סדר משנה/יסודי התורה/ט

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
בני בנימין
מים חיים
מעשה רקח
סדר משנה
עבודת המלך
פרי חדש
ציוני מהר"ן
קובץ על יד החזקה
קרית ספר
רבי עקיבא איגר
שרשי הים


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


סדר משנה TriangleArrow-Left.png יסודי התורה TriangleArrow-Left.png ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[edit]

דבר ברור ומפורש בתורה וכו' אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת וכו' שכל דברי תורה אנו מצוי' לעשותן עד עולם וכו'. עכ"ל. עיין בס' עקרי' להגאון מהר"י אלבו ז"ל מאמר ג' פ' י"ד ט"ז י"ט כ' שהאריך למאד לחלוק על זה כלל גדול בתורה והוא שא"א שתשתנה התורה לעולם הן בכללותיה והן בפרטותיה ותמצית דבריו הוא כי דעתו הוא שאפשר שתשתנה מצוה אחת או הרבה מצות.

אבל אני בעניי תמה אני על ס' עקרים הנ"ל, דהיאך אפשר להעלות על הדעת שיש מציאות שתשתנה אחת ממצות ה' ברה ומכ"ש הרבה מהם דא"כ היאך אמרינן בסנהדרין פ"ט ב' וצ' א' דאם נביא מתנבא בשם ה' על אחת מהנה מכל מצות האמורות בתורה ועוקר את כולה ואפילו אינה ממצות ואזהרות ע"א שחייב מיתה ושהוא בודאי נביא שקר, ואע"פ דאנן לא ידעינן אם מתנבא בשקר אם לאו אבל פיו ענה בו שבשקר דבר בשם ד' כי הוא צוה לעקור המצוה או האזהרה ההיא, וכמבואר הדבר יותר בחידושי הר"ן ז"ל שם הגירסא שהביא ופירשה דהואיל ועקר המתנבא הזה את כל המצוה אנן סהדי כי רוח שקר בפי הנביא ההוא והיאך אפשר לומר כן דאנן סהדי שהוא נביא שקר בודאי כיון שהוא אפשר במציאות שישתנו המצות והאזהרות שעד עתה הי' דבר פלוני מצוה או אזהרה, ושוב מחר ואיננו עוד מצוה או אזהרה, וכיון שהוא זה דבר אפשרי איכה נדע את הדבר אשר לא דברו הש"י ושבשקר דברו הנביא, דלמא גם עתה כך עלתה במחשבה לפניו ית' לשנות מצוה או אזהרה זו ע"י הנביא ההוא, יציבא מילתא כי ראיתי לבעל ס' העקרי' שם מתהפך מצד אל צד בדבר הזה ההוא אמר שם בפ' י"ט דאפילו בכל המצוה שבתורה תהי' איזה מצוה או אזהרה שתהי' אין יכולת להנביא לבטל אחת ממצות או אזהרות אם לא שתתאמת לנו שליחות הנביא ההוא כמו שהתאמתה לנו שליחתו של מרע"ה, שכל ישראל באזניהם שמעו קול ה' יחולל ומדבר ואומר למשה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדרבה אליך את כל המצות והחקים וגו' אבל אני בעניי תמה אני עליו, כי מי גילה לו לבעל ס' העקרים ז"ל רז זה שזה הקול קול ה' מדבר אליו אל מרע"ה ואמר לו לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה וגו' ג"כ היו שומעים אותו כל קהל עדת ישראל דלמא לא שמע הדבור הזה כ"א משה לבד והוא הגידה לנו אח"כ וכתבה לנו בתורה ואין לו כלל וכלל שום דמות ראי' לעיקרים שכל ישראל שמעו הדבור הזה ואדרבא נהפך הוא דפשטיות משמעות הקרא הוא שלא שמע הדבור הזה כ"א מרע"ה לבדו ואין עוד אחר, דהיינו שנאמר לו מצוה של לפי שעה ההיא שיצום שישובו איש לאהלו לישראל כמו שהיה כן בכל מצות ה' הן אותן שהיו לפ"ש והן אותן הנוהגים לדורות שכולם נאמרו למשה שהוא יצום לב"י בשם ה' ואף גם מהתוס' דשבת פ"ו א' בד"ה ואתה פה עמוד וגו' משמע ג"כ שלא שמעו ישראל המאמ' הזה של ואתה פה עמוד עמדי וגו' מתחלתו ועד סופו והוא שהרי כתבו שם וז"ל וכי לא ידעו הא דכתיב ואתה פה עמוד עמדי וגו' הנה דייקו לכתוב וכי לא ידעו הא דכתיב ואתה פה וגו' ולא כתבו דעדיפא מיני' וכי לא שמעו קול אלהים מדבר מתוך האש ואתה פה עמוד וגו' דהא אם נאמר כדברי ס' העקרי' הנ"ל דכל ישראל שמעו את המאמר הזה של הקב"ה ואתה פה וגו' עד סופו בלי ספק שגם אהרן ומרים שמעו מה שכל ישראל שומעים, אמת כי גם רבינו ז"ל כתב לעיל פרק הקודם הלכה א' וז"ל ואנו שומעים משה משה לך אמור להם כך וכך וגו' שנא' הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגו' אבל אפשר כוונתו של רבינו ז"ל לא היתה אלא על שאר ח' דברו' מן הי' דברו' ששמעו מפי משה על זה קאמר ששמעו ישראל שהקב"ה אמרן למשה שהוא יאמר אותן לישראל אבל עדיין לא מוכח מזה שרבינו ז"ל יהי' סובר ששמעו מפי הקב"ה המאמר של ואתה פה עמוד וגו' כשהוא ית' אמרו למשה, ואפשר לדחוק וליישב קושיא זו.

ברם גם אם נוותר לס' העקרים ז"ל הקושיא האמורה, הא מיהא קשיא לענ"ד עליו והיא קושיא עצומה ביותר, והוא דא"כ דבריו שבפרק י"ט הנ"ל סותרים למ"ש הוא ז"ל בעצמו בפרק ההוא מלפניו ומלאחריו בסמוך לו וגם לעיל פרק ט"ז, והוא שאמר שלכך שמעו ישראל לירמיה הנביא ע"ה לבטל מנין החדשי' שמנו תחלה ראשון ושני ושלישי וכן כולם ואח"כ מנו ניסן אייר סיון וכן כולם וכמו כן מה ששנו הכתב שהסבה לזה הואיל ומנין החדשים והכתב אינם מצות ממצות י' הדברות, והם דברים מרפסין איגרא ומפליאים לכל קוראיהם לענ"ד כי מה יושיענו זה במה שהמצות הללו אינם מהי' הדברות אטו כל ישראל שמעו אז קול ה' בכח קול ה' בהדר מדבר ואומר להם שמעו בקול ירמי' נביאי בשתי מצות הללו, או השמע עם קול אלקים מדבר אל ירמי' לך אמור להם לישראל בטלו מצות מנין החדשים והכתב, ולא תוסיף עוד לנהוג ביניהם כאשר היתה באמנה אתם עמם עד היום הזה עד שנעריך התאמתות שליחותו של ירמי' הנביא בדבר הזה לפחות שהוא בערך ודמיון שוה עם התאמתות שליחותו של מרע"ה ומה שירמי' ע"ה הוחזק לנביא ביניהם, הנה הדבר ברור כי כל החזקות של כל הנביאים ע"ה אין ערוך להם ובמה נחשב הוא נגד התאמתות שליחותו של משה רבינו ע"ה שאז שמעו קול ה' מדבר שהוא משלחו ומה שרצה בספר העקרים שם לתרץ כי קרא אשכחו ודרשוהו במחילה מכבודו זהו דוחק ביותר דלא מצינו שום קרא בתורה למידרש על דבר זה של מנין החדשים שישתנה לעתיד, וגם היאך לא אישתמט הגמ' בבלי וירושלמי בשום מקום לאשמעינן הך קרא דדרשו וקרא בנביאי' לא מהני ולא מידי, דמה לי נביא זה או נביא זה כולם הם כאין לנבואתו של משה רבינו ע"ה, מלבד שהוא ראה באספקלרי' המאירה והם ראו באספקלרי' שאינה מאירה אף זו הנה שליחותם של כל הנביאים ע"ה לא נתאמת אלא מכח אותות ומופתים או מכח נביא אחר שהעיד על נבואתו ומשה רבינו ע"ה נתאמת' נבואתו ושליחותו מעדות כל ישראל ששמעו וראו כי משה עבד ה' ונאמן ביתו ושלוחו, ומה שהקשה בספר העקרים שם איך אמרו בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה וכו' וכי ב"ד עוברין על לא תגרעו וכו' במחילה מכבודו אישתמוטי דקא אישתמיט ליה לפי שעה דברי רבינו ז"ל לקמן בהלכות ממרים פ"ב הלכה ט' שעמד הוא ז"ל בעצמו ובכבודו בקושיא זו ותירצה יפה אף נעים וצ"ע ועוד קשה לענ"ד על בעל ספר העקרים דלפי דבריו שם דהוא מודה ואזל לרבינו ז"ל בדבר זה שאין נביא קטן רשאי ויכול לשנות אפילו דבר אחד מכל דברי הנביא שגדול ממנו בנבואה אם כן תיהדר קושיתו שהקשה שם הוא עצמו למקומו מהא דנח שהותר על ידו לכל זרעו אחריו בשר לאכילה מה שנאסר מקודם לכן על ידי אדם הראשון, והרי אדם הראשון כשנצטווה והוזהר על אכילת בשר זה היה קודם חטאו, ואז בודאי ובבירור גמור שהיה אדם הראשון נביא גדול הרבה יותר מנח כידוע מגודל ערכו של אדם הראשון קודם החטא, וגם נודע כך מדברי רבותינו בסנהדרין ובהרבה מקומות במדרשים שונים, ואם כן קשה האיך שמעו בקול נח נגד הציווי של אה"ר וצ"ע לכאורה גם זה ולכאורה היה אפשר ליישב בס"ד לענ"ד עפ"י הדחק זאת הקושיא האחרונה מה שהקשינו והוא דנהי דאמת נכון דאדם אחר אינו רשאי לשמוע אל דברי הנביא ההוא הקטן לבטל אפילו דבר אחד מדברי הנביא הגדול ממנו בנבואה, אבל בודאי הנביא ההוא ששמע מפי ה' לבטל המצוה הפלונית בודאי הוא מותר לו לבטלה המצוה ההיא, שהרי הוא שמע בטול המצוה ההיא מפי מי שהוא יותר גדול הרבה והרבה מהנביא הגדול ששמענו ממנו קיום המצוה ההיא שהרי הוא שמע ביטול מצוה ההיא מפי קדוש כי פי ה' דבר לבטל להמצוה ההיא וא"כ גבי היתר אכילת הבשר לנח ולבניו ולזרעו אחריו נאמר כך ויברך אלקים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו וגו' לכם יהיה לאכלה וגו' נראה מזה שדבר הקב"ה באותו פעם עם נח וגם עם בניו בענין היתר אכילת הבשר, וא"כ ממילא הותרו הם לאכול בשר אע"ג שנצטוה והוזהרו עליו מפי נביא גדול יות' והוא אה"ר שהרי הם שמעו כך מפי הקב"ה לא מפי נח והרי אז בדור ההוא לא היה כי אם נח ובניו ואפס זולתם, ממילא גם בניהם אחריהם מותרים לאכול בשר שהרי בניהם שנולדו להם אחר כך (ומקודם לכן בנים לא היה להם כמבואר בקרא להדיא) הם לא שמעו לא מפי אה"ר עצמו ולא מפי אדם אחר שהיה אומר מפי אה"ר שאסור להם לאכול בשר, רק שנח ובניו הם אמרו והם אמרו לבניהם אחריהם שאדם הראשון נצטוה שלא לאכול בשר, וגם הם אמרו להם שהקב"ה התיר להם לאכול בשר אחר המבול, א"כ הפה שאסור הוא הפה שהתיר ואין לך התאמתות נבואה יותר מזה דאפילו בדיני ממונות ובכל איסורין שבתורה אנו סומכין על הך מגו מעליותא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר דהיינו מגו דאי בעי שתיק כך היה אפשר לומר לכאורה בישוב הקושיא האחרונה האמורה.

ברם התירוץ הזה אחרי מעט ההתבוננות ליתא, כי מלבד הדוחק הגדול שיש בזה לומר שהקב"ה דבר עם חם שהיה רשע ומשמש בתיבה, ומה שאמר הקרא ויברך אלקים את נח ואת בניו ויאמר להם וגו' הכוונה בו שהקב"ה אמרו לנח שהוא יאמר אותו אחר כך לבניו אשר אתו, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל כן על פסוק וידבר ה' אל משה ואל אהרן וגו' שהקב"ה דבר למשה שהוא ידבר אחר כך לאהרן ממילא לא שמעו הבנים כלל מפי השם יתברך, והם ידעו כבר מאיסור אכילת בשר מכח אזהרת אה"ר לזרעו אחריו, והדרא הקושיא לדוכתה האיך היו רשאים לשמוע בקול נח אביהם שהיה נביא קטן מאה"ר, אמנם אף כי אם נסבול הדוחק האמור ולומר שמפני הכרח האמור כדי שיהיה מותר להם לאכול את הבשר דבר הקב"ה אף עם חם הרשע זאת הפעם, עדיין קושיתינו על בעל ספר העקרים ז"ל הנ"ל במקומה עומדת, הא מיהא עם נשותיהם לא דבר הקב"ה שהרי דבר זה לא נזכר כלל בקרא, וא"כ קשה על הנשים היאך הותרו הם לאכול בשר וממילא ג"כ קשיא על כל זרעם אחריהם היאך הותרו לאכול בשר, שהרי זרעם אחריהם היו יודעים איסור אכילת בשר מכח ציווי אה"ר אף בלא אמירת נח ובניו מכח אמירת נשי נח ונשי בניו אמותיהם של זרעם סוף דבר כל דבריו של בעל ספר העיקרים ז"ל בדבר זה תמוהים בעיני ואם יהיה אלקים עמדי ויגזור בחיים בל"נ אבאר בעזרתו ית' כלל זה בארוכה במקום מיוחד לו.

ונאמר לא בשמים היא וגו' שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וכו' או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו וכו'. עכ"ל. עיין בלח"מ מה שהקשה על רבינו ז"ל ועיין לקמן הלכה ד' בד"ה וכן אם עקר דבר מדברים וכו' אות ח' מה שכתבתי בס"ד בישובו.

ב[edit]

אם כן למה נאמר בתורה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך לא לעשות דת הוא בא אלא לצוות על ד"ת. הא דלא הביא רבינו ז"ל פסוק שנאמר קודם לזה נביא מקרבך מאחיך כמוני יקום לך ה' אלקיך אליו תשמעון אפשר לומר טעמו של רבינו ז"ל, הואיל ופסוק זה של נביא אקים להם וכו' שהביא רבינו ז"ל הוא מבואר בתורה ומעצמו שהקב"ה בעצמו ובכבודו אמרו למשה רבינו ע"ה שיאמר אותו לישראל, מה שאין כן הפסוק הקודם נביא מקרבך מאחיך כמוני וכו' הנ"ל שלא אמרו משה בשם השם יתברך ומפיו אלא אמרו כמו שאמר כל התורה כולה מפי ה' ושכינה מדברת מתוך גרונו (ואף שזו היא במשנה תורה ואמרו רבותינו ז"ל משה מפי עצמו אמרו אין הכוונה בו כפשוטו חלילה מלחשוב כך אבל הכוונה בו כמו שפירשו בו המפרשים ז"ל הלא היא כתובה על ספרתן או כפי מה שכתבתי בס"ד במקום אחר ולזה יש מקום להמינים יותר לתפוס בהפסוק הזה האחרון דהיינו מה שאמר הקדוש ברוך הוא בעצמו וכנ"ל לפיכך נקטו רבינו ז"ל לפרשו.

ואפשר לומר עוד בס"ד לענ"ד טעם אחר למה נקט רבינו ז"ל הפסוק האחרון לפי שבפסוק זה האחרון נאמר וז"ל ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו, שיש בזה יותר מקום להמינים לתפוס שעל ידי הנביא ההוא ח"ו יצוה הקב"ה מצות חדשות ותורה חדשה מאתו תצא (אם כי תברם בצדם דא"כ הוי לי' להקרא למימר ודבר אליהם את כל אשר אצום שהרי הציווי יהיה לכל ישראל לא לומר את כל אשר אצונו כאלו לא יצוה אלא לו לבד והרי הנביא הנותן התורה נאמרו לו הציווים שהם על כל ישראל,) אלא ודאי כוונת הקרא הוא כמו שהוא האמת שלא קאי אלא על נביא המוכיח ומזרז העם על קיום התורה והמצות והנה בנביא כזה הציווי הוא לו לבדו שיזרזם ויוכיחם לישראל על התורה וזו אצלו ציווי חדש לפי שעה ולהעם הוא אומר שהוא נצטווה על הזירוז והתוכחה ומוכיחן ומזרזן על המצות ואין להם שום מצוה חדשה בזה, לזה הוצרך רבינו ז"ל לפרשו שהוא קאי רק לענין זה שיהיה כמוך ושאשים דברי בפיו ולענין החלק הזה שהיה בי שהייתי מדריך ומיישר אתכם אל הדרך הטוב לשמוע בקול ה' בהחלק הזה הוא מתדמה ג"כ הנביא שיקים ה' אחרי שגם הוא יהיה באופן הזה ואין כמוך וכמוני הנאמר בקרא מורה על השתוות הגמור אלא רק על הקירוב והדמיון, וגם שיהיו מתדמים בכל מעלה ומדה במקצת כמוהו כמו בענוה וחכמה וגבורה ועושר, וכמו שכתבתי בס"ד לעיל פרק שביעי בשם מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות אבל לא כן הפסוק הקודם נביא מקרבך מאחיך כמוני וגו' הנ"ל הנה הוא אין צריך ביאור כי הוא מבואר ממילא תיבת כמוני על מה קאי, דהיינו על מה שקדם לו בפסוק דכתיב שם כי הגוים האלה וגו' אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך, נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך הנה אמר שאותן האומות שגירש מפניך בעניני המלחמות או בעניני שאר צרכי המדינה כגון שובע ורעב וכדומה או צורכי יחיד לשאול על אבדות וכדומה הם היו פונים לשאול בהבליהם מעוננים וקוסמים אשר פיהם דבר שוא ואתה עם סגולה האומה הישראלית אף שמנע ממך הבלי הגוים האלה, לא מנע ממך הטוב ההוא כי הטוב ההוא המושג מהבליה' מהמעוננים והקוסמים שהוא הגדת העתידות בעניני צרכי מדינה עפ"י רובא דרובא רוח שקר בפיהם ובלשונם יכזבו וכמו שכתב רבינו ז"ל לקמן אבל לך נתן הטובה והתועלת הזאת באופן יותר שלם שיקים לך נביא כמוני שיגיד לך עתידות מכל מה שיקרא אתכם כמו שאמרתי אני לכם ודבר ה' אמת בפיו.

יעשו מלחמה היום או אל תעשו וכו'. עכ"ל. ובכלל כל הדברים האלו הוא ג"כ להאמין בנביא ה' בכל מה שיגיד לנו עתידות הן לעם ה' בכלל ממלחמה ושלום ושובע ורעב והן במה שנוגע לבני אדם יחידים בדברים פרטיים וכמו שכתב רבינו ז"ל לקמן וגם לדברים אלו הבטיחנו הש"י שיקים לנו נביא לא בלבד להזהיר על התורה וכמו שכתב רבינו ז"ל לקמן פרק והלכה הנ"ל ושם אסמכוהו על הקרא דנביא מקרבך מאחיך כמוני וגו' יע"ש דשם קאי יותר על עניני הגדת העתידות הנאמר ברישא דקרא ההוא מה שאין כן בפסוק זה שהביא רבינו שיותר מבואר בו שקאי לענין להוכיח את העם על התורה והמצות וכן על הציווים הפרטיים שהם לפי שעה ואפילו מה שיצוה ליחיד לעשות צריך לשמוע לו ולכן אסמיך רבינו ז"ל פה בפסוק זה שהביא פה אבל האמת הוא שהפסוק זה כולל כל השני הענינים הנ"ל הציווי והתוכחה על התורה והציווים הפרטים לפי שעה וזאת שנית הגדת העתידות וכן הקרא דלקמן נביא מקרבך מאחיך כמוני וכו' הוא כולל ג"כ שני ענינים הללו, אך שפסוק זה דבר זה מבואר בו יותר מהענין השני ובפסוק האחר הענין השני מבואר בו יותר מהענין הראשון.

ד[edit]

וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה וכו' והלכה כדברי פלוני וכו'. עכ"ל. (א)

כדי להבין אמרי נועם דברי רבינו פה עיין בסוגיא דב"מ דף נ"ט ע"ב בתנורו של עכנאי ובתוספות דעירובין דף ו' בד"ה כאן לאחר בת קול וכו' ובתוספות דברכות דף נ"ב ובפסחים דף קי"ד ע"א בד"ה דאמר אין וכו' וביבמות דף י"ד ע"א ובחולין דף מ"ד ע"א ובב"מ שם בתוס' בד"ה לא בשמים היא וכו' שהקשו והא דקאמר בפרק קמא דיבמות דהלכה כבית הלל משום דיצאה בת קול, שאני הכא שבא לחלוק על דברי תורה דכתיב אחרי רבים להטות, אבל התם אדרבא בית הלל רובא אלא מספקא לן אי אזלינן בתר רובא משום דבית שמאי חריפי טפי, ועיין לקמן הלכות ממרים פרק ראשון הלכה ב' בד"ה ואחד דברים שעשאום וכו' שפלפלתי בס"ד בהך סוגיא דיבמות הנ"ל ובהך סוגיא דשבת דף כ"ג ע"א והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור ורב בי"צ אמר שאל אביך וכו' תדרשנו משם, ואחרי נטילת הרשות מרבותינו בעלי התוס' ז"ל הנה לענ"ד מקום אתי עמי בס"ד ליישב קו' התוספות הנ"ל, והוא דהבת קול בודאי מהני לענין זה שאם זה שאומר הדין נגד הדין שאומר הבת קול, אף דהאדם הזה שהוא חולק על הבת קול ועל האדם שכנגדו (שהוא אומר כמו שאומר הבת קול) הוא חריף טפי מזה האדם שכנגדו החולק עליו הא מיהא כבר אזדא ליה להחריף הזה מעלת חריפתו שיש לו ע"י הבת קול שהוא פוסק כנגדו ובמה נחשב שכל האדם באשר הוא אדם כי יבא בגשם חומרו המעכב ומונע שכלו וכחות נפשו לעשות מעשיהן בתכלית השלימות נגד שכל יושבי בשמים ממעל המרוחקים מכל גשם וחומר ומקריו רק הוא שכל פשוט, דזיל בתר טעמא דניחוש למעלת החריפות הוא מפני שהחריף הזה הוא עמקן יותר ויורד לעומקא דדינא טפי, וזה שכנגדו החולק עליו שאינו חריף כמוהו אינו יורד לעומקא דדינא כ"כ, והנה בשמים ממעל בודאי יורדים הם לעומקא דדינא הרבה יותר מכל יושבי תבל בארץ מתחת, וא"כ לדבר זה מהני הבת קול שהרי אזנינו שמעו שהבת קול הוא מסכים והולך עם זה שאינו חריף וחולק על החריף הזה שכנגדו, אם כן הלב מבין שזה שאינו חריף ירד כסומא בארובה אך הפעם בדבר הזה לעומקא דדינא טפי מהחריף הזה שכנגדו, אבל להיות הבת קול נמנה למנין מספר האנשים למשל אם שני חריפים מחולקים עם שנים שאינם חריפים והבת קול מסכים עם אותן שנים שאינן חריפים שנאמר שלפחות יהיו נחשבים אותן השנים שאינם חריפים לשלשה אנשים עם הבת קול ויהא הם הרוב נגד אותן שנים החריפים והלכה כרוב זה לא אמרינן ולא בא הב"ק במספר ובמנין אלא דינו כמו שנים שחולקים עם שנים שדינו מבואר וידוע בכללי ההוראה דגבי איסור והיתר יש חילוק בין דאוריי' לבין דרבנן ובדיני ממונות כל מי שהוא מוחזק אין מוציאין מידו מספק השקול שהרי הפלוגתא לא נחשב' אלא שנים נגד שנים כי לא בשמים היא הכרעת ההלכה שהתורה לא צותה לנו אחרי רבים להטות דהיינו למנות ולספור הרוב נגד המיעוט ולהמשך אחר הרוב אלא בני אדם כדמותינו בצלמינו לא צבא מרום במרום ולא די שאין אנו נמשכים אחר הב"ק וכדומה לפסוק כמו שהיא אומרת אלא אף זו שאין הבת קול נמנה במנין כלל אפילו לאחד אינו נמנה, שמי שאינו מאנשי התורה העוסקים בה וגם עושים מצוותיה ככל התורה אשר צוה אלקינו יתברך אף כי הוא מאנשי בריתה ומאוהביה אינו נמנה במנין כלל ולא יבא בקהל החכמים הנמנים ומעתה צא ולמד בהך דקמן דהיינו במחלוקת בית שמאי ובית הלל דהא הוו בית הלל רובא רוב מנין רק דב"ש היו גדולים טפי במה שיש להם המעלה של חריפות דהווי חריפי טפי טובא ובית שמאי הם גם כן רבים רק שאינם רבים כל כך במספר כמו המספר שהיו ב"ה, ולכך קודם שיצא הב"ק היו נחשבים בית שמאי ובית הלל למחצה על מחצה, והיה הרשות נתונה לכל אחד ואחד לעשות כרצונו, אי בעית כב"ש ואי בעית כב"ה, ממילא כשיצא הבת קול דהלכה כב"ה, הרי הלך לו המעלה של ב"ש נגד ב"ה מה שהם חריפי טפי מבית הלל, דנהי דיציבא מלתא דב"ש בטבעם ובעצמותם שכלם מחודד טפי ויורדים יותר לעומקא דדינא מב"ה וידים רב להם לב"ש להגיד לאדם תעלומות חכמה אבל הא נגד זה הב"ק יתן עדיו ויצדקם לב"ה שהם יורדים ג"כ לעומקא דדינא כמו ב"ש, אף כי אנשי ב"ה לא ידעו טעמם ונמוקם והפלפולים שיש לפי דעתם בהדין ההוא שנחלקו בו עם ב"ש כמו שהיה לאל ידם של ב"ש להגיד לאדם מה שיחם טעמם ונמוקם אבל מ"מ הרי אף בלי דעתם הטעמים והפלפולים ההם ב"ה גם כן ירדו לעומק הדין כראוי, ואף עפ"י שהב"ק אמר אלו ואלו דברי אלקים חיים הם, יהיה איך שיהיה הא מיהא נשתוו במעלות החריפות ב"ה עם ב"ש, ואין הבדל ביניהם בענין החריפות כי אם לשמע אזן האדם הוא דהוו ב"ש חריפי שהם היו יכולים לדבר על אזן שומעת טוב טעם ודעת הרבה טעמים וראיות להיות כדעתם מכרעת, לא כן ב"ה דלא הוו יכולים להגיד בפיהם טעמם ונמוקם, אבל באמת סוף סוף ב"ה הם ג"כ חריפים ויורדים לעומק הדין בלי ידיעת הראיות והטעמים והפלפולים כמו שהם ב"ש עם ידיעת הראיו' והטעמים והפלפולים וכיון דאזדא להו לב"ש הך מעלה של חריפות טפי נגד בית הלל, ממילא הדר דינא זה כלל גדול בתורה דבכל מקום הולכין אחר הרוב דהיינו אחר רוב מנין אנשים, וכיון דב"ה היו הרוב מנין נגד ב"ש, ממילא הדרינן לקיבעא קמא דהלכה כב"ה נגד ב"ש, הנה זה היה פרי התועלת של הב"ק גבי פלוגתתן של ב"ש וב"ה לא שהם ואנחנו פוסקים כל הלכה כמו שפסק הבת קול אלא שהבת קול סיוע מסייע והועיל להיות הלכה כרבי' שנסתלקה מעלת החריפו' טפי מבית שמאי.

ואף גם הב"ק לא פסקה לנו הדין הזה שמעלת הרוב במנין גדול ממעלות החריפות שכבר אפשר לומר במקום אחר היכא דרבים חולקים עם רבים רק שבצד אחד הם למשל מאה אנשים, רק שאותן המאה אינם חריפים כ"כ כמו הצד השני, והצד השני הם רק תשעים אנשים אבל הם חריפי טפי טובא הגיעו לפלגות ראובן חקרי לב, הנה עדיין אפשר לומר שמי שרוצה לעשות כאותן הרוב גמור שאינם חריפים כ"כ הרשות בידו לעשות לפסוק כוותיהו ומי שרוצה לפסוק כאותן המיעוטי' שהם חריפי טפי יכול לעשות כן לפסוק כוותיהו, רק דגבי ב"ש וב"ה מכח מה שיצא הב"ק להסכים עם ב"ה, לא היה שוב לב"ש מעלת החריפות נגד ב"ה וממילא כיון דליכא נגד רוב המנין של ב"ה רוב בנין של ב"ש דהלכה כב"ה, מה שאין כן היכא דליכא בת קול המסייע לרוב מנין דאז איכא נגדם הרוב בנין מה שהמיעוטים הם חריפים טפי אפשר דשקולים הם וכאמור, סוף דבר בהך ב"ק של פלוגתיהו דב"ש וב"ה אין אנו נמשכים בשום דין והלכה אחר הבת קול שנאמר שהב"ק לימד לנו הדין הזה, ברם כל זה ניחא גבי פלוגתייהו דב"ש וב"ה, לא כן גבי פלוגתייהו דר' אליעזר ורבנן בהך תנורו של עכנאי, דאף דיציאת ב"ק מכרזת ואומרת דהלכה כוותיה דר' אליעזר אבל מה יושיענו זה הב"ק, דנהי דאהני לעשות את ר"א שהיה נחשב ע"י כך חריף כמו ר' יהושע וסיעת מרחמוהי, החכמים דפליגי עליה דר"א, הנה הם משתיים ר"א עם ר' יהושע וסייעתו החכמים בענין החריפות, אבל עדיין ר"י וסייעתו הם הרוב מנין ור"א לא הי' חריף טפי טובא מר"י וסייעתי' ולא היה הוא נקרא רוב בנין נגד הך רוב מנין, ואף אם נאמר דגבי בת קול דר"א ור"י אהני ליה הב"ק להיות ר"א נחשב לחריף טפי טובא מר"י וכל קדושיו עמו החכמים הואיל ולא אמרה הב"ק אלו ואלו דברי אלקים חיים הם כמו שאמר כן הב"ק גבי פלוגתא של ב"ש וב"ה אבל גם זה מה שר"א הוא נחשב לחריף טפי לא יושיע לו לפסוק הלכה כמותו אפילו רק למי שירצה לפסוק כמותו כיון דסוף סוף אינו אלא יחיד נגד רבים, וזה המעלה של חריפות לא מהני אלא בדאיכא מיעוט נגד הרוב דהיינו אם יש כאן רבים בצד זה ורבים בצד זה רק שהצד האחד הם יותר רבים במנין מהצד השנית אז הוא דמהני מעלת החריפו' שיהיו שני הצדדים שקולים הם והרשות ביד כל אדם לפסוק כמי שירצה אבל לא כשהצד הא' שחולקים הם רבים והצד השני החולקת הוא רק יחיד, אף דהיחיד ההוא הוא חריף גדול מאד לא מהני ליה ולא מידי מעולם החריפות נגד הרבים דיחיד נגד רבים כמאן דליתא דמי ממילא צריך לפסוק דוקא כאותן הרבים וסברא זו לחלק בין יחיד נגד רבים לבין מיעוט נגד רבים לא מלבי בדיתי אותה לבד אלא את שאהבה נפשי מצאתי און לי ה"ה גדול ליהודים הרמב"ן ז"ל בספר הזכות בחידושיו לפרק זה בורר שכתב ועדיין קשה לי מהך דיבמות דר' אליעזר בן הורקנוס דבטלו דבריו ומדברי ר' מאיר שגלוי וידוע שאין בדורו כמותו (כצ"ל) וכו' ושמא יש לומר דר' אליעזר ור' מאיר יחיד במקום רבים (ורצונו בזה שכל אחד ואחד היה בזמנו יחיד נגד רבים אבל שנים נראה לענ"ד בס"ד דנקראו גם כן בשם רבים אפילו נגד מאה ועיין בכללי קים לי) אין דבריו של אחד נגד שנים, אבל רבים ורבים אין הולכין אחר רוב מנין ורצונו בזה שאין אנו מוכרחים לילך אחר רוב מנין אבל אם ירצה הרשות בידו וכדמוכח מפלוגתא דבית שמאי ובית הלל קודם שיצא בת קול דאמרינן דרצה לעשות כבית שמאי עושה רצה לעשות כבית הלל עושה אלא אם רצו הולכין אחר רוב חכמה, מכל מקום זה סיוע קצת לדברי הגאון ז"ל שאין דברי החכם בטלין מיד אלא שואלין עליהן למקום הועד ודברי הרמב"ן ז"ל הללו הם דלא כדעת הגהות הרא"ש ז"ל בפרק קמא דמסכת' עובדי כוכבים ומזלות, והובא ג"כ בסמ"ע סימן כ"ה ס"ק ח"י ובש"ך י"ד בפסק הוראות איסור והיתר ואלו נתגלו חידושי הרמב"ן ז"ל בזמנם, בודאי לא היו כותבים כך בדרך פשיטות כדעת הגהות הרא"ש ז"ל כיון שהגאון רבינו האי ז"ל וגדול אדונינו הרמב"ן ז"ל חולקים והם רוב מנין ורבינו האי גאון ז"ל בודאי דנמי עדיף בחכמה שכתבו עליו שאין ערוך אליו בגאוני' ולפחות היו מביאין שרבינו האי גאון והרמב"ן ז"ל חולקים על הגהות הרא"ש דאינהו סוברים דאפילו באחד במקום שנים אין מזניחין דברי היחיד ההוא אלא הולכין לבית הועד לשאול מפיהם תורה כדת מה לעשות אם כדברי היחיד אם כדברי המרובים החולקים עליו וסוף סוף מבואר מדברי חידושי הרמב"ן ממש כמ"ש בס"ד לעיל, והוא לחלק בין יחיד נגד רבים לבין מיעוט נגד רבים, ואפשר להעמיס ולהלום כל זה בכוונת תירוצם של התוספות הנ"ל.

(ב)

ואחרי הבא עלינו בדברינו אשים לב בס"ד לדברי רבינו ולדברי מרן הנה מרן בד"ה או שאמר בדין מדיני וכו', ביאר כוונת רבינו שאף עפ"י שכוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור ולאסור את האסור ולהתיר את המותר וכדומה אפילו הכי הרי זה בודאי נביא שקר ודינו שיחנק שאפילו דברים כאילו ג"כ אינם נאמרים לו בנבואה, אך שמרן ז"ל בכ"מ בדבור הקוד' ד"ה ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם וכו' תמה על רבינו וז"ל אבל קשה לי דאמרו בפרק קמא דיבמות (דף י"ד ע"א ועיין בערובין דף י"ג ע"ב) דיצתה בת קול לומר דהלכה כבית הלל וקיימא לן הכי בכל דוכתא, והתוספות שם ובפרק הזהב נתנו טעם לדבר ואינו עולה כפי דעת רבינו וכוונתו של מרן ז"ל במ"ש שתירוצם של התוספות אינו עולה כפי דעת רבינו ז"ל הוא שהרי התוספות שם בתירוצם הראשון תירצו דשאני התם דאפשר שלא כוון ר' אליעזר להלכה רק שהבת קול היה כן לכבודו של ר' אליעזר דמבואר מזה שאם היינו יודעים בבירור שאין כוונת הבת קול לכבודו של ר' אליעזר אלא שהוא מפני שהלכ' כדבריו היינו פוסקי' להלכה כר' אליעזר וכן בתירוצם השני שתירצו דשאני גבי בית הלל דלא היה הבת קול נגד הדין וההלכה דבית הלל הוו רובא רק דבית שמאי מחדדים טפי ולדעת רבינו ז"ל דאפילו כוון להלכה מכל מקום הרי זה נביא שקר בודאי וחייב חנק ממילא אף שכוון הלכה הבת קול גבי בית הלל מכל מקום אין אנו רשאים לפסוק כמותו.

וראה זה כי לא בלבד שתירוצי התוספות הנ"ל ליתנהו לדעת רבינו אף גם תירוצינו שתירצנו בס"ד לעיל אות הקודם על קושית התוספות דיבמות ג"כ ליתא לפי דעת רבינו ז"ל דהא אם נאמר לדעתו ז"ל תקשה דהא קא סתם ואמר דהוא ודאי נביא שקר וחייב חנק אם יאמר בנבואה שהלכה כפלוני, שהרי לפעמי' הוא אפשר המציאות נבואה גם בזה שיש תועלת בנבואתו, כגון אם פליגי יחיד נגד יחיד או רבים נגד רבים, רק שהכת האחת הם גדולים במנין והכת השנית החולקים עליהם הם גדולים מהם, שאז הרשות נתונה לכל אדם לפסוק כאיזה כת משתי כתות האמורות מה שאין כשיתנבא זה ויאמר שהלכה כאותו הכת שהם רבים במנין, שאז נעשה אותו הכת ג"כ חריפים על ידי נבואתו של הנביא הזה וכדבר שנאמר לעיל וכיון שכן הדרינן לכללן דהלכה כרבים דהיינו כאותו הכת שהם רוב מנין כיון שאין להכת האחרת עדיפות עליהם בענין מעלת החכמה וכן נמי אם פליגי יחיד נגד יחיד שהם שוים בחכמה וכן רבי' נגד רבי' שהם שוים במנין וגם בחכמה, ועוד הם מדברים ומחולקים, והנה הוא מתנבא בתוך הבית שהלכה כאחד מהם, אז נקבעת ההלכה כאותו הכת או כאותו פלוני שהעיד עליו הנביא בנבואתו שהלכה כמותו שהרי אותו הכת או אותו פלוני נעשה חריף טפי טובא על ידי מה שהעיד עליו הנביא שהלכה כמותו וא"כ הוא גדול מזה שכנגדו החולק עליו לפחות בחכמה, וכיון שהוא גדול ממנו בחכמה וזה שכנגדו אינו גדול ממנו במנין הלכה כאותו פלוני או כאותו הכת שהוא לפחות גדול בחכמה, וכן יש נפקותא אם למשל ראובן ושמעון מחולקים בדין וראובן הוא חריף טפי משמעון שאז היה צריך לפסוק ההלכה כראובן שהרי במנין שקולים הם אבל אם העיד הנביא בנבואתו שהלכה כשמעון דבזה אזדא לה מעלת החריפות של ראובן ואם כן הרי ראובן ושמעון זה נעשו שקולים הן במנין והן בחכמה והרשות ביד כל אדם לפסוק כאיזה מהם שירצה, והנה מלבד שתקשה שהיה לו לרבינו ז"ל לבאר היטב אימתי הוא נביא שקר בודאי וחייב חנק ואימתי פטור מחנק שאפשר שנבואתו היא נבואת אמת, עוד יותר מזה מוכח כן מלשון רבינו ז"ל בעצמו לעיל הלכה ב', שכתב שם וז"ל א"כ למה נאמר נביא אקים להם וכו' אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה וכו' הנה נראה בעליל מזה שאין לנביא שום מבוא בתורה באלה המצות והחקים והמשפטים אפילו דבר קטן, כי אם אחת היתה לצוות ולהזהיר את העם שיעשו כתורה וכחקה ואין עוד דבר אחר להנביא שידבר בנבואתו בענין התורה מה שיהיה דבר קבוע ולמה לא כתב רבינו ז"ל לפי האמור שהנביא בנבואתו הנה הוא בא ג"כ לפעמים להגיד דבר בגוף דיני התורה והיינו באופנים האמורי' לעיל, אלא ודאי צריכין לומר דרבינו ז"ל באמת לא סבירא לי' תירוצינו והנה כי כן קמה וגם נצבה קושית מרן ז"ל בכ"מ הנ"ל דהקשה על רבינו ז"ל קושית התוספות הנ"ל.

אמנם הנראה לענ"ד בס"ד בישוב קושית התוספות האמורה, הוא דבערובין דף י"ג ע"ב אמרינן בגמרא וז"ל אמר ר' אבא אמר שמואל שלש שנים חלקו שמאי והלל יצתה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים הם והלכה כבית הלל וכו' מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם כאותה ששנינו וכו', ופירש בחידושי הריטב"א ז"ל שם שלכאורה הם דברי' מפליאי' ומנגדי' לשכל מציאות דבר זה כי לכאורה דבר זה להיות דבר והפוכו אסור ומותר טמא וטהור חייב וזכאי בדבר אחד שניהם אמת וצדק הוא מן הנמנעות ולנמנע טבע קיים, לזה כתב הוא וז"ל אלו ואלו דברי אלקים וכו' שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהיו אלו ואלו דברי אלקים חיים וזה אוסר וזה מתיר ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל התורה הראה לו על כל דבר ודבר הש"י מ"ט פנים לאסור ומ"ט פנים להתיר ושאל להקב"ה על זה (ורצונו בזה ששאל היאך תהיה הלכה שאיזו משתי צדדי זה מ"ט פנים הם יותר אמיתיים, כי הוא היה סובר שבודאי אחת צודקת ואחת אינה צודקת רק שהשכל האנושי הוא שילאה להשיגה הכרעה שביניהם כי שני הסברות הם מיושרו' רק מה שהאחת מיושר' מהאחרת הוא דבר דק דקה מן הדקה מאד עד שאין כח בשכל האנושי לעמוד עליו ולזה שאל להקב"ה שהוא יגיד לו איזה היא המיושרת יותר) ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור (ורצונו בזה שהקב"ה אמר לו למשה שאין אחד מאותן הצדדים סברותיה מיושרות יותר מסברת הצד האחר לפי אמיתית הדבר כפי מה שמבינים ומשיגים בשמים ממעל אבל להיות הדבר תלוי במעשה האדם חלק הקב"ה מכבודו ליראיו ומסר הדבר לחכמי ישראל שבכל דור ודור כפי מה שיראו בעיניהם שזאת הסברא היא מאומתת ומיושרת יותר בעיניהם מהסברא של הצד האחר ויכריעו להלכה כמותה כן יקום וכן יהיה כי יסכימו לזה גם בשמים ממעל להעניש ולהשכיר העובר והמקיים) ויהיה ההכרעה כמותן, ונכון הוא וכו'.

והנה מרן הבית יוסף ז"ל בכללי הגמרא שלו הקשה ג"כ על הגמרא דערובין הנ"ל וז"ל תמיה לי אם לא היה הדין כדבריהם של בית הלל (כצ"ל) היאך מפני רוב המדות טובות שבה' (כצ"ל) קבעו הלכ' כמות', ואפשר דהכי קאמר הגמ' מפני מה זכו בית הלל שיכוונו תמיד האמת עד שמפני היותם מכוונים האמת קבעו הלכה כמותן וכו'.

ואחרי העתרת המחילה הראויה, הנה לפי דברי חידושי הריטב"א תירוצו ליתא וגם קושיתו ליתא, דמה שתירץ דכוונת שאלת הגמ' מפני מה זכו בית הלל וכו' היתה מפני מה זכו שיכוונו כל פעם אל האמת וכדלעיל, הנה אי אפשר לפרש כן שהרי לפי דברי הריטב"א שניהם כוונו אל האמת הן בית שמאי והן בית הלל, שאפשר לדון בהיקשי התורה לטמא וליאסר דבר זה ולטהר ולהתיר דבר זה, ושני הכתות הדנים בזה גם שניהם קולעים אל השערה לנקודת האמת שאפשר לדון כך וגם אפשר לדון כך ואין זה בגדר הנמנעות שאין זה שני הפכים בנושא אחד, שאין התדמות להיקשים השכלים וביותר התוריים לענינים מוחשים, ולא יחטאו אחד מן השני הכתות האמורות שאין כאן שום דבר להכריע בין שני הצדדים בסברותיהם והקשותיהם, כי אין אחת עדיפא ומיושרת יותר משל האחרת כי שניהם צדקו ביושר הסברא אמנם לפי ראות עיני האדם, הנה האדם יראה לעיני שכלו ובלבבו יבין כי הסברא האחת היא אמיתית ומיושרת בתכלית היושר והאמיתית, והסברא שניה שכנגדה אינה נראה בשכל האדם מיושרת ומאומתת כלום (אף שלפי השכל האמיתי די מדוריהן עם בישרא ליתנהו אינו כן כי הם שקולים) וזה גורם לאדם באשר הוא אדם בעל חומר ילאה שכלו ויקצר להגיע אל סוף ההשגה להשיג יושר שניהם וא"כ הוא מעולם לא זכו בית הלל לכוון האמתי יותר ממה שזכו בית שמאי ושתי ידים זוכות כאחת וא"כ ליתא לפירושו של מרן, אם לא שנאמר דכוונת מרן ז"ל הוא שמפני המדות שבהם זכו לכוון אל מה שיראה בעיני בני אדם שהוא היותר האמיתי, כדי שיקבעו הלכה כמותן, ואם לזה כוון מרן ז"ל עדיין דבריו צריכים מיתוק ותבלין, ויתבארו הדברים בס"ד באר היטב בסמוך, איברא כי גם כן קושית של מרן הוא הקדוש ליתא, מה שהקשה וכי מפני רוב המדות טובות שנמצאו בבית הלל נקבע הלכה כמותם אף עפ"י שאין האמת אתם וכנ"ל דלפי האמור זה אינו שהרי גם שניהם כוונו בכל פעם אל האמת והיה הברירה מסור ביד החכמים לקבוע הלכה כפי מה שירצו, שהרי כל תכלית וכוונת עשיית המצות הנה התכלית האחרון הוא לעשות כביכול קורת רוח לפניו יתברך במה כי הוא צוה ויהי שכל אחד ואחד מכוון לעשות רצונו ית' זה שאוסר לפי דרכי ההיקש שלו סובר בדעתו שבזה עושה רצון הבורא ית' וזה שמתיר לפי דרכו ההיקש שלו סובר בדעתו שבזה עושה רצונו יתברך ואם כן הרשות ביד חכמי הדור לפסוק הלכה כפי מה שירצו דהיינו כפי מה שיראו יותר נאות לעשות, ולהיותם בית הלל בעלי מדות טובות הללו שמנו חכמים וכדלעיל לפיכך זכו שגם רוב מישראל הכריעו כבית הלל שיותר נאות הוא לעשות כמותן, וגם נתיישר בעיניהם יותר סברת בית הלל מבית שמאי, ואף אם היה סברתם שקולה בעיניהם וכמו שהוא כן האמת, הנה להיותן בית הלל מוכתרים ומעוטרים במדות טובות וגם להיותם שומעי' את הבת קול קול ברמה היא אומרת שהלכה כבי' הלל, אף עפ"י שאינם צריכים ואינם מחויבים לעשות ככל אשר יצוה הבת קול, אבל כיון שאין להם הפסד בזה אם יעשו כרצון הבת קול ויפסקו בכל מקום הלכה כבית הלל, שהרי אינם עושים בזה נגד האמת והצדק והיושר דהא סוף סוף גם דברי בית הלל הם אמיתיים וסברתם ישרה, הנה לא בלבד שרוב מחכמי ישראל הסכימו לפסוק כבית הלל, והרי הכל תלוי בהכרעתן של חכמי ישראל וכדבר האמור לעיל משמו של הריטב"א, אף זו כי בית שמאי גופייהו הסכימו יחד, בלב אחד לקבוע הלכה כבית הלל כיון שלשמע אוזן שמעו שאף אם יעשו כבית הלל יפה הם עושים ואינם עושים בזה נגד האמת והצדק והיושר, דהא גם סברת בית הלל היא גם היא אמיתית ומיושרת, ושקביעת ההלכה היא מסורה לפי הכרעת חכמי ישראל, הנה לכבודו של הבת קול ולהיותם רואים שמדת הענוה היא חביבה מאוד בעיני השם יתברך הסכימו גם הם לקבוע הלכה כמותן של בית הלל (מה שאין כן לפי אידך שינויא דהגמרא דיבמות שם דקאמר דאף לאחר שיצא בת קול עמדו בית שמאי בדבריהם וכר' יהושע דאמר אין משגיחין בבת קול הנה גם בדבר הזה לא השגיחו בית שמאי בהבת קול) לא כן טרם יציאת הבת קול דהלכה כב"ה אף שאלו ואלו דברי אלקים חיים הם, והנה אז היו בית שמאי סוברים שסברתם לבד היא הסברא האמיתית והצודקת, ולדעתם היו סוברים שסברת בית הלל אינה הסברא האמיתית והצודקת ובית הלל היו סוברים איפכא ולזה כל אחד ואחד משניהם אמר הלכה כמותינו לא מפני כבו' המדומ' ח"ו אלא זה פרי כל מגמת' אהבתם הצדק והיושר והאמת האהוב אצלם יותר מן הכל.

