ספר הכוזרי/ה/כ

ספר הכוזרי ה כ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

כ

אמר החבר: איננו מכחיש טבע האפשר כי אם מתעקש חנף, יאמר מה שאיננו מאמין בו, כי אתה רואה מהזדמנותו למה שהוא מקוה או ירא, מה שיורך שהוא מאמין, כי הדבר ההוא באפשר ויועיל בו הזימון, ואילו היה מאמין כי יהיה על כל פנים, היה נמסר, ולא היה מזדמן בכלי מלחמה לאויבו ולא בשבר לרעבונו, ואם יאמר כי הזימון ההוא צריך למי [שיזדמן ועזיבת הזימון צריך למי] שלא הזדמן, כבר הודה בסבות אמצעיות ושבהם עמידת המתאחרות, והוא ימצא בעתיד החפץ בכלל הסבות האמצעיות, אם יודה האמת ולא יתעקש, ועתיד להודות כי ימצא עצמו מונח לו בינו ובין חפצו בדברים האפשריים לו, אם ירצה יעשם ואם ירצה יניחם, ואין באמונה הזאת הוצאת דבר מדין האלהים, אך הכל שב אליו על פנים מתחלפים, כאשר אבאר:

ואומר כי כל "הידיעות (נ"א העלולים) מיוחסות אל העלה הראשונה על שני דרכים, אם על הכונה הראשונה, אם על דרך ההשתלשלות ודמיון. הדרך הראשון הסדור וההרכבה הנראים בחי ובצמח ובגלגלים, אשר לא יתכן למשכיל המשתכל שייחסהו אל המקרה, אך אל כונת עושה חכם, ישים כל דבר במקומו ויתן לו חלקו. ודמיון השני שרפת האש הזאת, על הדמיון לקורה הזאת; כי האש גוף דק חם פועל, והקורה גוף "מתלחלח (נ"א מתחלחל) נפעל, ומדרך הדק הפועל שיעשה בנפעלו, והחם היבש שיחמם ויכלה לחות הנפעל עד שיתפרדו חלקיו. וסבות הפעלים האלה וההפעליות האלה כאשר תבקשם לא ימנע ממך השגתם, ואפשר שתמצא סבות סבותם עד שתגיע אל "הפלכים (נ"א הגלגלים) ואחר כך אל עלות "הפלכים (נ"א הגלגלים) ואחר כן אל העלה הראשונה, ובאמת אמר האומר כי הכל בגזירת הבורא, ובאמת אמר האחר בבחירות ובמקרים בלתי שיוציא מאומה מהדברים ההם מגזירת האלהים. ואם תקצר תקרב מציאות זה בחלוקה הזאת, המעשים יהיו אלהיים או טבעיים או מקריים או מבחריים. והאלהיים מהסבה הראשונה יוצאים על כל פנים, אין להם סבה זולת רצון האלהים ית'. והטבעיים מסבות אמצעיות מוכנות להם ומגיעות אותם אל תכלית שלמותם, בעוד שלא ימנע מונע מאחד מהשלשה חלקים. והמקריים מסבות אמצעיות גם כן, אך הם במקרה לא בטבע ולא בסדר ולא בכונה, ואין להם "הכנה (נ"א הזדמנות) לשלמות, יגיעו עדיו ויעמדו אצלו, ומתנים בהם בחלקים השלשה. אבל הבחיריים סבתם חפץ האדם בעת בחירתו, והבחירה מכלל הסבות האמצעיות. ולבחירה סבות משתלשלות אל הסבה הראשונה, השתלשלות מבלי דוחק, בעבור שהאפשר נמצא והנפש מונח לה בין העצה והפכה, תעשה מה שהיא רוצה מהם, וצריך שתשובח או שתגונה על הבחירה ההיא, מה שלא יחוייב זה בשאר הסבות האמצעיות, כי לא תגונה סבה טבעית ולא מקרית, אף על פי שהאפשר נמצא בקצתם, כאשר לא תאשים התינוק והישן כאשר יזיקו והיה באפשר הפך זה, אבל אינך מאשימו מפני הסתלק המחשבה ממנו. התראה אשר הם מכחישים האפשר, "האינם כועסים (נ"א שלא יכעסו) על מי שיזיקם בכונה, או הנמסרים הם למי שיגנוב בגדיהם ויזיקם בקור, כאשר נמסרים אל הרוח הצפונית כשהיא מנשבת ביום קור עד שתזיקם, או יאמרו שהכעס כח כוזב נקבע לבטלה, שיכעס האדם על דבר מבלעדי דבר אחר, וכן שישבח ויגנה ויאהב וישנא וזולת זה, אם כן אין לבחירה מצד שהיא בחירה סבה הכרחית, כי תשוב הבחירה ההיא הכרח, ויהיה דבור האדם הכרחי כמו תנועת דפקו, ובזה מה שתכחישהו הראיה, כי אתה מוצא עצמך יכול על הדבור ועל השתיקה, בעוד שתהיה בממשלת השכל ולא ימשלו בך מקרים אחרים. ואלו היו החדושים מכוונים כונה ראשונה מהעלה הראשונה, היו נבראים לעתם עם כל רגע, והיינו יכולים לומר בעולם וכל אשר בו, כי עתה בראו הבורא, ולא היה למופתים ענין שיפלא האדם מהם, כל שכן שיאמין בעבורם, ולא היה לעובד יתרון על הממרה, כי שניהם עובדים עושים מה שהושמו לעשותו, והובאו אליו עם דבות גדולות משיגות האמונה הזאת, והגדולה שבהן הכחשת העין כאשר אמרנו. אבל הדבה המשגת מי שאומר בבחירה בעבור הוציאו קצת הדברים מגזירת האלהים יתברך, יש לטעון עליה במה שקדם זכרו, כי לא הוציא אותם מגזירתו כל עיקר, אבל משיבם אליו בדרך ההשתלשלות, ותשיגנו אחרי כן דבה אחרת, והוא הוציאו הדברים ההם מידיעתו, כי האפשר הגמור מוסכל בטבעו. וכבר האריכו בזה המדברים, ויצא להם כי "הדעת אותו (נ"א המדע בו) במקרה, ואין ידיעת הדבר סבה להיותו, ולא תדחה ידיעת האלהים בהוות, והם עם זה באפשר שיהיו ושלא יהיו, כי אין הידיעה במה שיהיה היא הסבה בהיותו, כאשר הידיעה במה שהיה איננה סבה להיותו, אך ראיה עליו, כי הידיעה לאלהים ולמלאכים ולנביאים ולידעונים, ואילו היתה הידיעה סבה להויה, היה בדין שיהיו עתידים בגן עדן לידיעת האלהים, אלו שהם צדיקים מבלי שיעבדו, ואחרים בגיהנם לדעתו שהם עתידים לחטא מבלתי שיחטאו, והיה בדין שישבע האדם מאין אכילה, לידיעת אלהים שהוא ישבע בעת פלוני, ובטלו הסבות האמצעיות, ואילו היו בטלות היה מסתלק מציאות הכחות האמצעיות. והיה מאמרו והאלהים נסה את אברהם על נכון להוציא עבודתו מן הכח אל הפועל להיות זה סבת טובתו, כמו שאמר יען אשר עשית את הדבר הזה כי ברך אברכך. ובעבור שהיו החדושים צריכים להיות אלהיים או זולתם מן החלקים, והיה "האפשר (נ"א באפשר) שיהיו כלם אלהיים, בחר ההמון ליחסם כלם אל האלהים, להיות זה יותר חוזק באמונה, אך יש למכיר להכיר עם מעם ואיש מאיש וזמן מזמן ומקום ממקום וענינים מענינים אחרים. ויראה כי החדושים האלהיים לא נראו על הרוב כי אם בארץ מיוחדת, והיא אדמת הקדש, ובעם מיוחד, והם בני ישראל, ובעלי דת האמתית, ובזמן ההוא ועם הענינים ההם אשר נתלו בהם ממצות וחקים, נראה בסדורם כל מאווי לב, ונראה בקלקולם כל רעה, ולא הועילו הענינים המקריים והטבעיים דבר בשעת הקלקלה, ולא הזיקו בשעת הסדור. ועל כן היו בני ישראל טענה בכל אמה על האפיקורסים אשר ראו דעת אפיקורוס היוני, באמרו כי כל הדברים הם נופלים במקרה, כי לא תראה בהם כונת מכוון, וסיעתו נקראים בעלי ההנאה, כי סברתם כי ההנאה היא התכלית המבוקשת, והיא הסיבה סתם. ובקשת בעל התורה מן המצוה בה שיהיה נכבד אצלו, מוסר כל חפציו אליו יתברך, ומבקש למוד אם הוא חסיד, או אותות וכבוד אם הוא נביא, או המון נרצה עם הענינים הנזכרים בתורה מן העתים והמקומות והמעשים, ואיננו משגיח בסבות הטבעיות והמקריות, וידע כי רעתם דחויה ממנו, אם בלמוד שיתקדם לו בהצעה לרעה ההיא, או בכבוד שיעשה לו בעת הרעה ההיא. אך טובת הסבות המקריות איננה נמנעת מן הרשע, כל שכן מהחסיד. וטובת הרשעים היא בסבות ההם המקריות והטבעיות, ואין דוחה לרעתם כשתבא, אבל החסידים יצליחו בסבות ההם, והם בטוחים מרעתם. וכמעט "שלא אצא מכונתי (נ"א שאצא מענין כונתי):

ועתה אשוב ואומר כי דוד עליו השלום הביא שלשה חלקים בסבות המות, ואמר כי אם ה' יגפנו, והיא הסבה האלהית. או יומו יבוא ומת, והיא הסבה הטבעית, או במלחמה ירד ונספה, והיא הסבה המקרית. והניח החלק הרביעי, ר"ל המבחרי, כי אין אדם שיש לו דעת בוחר במות, ואע"פ ששאול המית את עצמו, לא מבחרו "המות (נ"א במות) אך לדחות התעוללות האויב בו. וכמו החלקים האלה בדבור, כי דבור הנביאים בעת שלובשת אותם רוח הקודש בכל דבריהם מכוון מן הענין האלהי, ואין לנביא דבר בבחירה מדבריו. והדבור הטבעי הם הרמזים והתנועות הראויות לענינים שרוצים להליץ בעדם, ומביאה הנפש אליהם בלעדי הסכמה קודמת, אבל הלשונות המוסכם עליהם הם מורכבים מענינים טבעי ומבחרי. והדבור המקרי הוא דבור המשוגעים בעת שגעונם, לא יסדר ממנו ענין ולא יגיע אל חפץ מכוון. והדבור המבחרי הוא דבור הנביא בעת נבואתו, או דברי הדעתן המחשב "המחבר (נ"א מחבר) מליצתו ובוחר דבריו כפי שיראה שהוא ראוי לכוונתו, ואילו היה רוצה היה מחליף כל דבר מהם בזולתו, ועוד אם היה רוצה היה מניח ענין ולוקח זולתו. ויש ליחס כל החלקים האלה אל האלהים יתברך בדרך השתלשלות, לא שהם בכונה ראשונה ממנו, ואם איננו כן דברי התינוק ודברי מטורפי הדעת ומליצת הדברן ושירי המשורר דברי האלהים, יתעלה מכל זה. אבל טענת העצל על הזריז באמרו כבר קדם בדעת אלהים מה שיהיה, איננה טענה, כי זה כמו (אמרו) אילו היה אומר לי כי אשר יהיה אי אפשר לו שלא יהיה. אומר לו אמת הוא, אבל לא תמנע הטענה הזאת שיקח האדם העצה הטובה, ותזמן כלי מלחמה לאויבך והמזון לרעבונך, כאשר יתברר לך כי הצלתך או אבדתך אינם נגמרים כי אם בסבות האמצעיות, ומכללם אך החזקה שבהם שתבחר בזריזות ובהשתדלה, או בעצלה ובעכוב, ואל תטען במה שיקרה למעטים ובעתות מעוטות ובדרך המקרה מאבוד המשתדל והנצל המופקר הפתי, כי שם הבטחה יש לו ענין מובן בלתי ענין שם הסכנה, ואין דעתן בורח אל מקום הסכנה ממקום הבטחה, כאשר הוא בורח ממקום הסכנה אל מקום הבטחה, ומה שיקרה ממקום הסכנה מן ההצלה, יאמר כי הוא "נפלא (נ"א דבר חדש), ומה שיקרה במקום הבטחה "ממיתה (נ"א מן האבדן), יאמר שהוא דבר חוץ לטבע. והבחירה בהשתדלות חובה. ומסבות ההשתדלות עצתי זאת למי שיאמין בה, ומסיבות ההפקר העצה שהיא סותרת העצה הזאת, והכל שב בהשתלשלות אל האלהים, אך אשר יהיה בגזירה גרידא הוא הכבוד והאותות, וזה אין מצריך אל סבות אמצעיות, ואפשר שיצריך אליהם, כהצלת משה מן הרעב ארבעים יום מבלתי הכנת מזון, ואבדן עם סנחריב מבלי סבה נראית, אך בסבות אלהיות אינן אצלנו סבות, מפני שאין אנו יודעים אותם. ובהם יאמר כי לא יועיל בהם ההזדמנות, והוא אמת. אבל הזימונים הנפשיים והם סודות התורה למי "שידעם והתחכם בהם (נ"א שעושה אותם על מתכונתם), הם מועילים מביאים הטוב ודוחים הרע. וכאשר ישתדל האדם בסבות האמצעיות, אחר שימסר אל האלהים במה שנעלם ממנו בלב שלם, ימצא טוב ולא יחטיא, אבל הכנסו בסכנה הגמורה לבטחונו באלהים, נכנס תחת לא תנסו את ה'. אבל המאמר בשוא בצוותו בעבודה למי שקדם בדעתו שימרהו או שיעבדהו, איננו שוא, כי כבר הקדמנו וביארנו כי המרי והעבודה לא יגמרו כי אם בסבות האמצעיות, והיתה סבת עבודת העובד הצווי בעבודה, וכן קדם בידיעתו שהוא עובד, ושסבת עבודתו שמוע תוכחתו, וכן קדם בדעתו מרי הממרה בסבות האמצעיות, אם בחברת הרעים או בתגבורת מזג רע, או נטות אל התענוג והמנוחה, ותוכחתו לו מקל ממריו, כי מן המפורסם כי לתוכחת רושם בנפש על כל ענין, וכי הממרה תתפעל נפשו לשמע התוכחות אפלו מעט הפעלות, כל שכן כשתהיה התוכחת להמון, כי יש בהם על כל פנים מקבל, וכבר הועיל ואינו שוא:

תחלת ההקדמות אשר בהם "קיום (נ"א תקון) העצה הזאת, ההודאה בסבה הראשונה, ושהוא עושה "וחכם (נ"א חכם), ושאין במעשיו שוא, אך כלם בחכמה וסדור אין בהם קלקול. וכבר התיישב זה בנפשות, בהתבונן ברוב הבריאה ומה שנשתרש ממנה בנפש המשתכל, עד שהאמין שאין במעשיו קלקול, ואם יראה במקצתם, לא תתקלקל אמונתו בעבור זה, אבל ייחסהו אל סכלות נפשו ומעוט הבנתו:

וההקדמה השנית, ההודאה בסבות אמצעיות אך אינם פועלות, אבל הם סבות, על דרך החומר או על דרך הכלים, כי השכבת זרע והדם חומר לאדם, ואברי ההזרעה מחברים, והרוחות והכחות כלים משמשים ביניהם בחפץ האלהים, ויגמר בהם צלמו וקוו וגדולו והזונו, ואפילו בדבר הנוצר יש שצריך אל הסבה האמצעית, כעפר אשר "הוא (נ"א היה) חומר אדם, ואי אפשר שלא להודות בסבות אמצעיות:

וההקדמה השלישית, כי הבורא יתברך נותן לכל חומר הטובה שבצורות שאפשר לו לקבל, והמתוקנת שבהם, ושהוא יתברך מטיב, לא ימנע חנינתו וחכמתו והנהגתו מדבר, וכי חכמתו בפרעוש וביתוש על הדמיון איננה מקצרת מחכמתו בסדור הגלגלים, אך התחלפו הדברים מחמת חמריהם, ואין לך לאמר למה לא בראני מלאך, כאשר אין לתולעת לאמר למה לא בראני אדם:

וההקדמה הרביעית, ההודאה כי למציאות מדרגות עליונות ותחתונות, וכל מה שיש לו "הרגש והשגה (נ"א השגה והרגש) וחוש, מעולה מאשר אין לו זה, בעבור קורבתו ממדרגת הסבה הראשונה, אשר הוא השכל בעצמו, וכי הפחות שבצמח יותר מעולה במדרגה מן המעולה שבמוצאים, והפחות שבבהמה יותר מעולה במדרגה מן המעולה שבצמח, והפחות שבאדם יותר מעולה במדרגה מן המעולה שבבהמה. וכן הפחות שבבני תורת האלהים יותר מעולה במדרגה מן המעולה שבאומות עכו"ם שאין "בהם (נ"א להם) תורת האלהים, כי התורה שהיא מאת האלהים מקנה הנפשות מנהג המלאכים ותכונתם, וזה מה שאין משיגים אותו בלמוד. והראיה על זה כי ההתמדה על מעשה התורה ההיא מביאה אל מדרגות הנבואה, אשר היא הקרובה שבמדרגות האנושיות אל האלהים, אם כן בעל התורה הממרה טוב מאשר אין לו תורה, כי הוא כבר הקנתהו תורת אלהים מנהג מלאכותי השקיף בו על מדרגת המלאכים, אף על פי שמריו בלבל אותו עליו והפסידו, נשאר לו ממנו רשמים ונשאר באש הכוסף אליו, אבל אם היו נותנין לו הבחירה לא היה בוחר שיהיה במדרגת מי שאין לו תורה, כאשר האדם "כאשר יחלה (נ"א כשיחלה) ויעונה במכאוביו, אילו היו נותנין לו הבחירה שיהיה סוס או דג או עוף מתענג בלי מכאוב, ויובדל בינו ובין השכל אשר יקרבהו אל מדרגת האלהות, לא היה בוחר בו:

וההקדמה החמישית, כי נפשות השומעים מקבלות רושם לתוכחת המוכיח, כאשר תהיה בדברים מקובלים, ולתוכחת באמת על כל פנים תועלת, ואם איננה משיבה הממרה מעשות הרע, יקדח בנפשו מן התוכחת ההיא ניצוץ, ורואה כי המעשה ההוא רע, וזה חלק מן התשובה והתחלה לה בו:

וההקדמה הששית, כי האדם מוצא מנפשו יכולת "לעשות (נ"א בעשות, ונ"א על עשות) הרע ועזבו "הענינים (נ"א בענינים) אשר הם אפשר לו, ומה שנמנע ממנו לא נמנע כי אם להעדר הסבות האמצעיות או לסכלות האדם בהם. והדמיון בזה רש נכרי איננו יודע להנהיג, רוצה למשול בעם, וזה נמנע ממנו, ואילו היו נמצאות הסבות האמצעיות ויהיה הוא חכם להתעסק בהם, היה נגמר רצונו כאשר נגמר רצונו במי שסבותיו נמצאות וידעם וינהיגם, ממה שמושל בביתו ובבניו ובעבדיו, ויותר מזה אבריו, יניעם כאשר ירצה וידבר כמה שירצה, ויותר מזה מחשבתו ודמיונו, יצטייר לו הקרוב והרחוק בעת שירצה ועל הענין שירצה, כי הוא מושל בסבותיו האמצעיות. ועל כן לא יתכן שינצח החלש את החזק בשחוק האשקאק"ש הנקראת שטרו"ג בערבי, ולא יאמר הצלחה ורוע מזל אשדשי"ר ובמלחמת "האשקאק"ש (נ"א האשטרו"ג) כאשר יאמר במלחמת שני מלכים נלחמים, כי סבות "האשדשי"ר ומלחמת השטרו"ג (נ"א מלחמת השטרו"ג) נמצאות כלם, וינצח החכם בהנהגתו תמיד, ולא יירא סבה טבעית שצריך להתנות בה ולא סבה מקרית, אלא בעת נכרי מחמת התעלמות, וההתעלמות נכנס בסכלות כאשר אמרנו. ועם כל זה הכל מיוחס אל הסבה הראשונה בדרכים הנזכרים. אך אל הכונה הראשונה, בחדושי בני ישראל כל ימי היות השכינה בתוכם, אבל אחר כן הענין מסופק אלא בלבות המאמינים, האם החדושים האלה בכונה ראשונה מן האלהים או בסבות גלגלים או מקרים. ואין טענה פוסקת, אך הטוב שייוחס הכל אליו יתברך, כל שכן הדברים הגדולים כמות והנצוח והמלחמות וההצלחה והחסרון והדומה לזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף