום ב' ופרכי' למ"ד כולן תשלומין דראשון הכל לאתויי מאי ונאיד מאוקימתא זו ע"ש. ולהריטב"א המ"ל כעין הך אוקימתא ולומר לאתויי חיגר ביום א' ונתפשט בח' דחייב בראי'.

וי"ל דנראה להש"ס דוחק לאוקמי בכל חייבין בראי' שיהא קאי על שמיני עצרת דפשטות המשנה משמע דקאי על ג' רגלים ולא אשמיני עצרת:

ומוצא אני לילי יו"ט הא' שאין שמחה לפניו. וכ"פ השאגת אריה סי' ס"ח דליל יום טוב ראשון אין שמחה נוהג מן התורה רק מדרבנן והק' עמ"ש הרי"ף פ"ב דברכות בהא דמועד קטן פרק אלו מגלחין אבל אין נוהג אבלותו ברגל דכתיב ושמחת בחגיך אי אבלות דמעיקרה אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד והיינו אפי' למ"ד יום א' תופס לילו מדאורייתא ומשמע דס"ל דליל יום טוב ראשון שמחתו מה"ת דאי דרבנן איך ידחה עשה דרבים דרבנן לאבלות דתורה בקום ועשה ע"ש. והנ"ל דאי משמע מהגמרא דמועד קטן דליל יום טוב ראשון, שמחתו מן התורה, לא קשיא מברייתא דהכא. דבמגילת תענית פרק י"א איתא בשם ר' יוסי הגלילי הנשבע להתענות בערב יו"ט הרי זו שבועת שוא דמקצת ערב יום טוב כיום טוב וכבר כתבתי בספרי שבעת הנרות בתשב"ץ (סי' ק"ו) מהרמב"ם (פ"ו מיו"ט הלכה י"ז י"ח י"ט) דאיסור תענית ביו"ט משום דמתענה אינו שמח ומוכח דס"ל דשמחת ליל יום טוב ראשון מה"ת דאי מדרבנן ל"ח ש"ש עי' ש"ך ביור"ד סי' רט"ו ס"ק י"א יעו"ש. וכיון דריה"ג פליג אהך ברייתא דהכא י"ל דהש"ס דמועד קטן סבר כרי"ה וכן יסבור הרי"ף. ובשאגת אריה הוכיח כדבריו מפסחים (דף ע"א) דאמר עולא אר"א שלמים ששחטן מערב יום טוב אינו יוצא בה משום שמחה דבעי זביחה בשעת שמחה ופרכינן מהא דחגיגת י"ד יוצא בה משום שמחה ודחי בשעיכב ושחטה אר"א הנ"מ דאלת"ה מתניתא בן תימא קתני לה ולדידי' הא אפסלא בלינה. ואי בליל יום טוב ראשון נוהג שמחה מה"ת הא שפיר י"ל בשחטה בע"פ ויוצא משום שמחה בליל יום טוב ראשון דאכתי לא איפסל עד בוקר אע"כ דאין שמחה נוהג מן התורה בליל יום טוב ראשון ע"ש ולהנזכר אכתי תקשי מאי מוכיח הא י"ל דבן תימא יסבור כריה"ג דנוהג שמחה בליל יום טוב ראשון. וע"ש בקונ' אחרון ובריטב"א במועד קטן שם:

הא לן הא להו. הרא"ש הבין מפרש"י דלבני בבל אף בח' צריך להדליק הנר בסוכה או לעייל מנא מיכלי' בסוכה גדולה ותמה שלא ראה נוהגין כן [ועי' ביד דוד]. ולענ"ד לכאורה י"ל דריב"ל דמצריך נר יסבור כר"י לחד לישנא בריש (דף מ"ז) דברוכי נמי מברכינן בח' ולכך צריך היכר דנר כדי שלא יחשב כמוסיף. אבל למאי דקיי"ל דלא מברכינן. הרי הא דלא מברך בח' הוי היכר שאינו כמוסיף וכמ"ש הב"י סי' תרס"ח מראב"י דיש היכר דלא מברך כאשר עשה כל ז' אינו כמוסיף ע"ש. וע"כ אין אנו נוהגין לעשות היכר בנר או במיעל מנא מיכליה. ובברכי יוסף (סי' תרס"ו) הביא מהרוקח דבח' ספק ז' יתבינן ולא מברכינן ומכניס בה מנא מיכלי' ע"ש. וזה באמת צע"ק דיהא סגי בהיכר דמניעת הברכה. ואולי לדעתו מניעת הברכה שהוא רק לרגע קלה כשנכנס לסוכה ל"ח היכר אלא צריך היכר הנראה כל עת ישיבתו ודלא כסברת ראב"י. וגם מראב"י משמע דאין המנהג להכניס מנא מיכליה מדכתב אבל לישון בסוכה אסור בח' דמיחזי כמוסיף [ועיין בנודע ביהודה קמא חא"ח סי' מ'] ואי יש בה מנא מיכלי'. גם כשישן בה הוי היכר שאינו כמוסיף:

מן השילוח. בספר בנין שלמה סי' נ' כתב, אי צריך לניסוך המים מים חיים או סגי גם במי גשמים, במחלוקת שנויה. דלהתוס' במעילה (סוף דף י"ב) ובבבא בתרא (דף ס') ורשב"ם שם (דף ע"ט) פסול מי בורות ודכשר מי כיור תיתי כר' ישמעאל דסובר מי כיור מי מעיין הם ולמאי דקיי"ל דשאר מימות כשר לכיור אין למלאות מהכיור לניסוך ולהרמב"ם שכ' בפ"ה מביאת מקדש הי"ב דמי מקוה כשר לכיור ובפ"י מתו"מ ה"י כתב דבנשפכו המים שמלאוהו לניסוך ממלא מהכיור מוכח דסובר דל"צ לניסוך מים חיים ע"ש. והנ"ל דבלא"ה מוכח כן. דהרי להרמב"ם פ"ט ממקואות הי"ג אין לטבול בנהרות מחשש דרבו מי גשמים וכתב הכסף משנה דגם בימי תשרי איכא למיחש לריבוי נוטפין על הזוחלין ומפרש ומפצי בימי תשרי כדי להקוות המים ול"ל הא דנהרא מכיפי' מבריך ועי' בעין יצחק (חי"ד סי' כ') יעו"ש. וא"כ איך נוטלין לניסוך המים מן השילוח אף שהוא בתשרי אי צריך מים חיים דניחוש שרבו הנוטפין על הזוחלין כמו בשאר נהרות ואינם מים חיים. ובטיב גיטין בליקוטי שמות עירות ונהרות (ס"ק ט"ו) הביא מג"פ דלהכי כותבין בירושלים דיתבא על מי שלח ולא על נהר שלח מפני שהוא קטן ע"ש. ועכ"פ גם בו שייך חשש דרבו נוטפין אע"כ דגם נוטפין כשר לניסוך ובזה אין פסול מה שהוא דרך זחילה. ובבנין שלמה שם נדחק לפרש להרמב"ם הא דמעילה דבור מים אין ראוי למזבח. בשאובין שהיה בהן תפיסת יד אדם דכה"ג פסול לניסוך ולכיור וכ"מ ברמב"ם (פ"ה מביאת מקדש הי"ב) דשאובין פסול לכיור ע"ש.

ולענד"נ דאינו מוכרח דמש"ש הרמב"ם כל המימות כשרים לקידוש בין מים חיים בין מי מקוה ובלבד שלא ישתנו מראיהן אלא יהיה כמים הכשרים לטבילה כו' ע"ש. בכלל זה הוא אפי' שאובין דג"כ מה"ת כשרין לטבילה להרמב"ם כמ"ש רפ"ד ממקואות דרק מד"ס פסולין שאובין לטבילה וכדהביא הב"י ביורה דעה (סי' ר"א) דהא דתניא בת"כ אך מעיין ובור יכול אפי' מילא בכתף ת"ל מעיין מה מעיין בידי שמים אף מקוה ביד"ש אסמכתא בעלמא וטעם דאסרו רבנן שאיבה מגזירה דלמא יטבול במנא דבתוך הכלי ודאי אסור לטבול מה"ת דבור דומיא דמעיין שיהא בקרקע ע"ש. וגזירה זו ל"ש לענין כיור וניסוך ושפיר כשר אפי' מדרבנן משאובין. ולהכי לא נקט הרמב"ם שיהא כמים הכשרים לטבילה רק להא דשינוי מראה דהחסרון בעצם המים. והא דאין ראוי למזבח י"ל כעין שכתבו התוס' שם לענין רחיצת הקרב והכרעים שלא היו רוחצין אלא באמת המים ע"ש. אף דודאי סגי כשרחצן ממי הבור שהקדיש. מ"מ א"ר למזבח חשיב כיון שא"צ להם. ה"נ אף אי מהני לניסוך ולכיור ממי הבור שהקדיש. מ"מ כיון שא"צ להם דלניסוך נוטלין מהשילוח וכן לכיור לא חסר ממים שהיו במקדש חשיב שפיר הקדיש בור מלא מים א"ר למזבח כנ"ל לכאורה:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף