עונג שבת (רש"ר הירש)/ז
|
< הקודם · הבא > |
השבת והחנוך
(ויקרא יט, ג).
מכל הכחות שבתבל, שהברכה והקללה, האושר האסון של האנושיות תלוים בם, אין לך כה גדול וחזק מכח החנוך.
ואפילו אם יתאחדו כל הכחות הרעים והמזיקים שבעולם, וכל מעשי שטן, למען קלקל את המין האנושי, והאבות והאמהות של הדור הנולד יקבלו על עצמם להציל את העתיד — העתיד ינצל.
ואפילו אם כל כחות שמים וארץ יחד יכונו פעולותיהם להביא על הארץ ברכה ושלום, והאבות והאמהות של הדור הנולד יתיצבו כנגד, לשוא תהיה פעולת שמים וארץ להציל את העתיד - העתיד יאבד.
חזק מכל הכחות המאוחדים של חכמי הדור הוא כח הרושם שעושה מבט־עין האם על הילד, כח מוסר־אב על בנו, כה התורה של ההורים, של מעשה אבות על בניהם.
לא בלשכות של שרי המלוכה, לא על שדה מלחמה, אפילו לא בבית הספר יולד גוי פעם אחת; בחדר הילדים, על ברכי האבות, בחיק האמהות יוטל גורל כל עם ועם.
וראו נא מה שאומר הבורא־עולם, האומן של האנושיות, על החנוך: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'", זהו מה שאמר ה' על אברהם. ועל יסוד הידיעה, שאברהם "יצוה את בניו ואת ביתו אחריו", הפקיד ה' את האמונה הטהורה והצרופה בידי משפחה אחת, בידי זוג־אנשים אחד, מתוך בטחון גמור (אם לדבר בלשון בני אדם), שבכח החנוך יציל הזוג ההוא את האמונה העדינה ההיא לדור דורות, למרות תעתועי העמים וההבלים שבכל דור ודור.
וראו נא עוד דעת ה' על כח החנוך: "ידֹע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", זאת אומרת: גלות, עבדות וענוי במשך ארבע מאות שנה גזר ה' על המשפחה ההיא ויוצאי חלציהם, ושוב מתוך בטחון בחנוך, שבכחו תשריש המשפחה ההיא את תורת אברהם בלבות יוצאי־חלציה כל־כך עמוק שהאכזריות והשפלות, שיסבלו ישראל במצרים, לא יעצרו כח לעקור אותה מלבם.
ועוד: "ואתכם אזרה בגוים!" (ויקרא כו, לג.) אמר ה' לישראל, ושוב מתוך בטחון גמור בכח החנוך, שעל אף הפזור הגדול של עם ישראל בין עמים רבים על פני כל הארץ, ועל אף הרדיפות והענויים, הגזרות והשמדות, שימצאו אחת ישראל בכל מקומות מושבותיהם, במשך לא של עשרות שנים ולא של מאות שנים, אלא במשך של אלפים שנה, יעמדו ישראל חזק כצור, כסלע בלב ים, באמונתם הטהורה והצרופה, הודות לחנוך שיקבלו מאת אבותיהם.
ביד החנוך הפקיד ה' את תורתו, ואמר לישראל: "והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב" (דברים ד, י). "ואני זאת בריתי אותם, אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם" (ישעיהו נט, כא). וראה, בשום מקום לא נחל החנוך נצחון כה מזהיר, כמו על ברכי האבות ובחיק האמהות שבבתי ישראל.
ובהשקפה על החנוך אמר ה': "כבד את אביך ואת אמך", "איש אמו ואביו תיראו"; ועל הכבוד והמורא, שהבנים חייבים לאבותיהם העמיד ה' את כל תקות ישראל.
הלא ראשית תעודתו של החנוך הוא, לקשר את התולדות של הדורות הכי אחרונים עם אבות האומה הראשונים, שעמדו מסביב הר סיני ושקראו בהתלהבות עצומה "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע!". תעודתו של החנוך הוא עוד. להעלות את העוללים ויונקים של עם ישראל אל הגובה, שהראה עליו אבי הנביאים, באמרו: "ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם" (במדבר יא, כט). הלא "מפי עוללים ויונקים" של עם ישראל יסד ה, עוזו והדרו על הארץ, והאבות המנצחים על החנוך של בניהם, נחשבים ככהנים העומדים לשרת במקדש ה' להצית בלבות הפעוטים שלנו את אש־דת של ידיעת־ה', יראת ה' והבטחון בו.
והניח השם את נפש הילד בחיק אביו ואמו ואמר להם: הנה לכם "מעשה ידי להתפאר", הנה לכם היצור הכי נפלא מכל אשר יצרתי, גדלו אותו, חנכו וחכמו אותו. ולבנים אמר: "כבד את אביך ואת אמך", "איש אמו ואביו תיראו".
- "אך..."
- "את שבתותי תשמרו!"
- ומה לא מונח ב"אך" הזה?
שניהם יחד: הצער היותר עמוק והנחמה היותר משמחת. ואף גם זאת אנחנו קוראים ב"אך" הזה: היסוד והשורש של החנוך.
האם לא היה בנין בית המקדש המפעל היותר קדוש היותר מרומם, שחוללו ידי בני אדם מעולם? ואף בנוגע לו אמר ה' "אך את שבתותי תשמרו", והבטיח בזה את קדושת יום השבת, אפילו לגבי בנין המקדש, זאת אומרת, ששמירת השבת היא למעלה מעל בנין המקדש.
וכמו שם אצל בנין בית המקדש, כן כאן אצל החנוך אמר ה': "איש אמו ואביו תיראו", ואת "שבתותי", כלומר אך, "שבתותי תשמרו", זאת אומרת, אף על פי שכבוד אב ואם, מורא אב ואם, הוא יסוד היהדות; "אך" שבתורתי תשמרו, כלומר *ששמירת שבת היא למעלה מעל כבוד אב ואם ומורא אב ואם.
בקשר אמיץ שלא ינתק לעולם, קשר ה' את נפש הבן בנפשות אביו ואמו, הטיל על הבן חוב לכבדם ולירא אותם. התמצית של כבוד אב ואם, של מורא אב ואם היא: המשמעת, זאת אומרת, שהבן והבת העבריים חייבים לשמוע בקול אביהם ואמם כל ימי חייהם. ולא בזמן שהבן הוא עודנו נער והבת עודנה נערה בלבד הם חייבים לשמוע בקול אביהם ואמם, לא כל זמן שהוא בחור והיא בחורה בלבד, אלא אפילו בזמן שהבן הוא כבר איש והבת היא כבר אשה, יתר על כן, אפילו בזמן שהבן הוא כבר זקן והבת כבר זקנה, וזכו שהוריהם עודם בחיים, חיבים הם בכבודם ולירא אותם.
ומה הוא פירוש של כבוד אב ואם? הפירוש של כבוד אב ואם הוא, שהבן מחויב לסדר כל דרכי החיים שלו: בדבור ובמעשה, בהלך רוחו והשקפתו, בשאיפתו ורצונו - כרצון אביו ואמו. זהו כבוד אב ואם. אבל מתנות ומזכרות אהבה לאביו ואמו, גפוף ונשוק אותם ועוד נמוסים וצרמוניות בטלים לחוד, לא כבוד אב ואם הם, אלא הבל וריק. יתר על כן, אם בדברים הבטלים ההם לחוד, אתם אומרים לצאת חובת כבוד אב ואם שלכם ובמעשיכם ודרכי חייכם אתם יוצאים נגד רצון אביכם ואמכם, אז אתם מביאים עליהם צער ויגון; צער, שרואים הם, שמעשה החנוך שלהם נכזב, ויגון ואנחה להם מתוכחה גלויה שלא מלאו את תפקידם הקדוש, לעשות אתכם ליהודים יראים ושלמים. ומה בצע לאביכם ואמכם במתנות וזר־פרחים, שאתם מגישים להם ביום הולדתם, אחרי שדרכי חייכם כקוצים בעיניהם. - ?
משמעו של "כבד את אביך ואת אמך", של "איש אמו ואביו תיראו" הוא לשמוע בקול האב והאם, ובחיק המשמעת של הבנים לאביהם ולאמם הניח ה' כל תקות ישראל והצלחתו.
וראה, הנה למעלה מעל כל זה מכריז דבר ה' ואומר "ואת שבתותי תשמרו!" "אבל", את שבתותי תשמרו; כלומר החנוך הוא אמנם יסוד ושורש של היהדות, כמו השבת, אבל כשנפגשים שני היסודות האלה: "החנוך" ו"השבת" והם עומדים זה כנגד זה, נדחה החנוך מפני השבת, ובזה מונח הצער והיגון.
הלא מזה מבורר, שדבר ה' ראה מראש דורות, תקופות, משפחות, חוגים, שבהם ההורים בעצמם מפירים בריתם את יום השבת, שההורים בעצמם פונים עורף לאבותיהם הם, שהאבות והאמהות בעצמם מואסים במסורות אבותיהם ותגעל נפשם לקבל את כל הקודש מידי אבותיהם והם עומדים לפני בניהם בידים ריקניות. הם מנחילים לבניהם בית והון, רכוש ועושר, כבוד וגדולה, אבל לא את עֶדְיָם מהר חורב - שהוא רק הוא נותן טעם וחשיבות לכל הרכושים והנכסים שהם מורישים לבניהם.
דבר ה' ראה מראש, שתבאנה עתים ותקופות, שבהם ידעו האבות והאמהות ללמד את בניהם כל החכמות וכל המלאכות שבעולם: חקלאות, מסחר, אמנות, השכלה ומדעים שונים, אבל לתורת ישראל לא יתנו מקום בחנוך בניהם.
נגד זמנים ותקופות כאלה בא דבר ה' ואומר לבן: "כבד את אביך ואת אמך", "איש אמו ואביו תיראו", הן אמנם חוב גדול וקדוש אתה חייב לאביך ואמך, אתה חיב לשמור בקולם, ובכל מילי דעלמא אמנם שמע בקולם, היה בן מקשיב להם, היה ציתן היותר זריז. אבל במילי דשמיא, במקרה שרצון אביך ואמך עומד נגד רצון ה', אז - "את שבתותי תשמרו!" אז עמוד בנסיון היותר קשה ועשה, אם בכאב לב. אבל גם באומץ הלב, את רצון ה' בנגוד לרצון אביך ואמך. אז הראה לאביך ואמך, שכולכם, גם אתה גם הם, "חייבים בכבוד השם"!
ועתה הביטה וראה הנחמה הגדולה, שמונחת בצער הזה, ראה הנצחון, שהחנוך נוחל גם במצב המדוכא ההוא. דבר ה' בטוח שימצא מסלות אל לבות הבנים, אפילו במקרה שלב האבות כבר סגורים לפניו. ראה נא, לא אברהם בלבד נולד לאביו תרח ומשבר את אלילי אביו. גם יחזקיהו המלך היה בן לאביו אחז "ושבר את המצבות". ולא אברהם ויחזקיהו בלבד, אלא גם יאשיהו היה בן לאמון ומנשה. ולא אברהם, יחזקיהו ויאשיהו בלבד, אלא אפילו "בני קרח לא מתו" וקוראים "משה אמת ותורתו אמת": ובני בניו של האיש, "שהצית על ה'", נמנים בתוך העשרה זקנים, שדוד כותב את ספר התהלים על ידם (ב"ב י"ד ע"ב); ושמואל הנביא, יוצא ירך קרח נחשב לשלישי למשה, וכהנה אנו מוצאים בהיסטוריה של עמנו הרבה מאד. ומזה אנו רואים, שלא על חנם סומך דבר ה' על כח החנוך, שיכה שרשיו עמוק, עמוק בלבות הבנים, עד, שגם אחר שיזקין לא ימות גזעו לעולם, אף על פי שבינתים יהיו דורות, שישחיתו דרכם על הארץ.
השבת באה כתריס נגד הרבה דעות ומחשבות זרות שיכולות לחדור אל תכנית החנוך. אם רוצים אתם, אב עברי ואם עבריה, לגדל את בנכם ליהודי נאמן לה' ולעמו - הביאו אותו אל השבת. תנו בידו את ספר ה' ויקרא בו ויראה, שגם הוא, גם אתם, "בנים אתם לה' אלקיכם"; יקרא בו ויראה, שהשבת הוא המחנך והמדריך שלו ושלכם, יראה שעליו לשמוע תחלה בקול ה' ואחר כן בקולכם, יקרא בספר ה' ויראה, שהחנוך שלכם מקבל יסוד ושורש, כח ועוז, רק אז, אם אתם, בין האבות ובין הבנים, מרכינים את ראשיכם בפני ה' אלקיכם.
ואיככה יכול אתה, האב, לדרוש מבנך שיהיה בן מקשיב לך, שיהיה סר למשמעתך, בה בשעה, שאין אתה סר למשמעת אביך שבשמים? איככה יכול בנך לעמוד באמונתו לך, בה בשעה, שהוא רואה, שאתה, אביו, הפרת אמונתך באביך שבשמים? איככה תוכל לדרוש שבנך יקריב הנאתו, השקפתו, רגילותו ורצונו בשביל רצונך, בה בשעה, שאמונתך בה' אלקיך אינה שוה לך, אפילו כדי רווח קטן, כדי הנאה מועטת, כדי איזו רגילות כל־שהיא.
הה, אבות ואמהות עבריים, לא ידעתם את חין ערך העזר בעסק החנוך, לא ידעתכם את חין ערך המורה המדריך, האוהב־נאמן, שאתכם שוללים מכם ומבניכם, בחללכם את השבת.
"שמרו את יום השבת לקדשו, כאשר צוכם ה' אלקיכם", הקריבו בשבילו רווחים, הנאות, נטיות ונוחיות יום אחד בשבוע, הוכיחו במעשה, בפועל ממש, שבנים נאמנים אתם לה' אלקיכם ולתורתו ויוכיחו בניכם גם הם, שבנים נאמנים הם לכם, בויתורם רווחים, הנאות, נטיות, נוחיות ורצונם בשביל רצונכם.
"שמרו את יום השבת לקדשו, כאשר צוכם ה' אלקיכם", והיו אתם, אבות ואמהות, למופת לבניכם בשמרכם את השבת והיתה גם להם שמירת־שבת לחפץ לבב, למשאת נפש ולתוצאות חיים.
"שמור את יום השבת לקדשו!" והיתה שמירת שבת בביתך לזכרון לבניך אחריך, שממך יראו וכן "יעשו" גם הם את השבת לדורותם ברית עולם בינם ובין ה' אלקיהם. זכרון שמירת שבת שבביתך ימשיך את מעשה החנוך של בניך ובני בניך עד עולם ויוסיף לקשר אותם אל כל טוב וישר, אל כל קדוש וטהור, אל כל מדה טובה ונכונה שביהדות וינחיל להם ברכה ושלום, מנוחה ושלות עולם. ולקץ הימין, כאשר תגיע עתך לבא אל אבותיך, לא תביט אחריך בחרדה לשאול "איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי?!" כי ידעת, כי כמוך, כן "הנער" שלך אתך הוא "לעשות את השבת לברית עולם" בינו ובין אביכם שבשמים. "ותנוח ותעמוד לגורלך", ותתענג על ה' בעולם שכולו טוב, בעולם שכולו ארוך, בעולם שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים.
הלא כה הדברים כאש מפי ישעיהו בן אמוץ:
- אִם תָּשִׁיב מִשַׁבָּת רַגְלֶךָ,
- עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְיוֹם קָדְשִׁי,
- וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד,
- וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ,
- מִמְצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָבָר: -
- וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ,
- אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ
- עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת
- יַעֲקֹב אָבִיךָ, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר!
- (נח, י"ג-י"ד.)