ומעתה הנה כי כן זה שאנחנו פוסקים הלכה כבית הלל בכל מקום, אין דבר זה מחמת שהבת קול פסק כך אלא מטעם שחכמי ישראל הכריעו לפסוק כבית הלל, ואף בית שמאי גופייהו היותם אוהבים האמת והצדק עשו כך להיותם נמשכים גם כן אחר הרוב מנין של בית הלל, כיון ששמעו שגם סברתם של בית הלל היא סברא אמיתית ובמה שפוסקים כבית הלל אינם עושים בזה נגד האמת והיושר ולזה אמרו בכל מקום כאן אחר בת קול וכו' כיון שעל ידי הבת קול נתנו החכמים לב להכריע ולפסוק כבית הלל ואינו אלא הגבלת הזמן מאימתי התחילו חכמי ישראל לפסוק כבית הלל, לא כן בדין תנורו של עכנאי שיצא הבת קול ואמר מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום וכו' ולא אמר הבת קול שדברי החולקים עליו ג"כ נכונים, ואף אם היה הבת קול אומר כך, הנה כיון שאף לפי דברי הבת קול שניהם אמת ראוי לפסוק כהרבים לא כדעת היחיד כיון שאין להיחיד ההוא שום עדיפות ומעלה יתירה נגד הרבים החולקים עליו, שהרי ר' אליעזר לא היה גדול בחריפות מר' יהושע וסייעתו כמו שהיה בית שמאי חריפי טפי, וגם לא היה גדול מכולם במעלות ומדות טובות כמו שהיו בית הלל במדת הענוה ולמה זה יניחו דברי הרבים ויפסקו כדברי היחיד, כיון שדבריהם היו נראים בעיניהם יותר נכונים וברורים בטעמן, ואם מפני הבת קול שפסק הלכה כר' אליעזר מה בכך לא בשמים היא להכריע בין הסברות איזה היא סברא צודקת ואיזה היא סברא שאינה צודקת לנו ניתנה התורה להכריע בין הסברות, ואחרי הבא עלינו בדברינו האמורים הנה גם דברי רבינו ז"ל נכונים בטעמן וסתם דבריו שהנביא שהוא מתנבא שהלכה כפלוני שהוא ודאי נביא שקר וחייב חנק.

ברם הן כל זאת עדיין הנה מקום אתי עמי לפקפק ולערער אף כי יציבא מלתא שמתוך דברים הדברים האמורים לעיל בס"ד מתורץ היטב קושית התוספות דיבמות אבל לפי דעתו ושיטתו של רבינו ז"ל דאפי' כוון להלכה הרי זה נביא שקר ובודאי מיתתו בחנק עדיין יש לגמגם בתירוץ האמור ואין צורך לבארו כי דעת לנבון נקל. לפיכך הנראה לענ"ד בס"ד לפי דעת רבינו ז"ל שהוא כפי מה שאכתוב בס"ד באות שלאחר זה.

(ג)

איברא כל זה שכתבתי לא כתבתי אלא לפי הבנת מרן בדברי רבינו ז"ל פה, אבל כשאני לעצמי לא לבי הלך אחרי הבנה זו ולבי אמר לי כי רבינו ז"ל רוח אחרת אתו בדבריו אלה, והוא כי לפי הבנת מרן מלבד דקשיא עליו קושית התוספות דיבמות ומה שתירצו שם בס"ד כבר כתבתי שם סוף אות הקודם כי יש לגמגם בו אף זו את זה חזיתי חזות קשה לפענ"ד דהא מרן ז"ל פה ולעיל ריש פרק זה בד"ה ונאמר לא בשמים היא וכו' הוא שוה ומשוה דין בת קול לדין הנבואה כדמשמע נמי כן בגמ' וא"כ קשה לענ"ד דהאיך פסק רבינו ז"ל דנביא שאמר הלכה כדברי פלוני דהוא נביא שקר בודאי וחייב חנק דנהי דיציב פתגם דאין אנו שומעין לו לפסוק הלכה כנבואתו משום דלא בשמים היא, ואף אם היינו יודעים כן בבירור שנאמרה הלכה לו כך בנבואה אפילו הכי לא היינו שומעים לו אבל סוף סוף הא מיהא קשה האיך נחזיק את הנביא ההוא לנביא שקר ודאי ונעשה מעשה רב להמיתו בחנק, והרי עינינו הרואות שכבר אירע כן בהך מעשה דפלוגתא דר' אליעזר והחכמים שיצאת הבת קול ואמרה הלכה כר' אליעזר, ואעפ"י כי אנן לא קיימא לן כהך בת קול סוף סוף כיון שכבר עינינו הרואות שכבר היה כך במציאות פעם אחת כבר אפשר שיקרה כן הרבה פעמים, ואף אם נאמר כתירוצ' של התוספו' ביבמו' ובשאר מקומות והוא ששם לא היה הבת קול אלא לכבודו של ר' אליעזר א"כ הא כבר אפשר שיקרה ג"כ כך בנבואה, והיא שתבא הנבואה להנביא שהלכה כפלוני לכבוד אדם גדול אחד, והאיך נחזיק הנביא ההוא לנביא שקר והיאך נמיתהו בחנק, ומה לי בת קול שרבים שומעים ומה לי נבי' מוחזק לנבי' אמת וצ"ע לענ"ד

ועוד קשה לענ"ד על רבינו מהא דאמרי' במס' זבחים דף ס"ב ע"ב ג' נביאים עלו עמהם וכו' א' העיד על מדות המזבח ואחד העיד שמקריבין אעפ"י שאין בית והאיך העידו בנבואה דיני התורה אף שכוונו להלכה וגם זה צ"ע לכאורה.

