ספר המקנה/קידושין/נ/א
בגמרא יקריב אותו וכו'. הקשה הרשב"א הא בב"ב יליף מהכא דתלוי' וזבין הוי זבינא משום דאגב אונסיה גמר ומקני ע"ש ולפענ"ד נראה די"ל דסוגיא דהכא והתם חדא מלתא הוא והא דקשה לפי הס"ד דהטעם הכא משום דדברים שבלב אינן דברים א"כ תקש' הכא לפמ"ש התו' גבי ההו' דכות' נכסי לאחרי' או כות' נכסי' לאשתו כיון דאיכא אומדנא דמוכח א"צ להתנות בפירוש דהא ליכא אומדנא דמוכח יותר ממה שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואפ"ה הוי דברים שבלב אלא נראה דוודאי ס"ל סברא זו דאגב אונסיה גמר ומקנה אלא דס"ל דהאי סברא לא ברירא כולי האי להיות כוודאי אלא דמסתמא אמרינן הכי ואם אמר אח"כ שלא נתרצה ראוי להאמינו לא מיבעיא בקרקעות דבחזקת בעלי' קיימ' כמ"ש מהרש"א אלא אפי' במטלטלין כבר כתבנו לעיל כיון שהמוכר טוען ברי שלא נתרצה בלב ולוקח אינו יודע אינו יכול לתפוס מספק וכ"ש אם תפס המוכר בלא עדים אח"כ ואומר שלא נתרצה בלבו יהא נאמן במיגו אע"כ דאפילו הוא בעצמו אינו רשאי לתפוס אף דהאמת עמו שלא נתרצה בלב שלם מ"מ כיון דדברים שבלב אינן דברים אלא מטעם אומדנא דמוכח שכופין אותו בע"כ א"כ כיון דאיכא נמי למימר סברא להיפוך דאגב אונסיה גמר ומקנה אע"ג דלא בריר' הך סברא מ"מ כיון דליכא אומדנא דמוכח שלא נתרצה הדר הוי ליה דברים שבלב א"כ שפיר מוכח מכאן דדברים שבלב אינן דברים וע"ז משני דשאני הכא דניחא לי' דלהוי לי' כפרה ונתרצה לגמרי כדדחי שם בב"ב ובזה מובן דעת הש"ג שהביא הרמ"א סימן ר"ז סעיף ד' דבמתנה דברים שבלב הוי דברים נרא' דנפקא ליה משום דס"ל דהא דקיי"ל דתלוי' ויהב לא הוי מתנה ולא אמרינן דאגב אונסיה גמר ומקנה אלא משום דהאי סברא לא ברירא כולי האי ולא מהני אלא לאפוקי מאומדנא דמוכח שכופין אותו וממילא הוי דברים שבלב ולא מהני בזבינא ומהני במתנה ודו"ק:
רש"י ד"ה נזכרתי לאחר שהלכתי להוציאם בשוק בשליחתו. וצריך להגיה שהלכת להוציאם בשוק בשליחותי והוא טעות דמוכח מלשון רש"י קודם שהוציאם ותמהני על לשון התוס' במעילה דף כ"א ע"א בד"ה הבא לי מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא שליח מעל פי' לכשיוציא בעה"ב שהוא מסתמא גזבר שהרי עדיין לא יצאו מרשות הקדש עד שהוציאם והוא דבר תמי' שימעול השליח כשיוציא הבעה"ב כיון שלא יצא לחולין בשעה שנתן לו פשיטא דמעל בעה"ב כשיוציא ותו תמוה מסוגיא דידן דאי מיירי בהוציא בעה"ב א"כ מאי קאמר דהו"ל לומר נזכרתי קודם שהוצאתי הא הוי משוי נפשיה רשיעי וצע"ג אע"כ דמיירי הכא שאמר לשליח להביא מן החלון דהיינו לקנות בו איזה דבר מן השוק ולהביא לו וק"ל:
בתוס' ד"ה הי' לו לומר מזיד הייתי דנהי דאין אנו מאמינין וכו'. ונראה דס"ל להתוס' דמוכח משמעתין דאפי' אם אומר מזיד הייתי אינו נאמן דהא קשה מאי דחה דלמא לא בעי למעבד נפשי' רשיעי אכתי יש לו מיגו דאי הוי אמר שני הטענות שהי' בלבו על החולין וגם ידע שזה שלקח השליח הי' קודש אפי' אם לא נאמין שלא הי' בלבו עליו אלא על זה מ"מ פטור משום דמזיד הי' נמצא שלא הי' עושה עצמו רשע ואפי' אם נימא דגם זה שאמר בעל הבית שהי' בלבו עליו הוא גם כן מעות הקדש אלא שאומר ששינה השליח אכתי הוי מצי למימר שעל זה שהי' בלבו עליו שגג ולא ידע שהוא של הקדש וזה שלקח השליח ידע בו שהוא מעות הקדש וא"כ לא הי' משוי' נפשי' רשיעי. אע"כ אפי' אם אמר מזיד הי' אינו נאמן אלא דאמרינן מיגו שלא הי' צריך לטעון טענה שנראה רמאות חבל כיון דלא בעי למשוי' נפשיה רשיעי ויצטרך לטעון גם זה הטענה א"כ אין תועלת בזה שיטעון שתי הטענות כיון דנראה רמאות. ולשיטת הר"ם שכתבו תוס' צ"ל בדוחק דאף אם הי' טוען שתי הטענות הי' נראה כרשיעי כיון שידע שהי' שם קודש הי' לו לפרש דבריו לשליח שלא יכשול ויקח הקדש ומה שהקשה בספ"י על תי' ראשון שכתבו תוס' ואיך נעלם מהם משנה דכריתות שאמרו חכמים מה אם ירצה לומר מזיד הייתי ותי' דס"ל להתוס' דמתני' אתי' כר"מ דס"ל דאינו נאמן ולפי ענ"ד ז"א ע"כ מתני' לא אתי' כר"מ דהא ר"מ ס"ל דהקדש בשוגג אינו מתחלל וא"כ לא מעל בעה"ב. ולפענ"ד נראה כיון דכבר כתבנו דתו' הוכיחו סברא זו משמעתין י"ל דאין קושי' ממתני' דכריתות דהא הקשו התו' בב"מ שם למה יהי' נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע ותירצו משום דיכול לומר שאינו רוצה להביא חולין לעזרה ע"ש א"כ י"ל דדוקא התם שייך זה כיון דאם הי' אומר מזיד הייתי הוי חולין בעזרה אבל הכא לא הוי חולין בעזרה כיון דממ"נ אחד מעל או הוא או שליח וקי"ל דאדם מביא קרבנו על חבירו להתכפר בו מדעת חבירו א"כ כיון דבאמת אינו נאמן לומר מזיד אני משום דאין אדם משים עצמו רשע יכולין ב"ד לכופו שיביא אשם להתכפר בו הוא או שליח ודוק:
שם במתני' האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה במקום פלו' וכו'. לכאורה מכאן ראיה לשיט' מהר"ם מרוטינבורג באה"ע סי' ע"ה דבאירוס במדינה אחרת לכ"ע צריכה לילך אחריו דאל"ה קשה דהא איכא קפידא במקום הדירה וכן משמע קצת ממתני' דלעיל ע"מ שאני בן עיר והוא בן כרך ופירש"י שישיבת כרכים קשה משמע שצריכה לילך אחריו ומיהא י"ל דמיירי שהתנה בפי' לילך אחריו וק"ל:
בגמ' ותנן נמי גבי גיטין וכו'. אין לדקדק מהא דאמר לקמן דף נ"ט דהא דקתני הכא לשלוחו הוי רבותא טפי דאע"ג דשלוח טרח אפ"ה הוי קפידא א"כ הל"ל דהא מלתא לא שמעינן ממתני' דגיטין ז"א דמש"ה לא צריך למתני משנה יתירה והו"ל למתני' בהך דגיטין האומר לשלוחו תן גט זה לאשתי מיהא הא קשה לי דהא אמרינן שם בגיטין ור"א מ"ש רישא דלא פליג ומ"ש סיפא דפליג ומשני איהו מדעתו מגרש קפיד וכו' א"כ הכא בקידושין דאינו יכול לקדש בע"כ משמע דפליג ר"א וא"כ טובא קמ"ל מתני' דאפילו בכה"ג דאינו בע"כ אפ"ה הוי אמרינן דהוי קפידא וצ"ל משום דאכתי נשמע מסיפא דמתני' שם דאפי' בהתקבל לי גיטי דאינו בע"כ אפ"ה הוי אמרינן דהוי קפידא אך לפמ"ש דהא דלא ניחא לי' דקמ"ל ממתני' דידן דאפילו בשלוחו דטרח הוי קפידא היינו משום דהוי מצי למתני במתני' דגיטין האומר לשלוחו א"כ כיון דאין הקושיא אלא מסיפא דאינו בע"כ המ"ל דלא תני' במתני' דגיטין באמרה לשלוחה התקבל משום דלא נימא דלא פליג ר"א אלא בשליח דטרח וצ"ל דהוי מצי למתני במתני' דגיטין האשה שאמרה לחברתה או שאמרה לשלוחה. ולפ"ז צ"ל דהוי ס"ד דר"א פליג נמי על מתני' דידן אלא דמתני' אתיא כרבנן ולא מקשה הש"ס התם דהו"ל לר"ח לאפלוגי ברישא אלא משום דכיון דחדא מתני' היא הו"ל לאפלוגי ברישא אבל הכא דמסכתא אחרינא י"ל דאתיא כרבנן אבל אליבא דאמת דמשני די"ל דהכא גבי קידושין איכא סברא טפי דקפיד משום דלקורבא קאתי י"ל דר"א מודה והא דלא קאמר דאיצטריך מתני' דקידושין משום דר"א דמודה בה היינו משום דלא בעי לאוקמא מתני' כר"א דלית הלכתא כוותי' וק"ל.
מתני' שם המקדש את האשה בפחות משוה פרוטה וכו'. כבר כתבנו לעיל דף י"ב לתרץ קושית הלח"מ דלא תקשה לשמואל מהך מתני' דס"ל המקדש בפחות מש"פ חיישינן שמא ש"פ במדי משום דלא אמר אלא כשהו' יודעת שהוא פחות מש"פ ומתרצה בכך ומתני' י"ל דמיירי שקידשה בטעות כדקתני בברייתא בכתובת דף ע"ג ע"ב קידשה בטעות ובפחות מש"פ וכן י"ל בקידשה ע"י שליח כדאית' בכה"ג לעיל דף י"א אליבא דב"ש כגון שקידשה ע"י שליח או בלילה א"כ י"ל דמתני' מיירי בכה"ג וכן נראה מדאמר הש"ס בסמוך דמהאי טעמא אין לחוש לסבלונות משום דבין פרוטה לפחות מש"פ לא קים לי' לאינשי א"כ כיון דלא ידעה ונתרצה אינה מקודשת אפי' אם ש"פ במדי ואף די"ל דלא קאמר בסמוך אלא בשוה מעט פחות מש"פ אבל בקידושי שתי נשים בש"פ י"ל דכולי האי לא טעי כדאי' בח"מ סי' רך"ז דבפלגי הוי ביטול מקח מ"מ י"ל דמיירי שקידש שתי נשים ע"י שליח קבלה ונקט סתמא משום דבסתמא כן הוא דא"א לקדש שתי נשים בדבר א' אלא ע"י שליח ובזה אתי שפיר הא דאמרינן בכתובות שם קדשה בטעות ובפחות מש"פ וקאמר שם דפרושי קא מפרש קידשה בטעות כיצד כגון שקידשה בפחות מש"פ ולכאורה איני מובן לענין מאי נקט קידשה בטעות הל"ל קידשה בפחות מש"פ אלא משום דבפחות מש"פ הוי ספק קידושין כדשמואל לכך צריך לומר שקידשה בטעות דהיינו שהוא באותו ענין דלא קים לי' בין פרוטה לפחות מש"פ מיהא י"ל בזה בפשיטות דנקט בטעות משום דבעי לאשמועי' כה"ג משום סיפא דאם בעלו קנה וקמ"ל אע"ג דבין פחות מש"פ לפרוטה לא קים לי' לאינשי כדאמר בצריכותא אפ"ה אם בעלו קנו ולהכי לא הביא מזה סייעתא לשמואל אבל אין לתרץ אליבא דשמואל דמתני' מיירי בקידושי וודאי כדמשני לעיל דף י"ב אמתני' קמייתא ז"א חדא דלשון אינה מקודשת משמע דאינה מקודשת כלל ותו כיון דעיקר כוונת המתני' אתא לאשמועינן דאין חוששין לסבלונות ששלח אח"כ ואי נימא דבל"ז איכא חשש קידושין אלא דאינה מקודשת בוודאי מהיכא תיתי נימא דסבלונות הוי קידושין וודאי ותו דא"כ מאי קאמר רבה לקמן ומותבינן אשמעתי' דהא לא קאמר אלא דחוששין לסבלונו' ולא קידושי וודאי אע"כ דלשון אינה מקודשת משמע דאינה מקודשת כלל מיהא לכאורה קשה לר' יוסף דס"ל כשמואל לעיל דף י"ב ע"ב דאמר ר' יוסף אצרכוה גיטא כשמואל ולדידי' ליכא לאוקמא בטעות דלא קים להם בין פרוטה לפחות מפרוטה דא"כ אפי' אי שוה פרוטה נמי אינה מקודשת דהא שמעינן לר' יוסף לעיל דף ח' דצריכה שומא ונהי דמתני' איכא לאוקמא שקידשה בפחות מש"פ ע"י שליח א"נ שקידשה בכסף ממש בפחות מש"פ דמשה וכמ"ש לעיל דף מ"ז ע"ב וכמבואר בק"א בס"ס כ"ז בכה"ג ליכא חששא דשמואל מ"מ הך ברייתא דכתובת שקידשה בטעות פחות מש"פ קשי' לר' יוסף ונראה דמזה ראי' למ"ש לעיל שם דבפחות מש"פ עדיפא טפי דסמכה דעתה דאם לא יהא ש"פ לא תתקדש ע"ש ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |