נודע ביהודה/קמא/אבן העזר/סד

נודע ביהודה קמא אבן העזר סד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אלה דברי חתני הגאון המפורסם החכם הכולל מהור"ר יוסף הנ"ל שלחם חתני הגאון לידי לעיין בהם. וזה אשר השבתי לחתני הגאון נר"ו:

תשובה שלום לכבוד אהובי, חתני ידיד נפשי. הגאון המופלא שבדור, הרב המאור ומאיר כאור המזרח ונר המערב, המפורסם בתורה ויראה, חד בדרא, נ"י פ"ה ע"ה כבוד קדושת שמו מהור"ר יוסף נר"ו, עש"ז בתי ידידת נפשי יצ"ו:

כבר הבטחתי לך אהובי חתני על דבר קידושי קטן להעתיק לך מה שכבר כתבתי פסק על ענין כזה לק' בענדין. והנה רוב הדברים אשר בפסק שלך כוונת לדעתי והבאת אותן ראיות שהבאתי והנאני מאד שראיתי שגם אתה פסקת להקל כמוני ויש לי עמוד גדול לסמוך עליך ונמטי שיבא וכו'. ואמנם קצת ראיות אשר הוספת להביא מה שלא הבאתי אני יש לי קצת לדון עליהם ואתה תבחר. והנה מה שהבאת ראיה לסתור דברי ר"י בר ברזילי מסוגיא דגיטין דפ"ה בעי מיניה ר"ש מר"נ חוץ מקידושי קטן מהו וכו' וכתבת דלדברי ריב"ב גם השתא בר הויה הוא שיקדש לו אחר ויזכה בשבילו:

דע אהובי חתני דאי משום הא לא איריא ומי לא משכחת לה בקטן כהן והיא גרושה דלא שייך כאן זכין לאדם שאין כאן זכות כיון שאסורה לו. וגם הא דזכין לאדם זכיה הוא מטעם שליחות ואין שליח לדבר עבירה ואף שקידושין תופסין בח"ל מ"מ ע"י שליח לא תפסי למ"ד במס' ב"מ דף יו"ד ע"ב דאי בעי עביד וכמבואר שם בתוס' בד"ה דאמר וא"כ לגבי הך גרושה לאו בר הויה הוא או דלמא אתי לכלל הויה שכשיגדל ויקדש בעצמו קידושין תופסין לו בה והרי זה כאומר הרי את מותרת לכל אדם אלא אלמנה וכו' גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו' וכל מי שיש לה עליו קידושין אפילו בעבירה פסול כמפורש שם במשנה. ועוד דעד כאן לא אמר ר"י בר ברזילי דקטן שקידש לו אביו שייך למימר זכין וכו' אלא למסקנא שם בגיטין דאתי לכלל הויה דהרי זה פשוט כשם שבעינן שהשליח יהיה בתורת אותו דבר ולכן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה משום שאינו בתורת גיטין כמבואר בגיטין דכ"ג ע"ב ה"נ ודאי בעינן שהמשלח יהיה בתורת אותו דבר ואדרבה השליח ילפינן ממשלח דאפילו עיקר הדבר שיהיה השליח בן ברית ילפינן מהמשלח כמפורש במס' קידושין דף מ"א ע"ב אתם גם אתם מה אתם בני ברית כו' וא"כ כאן דבעינן שהמשלח יהיה בתורת אותו דבר ולפ"ז אי הוה אמרינן דקטן לא מקרי בר הויה כיון שעתה אינו בר הויה שוב אי אפשר שיזכה לו אחר דזכיה מטעם שליחות וכיון דקטן לאו בתורת קידושין הוא לא מצי משוי שליח אבל כיון דמסקינן באמת שם בגיטין דקטן מקרי בר הויה דאתי לכלל הויה א"כ מקרי בר קידושין ואז שפיר אמרינן דזכין לו מטעם שליח וכדברי ר"י בר ברזילי:

ובזה נדחה נמי מה שהבאת ראיה מחרש דלמה תיקנו רבנן כלל נישואין לחרש כיון דמשכחת לתקן לו קידושי תורה שיקדש אחר בשבילו כדברי ר"י בר ברזילי. ולפי מ"ש לא קשה מידי דעד כאן לא קאמר ר"י בר ברזילי אלא בקטן דאתי לכלל הויה והוא בתורת קידושין אבל חרש דלעולם לא אתי לכלל הויה אינו בתורת קידושין ואי אפשר לאחר להיות שליח במקומו לזכות לו ולקדש לשמו דכיון שאינו בתורת אותו דבר אין לו זכיה:

גם מ"ש לדחות דברי ר"י בר ברזילי ממסקנא דקידושין שם דמסיק אין יעוד אלא בגדול ולדברי ר"י בר ברזילי ז"ל היא גופה קשיא אמאי אינו יכול לייעד לבנו קטן מטעם זכין לאדם כו'. דע אהובי חתני דלכאורה בלא"ה קשיא על ר"י בר ברזילי דלמה יועיל כאן זכיה הלא זה דומה לתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דכל זמן שהיא פנויה היא מותרת לכל אדם וכל אחד יכול לקדשה ועתה שזה מקדשה לצורך הקטן נועל דלת בפני כל אדם ששוב אינם יכולים לקדשה והרי זה חב לאחרים. ואמנם התוס' בגיטין דף י"א ע"ב בד"ה תופס כתבו, דהא דמחלק ר"י בין תופס לבע"ח דלא קנה ובין מגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו אף דגם מגביה מציאה הוי חב לאחרים היינו משום דבמציאה אמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה משא"כ בתופס לבע"ח. ולפ"ז גם דברי ר"י בר ברזילי נכונים דג"כ בקידושין היה יכול האב לקדשה לעצמו ומיגו דזכי לנפשיה זוכה לבנו. ולפ"ז היכא שהיא ערוה לגבי האב כגון שמקדש אחות או בת אשתו או בת בנו לבנו שלדידיה ערוה היא ולבנו שריא והוא מקדשה לצורך בנו קטן בזה אינה מקודשת משום דהוי תופס במקום שחב לאחרים:

והנה ביעוד משכחת לה בכה"ג שהיא ערוה לאב ושריא לבנו כדאמרינן בקידושין דף כ' ע"א דמודו רבנן היכא דאיכא צד ייעוד וא"כ אם האמה היא בת בנו כמפורש שם בדף כ' מצי לייעד לבנו אבל לא לעצמו שהיא ערוה עליו ולא שייך זכי לנפשיה אלא שלבנו גדול מצי מייעד מגזירת הכתוב אבל לבנו קטן דמצד יעוד לא מצי משום דאין ייעוד אלא בגדול ומצד זכין שלא בפניו אין כאן דהרי לא זכי לנפשיה ולא מצי זכי לבנו היכא דחב לאחרים והוי כמו מגביה מציאה לחבירו במקום דלא שייך מיגו דזכי לנפשיה:

אלא דעל כרחך זה לא מקרי חב לאחרים שהרי בתופס לבע"ח אפילו שוייה שליח לא מהני כמ"ש התוס' שם בגיטין די"א ע"ב והרא"ש שם והביאו ראיה מיימר בר חשו יעויין בדבריהם ולפ"ז לא יוכל שום אדם לקדש אשה ע"י שליח אלא מטעם מיגו דזכי השליח לנפשיה ומעתה אם האשה היא ערוה עליו אינו יכול להיות שליח לקדשה לאחרים וזה לא שמענו בדברי הפוסקים. ולכן נראה דזה לא מקרי חב לאחרים מה ששוב אחרים אינם יכולים לישא אותה כיון שהיא בעלת בחירה ומתרצית לזה מי יוכל לכופה להתקדש לאחר אף אם לא היתה מתקדשת לזה ואינו דומה למגביה מציאה שהוא דבר שאינו בן דעת ולא בעל בחירה וכל המוצאו יכול לזכות בו נמצא מי שקדם וזכה חב הוא לאחרים שמונע שוב אותן אחרים מלזכות בדבר זה וכן תופס לבע"ח ודאי שאם לא היה זה קודם ותופס היו בעלי חובות אחרים יכולים לתפוס אבל אשה היא ברצונה תליא או ברצון אביה אם היא נערה או קטנה ואם היא או אביה מתרצים לאחד אין כאן חוב לאחרים. ואמנם כל זה בקידושי אשה בת חורין אבל בייעוד לדעת התוס' בקידושין ד' ה' ע"א בד"ה שכן ישנה וכו' שיכול לייעדה בע"כ ומה שאמרו אין יעוד אלא לדעת היינו שצריך להודיעה אבל א"צ רצונה בזה ודאי הוה חב לאחרים שהרי חב להאשה וגם לאחרים שהיתה מתרצית להם אלא שגזירת הכתוב הוא ואם לבנו ייעדנה והיינו לבנו גדול אבל לבנו קטן שאין יעוד לקטן שוב מטעם זכיה אי אפשר שזה הוי תופס במקום שחב לאחרים. וכל זה בע"כ אבל מדעתה אף שאינו יכול לייעדה בתורת יעוד אבל יכול לעשות בתורת קידושין מטעם זכין לאדם וכדברי ר"י בר ברזילי ז"ל ומסולק תלונתך מעליו. ובזה אפשר לומר פרפרת אחת בדברי הגמרא שם בקידושין די"ט דקאמר ואבע"א מאי מדעת מדעת דידה וכו'. והנה יפלא לפי זה א"כ מאי שייכות לזה למה דאמר אין ייעוד אלא בגדול. ולדידי ניחא דהנה הרמב"ם פ"ד מהל' עבדים הל' ח' פסק דאין יעוד אלא מדעת היינו מרצונה שלא כדברי התוספות. ומעתה יתפרשו דברי הגמרא דרך רבותא דקאמר אין ייעוד אלא בגדול ואעפ"י שאין יעוד אלא מדעת דידה ומרצונה וא"כ אין כאן חב לאחרים ואפ"ה אין ייעוד אלא בגדול ולא מהני כאן לומר זכין לאדם ולדעת הרמב"ם הוא באמת לאפוקי מר"י בר ברזילי ור"י בר ברזילי סובר כדעת התוס':

ומה שתמהת שם בקידושין על שטת התוס' די"ט ע"א בד"ה מדאורייתא דלפי שטתם קשה מה דקאמר אח"כ בגמרא מאי הוי עלה הרי ר"ז כבר הוכיח דאינו מייעד בשלמא לשיטת רש"י בדברי רב אשי מצינו למימר דמייעד ואפ"ה מיעט רחמנא ממיתה אבל לשיטת התוס' והרשב"א ז"ל בחידושיו שפירשו דברי רב אשי דקמ"ל שאינו אלא מדרבנן ולפ"ז לא מצי למימר דמייעד א"כ מה בעי מאי הוי עלה. ועוד הקשית על דברי התוס' סנהדרין דף נ"ב ע"ב ד"ה פרט לאשת קטן שכתבו הא דאיצטריך קרא היינו במייעד לבנו קטן או בן ט' שנים שבא על יבמתו וס"ד וכו' ותמהת על דבריהם שאחזו במייעד וזה נגד מסקנת הש"ס דסוגיא דקידושין דאין ייעוד לקטן. הנה בודאי יפה שאלת ויפה הקשית. ואמנם הנלע"ד בזה דהא יש לתמוה לשיטת התוס' דקרא גופיה קמ"ל הך מלתא דלא נימא דיבם קטן קונה מן התורה א"כ מי הכריחו לרב אשי לחדש דהכא ביבם וכו' עסקינן ישאר בסברא ראשונה דבייעוד עסקינן וקרא גופיה קמ"ל דקטן אינו מייעד וכעין שהקשה הרשב"א בחידושיו על פירוש רש"י אלא שקושיית הרשב"א שם היא מחוסרת הבנה וכפי שתמהת גם אתה על דבריו דאיך יאמר רב אשי דקרא בקידושי ייעוד וגזירת הכתוב הוא שאינה חייבת מיתה א"כ תפשוט דמייעד והוא עצמו דברי המקשה שאמר תפשוט דמייעד ורב אשי בא לדחות קושיא זו ואיך ישאר בסברת המקשה ולקמן נדבר בכוונת הרשב"א בזה וכעת בשטת התוס' עכ"פ קשה שהיה לו לרב אשי לתרץ כן על קידושי יעוד. ולכן נלע"ד דעתה שיש לפנינו שני דרכים, או דקרא אתי למעוטי אשת קטן ממיתה אבל אישות יש לו והיא אשתו וזהו שיטת רש"י. או שקרא אתי למעט גוף האישות ולהורות שאין לו אישות וזהו שיטת התוס' והרשב"א:

ואמנם לשיטת רש"י ניחא לשון הברייתא אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן דמשמע שיש בעולם אשת קטן ומיעטו ממיתה והדרש הוא דוקא במנאף עם אשת איש ולאפוקי מנאף עם אשת קטן. אבל לשיטת התוס' אין הדרש ע"ד הנ"ל דלומר דקרא אתי לאפוקי מנאף עם אשת קטן שהרי ליכא אשת קטן בעולם מן התורה וע"כ הדרש הוא כך אשת איש איש פרט לקטן דאיש יש לו אשה ונקראת אשת איש אבל קטן אין לו אשה שאין קידושי קטן כלום וא"כ איך קראתו הברייתא אשת קטן והרי אינה אשתו כלל. ואמנם נוכל לומר דאעפ"כ שפיר קראתו הברייתא אשת קטן שהרי עכ"פ מדרבנן היא אשתו שעשו ביאת קטן כמאמר בגדול ושפיר קאמרה הברייתא פרט לאשת קטן שמה שהיא אצלנו אשת קטן את זה מיעטה התורה שלא תאמר שגם מן התורה קונה בביאה ותתחייב מיתה קמ"ל קרא שאינה חייבת לפי שאינה אשתו וכל זה שייך ביבום דמצינו שתיקנו חכמים מאמר בגדול וביאה בקטן שיהיה כמאמר אבל ביעוד אין שם תק"ח וממ"נ או שיש יעוד לקטן מן התורה או שאין לו ייעוד כלל אפי' מדרבנן שלא מצינו בשום מקום שיהיה תק"ח בייעוד של קטן ולכך כשרצינו לאוקמי קרא ביעוד אז ע"כ דמייעד וקרא אתי לאפוקי רק ממיתה מגז"ה דליכא למימר דקרא אתי למעוטי גוף היעוד ולהורות שאינו מייעד דא"כ אף דקרא מתוקם לן שפיר אבל לשון הברייתא קשה דאיך קראתו הברייתא אשת קטן והרי אינה אשתו כלל. וכל זה קודם שזכינו לדברי ר"א אבל עכשיו שחידש לן רב אשי דברייתא ביבם בן ט' וכו' מתוקמא נוכל לומר דהא דמסקינן במסקנא דאמר ר' ינאי אין יעוד אלא בגדול דבאמת קשה ר' ינאי גופיה מנ"ל הא שאין ייעוד אלא בגדול בשלמא ללישנא דמה טעם קאמר שפיר טעמו בצדו אבל לואיבעית אימא מאי מדעת מדעת דידה א"כ אמר ר' ינאי אין ייעוד אלא בגדול בלי שום טעם לדבריו ומנ"ל הא. ונוכל לומר דטעמיה דר' ינאי מהך קרא דכי ינאף וגו' מדכתיב אשת איש פרט לקטן ואי יש יעוד א"כ מצינו גם אשת קטן ולא ניחא לר' ינאי למימר דגז"ה אע"פ שהיא אשתו לא תתחייב מיתה דזה נגד הסברא שתהיה אשת איש ולא תהיה חייבת מיתה א"ו מדמיעטה קרא מאישות עצמה מיעטה ולומר דלא משכחת אשת קטן וממילא שניהם נלמדים מהך קרא שאין יבום לקטן מן התורה ואין ייעוד לקטן וברייתא דקראתו אשת קטן בייבום מיירי שהיא נקראת אשתו מדרבנן. ובהכי ניחא דברי התוס' בסנהדרין שם דקרא איצטריך למעוטי במייעד לבנו קטן או בן ט' שנים שבא על יבמתו ותמהת שהרי מסקינן בקידושין דאין ייעוד לקטן ולפי מ"ש ניחא דהך מסקנא גופא דמסקינן דאין ייעוד לקטן הוא ג"כ מהך קרא דאשת איש ולא אשת קטן:

ואמנם גם התוס' מודים לפירוש רש"י שיש סברא לומר דאע"פ שקונה מה"ת אפ"ה מיעטה קרא ממיתה וגז"ה הוא שאע"פ שהיא אשתו אפ"ה לא תתחייב מיתה שהרי מתחילה עלה זה על דעת הפשטן דקאמר תפשוט דמייעד, והא דנאדו התוס' ביבם בן ט' שנים מפירוש רש"י הוא מחמת ראיות שהביאו ממסכת יבמות שמבואר בפירוש שאינו קונה מן התורה. ובזה ממילא מסולק תמיהתך על התוס' שהקשית מה בעי מאי הוי עלה דלפי דברי רב אשי גם לשטת התוס' לא איפשטא הבעיא שהרי גם רב אשי מודה שעכ"פ יש מקום לפרש דמיעטה קרא רק ממיתה אלא שרב אשי המציא שיכולין ג"כ לפרש שאין לו אישות כדי שלא תפשוט בהחלט דמייעד. אבל ר' ינאי לא ניחא ליה לומר שגז"ה יהיה שתהיה אשתו גמורה ולא תתחייב מיתה ולכן פשיטא ליה מהך קרא דאינו מייעד

ואולם עיקר תמיהתך יש לו מקום לתמוה על הרשב"א שכתב בחידושיו לדחות פירש"י דא"כ אמאי גרעינן מלאוקמי ביעוד ע"ש וא"כ סובר הרשב"א שאי אפשר לומר שיהיה גזירת הכתוב על המיתה ושפיר קמה קושיתך כחומה דא"כ כבר איפשטא הבעיא ומה בעי מאי הוי עלה. אכן כל זה לפי הבנתך בדברי הרשב"א שעל רב אשי כיון הרשב"א דלמה גרע מלאוקמי בייעוד דהוה ליה לאוקמי בייעוד ומגז"ה. ובאמת אם זה היתה כוונת הרשב"א אין הבנה לדבריו שהרי רב אשי בא לדחות שלא לפשוט הבעיא וכמו שהרגשת אתה בעצמך. אבל לענ"ד נראה שכוונת הרשב"א ע"פ הדרך שכתבתי על ר' ינאי שמסיק שאין ייעוד אלא בגדול וכתבתי דמהך קרא יליף דמיעט אשת קטן ממיתה מכלל דלא משכחת אשת קטן ולזה כיון הרשב"א דמי הכריחו לר' ינאי שלא לפרש דפרט לאשת קטן היינו אפילו בייעוד ואף שיש לו יעוד מ"מ מיעטו ממיתה ומנ"ל לר' ינאי להוכיח מזה שאין יעוד אלא בגדול. ומה שכתבתי דלא ניחא ליה לר' ינאי לומר שהוא גז"ה זה נסתר לפי פירש"י שהרי גם עתה דמוקמינן ביבם ג"כ גז"ה הוא לרש"י וא"כ למה לא נימא גם בייעוד כמו ביבם שיש לו ייעוד ומיתה אין כאן אע"כ דכי מוקמינן ליה ביבם אין כאן גז"ה כלל ומאישות עצמו מיעטו שאינו קונה מן התורה. זהו הנלע"ד בכונת הרשב"א ושים עינך ולבך לדברים האלה ותראה שהם נכונים:

ועל דבר העגונה שכתבת. אהובי חתני לא ידעתי מקום להקל במשאל"ס ובנדון דידן אפילו דיעבד תצא כיון שלא נזכר בכל עדותו של הנכרי ששהה עד שתצא נפשו ואף שאמר שהיה משער שנשברה מפרקתו בעת נפלו למים מי משגיח על מה ששיער הנכרי בדעתו ובפרט בן כפר ועל מה שהוא מדמה ניקום ונסמוך. ועוד שהרי זה שאמר כן לא היה מסל"ת כלל. ועוד אף אם נשברה מפרקתו אם לא נשבר גם רוב בשר ולא נפסק החוט אינו אפילו טריפה כמבואר ביו"ד בט"ז סימן כ"ז ואף להחכם צבי בשו"ת שלו סימן כ"ח שחולק עליו היינו במפרקת עם רוב בשר אלא שלא נפסק החוט. ולכן מן השמים ירחמו. וע"ד שכתבת שהיה לה קטט עם בעלה. דע אהובי חתני שיש אתי מקום להקל בנכרי מסל"ת יותר מעד כשר המכוין להעיד ועדיין לא קבעתי בה מסמרות. ואמנם לפי שבאשה הזאת אין לנו צורך בזה שהרי מצד גוף העדות אין לה היתר. ולכן אקצר. ובזה שלום כנפשך ונפש חותנך ואביכם הדורש שלומכם:

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.