לפיכך הנראה לענ"ד בס"ד בכוונת רבינו כמו שאומר דהא בלאו הכי איכא למידק בלשונו ההוא אמר שהשם צוה לו שהדין כך הוא ושהלכה כפלוני וכו' שלכאורה תיבת צוה שכתב נראה כבד על הלשון דיותר נאות היה לו לומר שהשם אמר לו שהדין הוא כך ושהלכה כפלוני וכו' וידוע כי לא כפלו דבריו במקרה אבל כולם במאזני ומשפט השכל נשקלים, ולזה אני אומר דכוונת דעתו הוא כך, דדוקא אם אומר הנביא שהקב"ה אמר לו סתם שהדין הוא כך ושהלכה כפלוני באמת אינו נביא שקר בודאי שזה כבר אפשר שיהיה וכמו שאירע כן בב"ק ומה שהי' הוא שיהי' כיון שהב"ק והנבוא' לא אמרו בזה שאנחנו מצווים ומחויבים לעשות כן בהכרח מבלי ישנו את תפקידו אלא הקב"ה הגיד דעתו על פי הנביא ההוא או על פי הבת קול ובדבר זה הרשה לנו ומסר בידינו הברירה להיות אנחנו שוקלים סברתו ודעתו ומאמרו בפלס ומאזני משפט שכלינו, אם נראה לנו הסברא והדעת ההוא לפי דרכי תורתינו הקדושה שמסר לנו בהר סיני על ידי משה עבדו ע"ה ועל פיהן יראה לנו הסברא והדעת ההיא סברא ישרה ואמיתית נעשה כמו שאמר לנו הנביא משמו, ולא נאמר על זה כי לא בשמים היא כי אין אנו עושין ופוסקים כן מכח השמים דהיינו מכח הנבואה אלא ממה שנראה בעינינו הדין ההוא והסברא ההיא ואנו פוסקים הדין והסברא מכח שכלינו שנוטה לכך שהרי אין אנו מוכרחים לפסוק כן אלא שאנו פוסקים כך מכח בחירתינו ורצונינו המוחלט, ואם לא יראה בעיני שכלינו הדין וההלכה שאמר לנו הנביא מפי הש"י, שאינו ישר ונכון בעינינו לפי דרכי תורתינו הקדושה הנה הרשונו הקב"ה לעבור על דעתו וסברתו אלא שנעשה כפי היקש שכלינו על פי דרכי התורה הקדושה המסורה לנו ולא נביט לגודל האומר הדין והסברא ההיא שהו' הש"י, ואדרב' בזה נעשה רצונו יתברך שהוא צוה לנו שנעשה מעשה התורה והמצות עפ"י דרכי היקש התורה לפי שכלינו וכמו שהוא כן גבי ב"ד של שלשה או בסנהדרין קטנה או בסנהדרין גדולה שאף אם יראה או ימצא בהם אחד מהם שהוא מופלג בחכמה למאוד וידוע וגלוי לכל שכל חכמי ישראל בפניו כקליפת השום ושכולם אינם יכולים לעמוד על סוף דעתו, אפילו הכי לפי דעת רוב הפוסקים ז"ל אם יחלוק היחיד ההוא עם רבים שאין הלכה כאותו היחיד המופלג בחכמה אלא הלכה כאותן הרבים החולקים עליו וזה הוא להיותינו מאוסרים במאסר מאמר התורה היא אומרת אחרי רבים להטות ושלא לפסוק כהיחיד החולק עליהם ומבלי שנביט לגודל חכמת זה האיש החולק, הנה כי כן יקרה אצל סברתו ודעתו יתברך מה שאומ' לנו על ידי הנביא או הב"ק לא נביט לגודל מי שאמרו יתברך אלא אל זה נביט לקיי' ככל אשר צונו ה' אלקינו בתורתו הקדוש' אחרי רבי' להטות והמנין יהיה מן אותן שהם עוסקי' בתור' ובמצותי' וכמו שלא נחשוב במנין דעות הקרובים אם הם מן הסנהדרין אפילו הם משה ואהרן ע"ה כי הוא גזירת המלך כך גזר הוא יתברך שמי שאינו מן יושבי תבל ושוכני ארץ לא יובא במנין של אחרי רבים להטות וגם אנו מאוסרים במאסר התורה שאמרה לא בשמים היא שהרי אז לא היינו עושים כך מכח שכלינו אלא מכח הנבואה וכאמור וכל זה דוקא כשאין הנביא אומר שהשם צוה לו כך אלא שאומר שהקב"ה אמר לו כך שהדין כן ושהלכה כפלוני אבל לא כן אם הנביא אומר שנאמרה לו בנבואה שנצטוה כך דהיינו שנאמר לו שיצוה את ישראל בשמו יתברך שהדין הזה הוא כך וכך או שהלכה כפלוני, שאז אם הוא בתורת ציווי ואזהרה מפי ה' היינו מחויבים לשמוע בקול ה' ולעשות ככל אשר צונו ה' אלקינו בין שתהיה הסברא הזאת והדעת הזאת נראה בעיני שכלינו נכון וישר ובין שלא יהיה נראה בעיני שכלינו נכון וישר, כי מי יבא אחרי המלך מלכו של עולם ית' להמרות הצווי שלו חלילה, אבל דבר זה ג"כ אנו יודעים בבירור שאף שהדין הוא שאם אמרו בתורת ציווי שצריכים אנו לעשות כן אבל יודעים אנחנו שאינו עושה כך לצוות לנו עתה על ידי נביא שום דין או הלכה בתורת ציווי, כיון שהוא בעצמו יתברך אמר בתורתו בהיפוך מזה שאמר לא בשמים היא, כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם לפיכך כיון שהנביא הזה אומר שהשם ית' צוה לו שהדין הוא כך או שהלכה כפלוני הנה זה הוא נביא שקר בודאי וחייב חנק ולזה סיים רבינו לפי שעה שומעין לו בכל וכו' יע"ש דהא מה שעושה לפי שעה אינו אומר שהקב"ה הודיע לו דעתו שדבר זה מותר אלא שהוא אומר שהקב"ה צוה אותו על דבר זה כך שיעשה דוקא כך לא באופן אחר (רק שמחויב לשמוע לו הואיל ואינו אלא לפי שעה) וכמבואר הדבר מעצמו, ואל תדקדק עלי ממה שכתב רבינו ז"ל בהקדמתו הגדולה והכוללת בריש סדר זרעים וכן אם יעיד הנביא שהקב"ה אמר אליו שהדין במצוה פלונית כך וכי סברת פלוני היא אמת יהרג הנביא ההוא שהוא נביא שקר הרי דכתב שם סתם שהנביא אומר שהקב"ה אמר לו שהדין הוא כך ושהסברא פלונית של פלוני היא אמת ולא כתב שהנביא אומר שהקב"ה צוהו בכך ובכך שהדין במצוה פלונית כך וכי סברת פלוני היא אמת וכו' וא"כ לכאורה נסתר מחמתו דברינו הנאמרים לעיל, אבל כי יתן המעיין את רוחו עליהם הנה בלבבו יבין שאין מזה סתירה דמלבד דאפשר לומר ששם בהקדמה ההיא עיקר כוונתו לא היתה אלא לעורר אותנו על עיקרי ויסודי תורתינו הקדושה אף זו אני אומר בס"ד דגם שם לא הוצרך לומר ולכתוב בפירוש שהנביא אומר שנאמר לו בנבואה לציווי כי סמך עצמו למה שכתב שם לעיל וזה הנביא אשר צונו מה שצונו ביום שבת זה ועשינו דברו אם יאמר לנו שתחום שבת אלפים אמה פחות אמה או אלפים אמה ואמה ויסמוך הדבר ההוא שעל דרך נבואה נאמר וכו' הרי משמע מזה דמיירי בזה ג"כ באופן האמור והוא כשהנביא אומר שנצטוה על זה כך, ועל זה נמשכים כל דבריו שם שגם כל דבריו שכתב לאחר מכן כולם מיירי ג"כ דוקא באופן האמור והוא שהנבי' אומר שנצטוה בכך וכדבר האמור (וידוע תדע כי גם אני חושד להמעתיק ההקדמה ההיא מלשון ערבי ללשון הקדש שהעתקתו מלת אמר דהיינו שהקב"ה אמר זה הוא שגגתו, שהוא המעתיק לא הבין ולא עלה על דעתו לחלק בין תיבת אמירה בענין זה והיו כל אפין שווין אצלו בזה ולפי טבע הלשון היה יותר נראה לו נאות לכתוב בהעתקתו תיבת אמר מלכתוב תיבת צוה, ויודע כל ית' יודע האמת גם בזה) ומתיישב בס"ד בזה אצלו מה שהיה קשה לי זה רבות בשנים מה שמצינו לכמה גדולי הראשונים ז"ל אשר שתו בשמים פיהם לשאול בשמי' ממעל באופני' שוני' בדין מדיני התור' היכי לדיינא להאי דינא ובדין הדס שנקטם שהראב"ד ז"ל כ' שכבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשו אם אמת נכון הדבר כי ראיתי בספר כפות תמרים שהוא רוצה לומר שם שלא היה זה רוח הקודש ממש שרוח נסע מאת ה' והעיר לו אזן לשמוע בלימודיו, אלא כי הוא זה הפלגת שבח מאמרו שם ולאפוקי מהגאון מוהר"י ן' ל"ב ז"ל שהביא בספר כפות תמרים שהבין שהוא רה"ק ממש, ובאמת גם לדידי חזי לי כדעת הגאון מהר"ם חביב ז"ל שלא היה זה רה"ק ממש שכן דרכו בקודש של הוא הקדוש הראב"ד ז"ל כשרוצה לחזק ולהפליג דברות קדשו שכן דרכו לומר הן בהשגות והן בשארי חבוריו הקדושים לומר שדבר זה הוא מסוד ה' ליראיו וכן מצינו אותו כמה פעמים שכותב כך בתשובותיו, אמנם אחד השומע ואחד הרואה הקדמתו לפירושו על מסכת' עדיות בעיניו יראה ובלבבו יבין כי הסוד ה' ליריאיו שכתב שם לא היה פירושו וביאורו למסכת' ההיא שם לא מפי אליהו ז"ל ולא משפע רה"ק שלולי כן לא היה צריך שם בהקדמתו לכל מה שהתנצל את עצמו שם אין זה כי אם להפליג שבח דבריו קרא בשמות ההם דה"ק או סוד ה' ליראיו להעזר האלקי שלוהו להשיג ולהבין מדעתו היפה דעת קדושים, ויהיה איך שיהיה מצינו כן רבות בספרן גדולי הראשונים ז"ל אשר את פי ה' שאלו בדיני התורה, ולכאורה הדבר מתמיה ובעיני יפלא כי מה יושיענו זה הלא לא בשמים היא, ודוחק לומר שכל הנך גדולים חולקים על רבינו וסבירא להו דאם אינו אומר הנביא נגד ההלכה שאינו ודאי נביא שקר כי הוא אפשר המציאות וכדמשמע קצת כן מדעת התוספות דיבמות ואין הכרע נגד דעת רבינו ז"ל מדבר זה ממה שהשיבו להם מן השמים כי גם על דבר זה יאמר רבינו ז"ל אין משגיחין בהתשובה מן השמים כי לא בשמים היא, אבל הדבר דחוק לומר דכל הנך גדולים ז"ל לא יסברו כדעת רבינו ז"ל, כי ריהטא דשמעתא אזלין כוותיה דרבינו ז"ל שהרי יהושע וכל דכוותיה לא היו רוצים לומר מפי הנבואה דבר נגד הלכה ח"ו גם דעת התוספות הנ"ל אינו מוכרח שיחלוק על רבינו ז"ל, אמנם כן לפי האמור בס"ד ניחא, כיון דלא נאמר מן השמים להשואלים ההם שיצוו לבני אדם בשם השם ית' שהדין הוא כך וכך אלא שנאמר שבשמים ממעל פוסקים כך וכך (מה שאין כן בהך דיהושע ושמואל ואינך ע"ה הנאמר בתמורה דף ט"ז ע"א ששם היה השאלה שיהיו מצווים בכך ולא ישנו את תפקידם על ידי פלפולם ושיקול דעתם שלזה לשקול במאזני משפט שכלם ופלפולם לא היו צריכים לשאול את פי ה' כי היו יכולים להחזירם מעצמם מכח פלפולם וכמו שיעשו אחר שאלתם ותשובת הקב"ה וכמו שעשו באמת כן לבסוף שעתניאל בן קנז החזירם בפלפולו) ממילא כל זמן שאין לנו סתירה לדין זה מדברי הגמרא דילן בבלי וירושלמי וכדומה או מכח הסברא הישרה והברורה, בודאי יכולים לשמוע אזן בלימודי ה' ולעשות כן אבל מי שרוצה לחלוק על תשובת השמים ההיא לא בכח ולא בחיל רוח כביר אמרי פיו לבד רק ברוח דעת תורה ובגבור' של תורה להביא ראיות מהגמרא דילן בבלי וירושלמי, או מכח הסברא הישרה והברורה לאיש אשר אלה לו, הרשות נתונה לו לחלוק על תשובת השמימי ההיא, להיות אין אנו מחויבים מדין תורה לשמוע אל מה שיפסקו מן השמים, כי אם אל זה נביט עפ"י התורה אשר יורו לנו חכמי התלמוד, ושוב לא קשיא קושי' התו' דיבמו' והוא דמה חילוק יש בין הך ב"ק של ר"א והחכמים לבין הך ב"ק של ב"ש וב"ה ולפי האמור בס"ד ניחא כי שם גבי פלוגתייהו דב"ש וב"ה לא אמר הב"ק דרך ציווי והכרח אלא אמר דעתו כמו שאחד מחכמי ישראל אומר דעתו שאמר אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כב"ה והיא נראה בעיני חכמי ישראל לפסוק שמעלת רוב מנין של ב"ה עדיפא ממעלת רוב בנין דהיינו רוב החריפות של ב"ש דהיינו שעל ידי הבת קול נתנו לב להכריע דרוב מנין עדיף הואיל וראו שבשמים מסכימים כך אף הם הסכימו לכך מדעתם ורצונם, לא כן גבי פלוגתייהו דר"א והחכמים שלא היה נראה בעיניהם להסכים עם הב"ק לפסוק כדברי היחיד נגד הרבים וגם סברת דר"א לא היה נראה בעיניהם כלל לכך לא שמעו בקולו של הב"ק שהרי אינם מוכרחים לשמוע לו כי לא בשמים היא לגזור עליהם בתורת ציווי וגזרה.

(ד)

ואתה דע לך כי כל מה שכתב מרן ז"ל בכסף משנה פה מן הראויות לדברי רבינו ז"ל על מה שפסק דאפי' כוון להלכה הרי זה נביא שקר בודאי וכן אם אמר בנבואה הלכה כפלוני דינו כך הנה כל זה הוא מבואר כן להדיא בדברי רבינו בהקדמתו הכוללת ריש סדר זרעים וקצת קשה על מרן ז"ל שלא העיר כלל וכלל בזה וראה זה מה שכתב מרן ז"ל בכ"מ לקמן בהלכות טומאת צרעת פרק ב' הלכה ט' על מה שכתב רבינו ז"ל שם וז"ל ספק שיער לבן קודם ספק הבהרת קדמה הרי זה טמא וכו' יע"ש, כתב מרן ז"ל וז"ל בהרת כחצי גריס וכו' ומ"ש ספק שיער לבן קודם וכו' שם בסוף הפרק ואע"ג דהקב"ה אמר טהור וכו' לא בשמים היא ואינו כדאי להוציא מהכלל שבידינו הלכה כת"ק ועוד שבתחלת פרק ה' דנגעים סתם לן תנא וכו'.

והנה תירוצו הראשון שתירץ מרן ז"ל דלא בשמים היא וכנ"ל, אומר אני בס"ד אחרי נשיקת עפרות זהב כפות רגלי מרן דליתא לפי מה שכתבתי בס"ד לעיל אות הקודם ולחלק יצאתי בין היכא שהנביא אומר כן בשם ה' דרך ציווי ובין שאומר כך בשמו יתברך רק בדרך הודעת סברתו ודעתו שכך וכך היא סברתו ודעתו א"כ דון מיניה ואוקי באתרן דהא הכא לא אמרו לא הקב"ה ולא רבה בר נחמני בשעת מותו דרך ציווי וגזרה, אלא שאמרו רק בדרך גילוי דעתם היפה ודעת קדושים וסברתם בדין הזה, נהי דיציבא מילתא שאם היה נאמר בתלמוד בשום מקום שאין הלכה כך לא היה קשה על התלמוד ממאמרו של הקב"ה ורבה בר נחמני דכבר כתבנו בס"ד דיש כח ביד חכמי המשנה והתלמוד לפסוק דלא כהב"ק ואמירת הנביא בשם ה' אבל איה עבר רוח ה' להגיד לרבינו ז"ל כי לא ישרו הדברים בעיני חכמי התלמוד נ"ע ולא לנו להכריע נגד מה שהסכימו בשמים ממעל אם לא שנמצא עזר לזה בתלמוד או מכח הסברא הישרה היכא שלא נמצא מאותו דבר הנאמר משמים בגמרא דילן לא דבר מתנגד ולא דבר העוזר לו או שהענין בגמ' סתום ואפשר לפרשו כך כמו שנאמר משמים ואפשר לפרשו בהיפוך כגון הך דהדס שנקטם ראשו, אבל בדבר שמצינו בגמרא שנאמר משמים כך ולא מצינו בגמרא שתאמר בהיפוך מי ירים ראש לומר לא בשמים היא, שאין הלכ' כך דלמא מסתמא היה נרא' להגמ' להסכי' עם מה שנאמר משמים, לפיכך הנראה בעיני לעיקר הוא התירוץ השני שתירץ מרן ז"ל והיינו הואיל והמשנה סתמא דלא כהך הלכתא שהיא מן השמים ודלא כרבה בר נחמני לזה יש לנו כח לחלוק על דיני שמים הואיל וסתימת המשנה סותרת הדין שמים.

(ה)

איברא דלכאורה קשיא לענ"ד על רבינו ז"ל ממה שפסק לקמן בהלכות טומאת מת פרק א' הלכה י"ג וז"ל ואין העובד כוכבים ומזלות מטמא באהל וכתב שם מרן כר"ש בן יוחאי ואע"ג דרבנן פליגי עליה וכו' דאמר ליה רבה לאליהו לאו כהן הוא מר מאי טעמא קאי בבית הקברות, אמר ליה לא מתני מר טהרות דתניא ר"ש ב"י אומר קברי עובדי כוכבים ומזלות אינן מטמאין והיאך פסק כאליהו ז"ל נגד הך כללא דיחיד ורבים הלכה כרבי' דהא לא בשמים היא, ואטו מי עדיף אליהו השתא מרבה ב"נ בשעת מיתתו שכתב מרן ז"ל בכ"מ לקמן בהלכות טומאת צרעת פרק ב' הלכה ט' דהואיל ורבה בר נחמני אמר כך בשעת מיתתו כבר נחשב בכלל לא בשמים היא ומכל שכן אבא אליהו ז"ל שכבר נסתלק למעלה זה רבות בשנים כשאמר הלכה זו שיהיה נחשב לא בשמים היא (ועיין מה שאכתוב בס"ד בסמוך בשם ספר תרומת הדשן) וצ"ע לכאורה.

ברם, קושיא זו אינה דאליהו ז"ל לא אמרה להך הלכתא מכח מה ששמע זה שבתו בית אל בשמים ממעל אחר שכבר ניתנה התורה לנו בסיני אבל ההוא אמר כך להך הלכתא דקברי עובדי כוכבים ומזלות אי

ה[edit]

בד"א בשאר מצות אבל בע"א אין שומעין לו אפי' לפי שעה. עיין בלחם משנה שהאריך בזה להקשות על רבינו ויפה השיב עליו הפר"ח בחידושיו, ואני מוסיף על דבריו שכן מבואר להדיא בחדושי הר"ן בסנהדרין צ"א שכתב שכן היא הגירסא בגמרא וזה לשונו ועוד שבקצת ספרים כתוב אבל קיים מקצת וביטל מקצת דשאר מצות ד"ה פטור עד דמתיידע לך ומשמע דכי מתיידע לן שהתנבא לשקר חייב, וא"כ נתבאר דעוקר הגוף דשאר מצות הוא חייב מיד (רצונו אף דלא אתיידע לן שקרותו דבמה שהוא עוקר גוף המצוה בדבר זה כבר מתברר לן שהוא נביא שקר) וא"ל הא אינו חייב מיתה אלא אם ידענו בבירור שמתנבא מה שלא שמע, דהא דבר ברור הוא שאין הקב"ה עוקר מצוה מן המצות לעולם וכיון שזה בא לעוקרה בידוע לנו שהתנבא מה שלא שמע אבל כשהוא מקיים מקצת ומבטל מקצת בשאר מצות לא מחייב עד שנדע בבירור שהתנבא מה שלא שמע דאפשר שהוא נביא אמת והש"י צוה לו לשעה לבטל מקצת כמו אליהו בהר הכרמל עכ"ל הר"ן ואחרי כי כן דברי רבינו שרירן וקיימין (ובהיות שלא נתגלה עדיין אור יקרת חדושי הר"ן בימיהם של הלח"מ והפר"ח לכן לא העלו על שפתם דבריו דפח"ח).


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.