עונג שבת/נשמה יתירה
|
< הקודם · הבא > |
א בההוא נשמה יתירה בבר נש נשכח כל עיצב' וחימתא וההוא רוחא נחית תחילה לג"ע ואח"כ שרא על עמא קדישא וע"ד כתיב ושמרו בני ישראל א"ת השבת לרבות ההוא רוחא דצריך לנטרא ליה הואיל וקיימה עמיה דבר נש: (זוהר ויקהל עמוד שס"ח) (ע"ל סי' ק"ט):
ב בהיכל אהבה. שס"ה מלאכים כמנין ימות החמה ממונים לשמח העולם בערב שבת כאשר הנשמה ניתוספ' על ישראל ומעבירים מכל ישראל כל דאגה ואנחה וכל עצבות ומשמחים אותו בשמחה ואלו היו משמחי העולם ומעבירים הדין מיושבי גיהנם וכל מלאכים ההם בעלי שמחה: (פרדס היכל אהבה):
ג ושמחתם לפני ה' אלהיכם וכתיב ושמחתם לפני ה' בההוא יומא דשבתא אתנשי כל צערא וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא בגין דאיהו יומא דהילולא דמלכא דנשמתין איתוספת כגונא דעלמא דאתי: (זוהר אמור עמוד קפ"ב) (עיין לקמן סי' ט')
ד נשמו' יתירו' הבאים בשבת יש באים מצד הבל ונרמז במזמור "הבו "לה' "בני אלים. "השתחוו "לה' "בהדרת קודש. ויש באים מצד קין ונרמז "קולם "ישאו "נהרות. "נאוה "קודש "ה' (כוונת אר"י דף י') (הבו לה' בני אלי' ע"ל סי' ט"ו):
ה קודם חטא העגל היה לכל א' מישראל נשמה יתירה בכל יום ולאחר חטא העגל ניטלה מהם ולא ירדה להם כי אם בשבת וי"ט: (כונת אר"י)
ו ביה בליליא מתברכת מטרוניתא וכלהו חקל תפוחין ומתברכת פתורא דבר נש ונשמתא איתוספת וההוא ליליא חדוה דמטרוניתא:
עוד שם משום דכל מהימנותא אשתכח בשבתא יהבין ליה לבר נש נשמתא אחרא נשמתא עילאה נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי: (זוהר)
ז הקדמה מעולה. ידוע שמכח חטא אדה"ר נפלו ניצוצי הקדושה אל העשייה בין הקליפות לתוך צומח דומם חי מדבר לזה אמר אין לך כל עשב למטה שאין לו מזל למעלה הוא הניצוץ הקדוש המופיע עליו מיהו כי על כל מוצא פי ה' וגו' שהאדם צריך ע"י אכילתו העשבי' או הבהמות להוציא ממנו ניצוצי הקדושה. והנה בששת ימי המעשה אין לנשמה יתירה שום תיקון בבהמה שאוכל שאין התיקון מגיע אלא עד עולם העשיה ונשמתו עולה עד למעלה בבריאה ונשמת דחול נהנית מניצוץ הקדוש שבתוך המאכל אבל אין יכול לתקן נשמת שבת בזה אבל בשבת נשמה יתירה יורדת מעולם דאצילות דהיינו ממלכו' האצילו' שנהנית מעינוגי שבת. ועם כל זה יש לה זכות ותוס' אור וחלק בבהמה שגם היא נהנית מניצוץ הקדוש שבתוך המאכל וכו'. ולכן כל אדם יכוין באכילתו מעלה הנצוצות ומדבק בנשמתו. וזה יועיל. וזה סוד שהע"ה היה יודע היאך ממתיקין התורמסין ואת החרדל וק"ל. וזהו ביאור הגמרא שמאי כל בהמה נאה שראה אמר זו לשבת כי ב"ש הי' מסטרא דגבורה. עיין זוהר פ' פנחס עמוד רנ"ג לפיכך כשראה בבהמה איזה מעלה ואיזה תוס' אור הכינה לשבת שתהנה נשמה יתירה ממנו. אבל הלל כל יום היה יוכל לעלות אל אצילו' אמר ברוך ה' יום יום לפי שהי' מסטרא דחסד וחסד אל כל היום. ובכל יום מעין ברכותיו נתן כי בקל היה יכול לתקן הניצוצות אף בו' ימי המעשה לזה דייק מד"ה אחרת היתה בו (כי זה מדת החס"ד וזה מדת הגבורה) וזה הענין שבאו כל הבהמות לשלמה המלך ופשטו צוארם לשחיטה. ששלמה היה יודע אותן תקונים וידבר על העצים ועל האבנים: (מקובלים):
ח סוד "ביומו "תתן "שכרו ר"ת שב"ת פי' כי ביום השבת נותני' שכרו ממה שלמד בימי החול וממה שעסק בתורה ובמצות שנותנים לו הארה גדולה לנשמתו וכו': (מקובלי'):
ט שבת וינפש וי נפש ולא נאמר וי נשמה אלא נפש בעולם עשייה שהוא סמוכה לקליפה וכשחוזר הנפש יש לה צער משום שסמוכה לקליפה משא"כ ברוח ונשמה: (כוונת אר"י דף י'):
י ועתה אמרתי לגלות לך סוד "ביומו "תתן "שכרו ר"ת שבת כי כל המצות שאדם עושה באמצע שבוע או אם קורא בתורה הרבה אזי יש לו אפי' בחול תוס' קדושה מה שיוכל ע"ה להשיג בשבת כי הת"ח בימי החול יש לו הנפש שיש לע"ה בשבת וזהו "ביומו "תתן "שכרו ואפי' בחול יש לו רוח קדושה כו': (כוונת האר"י דף ט'):
יא לענג השבת בכל תענוג ולטעום מכל המיני' והמענג גורם לשכינה לקבל מכל המאורו' ואדם שהוסיף מוסיפין לו בממונו ובנשמה יתירה ואם ח"ו גורע גורעי' ממנו נשמה יתירה ואם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם הוא עשיר עשרו מסתלקת ממנו: (קבלת האר"י)